לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
טיפול דינמי רגיש-תרבות: תיאור מקרהטיפול דינמי רגיש-תרבות: תיאור מקרה
טיפול דינמי רגיש-תרבות: תיאור מקרה

טיפול דינמי רגיש-תרבות: תיאור מקרה

מאמרים | 27/7/2021 | 2,213

למושגים פסיכואנליטיים כמו נוירוזה, תסביך אדיפוס ויחסי אובייקט יש ממד אוניברסלי, אך הביטוי שלהם בפועל מושפע מאוד מההקשר החברתי-תרבותי של המטופל. הקשר זה נוכח בחדר הטיפולים כלא מודע שלישי, ולכן הכרחי שמטפלים יביאו בחשבון תהליכים חברתיים. במאמר זה מוצג טיפול רגיש-תרבות בגישה פסיכודינמית בצעירה ערבייה, שבתהליך העבודה איתה באו לידי ביטוי בעוצמתיות היבטים תרבותיים.

טיפול דינמי רגיש-תרבות

תיאור מקרה

מאת מוסטפא אבו ואסל

 

פרטי המטופלת המתוארת במאמר הוסוו במטרה לשמור על פרטיותה.

 

מאמר זה עוסק ברלוונטיות של ההקשר התרבותי-חברתי של המטופל לתהליך הטיפולי. במאמר יוצג טיפול בגישה פסיכודינמית במרים (שם בדוי), צעירה ערבייה, שבתהליך העבודה איתה באו לידי ביטוי בעוצמתיות היבטים תרבותיים. הנחת המאמר היא כי בין הפרטים המרכיבים את החברה, על הלא מודע שלהם, לבין החברה יש קשר הדוק; לפיכך, הכרחי להרחיב את החשיבה הפסיכואנליטית ולהביא בחשבון תהליכים חברתיים.

אף שהפסיכותרפיה המערבית נוטה לתפוס את המטופל כאינדיבידואל, ואף שלא כל טיפול בגישה פסיכואנליטית לוקח בחשבון היבטים תרבותיים, ההכרה בחשיבות החברה והתרבות לטיפול היא לא עניין שולי בפסיכואנליזה. למעשה, היא שזורה בה מראשיתה, ובמיוחד בכתביו התרבותיים של פרויד. לפי פרויד, הדחקת הדחפים כרוכה בעצם היווצרות התרבות: ביסוד החברה, כל יחיד ויתר על חלק מקניינו ומשלמות כוחו, מהנטייה התוקפנית והמינית, ומתוך ויתור זה נוצר קניין התרבות המשותף. בהסדירה את היחסים בין הפרטים, התרבות שוללת אפוא במידה רבה את חירותם, וכל אחד מהם נרדף על ידי אהבות ושנאות פרימיטיביות שהוא נאלץ להדחיק אל הלא מודע בשל האיסורים והמגבלות שמטילה עליו החברה. במילים אחרות, חיי התרבות כרוכים בהגדרתם בהתערבות קיצונית ביותר בתשוקותיו של הפרט ובדיכוי צרכיו ויצריו (فرويد، 2006 [1924]; פרויד, 2000 [1930], 2012 [1908]). לפי גישה זאת, התרבות היא שאחראית להיווצרות הנוירוזה (גולן ואחרים, 2012): בשל הארגון הנפשי הסרבני שלהם, הנוירוטים מגיעים לידי דיכוי מדומה וכושל של דחפיהם, והם משתתפים בפעילות התרבותית מתוך בזבוז כוחות, והתדלדלות פנימית.

גם נקודת המבט של תיאוריית יחסי האובייקט מחזקת את חשיבות ההתייחסות להקשרים חברתיים-תרבותיים. כך למשל, לפי ויניקוט, חיי הנפש של האדם כוללים סוגים שונים של התייחסות לאובייקטים, ואפשר לזהות מתח בין התייחסות לאובייקטים הפנימיים, לבין התייחסות לאובייקטים חיצוניים (Winnicott, 1967). האחרונים כוללים את הסביבה, שבראשית החיים תפקידה להחזיק את התינוק בצורה טובה דיה וכך לאפשר לו לפתח תחושת ממשית של הקיום, תחושת עצמי ואוטונומיה. לתהליכים אלה ויניקוט (1995) קשר גם את החוויה התרבותית הרחבה יותר.


