לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
מהו שעמום קיומי ומתי הוא מופיעמהו שעמום קיומי ומתי הוא מופיע
מהו שעמום קיומי ומתי הוא מופיע?

מהו שעמום קיומי ומתי הוא מופיע?

מאמרים | 7/11/2021 | 1,383

למרות שתופעת השעמום זוכה להתייחסות גוברת בספרות הפסיכולוגית של השנים האחרונות, מעט מאד נכתב על השעמום הקיומי, כאשר אין בנמצא הגדרה ברורה או המחשה מספקת שלו. אל מול כך, ד"ר גדי און בוחן את הופעת השעמום הקיומי בחייו של צ'רלי סיטרין, גיבור הרומן "מתנת הומבולדט" מאת סול בלו (1975); הוא מבקש להראות כיצד הקריאה ברומן מאפשרת לנו כפסיכולוגים הזדמנות לראות, ואף להרגיש, את חווית השעמום מקרוב ולחשוב אותה מחדש.

מהו שעמום קיומי ומתי הוא מופיע?

המקרה של צ'רלי סיטרין בדרך אל האין

מאת ד"ר גדי און1 

 

 

 

מתנת הומבולדט, הרומן השמיני של סול בלו (1975), הוא ספר שקריאתו מייסרת. צ'רלי סיטרין – סופר, עורך ומחזאי מצליח בתחילת שנות השישים של חייו – הוא אדם שאיבד את החיבור האישי לחיים, ולאורך 400 עמודי הספר הוא הולך ונעלם אל תוך ערפל של זיכרונות ואסוציאציות. לא רק תשוקה אין לו, או מוטיבציה לפעול באופן ממשי בעולם, אין לו אפילו רעיון מארגן שיקבע איזושהי היררכיה של חשיבות בין כל העניינים המעסיקים אותו. בהדרגה, הניתוק שלו מחיי היום־יום הופך להתנשאות, ובסוף לסלידה.

למי שמכיר, צ'רלי מזכיר את אנטואן רוקנטן, גיבור הבחילה של ז'אן פול סארטר (1978). אנטואן הוא היסטוריון, צ'רלי הוא סופר ומחזאי. שניהם אינטלקטואלים שמצאו את עצמם יום אחד מול עולם שאיבד את הרלוונטיות שלו. שניהם אדישים למה שקורה סביבם וממוקדים בזרם התודעה של עצמם. ההבדל ביניהם הוא שאצל סארטר, מי שחש את הבחילה, כלומר את השעמום, הוא אנטואן. הקורא מתבונן בו מהצד ומנסה לראות מה יעלה בגורלו, לאן העלילה תוביל אותו. אצל בלו, לעומת זאת, הבחילה – ולכן הייסורים – הם של הקורא עצמו, שמבין די מהר שצ'רלי, בעודו שרוי באדישות בתוך ענן המחשבות שלו, לא נמצא בדרך לשום מקום ושום סיום לא מחכה לו. המחשבות והזיכרונות שלו הם הסיפור.

לא קשה לאהוב את צ'רלי סיטרין, שמספר על חייו באופן אינטימי, כן, מודע ורהוט כל כך. הוא מרשים ביכולת שלו לנוע בקלות במרחבי ההיסטוריה, הספרות, הפסיכולוגיה, הפילוסופיה, האמנות, ומה לא. האסוציאציות שלו מפתיעות והחיבורים שלו מעניינים. אבל למרות שלדבריו הוא חותר להגיע לאיזו אמת ייחודית ועמוקה, כבר בשלב מוקדם של הסיפור ברור שהמחשבות שלו לא הולכות להסתכם לכדי מסקנה כלשהי. לזרם התודעה שלו אין התחלה, אמצע או סוף. הוא פשוט קיים, ושום דבר נוסף לא באמת קורה. אז מה קורה כשכלום לא קורה? נראה שזו שאלה שסול בלו שאל את עצמו במתנת הומבולדט – רומן שהשעמום הקיומי הוא חלק מהותי ממנו.


- פרסומת -

בפסיכולוגיה, חוויית השעמום זוכה להתעניינות גוברת בשנים האחרונות (Piotrowski, 2013), אולי בגלל אופי החיים בחברת השפע המודרנית. ב-20 השנים האחרונות ניכרת עלייה ברורה במספר הפרסומים האקדמיים בנושא, אבל למרות זאת אין הסכמה לגבי ההגדרה של שעמום או הדרך המתאימה לחקור אותו. חוקרים שונים מתארים ומסבירים שעמום בשפות שונות מאוד: עוררות פיסיולוגית, מיקוד קשב, תהליכים קוגניטיביים, השפעות חברתיות, פסיכואנליזה, אקזיסטנציאליזם.

