פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
להיחלץ פעמיים, להינצל פעמייםלהיחלץ פעמיים, להינצל פעמיים
להיחלץ פעמיים, להינצל פעמיים

להיחלץ פעמיים, להינצל פעמיים

סקירות ספרים | 17/6/2021 | 1,450

פרופ' דנה אמיר עורכת סקירה רגישה ומלאת מחשבה, על ספרה של ד"ר ענת צור מהלאל, העוסק בממוארים של מטופלי פרויד. הסקירה מתמקדת בממואר של המשוררת הילדה דוליטל ובקריאה של ענת צור מהלאל את הממואר הזה, תוך ניסיון להציע שהפריזמה שהוא מעלה איננה קשורה רק למאבק הכוחות בין המטופלת (ה"ד) והמטפל (פרויד) - אלא גם למאבק הכוחות בין שפת הפסיכואנליזה ושפת השירה.

להיחלץ פעמיים, להינצל פעמיים

מחשבות על על ספרה של ענת צור-מהלאל: אנליזה מן העבר האחר -מטופלי פרויד כותבים.

מאת פרופ' דנה אמיר

 

לקריאה נוספת: פרק ראשון מתוך ספרה של ענת צור-מהלאל | אנליזה מן העבר האחר: מטופלי פרויד כותבים

 

ספרה של ענת צור מהלאל "אנליזה מן העבר האחר – מטופלי פרויד כותבים" מציג עמדת תצפית חדשה על ז'אנר סיפורי הטיפול, תוך שהוא עורך קריאה מקורית ועמוקה בפלח של העדות המקצועית שלא זכה עד כה למשקל הראוי לו – ממוארים שנכתבו ע"י מטופליו של פרויד. ממוארים ייחודיים אלה, שנכתבו בין השאר ע"י סרגיי פנקייב ("איש הזאבים"), המשוררת ה"ד (הילדה דוליטל) והפסיכואנליטיקאי אברם קרדינר, מציעים נקודת מבט חדשה על דמותו של פרויד כמטפל, תוך שהם הופכים במעשה הכתיבה ממטופלים סבילים לכותבים אקטיביים.

אני אייחד את דברי לפרק השביעי בספר, שכותרתו "ממרחב אנליטי למרחב פואטי", ומוקדש לממואר "הוקרה לפרויד" של המשוררת ה"ד, הילדה דוליטל, ילידת 1886, שהגיעה לאנליזה אצל פרויד בעקבות מחסום כתיבה מתמשך.

המיוחד בממואר הזה, הוא שהוא מתאר לא רק מפגש של פסיכואנליטיקאי עם משוררת – אלא גם מפגש של השפה הפסיכואנליטית עם השפה הספרותית. וכפי שנראה – בניגוד ליחסים ההרמוניים הרווחים לרוב בין הפסיכואנליזה לספרות – המפגש בין השפות האלה בתוך הממואר של ה”ד הוא מפגש מורכב, קונפליקטואלי בממדים רבים שלו, ושאיננו מוביל בהכרח לטרנספורמציה.

הממואר "הוקרה לפרויד", כתוב, כמו שענת מקדימה בראשית הפרק, בסגנון זרם התודעה, ובנוי ממקטעים שיש להם אורך וסגנון משתנה, מעין "טלאים טקסטואליים" או הבזקי חלום. קריאות פמיניסטיות רווחות של הממואר הזה הדגישו את העמדה העצמאית, שלא לומר החתרנית, של ה”ד ביחס לעמדה הסמכותית, ההגמונית, של פרויד.


- פרסומת -

לעומת הקריאות האלה, שהתמקדו בחתרנות של ה”ד, ולעומת הקריאות הרווחות האחרות – שהשתמשו בממואר הזה בעיקר כצוהר להאיר דרכו את עבודתו של פרויד – הקריאה של ענת בממואר הזה מדגישה אספקט אחר שלו. אספקט זה, כפי שהיא מנסחת אותו, הוא "תרגום מחדש" של מערכת היחסים האנליטית של הכותבת עם פרויד, הן כמערכת יחסים פואטית בין ילדה אבודה לאביה המאמץ והן כמערכת היחסים בין המשורר ליצירתו.

כבר בניסוח הזה של ענת, טמון משהו מן המתח בין ה”ד המשוררת לבין ה”ד המטופלת. שכן, בעוד שבתוך הצמד האנליטי ברור לנו מי הילדה האבודה ומי "האב המאמץ" – בתוך הצמד המקביל, "המשורר ויצירתו", ברור לנו הרבה פחות מי המשורר ומי היצירה. לרגעים נדמה שה”ד היא המוזה של פרויד, ברגעים אחרים נדמה שהוא המוזה שלה. לרגעים הוא היוצר, ברגעים אחרים היא היוצרת.

