השלישי הנוסף: תגובה יצירתית של המטפלת באמנות למטופלים בשעה הטיפולית
מאת יפעת ברכה
בעבודתי כמטפלת באמנות אני מוצאת שלאורך השעה הטיפולית גם אני יוצרת, בתגובה למטופלים ובהסכמתם. פעולה זו עוררה בי מחשבות רבות על צמצום הביטוי המילולי ועל חיזוק התקשורת החזותית והשפה החזותית, שהן מהותו של הטיפול באמצעות אמנות. במאמר זה אדון באופן שבו יצירה על ידי המטפלת בנוכחות המטופל בשעה הטיפולית משפיעה על הקשר הטיפולי.
באופן ספציפי, יצרתי רבות במרחב הטיפולי בטיפולים שנערכו בתחילת משבר הקורונה הכנסתי למרחב הטיפולי (ברשות המטופל). למעשה, הוכנס לחדר "שלישי נוסף" – עבודת היצירה שלי - מרכיב שניתן לבחון את השפעתו על המרחב ועל הקשר הטיפולי. צורת עבודה כזו נקשרת לגישה ההתייחסותית, שבבסיסה עומדים יחסים אינטרסובייקטיביים ושמזמינה את אישיותו של המטפלת להיות נוכחת בתוך מערכת היחסים הטיפולית (מיטשל, 2009; Aron, 1996). אציג דוגמאות מטיפולים שהתקיימו במחלקת אשפוז יום במרכז החינוכי שבמרכז לבריאות הנפש במרכז הארץ.
הגישה ההתייחסותית
"בניגוד למשאלת ליבו של פרויד, היחסים האנליטיים אינם שונים מיחסים אנושיים אחרים" (מיטשל, 2013, עמ' 167)
לפי הגישה הקלאסית בפסיכולוגיה חדר הטיפולים צריך להישאר סטרילי – רגשותיה של המטפלת נשארים מחוץ לחדר הטיפולים והיא מחויבת לאיפוק, ניטרליות, אנונימיות והתנזרות. לעומת גישה זו, בשנים האחרונות מתפתחת הגישה ההתייחסותית, שלפיה "האנליטיקאי איננו מסך חלק, רגשות האנליטיקאי הם באופן בלתי נמנע חלק מהתהליך ובדרך כלל יש לכך תועלת" (מיטשל, 2009, עמ' 168).
תומס אוגדן, בספרו לגלות מחדש את הפסיכואנליזה, כתב על החלפת הטכניקה הטיפולית – המטפל עבר מעמדת מטפל אנונימי, מפרש ומרוחק, אובייקט המוצא אמת אחת, למטפל מעורב ומשתתף, בעל "איכות חד פעמית של אישיותו ושל אופן דיבורו האנליטיקאי, האופן שבו מכלול חייו בא לידי ביטוי בעבודתו, האופן שבו הוא יכול להשתמש בתיאוריה" (מצוטט אצל מידן, 2020).
הגישה ההתייחסותית מזמינה למרחב את הסגנון האישי של המטפלת והמטופל כדי ליצור "משמעות אישית" ואותנטית (מיטשל, 2003, עמ' 57). אוגדן (2013) הבהיר כי מרחב כזה נוצר תוך שימוש המטפלת בסגנונו האישי לשם יצירת שפה משותפת עם המטופל (מידן, 2020). ניכרת התמקדות באינטראקציה בין המטופל למטפלת ונוצר עניין בהשתתפות המטפלת וברגשותיה כלפי המטופל (מיטשל, 2009, עמ' 167–170). לפי גישה זו, המרכיב האינטרסובייקטיבי בין המטופל למטפלת הוא האמצעי שיכול לחולל שינוי, שעליו נשען השינוי העמוק המתאפשר בפסיכואנליזה. בהתאם, דמותה של האנליטיקאית ותרומותיה האישיות לתהליך הם "גורמים מהותיים בחקירה הפסיכואנליטית" (אורן, 1996, עמ' 159).
חוקרים רבים התייחסו להדדיות בטיפול הפסיכולוגי ועסקו באופן שבו היא מתקיימת בטיפול. אורן (2013) מציג את המטופל והמטפלת כמשפיעים זה על זה באופן הדדי, במודע ולא במודע. לטענת האנליטיקאית הקלאסית לוסיה טאוור (Tower, 1956, אצל ארון, 2013, עמ' 169), רצף מפגשים בין מטופל למטפלת חייב לחולל בכל אחד מהם שינוי, ולו שינוי מזערי. לפי טאוור, השינוי במטפלת חשוב גם כדי ליצור בסופו של דבר את השינוי עבור המטופל, שעומד במרכז הטיפול.
סרלס (Searel, 1979, אצל ארון, 2013) כתב במאמרו המטופל כמטפל באנליטיקאי על הסימביוזה הטיפולית, המקדמת צמיחה הדדית. הוא טען כי המטופלים מגויסים לקשר עם מטפליהם ועוקבים אחר האנליטיקאים שלהם כדי לראות אם הם נשכרים ממאמציהם הטיפוליים – תהליך מקביל לתהליך שהתרחש פעם מול ההורים, המאפשר למטופלים להשיג תיקון ולרכוש ביטחון. יתרה מכך: לפי סרלס, הצורך בהדדיות שזור בצורך הטבעי והראשוני להעניק אהבה שתזכה להתקבל.