ההגדרה הנפוצה ביותר בפרסומים המדעיים ניתנה על ידי הצוות של החוקר הקנדי ג'ון איסטווד ב-2012: "החוויה האברסיבית שבה היחיד רוצה, אבל לא מסוגל, לעסוק בפעילות מספקת" (עמ' 482). זו הגדרה קולעת אבל מצומצמת, מנותקת במידה רבה מחיי היום־יום. היא ממוקדת בתהליכים ההכרתיים של נחקר בזמן שהוא עוסק בפעילות כלשהי במעבדה. באיפוק האופייני לזרם הקוגניטיבי, הגדרה זו פורטת את התשוקה האנושית למטבעות של רצון ומסוגלות, ואת החיים המשעממים – לביצוע משימה מונוטונית כלשהי שנקבעה על ידי החוקר. בצדק, שעמום כזה מכונה בספרות המקצועית "שעמום פשוט". הוא מגדיר את השעמום כאי־נעימות קלה בשל מצב זמני וחולף.

בניגוד לשעמום הפשוט, השעמום העמוק, או הקיומי, הוא כינוי לדרמה האנושית של חיים משעממים במלוא היקפם. כאן הכוונה להוויה מתמשכת יותר מאשר למצב זמני, למודעות של היחיד לאובדן התשוקה לחיים המתגלים בחוסר המשמעות שלהם. התגובה הטיפוסית לשעמום היא התרחקות מהעולם והתכנסות פנימה, כפי שצ'רלי נסוג לתוך מחשבותיו וזיכרונותיו. מספר הפסיכולוגים העוסקים בשעמום מזווית זו הוא קטן מאוד (למשל: Maltsberger, 2000; Fahlman et. al, 2009).

באופן מסורתי, הפסיכולוגיה האקזיסטנציאלית נמנעת מהגדרה של קשיים ודילמות קיומיים באמצעות אוסף של תסמינים בסגנון המדריך לאבחון (DSM). ומכיוון שהשעמום הקיומי הוא לא מסוג החוויות שניתן לחקור במעבדה, וספק אם ניתן להגדיר אותו במונחים מדידים, חוקרים רבים נרתעים מלחקור אותו. כתוצאה מכך, קשה למצוא הגדרה ברורה של השעמום הקיומי בספרות המקצועית בפסיכולוגיה. מה שיש לנו הם בעיקר רעיונות של פילוסופים בני המאה ה-19.

בעולם כרצון וכדימוי (1819), ארתור שופנהאואר מגיע למסקנה שסיפוק מלא של הדחפים האנושיים לא מוביל לעונג, אלא לכל היותר להיעדר כאב. תודעה מסופקת תמצא את עצמה נטושה וחשופה לריקנות של השעמום, עד שיופיע שוב דחף – ואיתו כאב מחודש של השתוקקות. אבל ברגע שדחף זה יסופק, יופיע שוב שעמום־הסיפוק. מעבר למטוטלת הכאב/שעמום, טוען שופנהאואר, לחיים אין כל ערך ממשי משל עצמם. לכן, בפסימיות האופיינית לו, הוא חושב שהם סוג של טעות.

בסדרת הרצאות שנתן מרטין היידגר, אבי האקזיסטנציאליזם בשנים 1929-1930, הוא מתאר שלושה סוגי שעמום (Heidegger, 1995). השעמום העמוק מתאפיין בכך שהיחיד לא מצליח להיות מעורב בשום סיטואציה, להרגיש שייך, להתחכך בחיים וליצור חיבור אישי עם מה שקורה בהם. העולם עבורו הוא אוסף של אובייקטים סתמיים שאיבדו את הרלוונטיות שלהם. במצב נפשי כזה הזהות האישית מאבדת את האפיון הייחודי שלה, והאדם נהיה "סתם אחד".

הרעיונות האלה מצאו את דרכם אל הפסיכולוגיה. הריק הקיומי של ויקטור פרנקל (1959), המופיע כאשר אין מטרה ארוכת־טווח שתצדיק את הסבל של חיי היום־יום ותקנה לו משמעות, הוא דוגמה לכך. החירות הבלתי נסבלת, והבלתי נמנעת, לברוא משמעות לחייך, בכוחות עצמך, עלולה להוביל אותך לבחור בקונפורמיות ולאבד את זהותך הייחודית. לפי פרנקל, השעמום העמוק הוא מאפיין עיקרי של חוויית הריקנות הזו.