ה”ד כותבת בראשית הממואר: "איני רוצה להיות מעורבת בהקפדה יתרה ברצף ההיסטורי. הייתי רוצה להיזכר ברשמים, או ליתר דיוק, הייתי רוצה שהרשמים ייזכרו בי. תנו לרשמים לבוא בדרך שלהם, ליצור את הרצף שלהם" (ה”ד, אצל צור מהלאל 2021, עמ' 221). פרשנויות שונות הציעו, כותבת ענת בהקשר הזה, שהכתיבה משמשת את ה"ד כאנליזה עצמית של אסוציאציות חופשיות, בהמשך לתהליך שהיא עברה עם פרויד.

אך אני רוצה להציע, שהאסוציאטיביות החופשית הזו איננה משתלבת בתהליך האנליטי רק באופן הרמוני, כחלק ממנו – אלא היא גם דרך להתנגד לרצף הסיבתי שהאנליזה והפסיכואנליזה מבקשות לכונן. במילים אחרות – ה”ד לכאורה משתמשת באנליזה כדי להשיב לעצמה את היכולת לכתוב – אך למעשה היא נאבקת באנליזה שהיא חווה לא פעם כסוג של "התנגדות" למרחב הספקולטיבי, הטרנסצנדנטי, שהוא עבורה תנאי הכרחי לכתיבה.

אני רוצה להציע אפילו יותר מזה: ה”ד איננה פונה לפרויד ולאנליזה רק כדי למצוא את קולה. היא פונה אליו גם כדי להיאבק בקולו, והיא נאבקת בקולו לא רק משום שהיא ישות חתרנית ועצמאית מעצם מהותה, אלא גם משום שהיא משוררת, ושירה היא תמיד סוג של מאבק בהגמוניה של השפה וניסיון לשבור את השפה. אי אפשר לכתוב שירה אם לא מוכנים לשבור כלל או שניים. ולכן מפגיש אותנו הממואר הזה עם שני סוגים, שלא לומר שני ממדים, של מאבק: ישנו המאבק הגלוי של ה”ד בפרויד והניסיון ליצור בתוך יחסי ההעברה וההעברה הנגדית ביניהם מעין משחק "הורדות ידיים" שבו בכל פעם ידו של האחר או האחרת על העליונה; וישנו המאבק הסמוי בין הפסיכואנליזה והשירה, שתי שפות שפונות פנימה ומחלצות מן הפנים הזה משהו כלפי חוץ – ועם זאת פועלות פעולה הפוכה זו ביחס לזו. ולמה הפוכה?

חשבו למשל על הכלל הראשון של הטיפול הפסיכואנליטי, המבקש מן המטופלים לא לצנזר דבר מכל מה שחולף בדעתם. גם השירה, כמו הפסיכואנליזה, פועלת מתוך עיקרון אי-הצנזורה. אחד הגילומים של העיקרון הזה הוא תרגיל "כתיבת הרצף" השכיח בסדנאות כתיבה למיניהן ופועל, בדומה לזרימת האסוציאציות החופשיות במפגש האנליטי, כמדחף המציף כלפי מעלה חומרים מן הלא מודע. אלא שבשונה מן הפסיכואנליזה, השירה איננה משתמשת ברצף האסוציאטיבי כדי להפוך את הלא ידוע לידוע, אלא כדי להפוך את הידוע ללא ידוע, כלומר כדי להשיב את מה שנדמה כ"ידוע" למצב הצבירה הגולמי, שטרום אזיקי הידיעה. מטרתה איננה לגלות, או להסדיר באמצעות ההבנה הסיבתית, אלא דווקא לכונן מרחב של הבנה לא מוסדרת, למעשה ליצור יסוד פרוע ההופך על פיו כל סדר. במובן זה השירה איננה "שופכת אור" על הנסתר, כמו הפסיכואנליזה, אלא "שולחת [לעברו] אלומה אפלה". אמנם, גם בתוך הפסיכואנליזה היו שצידדו, כמו ביון, בשילוח אלומת אפלה ולא בהטלת אלומת אור. ענת אכן מצטטת את ביון בהקשר הזה:

במקום לנסות להביא אור מבריק, אינטליגנטי ועתיר ידע על מנת להתמודד עם בעיות מורכבות, אני מציע שנתמודד עם הפחתה של 'אור' – קרן חודרת של אפילה: ההיפך מאלומת אור . . . האפילה תהיה כה מוחלטת עד שתשיג חלל ריק מוחלט וזוהר. במצב זה, אם עצם כלשהו קיים, חיוור ככל שיהיה, הוא יופיע בבהירות רבה. כך, אור חיוור מאד ייראה בתנאים מרביים של חשיכה (ביון, אצל צור מהלאל 2021, עמ' 238).


