פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
המרחב הפסיכואנליטי ומרחב הכתיבההמרחב הפסיכואנליטי ומרחב הכתיבה
המרחב הפסיכואנליטי ומרחב הכתיבה

המרחב הפסיכואנליטי ומרחב הכתיבה

פרקים מספרים | 15/6/2021 | 1,239

כיצד ייראה סיפורה של אנליזה אם יסופר מנקודת מבטו של המטופל? כיצד המטופל יכתוב ויציג את החוויה האנליטית? מה תהיה השונות בין סיפורו של המטופל לסיפורו של המטפל? מה מסופר ונחשף בסיפורי הטיפול שנכתבו על ידי מטופליו של פרויד?
ספרה של ענת צור מהלאל מתמודד עם שאלות מרתקות אלה בעזרת קריאה בקורפוס ייחודי המוצג לראשונה לקורא העברי – אסופת ספרי זיכרונות שכתבו מטופליו של פרויד. מטופלים אלה – ביניהם סרגיי פנקייב, הידוע בשם "איש הזאבים", המשוררת הילדה דוליטל (ה"ד), והפסיכואנליטיקאי האמריקאי אברם קרדינר – הגיעו לווינה במיוחד כדי לעבור אנליזה אצל פרויד, ובכך נפתח עבור כל אחד ואחת מהם מסע אינטימי – ועם זאת משותף – ורב-תהפוכות שבמרכזו פענוח הלא מודע וחשיפת צפונות הנפש. קריאה פסיכואנליטית, ספרותית והיסטורית של ממוארים אלה מציגה אפוא את סיפור האנליזה מנקודת מבטם של המטופלים.
לפניכם הפרק הראשון מהספר, באדיבות המחברת וההוצאה.

המרחב הפסיכואנליטי ומרחב הכתיבה

מאת ד"ר ענת צור-מהלאל

 

פרק ראשון מתוך הספר: אנליזה מן העבר האחר - מטופלי פרויד כותבים | הוצאת רסלינג

 

פתיחה

מראשית ימיה כרוכה הפסיכואנליזה בכתיבה ובטקסט; המרחב הפסיכואנליטי נברא ומתפתח באמצעות היבטים שונים של טקסטואליות לא פחות מאשר באמצעות המפגש בין סובייקטים בחדר הטיפולים. במרכז הפסיכואנליזה, כמו במרכז הכתיבה, מצויה הפעולה הרפלקטיבית של חקר הלא מודע, ובאמצעותה אדם בורא מחדש את נרטיב חייו, את עצמיותו ואת קולו.

עולם הייצוגים המודרני אימץ את הפסיכואנליזה כדיסציפלינה מסקרנת ומאתגרת המספקת מבט חדשני על תופעות תוך-נפשיות, בין-אישיות ותרבותיות. קריאת התיגר של הפסיכואנליזה על האדם הרציונלי לפני כמאה ועשרים שנה באמצעות העמדת הלא מודע כישות כה מרכזית בחיי הנפש אפשרה התבוננויות מרתקות על היבטים בלתי נשלטים בעולמו הפנימי של האדם ובהתנהלותו. מרכזיותו של הלא מודע הסיטה את מהות הסובייקטיביות מישות חיצונית פוטנטית כמו אל אל ישות פנימית המחזיקה את מאגר האנרגיה הנפשית הדחפית ואת ההיסטוריה של הסובייקט באופן הגולמי והאינטימי ביותר.

מתוך כך, הפסיכואנליזה זימנה גם הקשבה חדשה לסובייקט, הקשבה מכווננת ומדויקת להתרחשויות התוך-נפשיות והבין-אישיות בעת המפגש. ההקשבה האנליטית מתאפיינת בהיותה בה-בעת מרוכזת ומרחפת, אנליטית ויצרית, מכוונת לחשוף את הלא מודע אך מבלי לאלצו להיחשף; הקשבה זו דורשת מרחב ראוי של זמן ומשאבים על מנת שתממש את המגולם בה באופן פורה. הקשב הייחודי של האנליטיקאי יוצר בהדרגה קשב בעל איכות דומה אצל המטופל – עבור פרויד, "לימוד פני השטח הנפשיים של המטופל בהווה" (פרויד 2002 [1914], 114) משמעו הפניית הקשב כלפי המאפיינים הדקים של המבע, הקול, מחוות הגוף, הנרטיב המובחן המובא בפני המטפל ונארג בהדרגה. פרויד מספר כי בפתיחת הטיפול נהג לומר למטופליו, "לפני שאוכל לומר לך דבר כלשהו, עלי לדעת עליך הרבה; ספר לי בבקשה מה ידוע לך על עצמך" (פרויד 2002 [1913], 107). במילים האלה, העמדה האנליטית המתנזרת ושוות-הנפש, שזכתה ללא מעט ביקורת בשל התסכול שהיא עשויה להסב, מוארת בנדיבותה, נדיבות ההקשבה.