אוגדן פיתח תפיסה רחבה ובה התייחס לשורה של תהליכים חווייתיים תוך-אישיים ובין-אישיים שעוברים המטופל והמטפלת במפגש הטיפולי, ומתוכה טבע את המונח "השלישי האנליטי". זהו המקום הייחודי, החד-פעמי, שמתרחשות בו חוויות, reverie, תהליכי הזדהות השלכתית, דיאלקטיקה בין חוויות המטופל והמטפלת – במודע ושלא במודע. המונח השפיע מאוד על התאורטיקנים שפיתחו את הגישה ההתייחסותית (ברמן, 1997; Mutchell, 1999).
מכיוון שהגישה ההתייחסותית רואה את היחיד בהקשר של יחסיו הבין-אישיים (מיטשל, 2009; Aron, 1996), היא מתייחסת גם לנוכחות טיפולית (Geller & Greenberg, 2012) – מונח המתאר עמדה של המטפלת, פנימית ובין-אישית, הכוללת תשומת לב חושית, רגשית וקוגנטיבית לעצמה ולמטופל ברגע נתון נוכחי (Robbins, 1998). גלר וגרינברג הציגו את הנוכחות הטיפולית כהבאת העצמי המלא (whole self) לטיפול, ורובינס (Robbins, 1998) מסמן אותה כמתייחסת לתנועה שבין עולמה הפנימי של המטפלת לבין העולם הבין-אישי בו היא נמצאת בקשר עם המטופל. בעיניי, כמטפלת באמנות, נוכחות טיפולית שלי חייבת לכלול גם ביטוי באמנות, שהיא דרכי לתקשר עם המטופל וגם דרך ביטוי דומיננטית עבורי.
הגישה ההתייחסותית בטיפול באמנות
אוגדן (2011) ומיטשל (1997) מדמים את המטפל ההתייחסותי לאמן, ליוצר בעל סגנון אישי. יצירתו של המטפל, שמשתלבת ביצירתו של המטופל ובנוכחותו של השלישי האנליטי, היא חלק מארגון "החומר הטיפולי" (גוברין, 2017, עמ' 107). המושג מקבל משמעות ייחודית וממשית בטיפול באמצעות אמנות – טיפול המשתמש ביצירה אמנותית לקידום התפתחותו הנפשית של המטופל (Case & Dalley, 2006). מטפלים באמצעות אמנות משתמשים ביצירה ככלי לחקירת היבטים של חוויית המטופל (רוס, 2002), מתוך ההבנה שיצירות המטופלים מעניקות צורה חזותית לחוויות פנימיות ובכך מאפשרות תקשורת של רגש ושל חוויה (Moon, 2010). לפיכך בפסיכותרפיה באמצעות אמנות מתווסף לשלישי האנליטי ביטוי חומרי – היצירה של המטופל וההתייחסות אליה.
לנגר (1967, אצל מרקמן סינמנס, 2012) מדגישה את עצם ההתבוננות בתוצר, אותו "שלישי" חומרי, וטוענת כי ההתבוננות המשותפת בתוצר היצירה מאפשרת שיקוף עצמי מוצלח, וכך מאפשרת ליוצר להכיר את עצמו טוב יותר. היא מתייחסת לנוכחות העזה של השלישי בטיפול וטוענת כי התהליכים האינטרסובייקטיביים המתרחשים בין המטופל למטפלת מקבלים ביטוי מוחשי וחומרי באופנים שונים: ביצירה האינדיווידואלית של המטופל, בהתייחסות של המטופל והמטפלת לחומרי אמנות, ביצירות משותפות של מטפלת ומטופל, בתהליכים אינטרסובייקטיביים בין יוצר ליצירה המתהווה, בשחזור תהליכי הסמלה של האחר ובתהליכים של התבוננות משותפת. היצירה החזותית נוכחת בחלל וזמינה להתבוננות כמציאות שלישית חדשה, חומרית ומוחשית, ומאפשרת התייחסות לתכנים המסומלים ביצירה גם במלל.
