לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
טיפול קבוצתי מקוון לנשים שאיבדו את בני זוגן ממחלת הקורונהטיפול קבוצתי מקוון לנשים שאיבדו את בני זוגן ממחלת הקורונה
טיפול קבוצתי מקוון לנשים שאיבדו את בני זוגן ממחלת הקורונה

טיפול קבוצתי מקוון לנשים שאיבדו את בני זוגן ממחלת הקורונה

מאמרים | 4/7/2021 | 932

בישראל נפטרו נכון לכתיבת שורות אלו יותר מ-6,300 בני אדם ממחלת הקורונה. האובדנים הרבים – בנפש, בבריאות, בתעסוקה, במסגרות החינוך ובשגרת החיים, הובילו למצוקה רגשית גדולה בציבור. בניסיון למלא את החלל הזה, במחוז המרכז של מכבי שירותי בריאות הוחלט באוקטובר 2020 להקים קבוצת תמיכה ייעודית לבנות זוג של נפטרים מקורונה, אשר התקיימה באופן מקוון. מאמר זה יעסוק בתיאור הקבוצה, תוך התייחסות לסוגיות ולאתגרים מרכזיים סביב עבודה קבוצתית בפלטפורמה מקוונת, ואל החשיבות בבניית דרכי התערבות ומענים טיפוליים מותאמים, לבני משפחה שאיבדו את יקיריהם ממחלת הקורונה.

טיפול קבוצתי מקוון לנשים שאיבדו את בני זוגן ממחלת הקורונה

מאת עינת אינשטיין־כהן, אלכסנדרה בר־יוסף

 

מבוא

מחלת הקורונה (COVID-19) אובחנה לראשונה בדצמבר 2019 בסין, והתפשטה בכל העולם. מאז התפרצותה חלו בה יותר מ-160 מיליון בני אדם ברחבי העולם ומספר המתים מתקרב לשלושה וחצי מיליון איש (WHO, 2021) נכון לכתיבת שורות אלה. על פי רוב המחלה קלה וחולפת מעצמה, אך אצל חלק מהחולים המחלה ממושכת וקטלנית, בעיקר בקרב אוכלוסיות בסיכון: אוכלוסיית בני 65 ומעלה, ובעלי מחלות רקע כרוניות (WHO, 2021). מגפת הקורונה שינתה באופן דרמטי את האופן שבו החברות מתפקדות בכלל, ובפרט את האופן שבו מטופלים אנשים חולים, גוססים ואבלים (Moore et al., 2020).

ההתמודדות עם המחלה כוללת בנוסף להתמודדות עם התסמינים הפיזיים, היבטים נפשיים, זוגיים, משפחתיים, חברתיים ותעסוקתיים ייחודיים. תקופת המחלה עשויה לעורר חוויות רגשיות לא פשוטות, כגון ניתוק חברתי, בדידות, ירידה במצב רוח, חרדה לשלמות הגוף וחרדת מוות (Zhang et al., 2020). בנוסף, מומחים מסכימים כי ההשפעות של הקורונה על הבריאות הפיזית והנפשית של בני האדם ימשיכו להיות מורגשות גם זמן רב לאחר סיום המגיפה (Goveas & Shear, 2020).

מציאות זו אתגרה את אנשי המקצוע של מערכת הבריאות גם בכל הקשור לכלים העומדים לרשותם בשגרה, כגון פגישות משפחה, שיחות ליד מיטתו של החולה או שחרור להוספיס אשפוזי או ביתי. כל אלה הוחלפו בטיפול מרחוק, ויצרו מציאות שבה החולים נפטרו לבדם, רחוקים מבני משפחתם ומסיוע מקצועי. כמו כן, התמיכה בבני משפחה של הנפטרים הייתה מוגבלת בשל נסיבות המגפה, והשאירה לעיתים קרובות את בני המשפחה האבלים לבדם עם הכאב ועם הבדידות (Morris, Moment, & Thomas, 2020).

בישראל נפטרו נכון לכתיבת שורות אלו יותר מ-6,300 בני אדם ממחלת הקורונה (משרד הבריאות, 2021). בנוסף לכך, האובדנים הרבים – בנפש, בבריאות, בתעסוקה, במסגרות החינוך ובשגרת החיים, הובילו למצוקה רגשית גדולה בציבור. כך למשל, עד כה לא נקבעו בישראל מענים לליווי ולתמיכה בבני המשפחה מקרבה ראשונה של הנפטרים מקורונה, למרות היותו של המוות פתאומי ובעל פוטנציאל טראומטי גבוה.