- פרסומת -

בעקבות רעיונות פסיכואנליטיים אלה, במאמר זה אצא מנקודת הנחה שההקשר החברתי-תרבותי נוכח בחדר הטיפולים כלא מודע שלישי, ולכן הכרחי לעסוק בו. יתרה מכך: ההיבט החברתי-תרבותי מפעיל לעתים קרובות אותנו כמטפלים, ולכן מחייב התייחסות גם לחוויה של המטפל. במקרה המתואר במאמר זה, ההיכרות המעמיקה שלי עם נורמות ומנהגי החברה הערבית בישראל, גם כמטפל ערבי, תרמה משמעותית ליכולת שלי לערוך טיפול רגיש-תרבות.

 

רקע

מרים, סטודנטית בת 28, פנתה לטיפול בתלונות על אכילה רגשית, קשיי ויסות רגשי, תחושת דכדוך וקהות רגשית, חרדות והתקפי פאניקה ומוטיבציה נמוכה לביצוע משימות שגרתיות. היא תיארה עצמה כבחורה עצמאית, הישגית ואופטימית, אך סיפרה שהיא מתקשה להבין את הקונפליקט בין מה שהיא חושבת על עצמה ובין מה שהיא מרגישה וחווה. הביטוי ההתנהגותי של מצוקתה בא לידי ביטוי בחיסורים בהגעה ללימודים, בקושי להתכונן למבחנים, בהפרעות אכילה עד כדי אכילה מרובה והקאה, ובעיסוק קיצוני במראה גופה.

מרים נולדה וחיה בכפר ערבי למשפחה מוסלמית, לצד שני אחים . היא סיפרה כי הוריה שונים מאוד זה מזו: אימה רגישה וחלשה, ואביה, שנתפס בעיניה כדמות חזקה, צעקן וחסר סבלנות. את הבית שבו גדלה תיארה כבית שאין בו שקט ולא שלווה, שבו שררו תמיד ריבים ואי הבנה בשל הקושי של הוריה לתקשר זה עם זו כראוי. מרים תיארה אלימות פיזית, רוחנית ונפשית שהאב הפנה כלפי אימה ואחיה, אך סיפרה שאליה לא הופנתה אלימות בבית ושהיא נהגה להגן על אימה ואחיה מפני האב. באינטייק היא שללה טראומות ומשברי חיים משמעותיים אחרים בעברה. לדבריה, לאורך ילדותה הקשר שלה עם אימה היה טוב, והקשר עם אביה היה מרוחק. מרים סיפרה על הציפיות של אביה שתוותר על צרכיה למען הערכים הקולקטיביים, שתציית לדרישותיו ללא עוררין וללא הבעת דעה, ועל ההגבלות שהשית על חופש התנועה שלה. היא תיארה את שני הוריה כמעכבים טיפוח ערך עצמי ומשמעות עצמית נפרדת, ודיווחה על קושי רגשי מול שניהם: מול אביה, שחסם אותה באופן אקטיבי ואלים, ומול אימה, שחוסר האונים והחולשה שלה תסכלה הזדמנויות לצמיחה.

בגיל 19, עם תחילת הלימודים באוניברסיטה, מרים עברה להתגורר בדירה שכורה בעיר והחלה לעבוד לפרנסתה. סביב גיל 20 החליטה להוריד את כיסוי הראש שאותו נהגה ללבוש מאז שהייתה נערה. היא תיארה זאת כצעד אמיץ ולא קל, מאחר שבחברה שבה גדלה כל הנשים הולכות עם כיסוי ראש. בשנים שלפני הטיפול למרים היו כמה בני זוג, אך הקשרים לא צלחו, והיא תיארה את בני הזוג כשתלטנים. לאורך שנות מגוריה בעיר מרים הייתה פעילה בהתנדבות במסגרות חברתיות ופוליטיות וניהלה אורח חיים צמחוני. מרים לא הייתה בטיפול קודם, והטיפול המתואר כאן הוא ההתנסות הטיפולית המשמעותית הראשונה בחייה.