- פרסומת -

אבל תיאור "עבה" יותר של השעמום, כזה שחושף את החוויה האנושית בכל הצבע והעושר שהיא מקבלת בהקשר של סיפור חיים אישי, קשה למצוא בפרסומים פסיכולוגיים או פילוסופיים. מספר קטן של מחקרים איכותניים מביא אומנם ציטוטים מתוך ראיונות עומק שנערכו עם אנשים שמספרים על השעמום בחייהם (למשל: Bargdill, 2000), אבל למרות הגישה הפנומנולוגית, מחקרים כאלה נוטים להיות סכמתיים, קטועים וחלקיים. המוקד שלהם הוא שאלות המחקר והמסקנות שניתן להסיק מסיפור החיים, לא הסיפור עצמו. תיאור רציף ומעמיק, אישי ומקרוב, דורש חקירה מסוג אחר לגמרי, כזו המתאימה לסופר יותר מאשר לפסיכולוג.

מתנת הומבולדט ממחישה את זה מצוין. היא מאפשרת לקורא להבין חיים משעממים. לאורך עמודי הספר, צ'רלי סיטרין מגלם את דיוקן המשועמם בהצלחה רבה. בטון אחיד, שקט ונעים, במשפטים ארוכים ומנוסחים היטב, באדישות תהומית ובאיפוק רגשי, הוא משתף במחשבות שלו, בוחן את העבר שלו, ומאפשר לנו להבין מה היו הנסיבות המיוחדות שהובילו להופעת השעמום בחייו.

ובכן, המום וכואב את מותו של חברו האהוב והנערץ, המשורר הגדול הומבולדט פליישר, צ'רלי יוצא למסע כדי למצוא את האמת הסובייקטיבית העומדת בבסיס כל הדברים. הוא רוצה להכיר את האדם מבפנים, להבין מה מניע אותו, מה נצחי בו. למרות שהוא עצמו מחזאי מצליח, שהצגת ברודווי שלו זיכתה אותו בהערכה ובהון רב, הוא לא מסופק. זה לא נחשב בעיניו. הוא רוצה הישג גבוה יותר, שאותו הוא מנסח כבחינה מחדש והערכה מחדש של המצב האנושי. דרך חדשה, נקייה מקטגוריות שקריות והגדרות מזויפות, לחשוב באמצעותה על בעיית המוות. לפרק ולהרכיב מחדש את האדם והמציאות. לא פחות.

אבל זו אינטלקטואליזציה. מסע כזה היה יכול להיות אולי מטרת חיים יוצרת־משמעות במונחים של פרנקל, אבל בפועל, עבור צ'רלי, אלה בעיקר הגנות. הוא ממאן להשלים עם נפילתו של הומבולדט פליישר, שאותו הוא מתאר כיישות עוצמתית באופן על־אנושי, שחישלה חזון של תשוקה ויופי מתוך בועת־החלום שממנה בוקעת השירה. המורה של האנושות ששקע אל אלכוהול והתקפי מאניה ודיכאון, איבד בהדרגה את צלילות דעתו, את הכרת הממסד ואת ביתו, וסיים את חייו על ברכיו, בודד ונשכח במעלית, בגופייה ישנה, ליד שקית אשפה. צ'רלי לא מצליח להשלים עם המחשבה שככה מסתיימים חייו של אומן המלים וההיקסמות שהתווה חזון לאמריקה של שנות ה-50. שזה כל מה שזה. הדרך החדשה שהוא מחפש לאורך הספר היא בעצם ניסיון להשאיר את הומבולדט בחיים ולאפשר לו להמשיך ליצור מהקבר.

הומבולדט היה הבטחה נכזבת, אור שבער לרגע בשמי הספרות של אמריקה, ודעך. אבל לפחות לתקופה קצרה הוא חי את חייו בכל העוצמה, באותנטיות, באומץ, כגיבור. צ'רלי מתגעגע אליו, מוקסם ממנו, מקנא בו, ובוודאי כואב את כאב היכולות הלא מנוצלות ואת הכישרון המבוזבז, שהמוות הוא הביטוי האחרון והמוחלט שלהם. כמו הומבולדט, צ'רלי היה רוצה לחיות את חייו באומץ, להיות זה שרואה את האמת הנצחית שבאמצעותה אפשר להעמיד את המוות על יסודות החיים. הבעיה היא בגובה ציפיות. "שום דבר אקטואלי לא תואם ציפיות טהורות כאלה", צ'רלי מתוודה, "וטוהר הציפיות הוא מקור חשוב של השעמום". הכאב הבלתי נסבל והשאיפות המופרזות מרחיקים אותו מהעולם ולבסוף מעצמו, מזהותו האישית. חייו הופכים להיות מוות בתוך החיים. איך מתרחש תהליך כזה?