- פרסומת -

בניסיון למלא את החלל הזה, במחוז המרכז של מכבי שירותי בריאות הוחלט באוקטובר 2020 להקים קבוצת תמיכה ייעודית לבנות זוג של נפטרים מקורונה. בשל הסגר דאז והאיסור על ההתקהלות, וכן בשל העובדה שחלק מהאלמנות הללו היו חולות קורונה בעצמן, בשלבי ההחלמה השונים, הקבוצה התקיימה באופן מקוון. מאמר זה יעסוק בתיאור הקבוצה, שהתקיימה בחודשים נובמבר 2020 ועד ינואר 2021.

אֵבֶל – רקע תיאורטי

אֵבֶל על אדם קרוב שנפטר הוא תגובה אנושית טבעית ואינו נחשב להפרעה פסיכיאטרית. בדרך כלל מדובר בחוויה קשה וכואבת, אשר יש לה השלכות פיזיות, פסיכולוגיות וחברתיות (Shear, 2015). אבל עשוי לעורר מצב דחק רב עוצמה, המעמיד את האָבֵל בסיכון לפתח בעיות בריאותיות, הן פיזיות והן נפשיות (Stroebe, Schut & Stroebe, 2007). האופן שבו אדם מגיב לאובדן קשורה הן לאישיותו ולדפוסי התמודדותו, והן למערכת היחסים שלו עם הנפטר, לנסיבות מותו, לזמינותם של גורמי תמיכה ועוד (Malkinson, 2007).

תהליך ההסתגלות לאובדן עשוי להיות ארוך, ולכלול עליות וירידות בעוצמת הרגשות הקשים והגעגועים לנפטר (Shear, 2015). עם זאת מחקרים מציעים כי אבלים רבים לא זקוקים להתערבות מקצועית, ומתמודדים באופן יעיל עם תהליך האבל בתמיכת הסביבה החברתית הקרובה. ואולם במקרים מסוימים נדרש מענה טיפולי המותאם למצבו של האדם האבל ולצרכיו, במטרה לסייע לו לצלוח את תקופת ההתמודדות באופן יעיל (Worden, 2018).

אחד המודלים התיאורטיים הרווחים כיום בתחום האבל הוא המודל הדו־מסלולי לאובדן ולשכול (The Two Track Model of Bereavement) (Malkinson, Rubin & Witztum, 2006) . על פי מודל זה, חוויית האובדן כוללת שני צירים המהווים תהליכים נפרדים אך משלימים: ציר השפעות האובדן על התפקוד הכללי, וציר ההתארגנות מחדש של הקשר הבינאישי עם הנפטר. בציר הראשון מדובר על תפקודו הביולוגי, הפסיכולוגי והסוציאלי של האדם האבל, ויש ציפייה שככל שיחלוף הזמן, תפקודו היומיומי יחזור בהדרגה למסלול, לצד האבל. ואולם ככל שהתסמינים חריפים מדי או נמשכים זמן ארוך מהמצופה, נוכל להתייחס לכך כאל אבל מורכב, או מה שמכונה כיום הפרעת שכול מורכבת מתמשכת (Persistent complex bereavement disorder) (APA, 2013).

בציר השני, ציר היחסים עם המת, לא מצופה מהאבל להתנתק ממנו: הקשר הפנימי עם המת נמשך ומתפתח, ויש צורך לבסס התקשרות חדשה עימו. ואולם גם בהיבט זה עלולים להיות מצבים מורכבים, שבהם אין התייחסות לקשר עם המת, או מצד שני, שהקשר עם המת תופס את כל מרחב החיים.

אבל מורכב לפיכך מתאר מצב שבו האבל נמשך מעבר לתהליך הטבעי הצפוי בעקבות פרידה או אובדן, הוא משפיע באופן משמעותי על רוב תחומי החיים של האבל, והוא כולל תסמינים בעוצמה גבוהה וקשיים תפקודיים (Lobb et al., 2010). מצב זה עשוי להידמות להפרעות חרדה או לדיכאון, אך הוא מובחן בהיותו תגובה ישירה לאובדן, והוא מאופיין בעיסוק חוזר ונשנה בזכרונות הקשורים לאדם שנפטר או בנסיבות מותו. עם התסמינים הבולטים של אבל מורכב נכללים געגוע למה שאינו עוד, בדידות, רומינציה, הלם, הכחשה, כעס וחוסר אמון.