 

תחילת הטיפול: מחיר היציאה מעבדות לחירות

הטיפול החל עם בקשתה של מרים לייעוץ והכוונה על רקע תחושת חוסר אונים, ביטויים סומטיים ואפקט חרדתי. מרים ביטאה כאב רב, ובפגישות הראשונות הרבתה לבכות. היא שיתפה כי פנתה לטיפול גם בשל מנהגה להקיא אחרי ארוחות, במטרה לשמור על מבנה גופה. את העיסוק שלה בהזנה והקאה ואת הבכי הבנתי כמעידים על קושי שלה בתהליך הפנמה והזדהות עם אובייקט טוב, על קושי שלה לחוות את האני שלה לבד, ועל צורך נפשי שלה באינטגרציה ובאובייקט טוב שיוצר חוויית אני טוב ומונע ממנה את הרס החוויה. בשלב זה ביקשתי לבסס בטיפול מערכת יחסים יציבה, מיטיבה ומכילה.

עם התקדמות הטיפול, נהר דמעותיה של מרים החל להתנקז לדמותה של האם ששותקת. מרים עסקה יותר ויותר בדמותה החלשה של אִימה ובאֵימה שאביה מטיל בבית בצעקנותו, בהשפלותיו ובשליטתו התוקפנית. מרים התקשתה לגלות רגשות חיבה כלפי אביה, חשה כלפיו שנאה תוקפנית והביעה משאלה להיפטר ממנו. היא תיארה כיצד כאשר היא מנקה את בית הוריה ושוטפת את הרצפה, היא שופכת יותר מים בכל פינה שבה נמצא אביה. קישרתי את הניקיון ושפיכת המים עם הדמעות ששוטפות את עיניה בחדר הטיפול. שיערתי שחלק מהקושי שלה נעוץ במשולש האדיפלי שהסתבך, בשל הכישלון של אביה התוקפני למלא באופן הולם את תפקידו כאובייקט אהבה ובשל החולשה של אימה. למול זאת, כמטפל גילמתי דמות אב אכפתית, שרואה את צרכיה של מרים. עם הזמן, מרים הצליחה ליצור קשר זוגי חדש, בטוח יותר מהקשרים הזוגיים שחוותה בעבר.


- פרסומת -

אחת הפגישות באותה תקופה הייתה פגישה טלפונית של טיפול מרחוק, ובעת ההמתנה שלי למענה של מרים התנגן שיר שאת מילותיו זיהיתי כשיר של המשורר הערבי הידוע ענתרה, שהאגדה מספרת שהיה עבד שהצליח להשתחרר. הנה קטע מאותה פגישה, שמדגים איך ההיכרות שלי עם עולמה התרבותי של מרים איפשר לי לעשות שימוש בסמלים התרבותיים לצורך הפרשנות של עולמה האישי והבנת תסביכיה המוקדמים והקונפליקט המופנם שלה.

מרים: היחסים שלי עם אבא תמיד היו עכורים. אימא שלי אישיות חלשה, והוא איש צעקני ומאוד חזק. כל מה שאימי עשתה בתגובה לו היה רק לבכות, ואני בוכה כמוה. כשהייתי ילדה רציתי מאוד לדבר ולהגיב, אבל לא יכולתי. היום אני מדברת הרבה, ולא מצליחה לשתוק. בעבר השתיקו אותי, והיום לא מצליחים להשתיק אותי.

אני: אני שם לב שכמו ענתרה, גם את עברת תהליך של יציאה מעבדות לחירות, ורק כך את מצליחה היום לבטא את עצמך ולדבר. אבל לא היית רגילה לכך שמותר לך להביע את עמדתך, שמותר לך להיות חופשיה, שמותר לך להגן על עצמך, שמותר לך וזכותך שתהיה לך אהבה, כי מגיע לך. ומכאן נובעים אולי התקפי החרדה.

מרים: אני באמת מרגישה כאילו הייתי בעבדות. לא רצו שאתאהב, אסור – הדת, התרבות. ואימא שלי הייתה אישיות מאוד חלשה.

אני: אימו של ענתרה הייתה אישה חלשה, ובגלל צבע העור שלו אביו החליט להפוך אותו לעבד. עד שאחד השבטים ניסה לכבוש את שבט מולדתו. ענתרה היה גבוה קומה ואיש חזק, אך נמנע מלחימה מכיוון שהיה עבד. באותה העת, אביו ביקש ממנו לקום ולהגן על השבט, ואמר לו משפט שעד היום מזכירים אותו בספרות "קום נא ענתרה, אתה אדם חופשי, ואני משחרר אותך מהעבדות". וכך ענתרה ניצח.