כל רעיון שיש בו הבטחה קלושה לחיי נצח או להישארות הנפש, לא משנה כמה הוא מופרך, נבחן בקפידה כדי לראות אם ניתן להניף באמצעותו את החיים ולחשוף את האמת המסתתרת מתחתם. הרעיונות חולפים בראשו כמו עלים יבשים ברוח. בשלב מסוים המציאות עצמה הופכת להיות לא יותר מאוסף של רעיונות שאותם, ורק אותם, צ'רלי רואה בכל מקום. כמו הפסל של פיקאסו שפעם הוא ראה בו הישג ועכשיו נהיה "רק סימן, תזכורת. רק הרעיון של עבודת אומנות". או כמו רעיונות אחרים שלפיהם אנו חיים: "לא עוד תפוחים אלא הרעיון של מה שהיה תפוח פעם, לא יותר גלידה אלא הרעיון, הזיכרון של משהו טעים עשוי מעמילן, גלוקוז וכימיקלים אחרים, לא עוד מין אלא הרעיון או הזיכרון ממנו. וכך באהבה, באמונה, במחשבה וכן הלאה".

אבל מכיוון שאף אחד מהרעיונות האלה לא מצליח לגעת במציאות, לפעול בה או לשנות אותה, שלא לדבר על השבת המשורר לחיים, כולם הופכים בסוף להיות שווים במשקל ובחשיבות שלהם. לאט לאט צ'רלי כבר לא יודע במה להאמין. באהבה, ביופי, בשירה, בהצלחה, בכסף, בפוליטיקה, בסיינטולוגיה או במדע? אף אחד מאלה לא מצליח להסיר את צעיף הזיוף ולחשוף את האמת העמוקה שאותה הוא מחפש. הוא נותר מאוכזב, לא מחויב, לא קשור למערכת כלשהי של רעיונות או אמונות. במובן זה הוא נותר לגמרי לבד.


- פרסומת -

אנשים שהוא פוגש או זוכר מסתובבים בראשו כמו במערבולת, נכנסים ויוצאים מהמחשבות והזיכרונות שלו, ומאירים עבורו זוויות מבט שונות על החיים. מה אין שם. גנגסטרים, אינטלקטואלים, אישה לשעבר, מאהבות, עיתונאים, פוליטיקאים, אומנים, עורכי דין, אנשי כסף, כוח, רוח. הוא משתמש בהם כדי לבחון, בכוח המחשבה כמובן, שאלות של הצלחה וכישלון, כסף ויופי, שפיות וטירוף. הפעלתנות הבלתי פוסקת שלהם מדהימה אותו. הם עוברים דרך החיים ומתחככים בהם. יש להם תוכניות, מניעים ומטרות, ותמיד נראה שהם בדרך לאן שהוא. אבל כשצ'רלי חש בתוכו את החלק החי של הנפש המבקש לפעול באופן ממשי, הוא מייד מרחיק את עצמו ממנו ומסמן אותו כהשפעה חיצונית של סוכן זר כלשהו שהוא תופס כיריב: עולם העסקים, מערכת המשפט, פוליטיקאים, הבירוקרטיה, עורכי העיתונים, הרכילות, המדינה. אהובתו רנטה מצביעה על הנוף ואומרת: "האם זה לא יפה שם בחוץ!", וצ'רלי חושב לעצמו: "יפה אכן היה שם. אבל את 'יפה' ראיתי פעמים רבות בעבר, ולכן עצמתי את עיניי. דחיתי מעל פני את האלילים המטויחים של התופעות הנתפסות. האלילים האלה הוכשרו, יחד עם כל השאר, כדי לראות, ולי נמאס מרודנותם".

למצוא בלי לחפש

התהליך הזה מגיע לשיא כשצ'רלי שוקל לוותר גם על המאמץ המחשבתי להגיע אל האמת – הדרך שאליה יצא כדי לבחון מחדש את המצב האנושי ולחשוב על בעיית המוות. הוא מתחיל להרהר בסיכוי למצוא בלי לחפש. האינטלקטואליזציה מחריפה. ההשקפה המערבית לפיה האדם הוא סובייקט המתבונן באמצעות התודעה מבפנים החוצה, אל העולם החיצוני, מיצתה את עצמה בעיניו. מבחינתו, מי שהדברים בעולם לא מדברים אליו מיוזמתם, מתוך עצמם, בלשונם, נידון להשתעמם. אין דרך אחרת.