האבל עשוי להפוך למורכב כאשר קיימות נסיבות שמחוץ לשליטתו הפרט (Lobb et al., 2010; Wallace et al., 2020). כמו כן, אבל מורכב טומן בחובו סיכון לפיתוח של מחלות הקשורות לדחק, כגון מחלות קרדיאליות, התמכרויות, פגיעה במערכת החיסון, ירידה באיכות החיים ואף התאבדויות (Maercker, Neimeyer, & Simiola, 2016). ממחקרים עולה כי כ-10% מכלל האבלים נמצאים בסיכון גבוה לפתח אבל מורכב שידרוש התערבות מקצועית פרטנית של אנשי תחום בריאות הנפש, וכ-30% נוספים נמצאים בסיכון בינוני לכך, וסביר שהם יזדקקו להתערבות קבוצתית (Aoun, et al., 2015). ניסיון קליני ומחקרי מלמד שללא התערבות מקצועית, תסמינים של אבל מורכב פוחתים באיטיות ועלולים להימשך זמן רב (Shear, 2015).

בקרב בני משפחה של נפטרי קורונה האבל עלול להתפתח לאבל מורכב כתוצאה מהאתגרים הייחודיים למגפה. כך למשל, המוות מקורונה עשוי להיות פתאומי, וכן גם האבל עצמו עשוי לחוות חרדת מוות. בחלק מהמקרים לא ניתן היה להיפרד מהחולה המאושפז במחלקת הקורונה משום שלא היו בה ביקורים, ואף היו היעדרות מהלוויה או מהשבעה כאשר בן המשפחה עצמו היה בבידוד או שחלה במחלה. פרידה בנסיבות אלה לא מאפשרת את סגירת המעגל המתרחשת באופן טבעי או בסיוע אנשי המקצוע, כאשר בני המשפחה סועדים את החולה על ערש דווי או מלווים אותו באופן רציף אל מותו בעודו מאושפז בבית החולים או בבית. חוסר היכולת להיפרד ולסעוד את בן המשפחה שנפטר השאירה את המשפחות עם תחושות קשות של חוסר אונים, אשמה ובושה (Menzies, Neimeyer & Menzies, 2020, Wallace et al., 2020). בנוסף, האבלים לא היו יכולים לקבל את תמיכתם של בני משפחה, חברים או של הקהילה שלהם בתקופת האבל הראשונית, בשל ההגבלות השונות שהיו קיימות, כולל איסור על ביטויי חיבה ותמיכה כגון חיבוקים או כל מגע פיזי, הידועים כמנחמים וכמסייעים לאבלים (Goveas & Shear, 2020). בנוסף, פרידה שנעשתה בנסיבות כאלה עלולה הייתה להשאיר תחושות של "עניין לא פתור" (Unfinished business) בקרב האבלים. מאפיינים אלה מקשים על תהליכי העיבוד של האבל (Morris, Moment, & deLima Thomas, 2020).


- פרסומת -

נסיבות המוות של אנשים במגפת הקורונה עשויות להביא לעלייה בשכיחות של אבל מורכב. על פי מטה אנליזה שערכו לונדורף ואחרים (Lundorff et al., 2017), בנסיבות מוות שבהן מתקיימים גורמים סטרסוגניים רבים ויכולת ההתמודדות מוגבלת, צפויה עלייה של לפחות 10% בשכיחותו של אבל מורכב. מצב זה מדאיג, ומציב בפני אנשי מקצוע בתחום הטיפול אתגר גדול יותר בפיתוח התערבויות מותאמות, ובהבנת מאפייני האבל הייחודיים למגפת הקורונה. יידרשו התערבויות מקצועיות, פרטניות או קבוצתיות, וטיפול תרופתי או שילוב ביניהם, כדי להקל על התסמינים של האבל ולמנוע את התפתחותו של אבל מורכב.

הכנה לקבוצה

במסגרת העבודה במכבי שירותי בריאות עם חולי קורונה ובני משפחותיהם, עלה כי האובדן הפתאומי של בן משפחה ממחלת הקורונה, בצירוף ההיבטים הייחודים של התקופה, יצרו קושי רגשי משמעותי אצל בני הזוג, שהצריך מענה מקצועי מותאם. כמענה לכך, הוחלט על יצירת קבוצת תמיכה לבנות זוג של נפטרי קורונה, שמטרתה הייתה לסייע בתהליך ההתמודדות עם האובדן הפתאומי, ולמנוע את ההתפתחות של אבל מורכב.