- פרסומת -

תחום ידע הנוגע לפסיכואנליזה ולספרות ואשר טרם זכה להתעניינות הראויה הוא סיפורי טיפול הנכתבים מנקודת המבט של מטופלים; עבור הספר הנוכחי נבחרה אסופה ייחודית מתוך קורפוס זה: טקסטים שכתבו מטופליו של זיגמונד פרויד, אבי הפסיכואנליזה (1856-1939). הבחירה בכתיבתם של מטופלים של פרויד דווקא מאפשרת מבט בעל חשיבות היסטורית על תקופת בריאתה של הפסיכואנליזה, על המסגרת האנליטית כפי שהציע אותה פרויד ועל היחסים הטיפוליים שנוצרו עימו מנקודת מבט ייחודית. הכתיבה של מטופלי פרויד ייחודית משתי סיבות: ראשית, הם חשו שותפים לרגע היסטורי של כינון שדה מחקר וטיפול חדשני אשר אִפשר לחדור לראשונה לנבכי הנפש האנושית ולהבין תופעות מסתוריות כמו חלומות, מעשי כשל, סימפטומים נוירוטיים ועוד. בטקסטים הנדונים מושם דגש רב על ההערצה כלפי פרויד כמטפל, אך לא פחות מכך כחוקר וכמגלה מסתרי הנפש. שנית, הקשר הטיפולי עימו לא התקיים ברובד האנליטי בלבד, אלא גם ברובד הטקסטואלי – המטופלים קראו בשקיקה את כתביו טרם המפגש עימו ובמהלכו, וחוויות של קריאה ושל כתיבה קיבלו מקום משמעותי במפגשים האנליטיים. פרויד נהג לשוחח עם מטופליו על ספרים ועל יצירות ספרותיות, להשאיל להם ספרים פרי עטו ואחרים מספרייתו האישית, ולהעניק להם כשי עותקים מכתביו.

כתיבתו הייחודית של פרויד כוננה במידה רבה ז'אנר כתיבה חדש השוזר את המדעי עם הפואטי, המיתי והאוטוביוגרפי, במעין חיפוש מתמיד אחר מגוון שפות הנפש. השימוש שלו בטקסטים ספרותיים קאנוניים מתאפיין במעורבות רגשית ובאינטימיות, ונותן ביטוי לזיקתו העמוקה לספרות ולטקסטואליות. המשוררים הקלאסיים דוגמת לסינג, שייקספיר, דוסטויבסקי, שילר, והאהוב מכול גתה שימשו עבורו דמויות להערצה ולהזדהות מנעוריו; הפואטיקה הייתה לו מקור להשראה בשלבי חייו השונים כאדם וכהוגה דעות, ודמותו של המשורר מופיעה בכתיבתו כמורה דרך, מקור לנחמה, ושופר לכמיהות ולרחשי הלב העמוקים ביותר.1

בדיוקן עצמו מציין פרויד כי היה זה חיבורו של גתה הטבע שגרם לו לפנות ללימודי הרפואה (פרויד 1967 [1925א], 274), חיבור שכיום ידוע שיוחס בשוגג לגתה ולמעשה נכתב על ידי חברו. פרויד הזדהה עמוקות עם תהליך החניכה של גתה, הבילדונג (Bildung), כפי שהוצג ברומאן האוטוביוגרפיה של גתה חיי: פיוט ומציאות (גתה 1992 [1833]), והעמידו במרכז אחד מחיבוריו (פרויד 1967 [1917]). פירוש החלום נכתב במובנים רבים בהשראת יצירתו האוטוביוגרפית של גתה, במיוחד באופן הצגת תהליך החניכה של האדם והשימוש שהכותב עושה בעצמו כאקסמפלום (Anzieu 1986 [1959], 370-371). בנוסף שאב פרויד השראה מהעיסוק המשולב של גתה במדע ובשירה, ומהסקרנות ללא נודע כחידה הממתינה לפענוח ואשר סודותיה לעולם אינה מתגלים במלואם (ibid, 119).

זיקתו של פרויד לעולם הספרות העניקה למטופליו אפשרות ליצור עימו שיח עשיר גם ברבדים טקסטואליים; הם קראו את כתביו ונקשרו לקורפוס הפואטי שממנו שאב הוא עצמו השראה. הדיאלוג עם פרויד, שהתאפיין ברבדים פסיכואנליטיים ופואטיים, המשיך להתקיים אצל מטופליו גם אחרי הפרידה ממנו ואף אחרי מותו, ומצא את ביטויו בכתיבת הממוארים על אודותיו: סיפורי הטיפול שכתבו המטופלים הם טקסטים אוטוביוגרפיים, שכן הם עוסקים בנרטיב של טרנספורמציה והתפתחות העצמי; הם גם אסופה של ממוארים על פרויד, שכן במרכזם ממוקם המפגש עם דמותו של פרויד כפסיכואנליטיקאי, ככותב וכאדם. האסופה מושפעת מז'אנר תיאורי המקרה ומכתיבתו הייחודית של פרויד, אך נקודת המבט המוצעת בה שונה, ונותנת ביטוי ליסוד חתרני המצוי בה.