שימוש כזה בשירה הוא דרך עקיפה למגע עם תכנים לא מודעים שקשה להתמודד עימם. במערכות קולקטיביות, כמו אלה שמרים גדלה בהם, קשה להתעמת עם המשפחה או לבטא רגשות שליליים כלפי בני המשפחה, במיוחד כאשר המפגש הוא בין אגו חלש אל מול משפחה קולקטיבית חזקה. במקרים כאלה, העלאה ישירה של תכנים מודחקים למודע עלולה להסלים אשמה ולהגביר את הקונפליקט. הפנייה דווקא לתכנים תרבותיים שיש להם קשר לדת יכולה לעזור למטופל לבטא את מצוקתו ולאפשר כניסה לעולמו הפנימי, לסייע לו למצוא דרך מוצלחת להסתגלות, ולתת מקום לבעיות בין-אישיות ומשפחתיות ולמאבקים דתיים ולנרמל אותם (Al-Krenawi, 2000; Abu Raiya & Pargament, 2010; Dwairy, 2009).

עם הימשכות הטיפול התברר כי העבדות הרגשית של מרים, ה"אהבה הכבולה" שלה לאב הכוחני, עדיין משחקות תפקיד בחייה ומקשות עליה למצוא את האינדיבידואל שבנפשה ולממש את העצמי הייחודי שלה. מצד אחד, היא הרגישה שהמעבר לעיר הגדולה ביסס עבורה סביבה בטוחה, ומצד שני הרגישה מחויבות לבני משפחתה, בעיקר אימה ואחיה, שהמשיכו להעסיק אותה וללוות אותה, והיא חשה שנטשה אותם בבית. לקונפליקט זה יש היבט תרבותי מובהק, שכן מרים גדלה בחברה פטריארכלית שהפנתה אליה ציפיות נוקשות. בעוד שבטיפול עסקה בתהליך האינדיבידואציה שלה והנפרדות מהוריה, החברה סביבה דחפה לתהליך נגדי, שלא עודד את ההיפרדות שלה.

ואמנם, הנטייה החברתית לשייכות קבוצתית ותלות ולהימנעות מתחרות זוהתה בספרות כאחת התמות המרכזיות שאיתן מתמודדים מטופלים מהחברה הערבית, המדגישה את השייכות הקולקטיבית (Dwairy & Van Sickle, 1996). לפי מסאלחה, בעוד שלמטופלים מהתרבות המערבית רצוי במקרים רבים לעזור ליצור קשרים עם אחרים משמעותיים, כולל משפחה וחברי קהילה, למטופלים מהתרבות הערבית יש לעזור לגלות את האינדיבידואליות שלהם (Masalha, 1999). מרים נשאה על כתפיה נטל משפחתי כבד, ובדומה לגישה של מסאלחה ראיתי את תפקידי כמי שעליו לעזור לה לפרוק את הנטל ולגלות את האינדיבידואלית שלה, על ידי הכרה בצרכים וברצונות שלה.

עם זאת, היה עליי להביא בחשבון שכמטופלת מהחברה הערבית, אשר בה הזהות הקולקטיבית קודמת לעצמי, הגדרת היעד של הטיפול כמכוון למימוש עצמי עלול דווקא להגביר את הקונפליקט הפנימי של מרים. הבנתי שהקלה על הקונפליקטים התוך-נפשיים עשויה להגביר את הקונפליקט בינה לבין החברה שבה היא חיה, שכן חיבור לצורכי עצמי אישיים מדי עלול לחבל במעמדה בחברתה, לפגוע ביחסיה העכשוויים ולהקשות על הסתגלותה. בספרות אפשר לזהות מחלוקת בין מטפלים פסיכודינמיים שמעודדים להתאים את הטכניקה באופן גמיש לתרבות הקולקטיבית, במטרה לצמצם את הקונפליקט החיצוני (Dwairy, 1999), לבין מטפלים המעודדים שמירה על כללי הטכניקה הדינמית, במטרה לאפשר למטופל להשתחרר מגבולות החברה (Masalha, 1999).