בספרו "טיפול קבוצתי – תיאוריה ומעשה" (2006), התייחס יאלום ליעילותו הרבה של הטיפול הקבוצתי, גם עבור בני זוג שכולים. יאלום ציין את השינוי שיוצר הטיפול הקבוצתי דרך גורמים כמו למידה בין־אישית, לכידות קבוצתית, אוניברסליות, יצירת תקווה, הקניית מידע ועוד. המלצתו היא שקבוצה לבני זוג שכולים תתמקד בעיבוד תחושות של אשמה, בדידות וחרטה, וכן בהסתגלות לשינוי התפקידים ובאפשרות לקידום צמיחה וליצירת קשרים חדשים (יאלום, 2006, 466—470). בהתאם, היעדים של הקבוצה היו הפחתת הבדידות והאשמה; שיפור ההסתגלות ואיכות החיים של המשתתפות, ומתן לגיטימציה לחזרה הדרגתית לשגרה.

לצורך גיוס המשתתפות נערך פרסום בקרב הצוותים במכבי שירותי בריאות, ובנוסף, נערכה פנייה יזומה לבנות זוג של נפטרים מקורונה על פי רשימות הנפטרים של הקופה. לאחר מכן נערכו ראיונות אישיים מקדימים, מקוונים בזום, עם כל מועמדת, לצורך היכרות ולבדיקת ההתאמה לקבוצה. כמו כן, במידת הצורך, התקיימה הדרכה פרטנית נוספת באשר לכניסה לקבוצה ולשימוש בתוכנת זום.

המפגש הראשון הוגדר כמפגש מקדים. בחלקו הראשון הודרכו המשתתפות בהיבטים הטכניים של החיבור לזום. בחלקו השני נערכה היכרות ראשונית בין המשתתפות, וסוכם החוזה הקבוצתי. חלק זה כלל התייחסות לסטינג: כניסה לזום בשעה היעודה והשתתפות רציפה עם מצלמה ומיקרופון פתוחים לאורך המפגש, ישיבה בחדר סגור המאפשר פרטיות, השתתפות בכל המפגשים והודעה מראש אם ידוע על היעדרות, שמירה על סודיות, ויצירת קבוצת וואטסאפ משותפת לשליחת הקישורים לפגישות ולעדכונים רלוונטיים.

מסגרת ההתערבות

ההתערבות הקבוצתית כללה שבעה מפגשים חד שבועיים של שעה וחצי כל אחד. המפגשים היו חצי מובנים – לכל מפגש היה נושא הקשור לתהליך ההתמודדות עם אבל פתאומי, וסביבו התקיימה שיחה פתוחה. להלן כמה מהנושאים שעלו במפגשים ועיבודם:

במפגש הראשון סיפרה כל משתתפת את "סיפור האובדן" של בעלה מרגע שחלה ועד פטירתו. עלו דימויים קשים כמו "פצצת אטום נפלה על הבית", או "בלוק על הראש". במפגש השני התבקשו המשתתפות להביא חפץ המייצג עבורן את האדם היקר שנפטר. דרך החפצים המשתתפות סיפרו מי היה בן הזוג ומה הוא סימל עבורן, גם ברובד הרגשי והזוגי, וגם בפן של תפקידים שמילא בזוגיות ובמשפחה.


- פרסומת -

מפגש נוסף עסק במשפחה: המשתתפות שיתפו כיצד השפיע האובדן על הדינמיקה המשפחתית. הן דיברנו על השינוי העמוק במערכת המשפחתית ובתפקידים בה עם מותו של הבעל, וציינו את הדמויות המהוות עבורן מקור לתמיכה. ניכר הקושי לדבר עם הילדים על הכאב, כאשר כל אחד מהצדדים משתדל "לשמור" על האחר וכך למעשה נשאר לבד עם הכאב (משתתפות הקבוצה היו ברובן בגיל השלישי, כלומר נשים לילדים בוגרים, חלקן הגדול – סבתות).

במפגש אחר הנושא היה רגשות קשים ופחות מדוברים. התייחסנו לרגשות כמו אשמה, כעס, פחד, החמצה ועוד, ודיברנו על ההיבטים הלא פתורים הקשורים לאובדן של בן הזוג. זו הייתה פגישה משמעותית וכואבת במיוחד. המשתתפות גילו גם דברים משותפים להן, כמו אשמה או חרטה על בחירות או החלטות שעשו הן במהלך חייהם המשותפים והן במהלך מחלתו של בן הזוג. הנשים שיתפו בכנות ובפגיעוּת בסערת הרגשות המתחוללת בתוכן ובשאלות החוזרות: האם פעלתי נכון? האם פעלתי מספיק? האם יכולתי לעשות משהו נוסף או אחר? השיתוף הדגיש את הקושי בפרידה ובקבלה של המציאות הקשה מנשוא.