אם כן, טיפול באמצעות אמנות מאפשר למטופל להחצין את חוויותיו ביצירה, להתבונן בהן ולשתף אותן עם אחרים. כשמטפלת מגיבה ליצירת אמנות באמצעות יצירת אמנות משלה, היא משתמשת באותו עיקרון. מון (1998) ציין כי תגובה באמצעות אמנות מאפשרת למטפלת באמנות להבין את חייו של המטופל באופן עמוק יותר, מפני שהתגובה מחזקת את האמפתיה כלפיו ומשמשת דרך נוספת להכיר אותו. סלט ואליוט (Salat & Elliott, 2002) רואים ביצירה של המטפלת גורם מועיל שמסייע להפחית חרדה ולצמצם חוויות פרנואידיות וחשדנות. כאשר מטופלים רואים את המטפלת פועלת כחלק מקבוצה טיפולית ולא כמי שיושבת בצד ומתבוננת, יש לכך השפעה רבה על הקשר הטיפולי. במחקרם נמצא שהציור של המטפלת באמנות גרם לחברי הקבוצה להרגיש שהמטפלת מכירה ומבינה את עולמם הפנימי. פיש (Fish, 2012) חיזקה את הטענה הזאת והוסיפה כי הדימויים באמנות והשפה החזותית שנוצרו על ידי המטפלים יכולים לתרום לדיאלוג המילולי. לדבריה, התגובה של המטפלת באמצעות יצירה מסייעת לתהליכים של עיבוד, מעורבות אמפתית והעברה נגדית (Fish, 2012).
מטפלים באמנות נמצאים בעמדה ייחודית של הבנה אינטרסובייקטיבית. פרנקלין (2010), שיצר לצד מטופליו במסגרת טיפול קבוצתי באמנות, טען כי על ידי שימוש מושכל באמנות אמפתית ניתן לקבל, לגבש ולהציע חזרה ביטויים של רגשות ושל חוויות שמוסתרות מעיני המטופלים: "ניתן להגיב לרגשות בלתי מאורגנים על ידי אמנות ויזואלית והאזנה מילולית" (שם, עמ' 166). כמו כן התבוננות משותפת ביצירה מקדמת קשר ואינטימיות, שכן היצירות של המטופל ושל המטפלת אישיות ורגשיות ומהוות חלק מהקשר הטיפולי (Nash, 2019). התבוננות ויצירה משותפת מהוות התערבות טיפולית מקדמת קשר, כזו שנותנת למטופל שיקוף של מצבו באופן אמפתי ובטוח.
במפגש טיפולי כזה, מוטלת על המטפלת-היוצרת אחריות רבה. עליה להתאים את עצמה למטופל, למפגש ולאישיותה שלה. מצד אחד, היצירה מבטאת עמדה כלפי המטופל וכלפי הדברים שהוא מבטא: ארון (1996) טוען כי כל ביטוי יצירתי במפגש הוא סוג של פרשנות. במקביל, כל יצירה מספרת משהו על המטפלת ועל עולמה הפנימי, ולכן עליה לחשוב מה היא מסוגלת ומעוניינת לחשוף. ההשפעה ההדדית של המטפלת והמטופל מזמינה חשיפה ופרשנות מצד שניהם, אך תהליכים אלו צריכים להיות גם מבוקרים (לאור, 2007).
במקביל לעמדות שרואות ביצירת המטפלת מרכיב חשוב בטיפול (גם אם מדובר במרכיב שיש לנהוג בו בזהירות), קיימות עמדות ביקורתיות יותר לגבי השימוש בכלי זה: וודסון (1980) הצביעה על סכנת טשטוש הגבולות שנגרמת מהיצירה האמנותית של המטפלת. לטענתה, פעולה כזו עלולה לגזול מהזמן הקליני של המטופל ולגרום לחשיפה ולחקירה עצמית של המטפלת. נוסף על כך, ייתכן שהמומחיות והמיומנות האמנותיות של המטפלת ירפו את ידיו של המטופל ויביאו אותו להתבייש בביצועיו ובאיכות יצירתו, עד כדי כך שיפסיק ליצור. חשש נוסף שהעלתה וודסון הוא, שהתרכזות בתהליך היצירתי של המטפלת עלולה להיחוות כנטישה או כהזנחה על ידי המטופל. עם זאת חשוב לציין כי מסקנותיה אינן חד-משמעיות, ולדעתה במקרים מסוימים אכן יש תועלת ביצירה משותפת.
במאמר הנוכחי אציג שלושה מקרים של שלושה מטופלים שונים, שעם כל אחד מהם עברתי תהליך טיפולי שכלל יצירות שלהם – "שלישי", ויצירות שלי – שקראתי להן "שלישי נוסף". אדון בהדדיות שהתגלתה ביצירות ובנוכחותן בתהליך הטיפול.
המשתתפים בטיפול
אציג שלושה מקרים של שלושה מטופלים שונים. שלושת המטופלים הם בני נוער המטופלים במחלקת אשפוז יום במרכז החינוכי שבמרכז לבריאות הנפש במרכז הארץ. כל השמות המוצגים במאמר בדויים. את היצירה שלי במהלך פגישות הטיפול עשיתי בידיעת המטופלים ולאחר קבלת רשותם. פרסום המאמר והצגת היצירות התבצעו בידיעת המטופלים ולאחר קבלת רשותם.