- פרסומת -

אך מטרתו של ביון, גם כשהוא "משלח קרן חודרת של אפלה" – היא ליצור "תנאי תאורה" פסיכואנליטיים שבהם האובייקט שאחריו אנחנו מבקשים ייראה. ואילו השירה איננה מבקשת ליצור תנאי תאורה. היא מבקשת להחשיך. היא איננה מבקשת להחשיך כדי לקבור בתוך החשיכה את מה שעליו היא מדברת. אדרבא. היא מחשיכה כדי להניח לו שיזהר באורו שלו – ולא באורה, כלומר כדי שיטיל את אורו שלו ולא "ייראה" בתנאי התאורה שהיא מטילה עליו. זהו, בעיני, המאבק הגדול של ה”ד בפרויד: היא רוצה לזהור באורה, או להטיל את אלומת האור שלה. היא איננה רוצה ואיננה מוכנה לזהור באורו.

לא במקרה משתמשת ענת עצמה בדימויי אור ואפלה כשהיא מדברת על היחסים בין ה”ד לפרויד בהקשר אחר: "השוני בין פרויד לבינה ברור לה בעת הכתיבה הרבה יותר מכפי שהיה ברור לה כמטופלת, ברור כמו שקף מול נר בחדר אפל."

את המאבק של ה”ד בפרויד אפשר לראות כמובן כבר בסצנת המפגש הראשון ביניהם: על פי הגרסה המוצעת בממואר, פרויד שתק בהיכנסה לחדר וגם היא נאלמה, הפנתה את מבטה ממנו והלאה, אל חדרו. בתגובה, אמר פרויד, "מעט בעצב", "את האדם היחיד שאי פעם נכנס לחדר הזה והביט בדברים שבחדר לפני שהביט בי". דווקא ברגע זה של היעדר מפגש, מתחוללת נקודת המפנה הדרמטית ביותר. לחדר נכנסת דמות שלישית, והיא יופי, כלבתו של פרויד, "יצור זהוב דמוי אריה". פרויד אומר, "אל תגעי בה, היא נושכת. היא מאד קשה עם זרים", אך ה”ד אינה שועה לאזהרתו ובוחרת לרכון לעברה וללטפה; הכלבה נענית לה ומתרפקת עליה. (צור מהלאל 2021, עמ' 245)

ענת כותבת על הרגע הזה:

הצגת הכלבה כ"יצור דמוי אריה" וכ"לביאה" (“lioness”) מהדהדת את הסיפור המקראי של דניאל בגוב האריות. הסיפור, הלקוח מספר דניאל, מספר על הגיבור המקראי, שבאותה עת שימש כשר בממלכת פרס, לאחר שסייע למלך לגבור על אויבו. באותה עת, המקנאים לתפקידו הרם של דניאל החלו מסיתים את המלך נגדו בשל יהדותו, ודרשו שימיר את דתו או יומת. המלך, שחס על דניאל, הורה להשימו בגוב האריות ללילה על מנת לאלצו להמיר את דתו. בבוקר, אנשי המלך ניגשו לתאו ונדהמו לראות את דניאל מתפלל בכלוב לאל היהודים ללא פגע. מוטיב הסירוב להמרת הדת מסיפור דניאל מופיע בממואר של ה"ד ובמסגרתו היא תוהה אם פרויד ציפה ממנה להחליף את אמונתה בתורת הנסתר ובטרנסנדנציה בפסיכואנליזה. (שם, עמ' 246)

אין כל ספק שמתחולל כאן, כפי שכותבת ענת, מאבק כוח. אך אני מבקשת להציע שהמאבק הזה לא קשור רק למה שה”ד תופסת כניסיון של פרויד להמיר את דתה – אלא גם למשאלה הלא מודעת שלה להמיר את דתו, כלומר לצאת מן המפגש אתו כשידה של השירה, ולא ידה של הפסיכואנליזה, על העליונה.

זאת משום כדי לכתוב, כמו שהצעתי קודם, היא צריכה לא רק לחלץ מתוכה קול שנחסם – אלא גם לביים שוב ושוב את סצנת ההיחלצות: לכונן את פרויד כ"אדמה בטוחה" לא רק במובן של נמל בית לעגון בו ולהפליג ממנו – אלא גם במובן של קרקע יציבה שעליה לסדוק, שוב ושוב, כדי לצמוח מתוכה כעצמה, בעצמה. במובן מסוים היא בוחרת את ה"מאסטר" של השפה הפסיכואנליטית – דווקא כדי לכונן את עצמה מתוך המאבק בו כ"מאסטרית" של השירה.