תמות מרכזיות

להלן פירוט של כמה מהתמות המרכזיות שעלו בקרב בנות הקבוצה באשר למאפיינים הייחודיים של מות יקיריהן מקורונה:

עוצמות גבוהות של כאב נפשי, מרכיב ההפתעה ומהירות התנודות במהלך המחלה: לא פעם תואר מהלך החולי מהקורונה כ"רכבת הרים של פחד, תקווה וייאוש". משתתפות הקבוצה תיארו מהלך מחלה לא צפוי, עם עליות ומורדות קשים מנשוא. לעיתים מדובר היה באדם בריא ללא מחלות רקע מיוחדות, וגם לאחר ההידבקות לא היו תסמינים קשים, רק חום לא גבוה, עייפות או שיעול שבעקבותיהם אובחנה המחלה; ואז אשפוז קצר או שחרור לבידוד ביתי כשהמצב לעיתים אף השתפר. ואולם לאחר זמן קצר – קשיי נשימה והידרדרות מהירה, פינוי בהול לבית החולים שנחווה כ"חטיפה" על ידי "אנשי החליפות הלבנות", טיפול נמרץ, הרדמה והנשמה, ימים של תנודות בין החמרה להתייצבות, ואז קריסה, ניסיונות החייאה ומוות שנחווה מפתיע, ואשר הותיר את המשפחה בהלם, בטראומה ובכאב בלתי נסבל.

חוסר ודאות, חוסר אונים וחוסר שליטה: מדובר במחלה חדשה אשר רק לומדים אותה בהדרגה ומבינים את ההיבטים השונים שלה. בקרב חלק מבנות הקבוצה בן זוגן אף היה "חולה קורונה מספר X", כלומר, מראשוני החולים והנפטרים מהווירוס. לפיכך נכחה תחושה מועצמת של אי בהירות, בלבול וסימני שאלה – מתי ואיך נדבק בן הזוג, עיכובים באבחון ובטיפול עקב חוסר ידיעה של החולה ומשפחתו מתי לפנות לסיוע, או לחילופין תחנונים של המשפחה לבדיקת קורונה שהתעכבה בשל אבחון שגוי או עומס במערכת הבריאות. נוסף לאלה, המשתתפות דיווחו על חוויה מטלטלת של חוסר אונים בשל היעדר מידע מספק על המחלה והמהלך הצפוי שלה, מרחב מועט לקבלת החלטות וקושי לקבל החלטות עקב כך, היעדר האפשרות להיות קרובים ולחוות שליטה כלשהי במצבו של בן הזוג החולה, ובטיפול ובתמיכה בו.

חוסר היכולת להיפרד: סכנת ההידבקות במגפה לא התירה לקרובי משפחה ללוות ולהיפרד מהחולים כשהיו על ערש דווי. לא הייתה אפשרות לבקר, לנשק, לחבק, להחזיק את היד. לעיתים היו ביקורים קצרים תחת אמצעי מיגון מלאים, שלא אפשרו מגע ישיר, ולעיתים – רק שיחות באמצעים טכנולוגיים כמו וואטסאפ או זום, שגם הן נפסקו כאשר החולה הורדם והונשם. עלה כאב בלתי נסבל על כך שבן הזוג – שעימו חלקו עשרות שנות חיים, ילדים ואף נכדים – שהה לבד במחלקה כשהוא נאבק לנשום, ונפטר בודד. כתוצאה מכך נכח קושי רב לשאת את המונח "פרידה", שבא לידי ביטוי בשיחות הקבוצתיות ובהתנגדות לתרגילים או להפעלות מסוימים כטריגר לשיחה על נושא זה. בחוויה של בנות הזוג, הן לא נפרדו והן לא מוכנות להיפרד.

היעדרם של טקסי אבל: לא פעם לא התקיימו טקסי האבל – הלוויה, שבעה, ניחום אבלים. או שהתקיימו בצורה שהותירה חותם של זעזוע ושל טראומה. למשל, הלוויה כשהנפטר עטוף בשקיות ניילון כדי למנוע הידבקות, או כשבני המשפחה החולים או הנמצאים בבידוד צופים בקבורת יקירם מתוך רכב או באמבולנס מרחוק.

חולי או בידוד של בת הזוג והילדים: לרוב כשמדובר במחלות קשות ומסכנות חיים, אין מדובר במחלות מדבקות, ובני המשפחה הקרובים יכולים להיות לצד החולה ולטפל בו. אולם כשמדובר במגפה, בני משפחה נדבקו לעיתים גם הם בקורונה, או שהיו בבידוד עקב החשיפה לאדם החולה. ואכן, חלק מבנות הזוג היו בעצמן חולות, מבודדות או מאושפזות, ולא יכלו ללוות, לטפל, להיפרד, ואף לא להיות נוכחות בהלוויה או בשבעה, אם התקיימו כאלו. משתתפות רבות דיווחו על בושה סביב נושא ההדבקה. בנוסף הן דיווחו שהן עדיין מתמודדות בעצמן עם תסמינים, חרדות ותופעות לוואי הקשורים למחלה.