- פרסומת -

במקרה של מרים, בתקופה שבה הייתה בטיפול היא נעה בין קהילות שונות מאוד זו מזו, שכל אחת מהן גרמה לה לחשוב ולהרגיש אחרת: כך למשל, בימי הרמדאן, בבוקר שתתה ואכלה בעיר, ואחר הצהריים, בבית הוריה בכפר, צמה. כמטפל רגיש-תרבות, בחרתי להבין את הפיצול הזה בנפשה על רקע תרבותי, ולא כסממן פתולוגי. לצד השאיפה של מרים למצוא את האינדיבידואליות של עצמה, זיהיתי את ההזדהות הקולקטיבית שלה ואת תחושת השייכות שלה לקולקטיב, שהתבטאה במנהגים התרבותיים שלא נעלמו, ובחרתי לתת להם מקום. שאפתי להבין את הקֶשר המורכב בין חלקי האישיות האינדיבידואליים והחלקים הקולקטיביים, להשתתף עם מרים בחיפוש אחר הנוסחה הנכונה לחיבור בין החלקים, ולסייע בניווט העדין ביניהם.

היבט נוסף של החיפוש אחר החיבור הזה התבטא בטיפול דרך האפשרות שניתנה למרים להתנסות בתפקידים חדשים, כחלק מתהליכי ההעברה וההעברה הנגדית. כך היא יכלה לבסס לעצמה עצמי שונה מזה שהושפע מדרישות החברה הפטריארכלית שבה גדלה, שהטילה עליה תפקידים מצומצמים ופסיביים. כך, כאשר מרים הסתכלה בשעון או ביקשה לשבת בכיסא אחר ולשנות מיקום בחדר, לא פירשתי זאת כהתנגדות, אלא כניסיונות שלה לחפש שליטה, לחרוג מחוויית האובייקט הפסיבי הקשה שלה. כאשר פנתה אליי ואמרה שרואים שאני עייף, שאולי עובר עליי משהו, בחרתי לתת לה מרחב, להגיד לה תודה ששמה לב לזה, ולציין שאני רואה שהיא מתעניינת בי. דרך תשומת הלב לרצון שלה לטפל בי, נתתי מקום לצורך שלה להיות בעמדה פחות פסיבית.

 

שתיקה, איפוק, הסתרה ובושה – בתרבות ובטיפול

גם בהמשך הטיפול, מרים המשיכה לבכות בפגישות. באחת הפגישות שבהן בכתה שאלתי את עצמי לאן יזרום הפעם נהר הדמעות. המתנתי, מתאפק לא לדחוק בה, מתלבט אם לוותר הפעם על הסבלנות, והחלטתי לתת לה זמן ולהמתין עוד. חשתי איך תדרי הבכי שלה כמו סורקים את הסטינג הטיפולי על מנת למצוא את הערוץ הנכון לפעם הזאת, ולבסוף היא שיתפה אותי בדבר התעללות מינית שאירעה בילדותה, שבה היא הייתה אובייקט פסיבי של גברים מבוגרים שביקרו בביתם.

תיאור הפגיעה שפך אור נוסף על הדינמיקה המשפחתית, והעצים את חולשת אימה שלא הגנה עליה ולא תמכה בה. הבנתי גם שייתכן שאימה הושפעה מהבושה שמלווה בתרבותה לחשיפה של פגיעה כזאת. בטיפול ביקשתי לחזק את מרים על יכולות ההישרדות שהפגינה בילדותה ועל התפקוד שלה באותה עת. בה עת, הרגשתי שהעיסוק בפגיעה דורש ממני רגישות רבה, והשתדלתי לאפשר למרים להוביל את השיח ולקבוע את מהות וכמות המידע שתרצה לחשוף. למטרות הקודמות של הטיפול נוספה מטרת העיבוד של חוויית ההתעללות, באמצעות הכרה והענקת לגיטימציה לחשיפה והכלתה.

אחת התמות שעלו בטיפול היה הפער בין השתיקה לדיבור. מרים סיפרה שהוריה השתיקו אותה ולא האמינו לה, ואמרה: "בילדותי שתקתי, למרות שהיה בי רצון עז לדבר. כעת אני לא מפסיקה לדבר, למרות שיש לי רצון עז לשתוק". בטיפול בחנו ביחד את הצורך שלה בעבר לדבר מבלי שאף אחד יקשיב לה, ואת בחירתה לבסוף בשתיקה. התבוננו גם על הצורך שלה כיום, בבגרותה, לשתוק כאשר היא אינה מצליחה שלא לדבר ולבטא את עצמה – כפי שמתבטא גם בפעילות החברתית והפוליטית שלה, שדרכה היא מדברת את הכאב שלה ושל אחרים.