הקריאה של ענת בממואר שלה מרתקת בדיוק במובן זה: היא איננה מתמקדת בו או בה כקוטב בלעדי, אלא מזהה בדיוק את הדבר שעליו אני מדברת – את המאבק – כיסוד מכונן בקשר ביניהם, כלומר כיסוד מחולל תנועה. לכן הקריאה שלה מתמקדת באינספור אינטראקציות שאפשר לראות בהן דוגמאות למאבק והיחלצות, להתחבאות והימצאות, להכתמה והפרדה. אפשר לומר שהקריאה שלה מחלצת, באופן הפוך מכוונת הספר במקור, דווקא את המז'וריות מתוך המינוריות: אם התפיסה האפריורית של ספרה של ענת היא שהממוארים של המטופלים הם קול מינורי – כאן מחלצת הקריאה של ענת את האמת הקשורה בכך שבמובן מסוים הכתיבה של ה”ד הופכת דווקא את פרויד למינורי, תוך שהיא מציבה את ההיצמדות (המוגבלת) שלו לביוגרפיות מול הנהיה שלה אחר המיתיות, ואת הטמפורליות המצומצמת שלו, הפונה בעיקר אל העבר – מול הטרנסצנדנטיות שלה, החורגת מעבר לכל מקום ולכל לזמן. "קיים אזור נוסף של סיבה ומסובב, מרחב נוסף של שאלה ותשובה", כותבת ה”ד בהקשר הזה.

פעמים מספר, במהלך האנליזה, פרויד מזמין את ה”ד לבוא עמו אל "החדר האחר", חדר העבודה הצמוד לחדר הטיפולים. אם חושבים בהקשר הזה על "החדר האחר" של רונלד בריטון (1998), החדר האחר שהוא המרחב הפואטי, אפשר לראות דרך ההתניידות הקונקרטית שלהם מחדר לחדר את המתח בין "החדר הזה" – שהוא חדר הטיפול הפסיכואנליטי, לבין "החדר האחר" שהוא המרחב של השירה, יחד עם השאלה מי מושך את מי לאיזה חדר.


- פרסומת -

לצד המעבר בין החדר הזה והחדר האחר ישנם רגעים מעניינים מאד בתוך הממואר הזה שבהם ה”ד מתארת את פרויד עושה תנועה שבמובנים רבים היא בעת ובעונה אחת אנטי-פסיכואנליטית ואנטי-פואטית, כלומר מנסה לכונן "חדר שלישי" שאליו אפשר להימלט משני החדרים האחרים, הן החדר הפסיכואנליטי והן החדר הפואטי. אני מצטטת מתוך הממואר:

"הוא, כשחש אותי מתייסרת בחרדה ובמתח שכמעט לא ניתן לשאתם, היה שובר את הכישוף באדיבות חביבה של העולם הישן, עם כמה שאלות: מה אני קוראת? האם מצאתי את הספרים שרציתי בספרייה שעליה המליצה אחותה של אשתו? (ה"ד, אצל צור מהלאל 2021, עמ' 236).

ענת כותבת על כך:

"הדוגמה ממחישה כי פרויד זיהה את נטייתה של ה"ד להינעל בתוך עולם פנימי מבודד כהגנה מפני חרדה בלתי נסבלת, וידע להשיב אותה משם באמצעות שאלות קטנות ויום-יומיות לכאורה. השאלות, על העדינות והישירות שלהן, נועדו כנראה לרכך את החומות הפנימיות שמאחוריהן התבצרה ולבנות גשרים מעולמה הפנימי אל החוץ" (שם).

אני רוצה להוסיף על דבריה היפים של ענת, את האפשרות שהשאלות היומיומיות האלה נועדו גם לפוגג את המתח הפנטסטי והפנטזמטי, כלומר, להחזיר אל היום-יום לגבולות המציאות ולגבולות הקשר. במילים אחרות, אלה רגעים שבהם פרויד מנסה לחלץ אותה ואת עצמו לא רק מן הבולען הפואטי – אלא גם מן הבולען הפסיכואנליטי: להשיב את שניהם, כל אחד מחדרו, אל המציאות הגשמית, האקטואלית.