אשמה וחרטה: רגשות קשים אלה עלו בעוצמה רבה הן בנוגע להיבטים בחיים המשותפים לפני המחלה, והן בנוגע להחלטות במהלך המחלה. צער וחרטה על שלא לחצו יותר שיישמר מפני הידבקות, שלא זיהו את התסמינים, שלא לחצו שילך להיבדק מוקדם יותר או שהיו יכולות להילחם ולהיאבק יותר להיות לצד בן הזוג החולה טרם מותו. וכן אשמה על כך ששני בני הזוג חלו – אך הוא נפטר ואני נשארתי בחיים.

כעס וחוויה של חוסר צדק מול מערכות הבריאות: בשל עיכוב באבחון, טיפול שהתעכב, חוסר ליווי ותמיכה מספקת מצד הצוותים הרפואיים והמטפלים, שהיו בעומסים ניכרים.


- פרסומת -

כאב על כך שנמצא חיסון והבעל לא שרד: תמה זו עלתה לקראת סיום הקבוצה, וכללה חוויה קשה של אובדן מיותר, טרם זמנו, והחמצה קשה ובלתי נסבלת. תחושה שבחוץ יש מעין הילולה, חזרה לשגרה ולחיים, אך המתים כבר לא יזכו לכך.

טרגדיה אישית בצל טרגדיה עולמית: ההתמודדות עם הקורונה נמשכה גם לאחר פטירת הבעל. באותה תקופה, הנשים עדיין חוו פחד לחלות, ואף למות בעצמן, לצד צמצום החיים והקשרים התומכים בשל הסגרים, אי היכולת להתקהל ולהתנחם במפגשים משפחתיים וחברתיים, חיבוק הנכדים, תעסוקה, טיולים ותרבות – עוגנים רבים שעליהם נשענו בעבר. גם כאשר נעור ניצוץ חיים, לא תמיד אפשרה הקורונה חזרה לחיים, לקרבה, לפעילות, להנאה, לחיבוק ולנחמה. דווח על חוויה של אובדן העצמי ואובדן האוטונומיה, וחוויה קשה של בדידות.

אתגרים של טיפול קבוצתי בפלטפורמה מקוונת

היבט משמעותי בניהול הקבוצה היה הצורך להתמודד עם אתגרי העבודה המקוונת, ואלה התבטאו בשלושה היבטים עיקריים. ראשית, יצירת מסגרת (סטינג) מוגדרת ויציבה, שתעניק החזקה וקרקע לעבודה הטיפולית והרגשית למול תכנים כה כואבים של אובדן פתאומי. עם אתגר זה התמודדנו על ידי הסבר לכל משתתפת על ההתחברות לזום וקיום של מפגש קבוצתי ראשוני קצר לבדיקת אפשרות חיבור לזום, קשר של המנחות עם בן משפחה והדרכתו לסייע למשתתפת להתחבר, יצירת קבוצת וואטסאפ לשליחת הלינק ולהתכתבות כאשר יש קשיי חיבור, וכן מתן הנחיות ברורות לגבי הסטינג: דרכי קבלת הקישור לכל פגישה, חדר סגור עם פרטיות, מצלמות ומיקרופונים פתוחים. ואולם עדיין היו תקלות טכניות וקשיים שגרמו להחזקה להיות מורכבת יותר.

שנית, יצירת אינטימיות, קרבה ושותפות בתוך מרחב וירטואלי, שבו המשתתפות לא ראו זו את זו פנים אל פנים. עם אתגר זה התמודדנו באמצעות הבחירה ליצור קבוצה הומוגנית המורכבת מבנות זוג של נפטרים מקורונה הנמצאות בטווח גילים דומה (בגיל השלישי); הקפדה על מספר מצומצם יחסית של משתתפות כדי לאפשר מקום לכל משתתפת במיכל המקוון; הקדשת זמן משמעותי להיכרות ולשמיעת הסיפור האישי של האובדן של כל משתתפת בקבוצה; חידוד תמות משותפות, ועידוד תגובות של הנשים זו לזו, ולא רק דרך המנחות.

שלישית, הנחיה משותפת של שתי מנחות – שתי המנחות ישבו בחדרים נפרדים על מנת לאפשר ישיבה ללא מסיכה שתסתיר חלק מהפנים ותקשה עוד יותר על התקשורת מרחוק. הדבר דרש תיאום רב לפני המפגשים ותקשורת בין המנחות במרחב הקבוצתי.