מטפלת מגיבה ביצירה – התנסות
פעולת היצירה שלי במהלך השעה הטיפולית החלה בראשית תקופת הקורונה. מציאות ימי הקורונה מכתיבה גמישות בכל הקשור למסגרת הטיפול. בראש ובראשונה נדרשה שמירה על מגבלות חדשות של שמירת מרחק ועטיית מסכות. לעיתים הרגשתי שהמסכות על פנינו יוצרות חוצץ, מגדירות גבול ומרחב. שתיקות ארוכות שררו בחדר ועבודת היצירה האמנותית התבטאה בעבודה אישית ולרוב שקטה. "האיום מניס איש איש לביתו-מבצרו", כתב טריאסט (2020, עמ' 11) במאמר העוסק בהשלכותיה הפסיכולוגיות של מגפת הקורונה, "די באיסור במגע כדי להרגיש 'נגוע'". מתוך השקט בחדר תהיתי כיצד להתנהג – האם לשבת ולהתבונן במטופל יוצר, האם להחזיק חומר ביד. מתוך רצון לשמור על קרבה וקשר, וברשות המטופלים התחלתי לצייר ולעבוד בחומרי היצירה המוצעים להם.
איה
איה, נערה בגיל ההתבגרות, הגיעה למחלקה לאחר שלא פקדה את בית הספר לאורך כל השנה. בפגישות עימה תיארה איה מצבים ותחושות של קושי חברתי, דיכאון ומצבי רוח משתנים. עוד סיפרה כי היא סובלת ממחשבות אובדניות, ממחשבות על פגיעות עצמיות ומדחף לפגוע באנשים הקרובים אליה. ברוב שעות היום איה מסתגרת בחדרה, ואת עיקר שעות הפנאי היא מעבירה בשיטוט באינטרנט ובמשחקי רשת דיגיטליים.
בדרך כלל איה הגיעה לסטודיו ברצון, היא שפנתה לצוות החינוכי במרכז בבקשה להגיע. לעיתים הגיעה עם רעיון יצירתי מבעוד מועד ולעיתים ללא כל תכנון. איה עבדה עם חומרים מגוונים: מפסלת, תופרת, מציירת בצבעי פנדה ובצבעי מים. איה גילתה סקרנות מיוחדת ביחס למגוון חומרים וטכניקות יצירה. כאשר בחרה לצייר, לעיתים העדיפה לצייר על דף שחור ולעיתים על דף לבן. לאורך הטיפול איה התמידה בסירובה לדבר על עבודותיה, אף על פי שנהגה לשתף בפרטים מעולמה במהלך השיחה, ובכלל זה על קשרים במשפחה, העיסוק באוכל, פגיעוּת ומצוקה.
במהלך המפגש ציירנו שתינו בצבעי פנדה על גבי דף שחור. איה ציירה בצבע לבן ליל כוכבים עם ירח בצורת בננה, קרקע לבנה (תמונה 1). באמצע הדף עץ ומצדדיו שורת פרחים. אני השתמשתי בצבע לבן שבור וקטן ובעזרתו פיזרתי סימנים על הדף, תוך סיבוב הצבע בצידו הרחב (תמונה 2). הוספתי לצבע הלבן צבעוניות: ורוד, כתום וצהוב, באותה טכניקה של סיבוב הצבע לרוחבו. בהמשך הוספתי קווי אורך ירוקים וברקע צבעים סגולים וכחולים. הצבעים נפגשו והתערבבו ביניהם. בעקבותיי, גם איה הוסיפה צבעוניות: ירוק לקרקע, חום לגזע, במרכזו אליפסה בלבן, צמרת ירוקה ולבנה, פרחים בוורוד ובצהוב. נראה כי בחירת הצבעוניות בשלישי הנוסף שלי השפיעה על השלישי של איה. מאותו רגע אני מרגישה, כי שתינו מחזקות מערכת יחסים שבה דמיון ושוני מתקיימים יחד.
תמונה 1: ציור של איה במפגש הראשון
תמונה 2: ציור שלי במפגש הראשון עם איה
במפגש אחר איה עבדה על דף שחור וציירה בפנדה לבנה באותה טכניקת הציור שבה עבדתי במפגש הקודם – באמצעות סיבוב הצבע על צידו הרחב (תמונה 3). היא ציירה צמחייה ימית בצידי הדף, בתחתית הוסיפה שלושה כוכבי ים בכל צד ובמרכז, באמצע הדף ציירה כריש. בהמשך הוסיפה צבעוניות: ירוק, ורוד, כתום, אדום.
בזמן זה המשכתי עבודה ממפגש קודם שלנו. צבעתי דף לבן שעליו מודבקות שלוש תמונות של מדוזות בתנועה (תמונה 4). תוך כדי עבודה חשבתי על ייצוגים של האובייקטים שציירה איה, שיקפתי לה את מה שציירה ושוחחנו על עבודתה. הרחבנו והעמקנו על אודות הקשרים במשפחתה ובעיקר על השינויים שהתרחשו בביתה בעקבות התהליך הטיפולי שהיא עוברת. זו הייתה הפעם הראשונה שבה איה דיברה על עבודתה בסוף המפגש, בתחילה באופן פנומנולוגי, ולאחר מכן בהשלכה על קשריה במעגל משפחתה. שיחה זו, לאחר היצירה, הייתה משמעותית בטיפול. לתחושתי, הבחירה לצייר את המעמקים הימיים שיקפה את הנכונות להעמיק בנפש, לשהות במצולות.