דוגמא מעניינת אחרונה למתח בין הפסיכואנליטי והפואטי אפשר למצוא בקטע הבא. בחלקו הראשון של הממואר מופיעה דמותה של האם לראשונה כך: "מדוע באתי לווינה? הפרופסור מלכתחילה אמר שהגעתי לווינה בתקווה למצוא את אימי. אימא? מֲאמא. אבל אימי מתה. אני מתה; כלומר, הילדה שבי ושנהגה לקרוא לה מאמא, מתה." (ה"ד, אצל צור מהלאל, עמ' 248).

כותבת ענת:

"פנייתה של ה"ד לדמות האם, מאופיינת בסגנון בלתי אמצעי ובמשלב דיבור ילדי. בנוסף, האֵם שאותה הכותבת מבקשת מוכרזת כמתה, כלומר מוצגת דרך אובדנה, ואובדנה שווה-ערך עבור הכותבת לאובדנה שלה עצמה. מבחינתה, מותה של האם, מותה שלה ומות הילדה שבה מתאחדים לכדי חוויית אובדן אחת מוכללת. בכך מניחה הכותבת כי זהותו של האדם נטועה בילדותו, ובמיוחד בחיבור שלו לאימו. במילים אחרות, הזהות הראשונית והבסיסית ביותר של האדם טמונה בילד שבו, אשר כינה את אימו "מאמא"." (שם, עמ' 248-9)

זו אכן הפרשנות הפסיכואנליטית שגם פרויד מכוון אליה: כשמתה אם, מתה במובן מסוים, גם ילדתה. אבל אם נתעקש דווקא על קריאה פואטית של הטקסט הזה, ולא על קריאה פסיכואנליטית מסורתית שלו, נראה בו משהו אחר: ה”ד איננה מבקשת את אמה, כפי שמציע פרויד, אלא את הילדה שקראה "מאמא". לא את האובייקט האימהי האבוד אלא את השפה שיכולה לתת לו שם; לא את האפשרות לאמץ את המטפל כאמה האבודה – אלא את האפשרות לקרוא לאם האבודה הזו ולכונן אותה, באמצעות הקריאה בשמה, בתוכה.

ענת כותבת בהמשך: "הבנה זו משמעותית עבור ה"ד במונחי שפה ומציאת קול משלה. בעבודת האבל שלה בדיעבד היא מבינה את השתיקה שאפיינה אותה כמטופלת לא כהיעדר שפה מוחלט, אלא כשפה ללא מילים, שפת הסירוב, השפה "שאל לה להישבר". (שם) זו בעיני ההבנה החשובה ביותר בפרק הזה. השתיקה איננה "כלום" אלא משהו; לא מחיקה אלא התנגדות לשפה המז'ורית, המיוצגת כאן ע"י השפה הפרוידיאנית, התנגדות שאיננה מחסום כתיבה אלא תנאי הכרחי לכתיבה. הממואר לפרויד הטרים את בואו של משבר נפשי חריף שאליו קרסה ה”ד ובעקבותיו אושפזה. בדיעבד, כותבת ענת, משבר זה היה עבורה צומת של בחירה, ומתוכו היא נולדה מחדש, ככותבת.

אני מצטטת מתוך הפרק:

ה"ד לא חזרה לחיים עצמאיים; היא נשארה בקרבת המוסד הרפואי השוויצרי שבו אושפזה ולבסוף מתה בו. עם זאת, בכל אותן שנים היא לא חדלה לכתוב. [...] כך היא כותבת על הגעתה למוסד האשפוז: "כשהגעתי לכאן, אחרי המלחמה, ניקיתי את התכולה המגובבת של התיק שלי. מדוע קרעתי את התמונות? ובכן, הן היו בלויות וישנות, כשם שהייתי אני. הייתי חייבת למצוא קמעות חדשים. מצאתי אותם בכתיבתי." (שם, עמ' 266)

היופי של הפרק הזה קשור בדיוק בזה: באופן שבו הקריאה של ענת את סצנת המפגש בין ה"ד לפרויד מאפשרת לה"ד להיחלץ פעמיים, להינצל פעמיים: פעם אחת מכלא המינוריות של פוזיציית המטופלת, ופעם אחרת מכלא השתיקה, ההופכת בתוך הקריאה של ענת מאין-שפה ל"שפת סירוב", קמע המבטיח לה, דווקא מתוך הסירוב שהוא מייצג, חיות וחיים.

מקורות

 

Britton, R. (1998). The Other Room and Poetic Space. In Belief and Imagination. London: Routledge, in Association With the Institute of Psychoanalysis, pp: 120-127.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

אמיר, ד. (2021). להיחלץ פעמיים, להינצל פעמיים. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=4161

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.