דיון

מתוך התמות שפורטו עולה כי, כמשוער, אכן קיימים מאפיינים ייחודיים של ההתמודדות עם מוות ממגפת הקורונה (Goveas and Shear, 2020), אשר דרשו התערבות ומענים מותאמים. הקבוצה ענתה על צורך רב שעלה בקרב בנות הזוג של נפטרי הקורונה בעקבות אובדן פתאומי וכבד שחוו בשיא המגפה העולמית, שמאפייניה הבולטים היו בידוד חברתי, שינוי שגרת החיים והיעדרם של טקסי הפרידה המקלים על האבל.

בהקשר זה נוכחנו בחשיבותה של יצירת קבוצה הומוגנית לבני משפחה לנפטרי קורונה. המשתתפות ציינו לאורך כל המפגשים ובסיומם כמה משמעותי היה עבורן לשתף, לחלוק ולהתמודד יחד עם האובדן, בקבוצה שכל חברותיה חוו את המאפיינים הייחודיים והקשים של אובדן בן זוג מהמגפה.

לתחושתנו, על אף האתגרים, הצליחה להיווצר קבוצה קרובה ומשמעותית. בהדרגה נוצרו קשר וחיבור בין המשתתפות. הן הביאו את עצמן בפתיחות ובכנות, ולדבריהן ראו בקבוצה מקום בטוח שבו הן היו יכולות לעבד תחושות מורכבות ולבטא במלואן את העוצמות הרגשיות שהן חוו. ההתערבות הקבוצתית, להבדיל מהתערבות פרטנית, יצרה תחושה של שותפות, פתיחות והקלה על הבדידות. התהליך הקבוצתי סייע להן בנרמול של תחושותיהן בעקבות האובדן. חלקן ציינו שהיה קשה להקשיב לתכנים שעלו בקבוצה, אך הודו זו לזו על התמיכה ועל העידוד. חשוב לומר שהמשתתפות אמרו כי האובדן נורא, והפצע והעצב ממשיכים וימשיכו, אך שהן התחילו תהליך נפשי משמעותי, נוכחו לראות את הכוח הפנימי שבתוכן, וחיזקו זו את זו עם המסר לבחור בחיים.

היה מרגש להיווכח יחד כמה כוחות יש במשתתפות, וכמה חשוב עבורן לחזור לחיים, לעשייה ולפעילות, לצד הכאב. הן דיברו על ההתעקשות לבחור בחיים, לקום בבוקר ולצאת להליכה בים, לנסות לחזור להתנדבות או לעבודה במשרה חלקית, לחזור שוב לסבתאות פעילה. בחירות אלה היו כרוכות עבורן במאבק ובכאב. לעיתים הן ניצחו ולעיתים חשו שהובסו. רבות דיברנו על החיים הממשיכים לצד האובדן ולצד הקשר הפנימי עם בן הזוג שאיננו, אשר ממשיך גם הוא (Malkinson, Rubin & Witztum, 2006).

כפועל יוצא, אנו ממליצות על המשך פיתוח של מענים והתערבויות עבור בני משפחה של נפטרי הקורונה. משתתפות הקבוצה הביעו רצון וצורך בליווי קבוצתי ארוך יותר, בשל העובדה שתהליך ההתמודדות עם האובדן הוא ארוך ומורכב והמשפחות זקוקות לתמיכה רבה. כפי שאמרה אחת המשתתפות: "נשארו פצועים בשטח מהמלחמה הזאת של הקורונה. מאז האסון שעברתי איש לא פנה אלינו פרט למכבי. זו יוזמה מדהימה".

עבורנו כמנחות הייתה זו הזדמנות, זכות וגם מחויבות משמעותית ללוות את הנשים המדהימות שהשתתפו בקבוצה. סיימנו את הקבוצה בתחושת הערכה רבה כלפי המשתתפות, וכן התרגשות וסיפוק על שיכולנו לתרום ולו במעט, טיפה קטנה בתוך ים הכאב וחוסר האונים שיצרה הקורונה.