תמונה 3: ציור של איה במפגש השני
תמונה 4: עבודה שלי במפגש השני עם איה
במפגש הבא איה ציירה בצבעי עיפרון דמות של נערה על גבי דף שחור (תמונה 5). היא הוסיפה קשת צבעונית על חולצתה ועיצבה את שערה של הנערה כך שהסתיר חצי מפניה. אני הדבקתי ריבוע דף שחור על גבי דף לבן, וכך יצרתי דף מחולק לשני חצאים – שחור ולבן (תמונה 7). לאחר מכן גזרתי שני תצלומי פנים מתוך חוברת, והדבקתי שני חצאי פנים, כל אחד על רקע אחר, בתזוזה קלה ובמרווח קטן. על הצד השחור נתתי לטיפת צבע מים אדום לנזול, ועל הדף הלבן סימנתי צבעים וציור קווי בצבעי מים בגוונים של אפור. באותו זמן סיימה איה את הציור על הדף השחור ומיד לקחה דף לבן והחלה לצייר עליו. זו הייתה הפעם הראשונה שציירה על גבי דף שחור ודף לבן במפגש אחד, בדומה לשילוב שיצרתי. היא ציירה בעיפרון פני נערה שדמעה זולגת מעינה (תמונה 6).
נראה כי מתרחשת השפעה הדדית בינינו: השימוש בדפים שחור ולבן, ציור פנים בעבודתה של איה והדבקת פנים בעבודתי. בציורים, שכללו ניגודים רבים, איה ואני הצגנו את הפיצול שמופיע לאורך התהליך הטיפולי ובחייה; פירשתי את הציורים האחרונים שלה כהתקדמות משמעותית. היא חשה בטוחה לצייר ולשקף את עולמה הרגשי ביצירת האמנות, והייתה נכונה לחשוף ולגלות את המצוקות שלה, כמו גם את הצורך שלה ואת הרצון שלה בנראות, באיזון וביציבות. לדעתי היצירה המשותפת במהלך הטיפול ויחסי הקִרבה והאינטראקציה ההדדית בינינו ובין "השלישים" שלנו, הם שאפשרו לאיה לשחרר שליטה, ובאופן מבוקר והדרגתי לגלות ולחשוף את עולמה הפנימי דרך הציורים.
חששתי, שהיצירה שלי תבוא על חשבונה של איה, אך להרגשתי, בטווח הארוך, ההשתתפות הפעילה בתהליך האמנותי ובתוצר הועילה לעיבוד הקונפליקטים והקשרים של איה בעולמה. דרך התבוננות על השלישי – יצירתה של איה, ועל השלישי הנוסף – היצירה שלי, שיקפנו ובחנו את התנועה בתהליך הטיפולי שלה.
תמונה 5: הציור הראשון של איה במפגש השלישי
תמונה 6: הציור השני של איה במפגש השלישי
תמונה 7: העבודה שלי במפגש השלישי עם איה
גל
גל היא נערה בגיל ההתבגרות שמחלקת את השבוע בין בית אביה לבין בית אמה. היא הופנתה למחלקה מכיוון שלא הגיעה לבית הספר זה כשנה. עם תחילת הטיפול, גל סירבה להיות בקרבת אנשים ולדבר מולם. מקומות הומי אדם הלחיצו אותה ועוררו בה חרדה שמא תעשה מעשה "מביך". גל ביטאה תסמינים דיכאוניים ובעבר העלתה תכנים אובדניים בביתה ובטיפול. עם תחילת הטיפול, גל בילתה את רוב זמנה בחדרה, ומשחקת הרבה במחשב ובטלפון הנייד, גם בלילות.
גל הגיעה לחדר המפגשים ברצון. היא נעה בחופשיות ומבטאת התנהגות חיונית. היצירה שלה הייתה בעיקר משחקית, סביב סיפור ועולם שהיא המציאה. עבודתה הייתה מפוזרת ולא מסודרת, השולחן עמוס במגוון חומרים.
בטיפולים הראשונים גל יצרה באמצעות חומרי "רדי מייד": למשל, היא בנתה מקופסת נעליים בית וחצר לבובת זיקית קטנה. במקביל, יצרה גם ציורי חלל בצבעי מים. גל נהגה לבטא שביעות רצון מהתוצרים שלה, אליהם חזרה ואותם הרחיבה במפגשים העוקבים. גל יצרה קשר שהתבסס על הנאה מעשייה, כבוד ואמון, ושיתפה מעולמה.
באחת ההפסקות ביום הלימודים רכנו שתינו מעל ערוגת התותים שבגינה הטיפולית, ועקבנו במבטנו אחר תנועת הנמלים. גל עקבה בעניין והפגינה ידע רב על מושבת הנמלים שבערוגה. מדי פעם בפעם הרימה נמלה והחזירה אותה בטבעיות לאדמה. מיד לאחר מכן נפגשנו בחדר האמנות.