בטיפול אני קושר בין הדברים ואומר לה: "כעת את מבטאת את ה'די לשתיקה'. את לא מוכנה לשתוק יותר". אך מרים לא מפסיקה להצטרף לעוד ועוד ארגונים ומעמיסה על עצמה עד כדי הקרבה עצמית, ואני מתרשם שאף שהיא מושקעת מאוד בבחירות שלה, יש מאחוריהן גם סיבות נפשיות – מנגנון הגנה של אלטרואיזם והזדהות השלכתית עם החלש וחסר הכוחות. נראה שהיא מחפשת אובייקטים אידיאליים להשקיע בהם את חייה הנפשיים ולהיאחז בהם, ומכיוון שהקשר עם האובייקטים הקרובים הוא קשה, היא פונה לאובייקטים המופשטים. לבחירות שלה יש גם היבט תרבותי, וההיכרות שלי עם הסמלים התרבותיים מקלה על הפרשנות והבנת המשמעות של הבחירות.

בפגישות בהמשך הטיפול מרים שטה בין שלל נושאים – ההתעללות, היחסים המורכבים עם האב, היחסים המתעללים עם בני זוג מהעבר, המאבקים הפוליטיים שבהם היא משתתפת והרדיפה פוליטית שהיא חווה בשל פעילותה, ואתגרי החיים העיר הגדולה והלימודים באוניברסיטה. כשהעלתה נושא, מצאתי את עצמי ממתין להמשך השיתוף, אך מרים הביאה חלקי תיאורים, וכמו מטוטלת נעה בין דיבור ושתיקה, כשהיא מספרת ומשמיטה, בוכה ומחייכת, מציגה יכולות אידיאליות חזקות אל מול חולשה. את המעברים המבלבלים הבנתי כקשורים למסרים המבלבלים שקיבלה מהוריה, להיעדר דמויות הוריות יציבות ומתקפות. אך קישרתי זאת גם לרקע התרבותי ולחינוך: במקרים רבים המטופל הערבי לא יחשוף את מלוא החוויה, יצפה לדיבוב ותשאול, למתן זמן והנהון, וישתף תכנים באופן עקיף ומרומז ובאמצעות סמלים.

המסרים המבלבלים קיבלו את ביטויים גם ביחסים בינינו, כאשר מרים שיתפה אותי בשיחות שלה עם ארוסה, וגם עם חברה טובה משכילה, ובשאלות שאלה העלו לגבי נחיצות הטיפול. למול אמירה זאת אני מתלבט איך להבין את מה שמרים מעלה. בגלל הרקע תרבותי, והנטייה של מרים להתבטא לעתים בחוסר בהירות, אני חושב שאולי היא בעצם מבקשת לסיים את הקשר הטיפולי. אני תוהה אם ארוסה לא מקבל בהבנה את הטיפול שלה על ידי גבר אחר, ולאחר מכן תוהה עם עצמי ומתלבט אם אלה הן בכלל העברות נגדיות שלי: אולי אני הוא זה שלא היה מקבל את הטיפול באשתי על ידי גבר אחר? לבסוף אני מחליט להעז ולנסות ללכת עם הצרכים של מרים כפי שאני מבין אותם, לתת להם מענה מבלי לחקור אותם:


- פרסומת -

אני: אני חושב שאת מעלה את הצורך לסיים ולהמשיך בחיים שלך הלאה, ואולי באמת הגיע הזמן להמשיך את החיים במציאות שלך. בואי נקבע לנו שבמפגשים הקרובים אנחנו נתחיל לעבד את הסיום של הקשר.

מרים: אני לא יודעת מה להגיד לך, אולי לא הייתי צריכה להגיד לך מה שהם אמרו לי, טוב לי בטיפול ואני לא רוצה להפסיד אותו.

אני: אולי את חוששת להפסיד אותי.

מרים שותקת...

אני: אני עדיין כאן, יש לנו עוד כמה מפגשים.

