תום הדני נוה
אבא מחזיק תינוק
עם עובד
אבא מחזיק תינוק
בטוח שהוא נגמר במקום שבו הוא מתחיל,
כאילו יש קו מפריד
בין ציפת-פרי לקליפה
עולם ומלואו שוכן בספרו החדש של תום הדני נוה, פסיכולוג ומשורר.
בפשטות ובמינימליזם קפדני מצליח הדני נוה לצבוע במכחול חיים שלמים של אבהות ויצירה ושל בריאה ושל חיים.
תום הדני נוה נולד בשנת 1979 וגר בגבעת ברנר. הוציא לאור עד כה שני ספרי שירה:
פרא בית החזה (בארד, 2011) ומפי התן (קשב לשירה, 2015). נשוי ואב לבן ובת.
לפניכם חמישה שירים מתוך הספר באדיבות המחבר וההוצאה לאור:
אַהֲבָּא
הַתִּינוֹק יָשֵׁן,
אָבִיו כּוֹתֵב לוֹ.
הוּא כּוֹתֵב לוֹ עַל אַהֲבָּא,
עַל אֶלֶף אֲוָזִים וּפִתְאוֹם בַּרְוָז,
הוּא כּוֹתֵב הוֹרוֹסְקוֹפּ חָדָשׁ
לְהַצִּילוֹ מֵהַיָּשָׁן; אוֹ
מְחַבֵּר תְּפִלָּה הַמַּזְכִּירָה מָה קוֹרֶה
לְמִי שֶׁשּׁוֹכֵחַ תְּפִלָּה אַחֶרֶת; אוֹ
כּוֹתֵב לוֹ אֶת מְשַׁל הָעֲגָלָה,
עַל רֶגַע בְּתוֹכָהּ, חִתּוּל פָּרוּס מֵעָל
וּמַרְאוֹת שֶׁנּוֹפְלִים בִּצְלָלִים; הוּא
כּוֹתֵב לוֹ עַל גּוּף,
עַל עֲצָמוֹת שֶׁחוֹזוֹת בָּשָׂר,
עַל לָשׁוֹן שֶׁמְּחַכָּה עִם הַלָּשׁוֹן בַּחוּץ,
עַל קַשְׁתִּית מִתְכַּהָה בְּלֹבֶן הָעַיִן; אוֹ
עַל אֵיךְ בְּרֵאשִׁית חַיָּיו
אָדָם שָׁכוּב עַל גַּבּוֹ
מֵנִיעַ אֶת יָדָיו
וְלֹא תּוֹפֵשׂ שֶׁהֵן שֶׁלּוֹ.
על הטביעה של מי שלא ידע שטָבע
מִתּוֹךְ מַחֲלַת יָם אַתָּה חוֹלֵם אֶת אִמְּךָ כְּחוֹף.
הִיא מַצִּילָה אוֹתְךָ מֵהַטְּבִיעָה שֶׁל
מִי שֶׁלֹּא יָדַע שֶׁטָּבַע
דּוֹחֶפֶת אוֹתְךָ בְּכוֹחַ אַחֲרוֹן אֶל הַיַּבָּשָׁה,
נוֹטֵף מַיִם
כְּמוֹ מוֹשֵׁךְ תְּעָלַת דֶּמַע מֵהָעַיִן.
תינוק שקוע בארגז צעצועים
אֵלּוּ לֹא שׁוּרוֹת שִׁיר עַל קְרִיסַת הַמּוֹשָׁבוֹת
אוֹ עַל מוֹת דְּבוֹרִים בַּסֵּתֶר, אֶלָּא עַל
תִּינוֹק הַשָּׁקוּעַ בְּאַרְגַּז צַעֲצוּעִים
כִּדְבוֹרָה עֲמֵלָה עַל צוּף בְּפֶרַח סִגָּלוֹן,
לֹא יוֹדַעַת אֵיךְ מֵאֲחוֹרֵי גַּבָּהּ
דְּבַשׁ נִגְזָל
וּמֻחְלָף בְּמֵי סֻכָּר.
כך עושות גם מילים
אַתָּה מִתַּחַת לְעֵצִים צְפוּפִים,
חֲסֵרָה לְךָ הַמִּלָּה
חֻרְשָׁה. בַּמֶּרְחָק,
טוּרְבִּינָה הוֹפֶכֶת רוּחַ לִמְעַרְבֹּלֶת אֲוִיר.
כָּךְ עוֹשׂוֹת גַּם מִלִּים.
אַתָּה רָדוּם עַל כָּתֵף,
כֹּבֶד מִשְׁקָלְךָ כְּעֹמֶק שְׁנָתְךָ.
אֲנִי נִזְכָּר בְּתַרְגִּיל סְחִיבַת פָּצוּעַ.
חֲסֵרָה לְךָ הַמִּלָּה
צָבָא. יוֹם אֶחָד תִּשְׁאַל
אִם הָרַגְתִּי שָׁם אָדָם.
איך אנחנו עם הזמן
אַבָּא מְחַבֵּק תִּינוֹק
כְּפִגּוּם הַנִּשְׁעָן עַל בִּנְיָן
לוֹחֵשׁ –
אֲנִי הֶעָבָר שֶׁלְּךָ כְּפִי שֶׁמּוֹצָא קָלִיעַ בַּתַּרְמִיל;
אֲנִי הַהֹוֶה שֶׁלְּךָ, גֶּשֶׁר שֶׁשָּׁכַח מֵעַל מָה נִבְנָה.
(אֵיךְ אֲנַחְנוּ עִם הַזְּמַן)
אַבָּא נִרְדָּם עַל רִצְפָּה
מִתְעוֹרֵר קְצַר נְשִׁימָה.
עַל הָרִצְפָּה נְמָלִים,
לֹא בָּרוּר סְבִיב מָה.
*
הַשָּׁמַיִם לְפוּתִים בְּאֶגְרוֹף.
לְרֶגַע, הַבַּיִת שָׁקֵט
כִּבְתוֹךְ מְכוֹנִית חוֹלֶפֶת תַּחַת גֶּשֶׁר
בִּזְמַן סְעָרָה.
אֲנִי עוֹבֵר בֵּין חֲדָרִים
תִּינוֹק רָדוּם בִּזְרוֹעוֹתַי,
נוֹסֵעַ הַסּוֹמֵךְ עַל הַנַּהָג
שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה תְּאוּנָה
גּוּפוֹ צָמוּד אֶל גּוּפִי
כִּפְצָצָה לִסְפִינָה.
זיכרון, עץ, תינוק
הַזִּכָּרוֹן
כְּעָלִים נוֹשְׁרִים מֵעֵץ,
לֹא מִתְפַּזֵּר שָׁוֶה בְּשָׁוֶה
עַל הֶעָבָר.
הָעֵץ
אוֹגֵר בְּתוֹכוֹ רוּחַ
וּמִתְנוֹעֵעַ,
מַמְשִׁיךְ מִשְׁפָּט שֶׁאַחֵר הִתְחִיל.
הַתִּינוֹק
מוֹשִׁיט יָד
מוֹשֵׁךְ עָלֶה
מֵנִיד עָנָף.
יצירתה של יעל פלג צאלים