גל עבדה עם דיו, בהמשך ליצירתה ממפגש קודם. הפעם ציירה שלושה יצורים, "ילדים" להורים חייזרים, שלדבריה ניזונים מבני אדם שעל כדור הארץ (תמונה 8). גל יצרה כתמים בדיו כתום ותחמה אותם בקו מתאר בדיו שחור. היא הגדירה וציירה גפיים ארוכים, גוף ופנים, והמציאה עוד פרטים לסיפור בהתלהבות, תוך שימוש בדמיון פורה. בה בעת אני הדבקתי דמות של ילד וציירתי אותו רוכן מעל ערוגת פרחים (תמונה 9). גל התבוננה ובחנה את עבודתי. מבטה סימן לי שהיא מאשרת את המשך העבודה.
שיתפתי את גל בכך שציירתי נמלים שחורות והבחנתי בשמחה בעיניה מבעד למסכה. המשכתי וציירתי רגליים ארוכות לנמלים, בהשראת הקווים שציירה גל לאותם יצורים חייזריים שלה. באמצעות היצירה המשותפת, ניהלנו דיאלוג שבו גל קיבלה ולקחה בשמחה נראות, שותפות ואמפתיה, שלהן היא זקוקה כל כך בחייה.
תמונה 8: ציור דיו של גל
תמונה 9: עבודה שלי במפגש עם גל
חשתי מתח כאשר גל עצרה את עבודתה והתבוננה בעבודתי: וודסון (Wedeson, 1980) טענה כי יצירת האמנות של המטפלת יכולה לגרום למטופל לחוות הזנחה, חוויה נפשית שאותה גל הכירה מחייה. עם זאת, מתגובתה של גל נראה שהיא קיבלה את יצירתי כחלק מהנוכחות הטיפולית, ורגעי הביחד שלנו ונחת היצירה חיזקו את האמפתיה בינינו והשרו תחושת ביטחון. יתרה מכך, העובדה שהשתמשתי בדימויים מעולמה הפנימי (נמלים, רגליים ארוכות) היוו אישור לעולמה הפנימי וליכולת שלה לשלוט בו ולנוע בו, דבר שחיזק את ערכה העצמי גם מחוץ לטיפול.
זיו
זיו הוא ילד צעיר, בראשית גיל ההתבגרות. הוא הגיע לטיפול קבוצתי, כשהוא סובל מתסמינים חרדתיים, קשיי התנהגות, התפרצויות זעם ואלימות. נוסף על כך, זיו סובל מהפרעת קשב וריכוז, התנהגות מתנגדת וטיקים מורכבים.
זיו עבד במגוון חומרי "רדי מייד": בדים, מגוון צבעים ודבקים. הוא יוצר על משטחים גדולים. לעיתים הציג עצמו בדימוי חיה גדולה, כשהוא מצייר בטושים על כל שטח הדף. באחת היצירות צייר את החיה הגדולה ולידה נמלה, שאותה הגדיר כחבר טוב שאותו פגשה החיה. בעבודה אחרת צייר זיו את החיה הגדולה מאבדת את כתמי הצבע שעל גופה, הנופלים ממנה, כביטוי לבכי הרב, למצוקה ולסבל שלו. הרגשתי שזיו מוצף ברעיונות ליצירה, במקרים רבים גם הביא חומרים מהבית. במקרים רבים הזמין אותי להגיש לו עזרה בעבודותיו, מבקש חומרים שונים ליצירה, לגזירה או לקשירה.
הוא ישב מול דף לבן וכך גם אני. ניסיתי לצייר בצבעי מים. פיזרתי כתמים על הדף, נזילות (תמונה 10). בצבע פנדה אדום ציירתי קו מפותל, כמו עוקב אחר תנועת ידו של זיו, שבאותו זמן תיאר דמות דמיונית שממנה הוא חרד. באותו רגע, זיו ביקש לצאת לשירותים ולאחר מכן לשתות. בהתנהגותו ניכר אי-שקט. ביצירה שלי הוספתי כתמים ועקבות צבע, אבל לא הצלחתי לחבר את הצבעים, לשלב בין המרכיבים ולהביע את הרעיון בצורה ברורה.
אצל זיו הופיע מקצב נשימה לא מסודר, והוא לא היה יכול ליצור. גם אני הרגשתי קושי ביצירה על הדף.
הוא קם למחשב שבחדר וביקש להשמיע שיר ולהקשיב לו. הוא השמיע את השיר 'שמיים' של הזמר יגאל בשן ז"ל, שהתאבד באותה שנה.
נזכרתי באחת הפגישות שבה זיו בכה, כתב וצייר את הקושי הבלתי נסבל לחיות עם הרכב האישיות שלו, המקשה עליו ועל סביבתו. "לחיות עם כל הבעיות", כתב את משאלת המוות שלו. התבוננתי בעבודתי באי-נוחות. התעורר בי רצון לקרוע אותה ולזרוק אותה לפח, משאלת מוות ליצירה שלי.