לאורך המפגשים הבאנו לקבוצה קטעי טקסט ושירים, שליוו את התוכן הרגשי. לסיום, נצרף את אחד השירים שהבאנו, שעורר התרגשות והזדהות אצל המשתתפות, והן התחברו דרכו אל החיות שבתוכן, לצד האובדן:


- פרסומת -

"כְּשֶכָּבַד עָלַי אֶבְלִי מְאֹד, חָטַאתִי לְדַמּוֹת
אֶת מַהוּתִי לְשַק בָּשָר חֲסַר תַּכְלִית
אַךְ אָז, כִּמְעַט מִבְּלִי משִים,
אֶל מוּל עֵינַי הַנִּדְהָמוֹת
נִדְחַק לוֹ צִיץ יָרֹק אֶל תוֹךְ נַפְשִי
​​​​​​​פָּשוּט, צָלוּל וּמִתְעַקֵּש לִנְבֹּט"

(תמיר גרינברג, "ציץ'", מתוך: "על הנפש הצמאה")

מקורות

יאלום, א.(2006). טיפול קבוצתי: תיאוריה ומעשה. ירושלים: הוצאת כנרת בשיתוף עם הוצאת מגנס.

משרד הבריאות, 2021. נגיף הקורונה בישראל-תמונת מצב כללית. אוחזר מ: https://datadashbo...erral

Aoun, S., M., Breen, L., J, Howting, D., A, et al. (2015). Who needs bereavement support? A population-based survey of bereavement risk and support need. PLoS One, 10. e0121101.

American Psychiatric Association. (2013). Diagnostic and statistical manual of mental disorders (5th ed.). Arlington, VA: Author.

Goveas, J. S., & Shear, M. K. (2020). Grief and the COVID-19 pandemic in older adults. The American Journal of Geriatric Psychiatry, 28(10), 1119-1125.

Lobb, E. A., Kristjanson, L. J., Aoun, S. M., Monterosso, L., Halkett, G. K., & Davies, A. (2010). Predictors of complicated grief: A systematic review of empirical studies. Death studies, 34(8), 673-698.

Lundorff, M., Holmgren, H., Zachariae, R., Farver-Vestergaard, I., & O’Connor, M. (2017). Prevalence of prolonged grief disorder in adult bereavement: A systematic review and meta-analysis. Journal of affective disorders, 212, 138-149.

Malkinson, R. (2007). Cognitive grief therapy: Constructing a rational meaning to life following loss. WW Norton & Company. ‏

Malkinson, R., Rubin, S. S., & Witztum, E. (2006). Therapeutic issues and the relationship to the deceased: Working clinically with the two-track model of bereavement. Death Studies, 30(9), 797-815.

Maercker, A., Neimeyer, R. A., & Simiola, V. (2017). Depression and complicated grief.

Menzies, R. E., Neimeyer, R. A., & Menzies, R. G. (2020). Death Anxiety, Loss, and Grief in the Time of COVID-19. Behavior Change, 37(3), 111-115.

Moore, K., J., Sampson, E., L., Kupeli, N., & Davies, N. (2020). Supporting families in end-of-life care and bereavement in the COVID-19 era. International Psychogeriatric, 32(10), 1245-1248. doi:10.1017/S1041610220000745

Morris, S. E., Moment, A., & Thomas, J. D. (2020). Caring for bereaved family members during the COVID-19 pandemic: before and after the death of a patient. Journal of pain and symptom management, 60(2), e70-e74.‏

Shear, M. K. (2015). Complicated grief. New England Journal of Medicine, 372(2), 153-160.‏

Stroebe, M., Schut, H., & Stroebe, W. (2007). Health outcomes of bereavement. The Lancet, 370(9603), 1960-1973.‏

Wallace, C. L., Wladkowski, S. P., Gibson, A., & White, P. (2020). Grief during the COVID-19 pandemic: Considerations for palliative care providers. Journal of Pain and Symptom Management, 60(1), e70–e76. https://doi.org/10...4.012.

WHO Coronavirus (COVID-19) Dashboard. Retrived from: https://covid19.who.int/

WHO Coronavirus (COVID-19) Dashboard by Country Retrived from: https://covid19.wh...ry/il

Worden, J. W. (2018). Grief counseling and grief therapy: A handbook for the mental health practitioner. Springer Publishing Company.‏

Zhang, J., Lu, H., Zeng, H., Zhang, S., Du, Q., Jiang, T., & Du, B. (2020). The

differential psychological distress of populations affected by the COVID-19 pandemic.

Brain, behavior, and immunity, 87, 49–50. https://doi.org/10...4.031

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

, אינשטיין, ע. בר יוסף, א. (. (2021). טיפול קבוצתי מקוון לנשים שאיבדו את בני זוגן ממחלת הקורונה. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=4162


תבנית לציטוט ויקיפדיה:

* {{פסיכולוגיה עברית|אינשטיין, ע. בר יוסף, א. (.|טיפול קבוצתי מקוון לנשים שאיבדו את בני זוגן ממחלת הקורונה|4162|2021}}

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.