שבוע לאחר מכן מרים פותחת את השיחה הטיפולית בבכי, ומספרת שעבר עליה שבוע קשה. היא משתפת שהיא חוששת שהטיפול יסתיים, שהיא מרגישה שיש לה עוד צורך בטיפול ושיש עוד הרבה חלקים שלא שיתפה. בדיעבד, אני מעריך שההתערבות איתגרה את התהליך ההתפתחותי שהתרחש בטיפול. מרים עוד לא הייתה מוכנה להרשות לעצמה להבין את עצמה כמובחנת מהמטפל, עדיין הייתה זקוקה שאהיה זמין עבורה, כי טרם התקבעה אצלה תחושת קביעות אובייקט בדרך לבניית זהות אוטונומית ואינדיבידואלית. דרך ההתערבות הלא מתאימה שלי אני לומד עד כמה קשה לדעת מתי הפירוש שלי צריך לעודד את מרים לעצמאות והישגיות ולקדם אותה כאינדיבידואל, ומתי עליי להחזיק בפירושיי את הקשר שלה לקולקטיב, שלפעמים בא על חשבון צרכיה ומשאלותיה האישיות.

 

סיכום

במאמר תוארה נפש אחת של מטופלת שהיא עולם מלא, ונעשה ניסיון להציג אותה על כל היבטיה: מאפייניה הפסיכופתולוגיים לצד הכוחות והחוזקות שלה, התכנים הנפשיים לצד ההקשר החברתי-תרבותי. אני מקווה שהמאמר הצליח להחזיק את ההיבטים המרובים הללו באופן קרוב לחוויה ומעמיק, כפי ששיר יכול להחזיק בשורות מועטות חוויה נפשית.

הטיפול במרים נמשך יותר משנה. הוא החל עם תלונותיה של מרים על תסמינים סומטיים, ועם תחושה שהיא מבולבלת, מבודדת, חסומה ובלתי נגישה. לאורך הטיפול התרחבה ההבנה הדינמית של מרים, ונבנתה בהדרגה תשתית נפשית שאפשרה לה להביא לידי ביטוי תכנים נפשיים מודחקים. להבנתי, ההישגים של הטיפול נובעים מהחיבור בין הנפשי לחברתי ומהשילוב בין השימוש בטכניקה ובחשיבה הדינמית לבין ההתייחסות להיבטים תרבותיים.

מרים סבלה מנוירוזה, וככזו נפשה עברה צמצום שהבנתי אותו כקשור ליחסי האובייקט המוקדמים ולאי השלמה של שלבי ההתפתחות המינית וכישלון ההתמודדות מול התסביך האדיפלי. במאמר זה ביקשתי להראות איך מושגים פסיכואנליטיים אלה, שיש להם ממד אוניברסלי, מושפעים במידות שונות, מודעות ולא מודעות, מההקשר התרבותי של המטופלת. לכן, בטיפול הכרחי לברר את משמעות הנושאים שעולים ונדרשת תשומת לב מרבית לתכנים התרבותיים שעולים עם כל אסוציאציה. בטיפול במרים, כדי להצליח להתייחס למורכבות הרבה נדרשה ממני מיומנות קלינית שחייבה תהליך למידה והדרכה אינטנסיבית.

כיום הטיפול עם מרים ממשיך להתקיים, ניכרת מגמה של שיפור והפחתה של תדירות התקפי החרדה והאפיזודות הדיכאוניות. מרים מגלה חיבור מחדש עם העצמי שלה, ומצליחה להחזיק את הקשר הזוגי עם ארוסה. אני נותרתי עם השאלה האם המשך הטיפול נובע מהדחף והרצון של מרים, או מהקושי שלה להיפרד ממני. אך אולי אין לכך תשובה מוחלטת: כמו בשימוש בזכוכית מגדלת, לעתים האובייקט משתנה רק מעצם עומק ההתבוננות, וצריך לדעת להחליף עדשות על מנת להצליח להתבונן לאורך זמן ולראות את הנפש האנושית כתופעה חברתית.