תמונה 10: העבודה שלי במפגש עם זיו
חוסר האינטגרציה בין מרכיבי היצירה שלי משקף את חוסר האינטגרציה בין חלקי נפשו של זיו. ביצירה הלא מאורגנת ביטאתי את התחושות שלי שמושפעות מהרגשות של זיו. באותו רגע שנינו חווינו מצב בלתי נסבל. נוצר כאן מרחב אינטרסובייקטיבי, מערכת השפעות הדדית, שלמרות הקושי היה בה גם פוטנציאל להיקשרות בטוחה (Fonagy & Target, 1998), מכיוון שזיו יכול לחוות את עצמו ביצירה שלי. הנוכחות הטיפולית שלי התבטאה כאן ביצירה, ודרכה שיקפתי ותיקפתי לזיו את תחושותיו, את הכאוס בנפשו.
המפגש הטיפולי של זיו משקף את הטענה שהיצירה של המטפלת היא ביטוי חזותי לחוויה פנימית של המטופל. כפי שטוען נאש (Nash, 2019), ניתן לראות ביצירת המטפלת ביטוי חזותי המותאם למצב הרגשי של המטופל, הבנה של חוויה או הרגשה שקשה להסביר במילים בלבד. טיפול באמנות למעשה מניב תיעוד חזותי לתהליך פנימי; שיקוף חזותי של הרגשות וההתנהגות של המטופל, כפי שכתב פרנקלין (2010). הרגשתי כי השלישי הנוסף שלי הגביר את הרגשות והרגישות של זיו.
המרחב הטיפולי שבו יצרנו זיו ואני הוצף ברגשות קשים. חשתי מודאגת שמא הרסתי את המקום הבטוח עבורו. ברצוני ליצור מקום מפחית חרדה, דאגתי להמשך הקשר. המודעות להעברה הנגדית אמנם האירה עבורי את עוצמת הרעשים שחווה זיו ועזרה לי להבין אותם, אך הייתה לי תחושה שנצטרך לבטא אותם בזהירות רבה יותר בטיפול. הבנתי כי מעורבות טיפולית שכוללת יצירה שלי לא מתאימה לזיו, ולא חזרתי על כך במפגשים הבאים. בהתאם לדבריו של ארון, "אנליזה אמורה להיות מכוונת לתועלת המטופל ולא לתועלתו של האנליטיקאי" (ארון, 1996, עמ' 170).
סיכום
הטיפולים המתוארים במחקר, ששילבו תגובה באמנות של המטפלת במפגש הטיפולי, עוררו בי מחשבות על הזהות המקצועית שלי כמטפלת באמנות בראשית דרכה. אוגדן, בספרו לגלות מחדש את הפסיכואנליזה, כותב: "על פי ניסיוני שלי, 'פשוט לדבר' עם מטופל כרוך בדרך כלל ב'לדבר בפשטות', כלומר לדבר באופן פשוט, ברור, חופשי מקלישאות, מלשון מקצועית ומטון דיבור 'טיפולי' או 'ידעני' כלשהו" (אוגדן, 2013, אצל מידן, 2020, עמ' 24). אוגדן קורא למטפל להקשיב לסגנונו, לאופן דיבורו. עליו לשאול את עצמו, "מי אני כאשר אני מדבר אל המטופל באופן שכזה?" (שם, עמ' 90). בהתאם לכך אני מבקשת להיות קשובה לעצמי, מתוך הבנה שקשב כזה יאפשר קשב גם למטופל.,
אני מודעת להשפעות ההדדיות של הטיפול על המטופלים ועליי. היחסים בינינו מתעצבים בכל מפגש, וההשפעות ההדדיות ניכרות בשלישי ובשלישי הנוסף שתוארו במאמר, שפעמים רבות מהדהדים זה את זה גם בתכנים וגם בטכניקות. סטולורו (Stolorow, 1995) טען כי "'שדה אינטרסובייקטיבי' הוא מערכת השפעות גומלין הדדיות", ואכן אני חשה הדדיות חזקה במפגשים עם המטופלים. אורן קורא לפסיכואנליזה "מפגש בין נפש לרעותה" (אורן, 2013, עמ' 170), ולתחושתי אני מקיימת מפגש כזה עם המטופלים שלי דרך היצירה האמנותית.
הלואוולד טוען כי היקשרויות בריאות מושתתות על היכולת להכיל מתחים דיאלקטיים, צורות התייחסות שונות המעשירות הדדית (מיטשל, 2009, עמ' 144), ולתחושתי השלישי הנוסף שלי אכן קידם היקשרויות בריאות עם איה ועם גל ואף תרם לקשר ולתקשורת בינינו. עם זאת, זכרתי שעליי להקפיד שתחושותיי ויצירתי שלי לא ישתלטו על הטיפול. בחשיבה הטיפולית ההתייחסותית רגשותיה של המטפלת והאסוציאציות שלה חשובים לקידום התהליך הטיפולי, אך היא האחראית על שמירה על מערכת יחסים אנליטיקאית (מיטשל, 2009, עמ' 174). הקפדתי על כך ביצירתי באמצעות שימוש באלמנטים מתוך היצירה של מטופליי ומתוך ההתמקדות בתכנים ובטכניקות. בכך שיקפתי להם את היצירתיות שלהם, תיקפתי את עולמם הפנימי ונתתי להם הזדמנות נוספת ליצור ולתקשר – הזדמנות שאכן נוצלה במקרים של איה ושל גל. כך, השלישי הנוסף – יצירת האמנות שלי כמטפלת - השתלב במרחב האינטרסובייקטיבי והרחיב אותו. לעומת זאת, כאשר נוכחתי שדרך הטיפול אינה מתאימה למטופל ומעצימה תחושות קשות, כמו במקרה של זיו, זנחתי אותה מיד.