כתיבה פסיכואנליטית ותיאורי מקרה

תיאורי המקרה מהווים ז'אנר ייחודי שפיתחה הפסיכואנליזה ובו מסופר סיפור אנליזה או טיפול נפשי יחיד, תוך שימת דגש על מקורות המצוקה הנפשית ועל התהליך הפסיכואנליטי והשלכותיו. תיאורי המקרה מהווים חלון מרכזי להכרת הפסיכואנליזה וללמידתה – בתקופתו של פרויד ובעשורים שלאחריה תיאורי המקרה הובנו בעיקר כטקסטים שמטרתם להעביר ידע מדעי ואובייקטיבי על אודות הפסיכואנליזה, אך מלכתחילה ברור היה כי מדובר גם בסיפורים – סיפורי טיפול וסיפורי חיים. בספרו מחקרים בהיסטריה, שכתב ביחד עם הרופא יוזף ברויר (פרויד וברויאר 2004 [1895]), מציג פרויד לראשונה את תיאורי המקרה, והוא עושה זאת בנימה של חגיגיות מהולה בהתנצלות: "ועדיין נראה לי מוזר כי סיפורי המקרים שאני כותב עשויים להיקרא כסיפורים קצרים, וכי ניתן לטעון שחסר בהם חותמו הרציני של המדע. עלי לנחם את עצמי במחשבה כי טבעו של הנושא הוא שאחראי לכך, ולא העדפתי שלי" (פרויד אצל ברמן 1993, 22). אמירה זו ממחישה את עמדתו המורכבת של פרויד כלפי רעיונותיו, שכן מחד גיסא הכיר במהפכנות המגולמת בהם ומאידך גיסא היה בו רצון להשתלב ברוח הזמן המדעית-אמפירית של תקופתו.


- פרסומת -

כיום מתמקמת הכתיבה האנליטית במוצהר בתווך שבין בין כתיבה רפרנסיאלית, מתארת מציאות, לבין בדיון, בדומה לכתיבה הביוגרפית והאוטוביוגרפית; בין המחויבות האתית המגולמת בהבאת ההתרחשויות הממשיות לבין ההכרח לספר סיפור על מנת להעביר את החוויה. הטקסט הסופי המכונה "תיאור מקרה" מכיל היבטים מתוך סיפורם של המטופל, של המטפל ושל המפגש הטיפולי, וכן עיבודים נדרשים להיבטים אלה עבור אריגת הטקסט (אוגדן 2011 [2005], 276-278). תיאור המקרה הוא תוצר של מלאכת תרגום ייחודית ומורכבת של השיח הפנימי של האדם לשיח האנליטי, ושל השיח האנליטי לכדי טקסט. כותב על כך הפסיכואנליטיקאי הצרפתי ז'אן-ברטראן פונטאליס, "צירי השיח שלנו על האנליזה, ואפילו אלה של השיח האמור לנבוע מן האנליזה, אינם הצירים של חוויותינו כמטופל ואנליטיקאי. חוויה זו מעוותת בהכרח, כשם שחווית החלום מעוותת על ידי סיפור החלום. איש אינו יכול לדבר את האנליזה באמת, לא כל שכן לכתוב אותה" (פונטאליס אצל גרנק 2004, 140, הדגשה במקור).

קריאות הרמנויטיות בתיאורי המקרה הקלאסיים של פרויד מאפשרות להעריך את עושרם רב-הרבדים ואת הזיקות בינם לבין ז'אנרים ספרותיים אחרים. קריאות אלה מעלות כי על אף שאיפתו של פרויד להציע בתיאור המקרה נרטיב מודרני בהיר וחד-משמעי שלפיו מקור הפתולוגיה של המטופל מתברר במלואו הודות להנחות שמציעה התיאוריה, הרי למעשה מתקבל טקסט שנותן ביטוי למארג מורכב של נקודות מבט של סובייקטים שונים במגוון הקשרים. התהליך האנליטי מדומה למעשה אריגה משותף של נרטיבים ופרשנויות, ותוצר היצירה אינו מייצג את מכלול שלביו של תהליך היצירה; בדומה לכך גם תיאור המקרה אינו תיעוד מימטי של המעשה הטיפולי אלא תרגום של אירוע מתמשך לכדי טקסט כתוב. את מלאכת התרגום המגולמת בכתיבה מבצע המטפל הכותב ובמהלכה הנרטיב הביוגרפי של המטופל, כפי שנוצר באנליזה, מעובד ונוצר מחדש. הכותב משתנה גם הוא במהלך מלאכה זו, ועל כן תיאור המקרה מכיל תמיד גם היבטים אוטוביוגרפיים שלו עצמו (Anderson 2001, 60-65).