הניסיון לחשוף את האמת הסופית נכשל. ממילא המסע של צ'רלי לא נבע מתשוקה או ממוטיבציה אותנטיים להבין את החיים ואת המוות. הוא נדחף למסע הזה מכאב האובדן של הומבולדט פליישר. לכן ניסיון למצוא בלי לחפש הוא צעד נוסף של ניכור לחיים. בזמן שהוא מחכה שהעולם ידבר אליו מיוזמתו, צ'רלי ממקם את עצמו מעליו ומתחיל לשנוא אותו. השעמום מעמיק מעבר לחייו האישיים, ומתבטא כעת בשנאה כלפי המצב האנושי והסיפור האנושי בכללותו: "ההיסטוריה של היקום תתגלה כמשעממת מאוד אם תנסה לחשוב עליה בדרך הרגילה של החוויה האנושית. כל הזמן הזה ללא אירועים! גזים שוב ושוב, וחום וחלקיקי חומר, גאות השמש והרוחות, שוב ההתפתחות העצלה הזו... עידנים שלמים שבהם כמעט כלום לא קורה... האבולוציה זוחלת באופן כל כך מעצבן... השעמום של הופעת המינים המפותחים ולבסוף המין האנושי, החיים האפורים ביערות הפליאוליתיים, הדגירה הכל כך ממושכת של האינטליגנציה, איטיות ההמצאה, הטמטום של תקופות עבודת האדמה. אלה מעניינים רק אם חושבים עליהם. אף אחד לא היה רוצה לחוות את זה".

החוקר פיטר טוהי כתב פעם (2011) שאין דבר כזה שעמום קיומי: התופעה הזו קיימת רק במשחקי הדמיון של אינטלקטואלים מיוסרים. כנראה שהוא צודק, והשעמום הקיומי הוא סוג של אינטלקטואליזציה, אבל זה לא הופך את החוויה הזו לפחות אמיתית. סול בלו מצליח לתת לנו תיאור "עבה" של מה שקורה כשכלום כן קורה, ועושה את זה בצורה סוחפת ומרתקת. אבל "מתנת הומבולדט" הוא לא רק הצלחה ספרותית. הוא טקסט מייסר שמאפשר למי שמעוניין להקשיב מקרוב לסיפורו של אדם שאימת המוות שחקה את האחיזה שלו בחיים והביאה אותו, באופן פרדוכסלי, להוויה של מוות בתוך החיים.

 

 

הערות

  1. ד"ר גדי און הוא פסיכולוג וחוקר של תופעת השעמום; משלב את נקודת המבט הפסיכולוגית עם התבוננות פילוסופית וספרותית כדי להבין את חוויית השעמום והחיים במאה ה-21.

 

מקורות

סארטר, ז'. פ. (1978). הבחילה. סימן קריאה, תל אביב. (המקור פורסם בשנת 1938)

Bargdill, R. W. (2000). The study of life boredom. Journal of Phenomenological psychology, 31(2),188-219.

Bellow, S. (1975). Humboldt’s Gift. The Viking Press, New York, N.Y.

Eastwood, J. D., Frischen, A., Fenske, M. J., & Smilek, D. (2012). The unengaged mind: defining boredom in terms of attention. Perspectives on Psychological Science, 7(5),482-495.

Fahlman, S. A., Mercer, K. B., Gaskovsky, P., Eastwood, A. E., & Eastwood, J. D. (2009). Does a lack of life meaning cause boredom? Results from psychometric, longitudinal, and experimental analyses. Journal of Social and Clinical Psychology, 28(3), 307-340.

Frankl, V. E. (1959). Man's search for meaning. Beacon Press. Boston

Heidegger, M. (1995) The Fundamental Concepts of Metaphysics. World, Finitude, Solitude (W. McNeil and N. Walker, Trans.). Indiana University Press. (Original work published 1983)

Maltsberger, J. T. (2000). Case Consultation: Mansur Zaskar: A man almost bored to death. Suicide and Life-Threatening behavior, 30( 1), 83-90.

Piotrowski, C. (2013). Boredom research: an analysis of topical domain and historical trends. Journal of Instructional Psychology, 40(2), 50–52.

Schopenhauer , A. (1909). The world as will and idea (R. B. Haldane and J. Kemp, Trans.). Lector House. (Original work published 1819).

Toohey, P. (2011). Boredom: a lively history. Yale University Press, New Haven and London.

 

 

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

און, ג. (2021). מהו שעמום קיומי ומתי הוא מופיע?. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=4234


תבנית לציטוט ויקיפדיה:

* {{פסיכולוגיה עברית|און, ג.|מהו שעמום קיומי ומתי הוא מופיע?|4234|2021}}

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.