פעולת היצירה שלי עם המטופלים החלה במציאות מורכבת של מגפת הקורונה, בחוויה של הדדיות ושותפות גורל אל מול הלא ידוע ובמדיניות הריחוק החברתי. שלו (2020) כותב על המטפל ועל המטופל של ימי הקורונה ומציין שעל המטפל להקטין את תחושת הניתוק של המטופל. פעולת היצירה של המטופל ושלי אפשרה נוכחות טיפולית ייחודית, לא מילולית, והשרתה תחושה של יחד. מובן, שבכל מפגש יש מקום לבחון מחדש את מידת המעורבות המתאימה.
מקורות
אוגדן, ת"ה. (1994). השלישי האנליטי. בתוך: על אי היכולת לחלום, פרופ' עמנואל ברמן (עורך). הוצאת עם עובד, סדרת פסיכואנליזה 2011.
אוגדן, ת. (2011). אמנות זו של הפסיכואנליזה: לחלום חלומות שלא נחלמו וזעקות שנקטעו. בתוך: על אי היכולת לחלום, מאנגלית: אפרת גבאי. תל אביב: עם עובד.
ארון, ל. (2013). המפגש, הדדיות ואינטרסובייקטיביות בפסיכואנליזה. תל אביב: עם עובד.
ברין, ע. (2017). המוקסמים והמוטרדים: דימויי הידע של הפסיכואנליזה. ירושלים: כרמל.
גילור, א. (2010) בדידות פוגשת בדידות – בדידות כנקודת מפגש במערכת היחסים הטיפולית ובאומנות. בין המילים גיליון 2, https://www.smkb.ac.il/...2-loneliness
טריאסט, י. (2020). רשימות בזמן קורונה נגיף האימה. שיחות – שיחות בימי קורונה, אפריל, עמ' 12-10, https://www.hebpsy.net/....asp?id=4784
מידן, נ. (2020). ההיפסטר ההתייחסותי: אופנה פסיכואנליטית עכשווית. פסיכולוגיה עברית, https://www.hebpsy.net/....asp?id=3999
מיטשל, ס. א. (2009), התייחסותיות: מהיקשרות לאינטרסובייקטיביות. תל אביב: תולעת ספרים.
מרקמן סינמנס, ד. (2012). בין סובייקטיביות ופסיכותרפיה באמצעות אומנות – השלכות אבחוניות וטיפוליות. בין המילים, 6. עמ' 19-3.
מידן, נ. (2020). ההיפסטר ההתייחסותי: אופנה פסיכואנליטית עכשווית. פסיכולוגיה עברית, https://www.hebpsy.net/....asp?id=3999
רוט, מ. (2020). העברה בימי קורונה, בטיפולנט, https://www.betipulnet.co.il/particles
שלו, א. (2020). קורונה לאן?. שיחות – שיחות בימי קורונה, אפריל עמ' 9-8, https://www.hebpsy.net/....asp?id=4784
Benjamin, J. (1990). An outline of intersubjectivity: the development of recognition. Psychoanalytic Psychology, 7, 33-46.
Benjamin, J. (1998). Shadow of the other: Intersubjectivity and gender in psychoanalysis. New York: Routledge.
Case, C. & Dalley, T. (2006). The handbook of art therapy (2nd ed.). London; New York: Tavistock/Routledge.
Fish, B. (2019). Response Art in Art Therapy: Historical and Contemporary Overview, pp. 122-132 | Published online: 18 Sep 2019* Moon, C.H. (2010). Materials & media in art therapy: critical understandings of diverse artistic vocabularies. New York: Routledge
Moon, C.H. (2010). Materials & media in art therapy: critical understandings of diverse artistic vocabularies. New York: Routledge.
Nash, G. (2019). Response art in art therapy practice and research with a focus on reflect piece imagery, International Journal of Art Therapy, pp. 39-48 | Received 18 Jun 2019, Accepted 12 Nov 2019, Published online: 06 Dec.
Regev, D. & Snir, S. (2013). Art therapy for treating children with Autism Spectrum Disorder (ASD): The unique contribution of art materials. [Electronic version]. Academic Journal of Creative Arts Therapies, 3. Retrieved November 27, 2014, from http://ajcat.haifa.ac.i...s/Dec%202013/ Regev%20Snir%20-Eng%20article.pdf.
Robbins, A. (1998). Introduction to therapeutic presence. In A. Robbins (Ed.), Therapeutic presence: bridging expression and form (pp. 17-35). London & Philadelphia: Jessica Kingsley Publishers.