 

 

מקורות

Al-Krenawi, A. (2000). Bedouin-Arab clients' use of proverbs in the therapeutic setting. International Journal for the Advancement of Counselling, 22(2), 91-102.‏

Abu Raiya, H., & Pargament, K. I. (2010). Religiously integrated psychotherapy with Muslim clients: From research to practice. Professional Psychology: Research and Practice, 41(2), 181.‏‏

Dwairy, M., & Van Sickle, T. D. (1996). Western psychotherapy in traditional Arabic societies. Clinical Psychology Review, 16(3), 231-249.‏

Dwairy, M. (2009). Culture analysis and metaphor psychotherapy with Arab‐Muslim clients. Journal of clinical psychology, 65(2), 199-209.

Masalha, S. (1999). Psychodynamic psychotherapy as applied in an Arab village clinic. Clinical Psychology Review, 19(8), 987-997.

Winnicott, D.W. (1986 [1967]). Freedom. In: Home is where we start from (pp. 228-238). Penguin Books, London.

גולן, ר', זופניק, מ', ליבר, ש', ורבניצקי, א' (2012). מפרויד אל פרויד. בתוך: ברמן, ע' (עורך), מיניות ואהבה. תל אביב: עם עובד.

ויניקוט. ד"ו (1995 [1967]). מיקומה של החוויה התרבותית. בתוך: משחק ומציאות, עמ' 114-121. תרגום: מאנגלית יוסי מילוא. תל אביב: עם עובד.

‏פרויד, ז' ([1930] 2000). תרבות בלא נחת. בתוך: התרבות והדת, תרגום: י' גוטשלק. תל אביב: ספרית פועלים, הקיבוץ הארצי, השומר הצעיר, עמ' 145-75.

פרויד, ז' ([1908] 2012). המוסר המיני ה"תרבותי" והעצבנות המודרנית. בתוך: מיניות ואהבה (עמ' 103-117). תרגום: דוד זינגר. תל אביב: עם עובד.


- פרסומת -

פרויד, ז' ([1931] 2012). על המיניות הנשית. בתוך: מיניות ואהבה (עמ' 200-212). תרגום: דוד זינגר. תל אביב: עם עובד.

فرويد، س. (2006 [1924]). علم نفس الجماهير وتحليل الأنا. ترجمة للعربية جورج طرابيشي.  اصدار دار الطليعة للطباعة والنشر، بيروت، لبنان. [פרויד, ז', פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני. תרגום לערבית: ג'ורג' טראבישי. הוצאת דאר אלטליעה, לבנון]

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

אבו ואסל, מ. (2021). טיפול דינמי רגיש-תרבות: תיאור מקרה. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=4178


תבנית לציטוט ויקיפדיה:

* {{פסיכולוגיה עברית|אבו ואסל, מ.|טיפול דינמי רגיש-תרבות: תיאור מקרה|4178|2021}}

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

נתן אלתרמןנתן אלתרמן30/8/2021

שלום. התרבות הערבית נוהגת באופן לא נאור, שמתבטא למשל במעשים לא מוסריים כרצח על כבוד המשפחה וחיתון כפוי של בנות. כיום נעשים הערבים יותר ויותר נאורים. חבל שמדינת ישראל לא מספיק מענישה על רצח ערבי כדי לא להתערב בתרבות. בתרבות המערבית יודעים שאסור להכות אף אדם. המשפחה הקרובה כמעט תמיד אוהבת, ולפעמים קשה להורים לבטא את אהבתם לילדיהם וכדאי לעזור להם בזה. כשהורה מכה, לא מתאים בדרך כלל לפנות למשטרה ומוטב להיעזר ברווחה. הענשה ביחד עם טיפול היא שיטה טובה. ידוע שאהבת אם לילדיה היא האהבה הכי חזקה בטבע.

טובה בוקסבאוםטובה בוקסבאום27/7/2021

חיבור מרתק בין האוניברסאלי,. לקולקטיבי ולסובייקטיביות של המטופלת ושל המטפל. מוסיף עוד נדבך לשדה הידע ההולך ומצטבר של כתיבה על פסיכותרפיה מודעת הקשר. תודה מוסטפא!
טובה בוקסבאום 'חוצות' כתב עת תרבוטיפוליטי
https://www.hebpsy...d=245

צבי גילצבי גיל27/7/2021

מעניין מאד. כל הכבוד! מאמר מעניין ומיוחד הממחיש את החשיבות והפרקטיות של רגישות תרבותית, במקרה הזה - של מטפל ערבי עם מטופלת ערביה