סיפורי טיפול מנקודת המבט של מטופלים

תיאורי מקרה בני-זמננו מביאים עימם שינויים סגנוניים ותמטיים ניכרים ביחס לתיאורי המקרה הקלאסיים, ובראשם דגש מרכזי על הטרנספורמציה הנפשית המושגת באמצעות ההיבט החווייתי של התהליך, הכולל שותפות והדדיות בקשר הטיפולי ההיררכי. ואולם על אף התפתחויות אלה בטכניקה ובכתיבה של הפסיכואנליזה, תיאורי המקרה עדיין כתובים דרך נקודת המבט של המטפל, ועל כן רק חווייתו של סובייקט אחד מבין שני הסובייקטים המשתתפים מקבלת ייצוג.

נושא מרכזי בהבנת הכתיבה של מטופלים הוא כינון קולו של הסובייקט; הקול הוא חוויה של העצמי שמתהווה דרך אקט הדיבור או הכתיבה והוא כולל את מכלול אופני הביטוי השפתיים של העצמי. אוגדן כותב כי הקול הוא "האופן שבו העצמי מתהווה דרך השימוש בשפה" (Ogden 1998, 428). בעוד שלחשיבה יש איכות מוכרת, לקול שבו אנו מדברים וכותבים יש איכות של "אחרוּת". אדם חווה את עצמו מדבר באופן שונה מכפי שהוא חווה את החשיבה שלו, והשיח שנוצר באמצעות הדיבור או הכתיבה מובחן מהשיח הפנימי שיוצרת החשיבה. הדיבור או הכתיבה מייצרים חוויה של הקשבה עצמית ושל רפלקסיה אחרת, ומתוכן עולות שאלות חדשות שניתן להבינן כעוסקות בקול, כגון איך אני נשמע? האם אני רוצה להישמע כך? מה הביא אותי להישמע כך? מי נשמע כך? ועוד. קול אינו נמדד בשאלה עד כמה הוא אמיתי או שקרי, בדומה למושג העצמי, אלא דרך השאלה עד כמה הוא מבטא חוויה רגשית חיה, וכן עד כמה דרך השימוש בשפה מתעוררים לחיים חלקי נפש רדומים או אבודים. הן הסיטואציה האנליטית והן הכתיבה מספקות לאדם תנאים שבהם הוא עשוי לשמוע את עצמו מדבר בחדות ובבהירות, לעיתים בפעם הראשונה, שכן, "במעשה השיחה עצמו פנימי הופך לחיצוני, חשיבה הופכת לדיבור, הקשר שאינו ניתן לחשיבה הופך לתוכן שניתן לחושבו, צידה הפנימי של החוויה הופך חיצוני" (Ogden 2009, 147).


- פרסומת -

במסגרת התהליך האנליטי נוצרת אפוא שפה ייחודית בין מטופל למטפל; זוהי יצירה משותפת של שפה הנותנת ביטוי לשפות ולניבים השונים של שני המשתתפים ולמפגש שבמרכזו הקשבה אנליטית וחשיפת הלא מודע. רעיון זו בנוגע לשפה האנליטית הייחודית הנוצרת באופן מובחן מחדש בכל מפגש מטפל-מטופל מעורר שאלות מרתקות – נוכל למשל לשאול: מה קורה לאותה שפה ייחודית לאחר שהאנליזה מסתיימת? עד כמה היא נכחדת ועד כמה היא מחלחלת אל תוך עולמם הפנימי של המטופל והמטפל, מתגלגלת למערכות יחסים אחרות, לטיפולים אחרים? אילו שינויים עוברת ברבות השנים שפה זו, שנבראה פעם במרחב אנליטי אחד שהסתיים? מה קורה לה לאחר שאחד מיוצריה נאסף אל אבותיו, ומה קורה לה לאחר ששני יוצריה מתים?

אחרי סיומה של האנליזה המטופל ניצב לבדו נוכח אתגר שימור המשך תנועתו של התהליך הנפשי הפנימי שעד כה הונע במסגרת הטיפולית. במושגים של שפה, אתגר זה מנוסח בשאלות הנוגעות בהמשכיות השפה – כיצד ניתן להמשיך לחשוב ולהידבר בשפה זו? אילו שינויים יתחוללו בשפה זו במובן התמטי והסגנוני? ומעל לכול, כיצד לשמר אותה מפני סכנת ההיכחדות כשפה חיה? רעיון זה בדבר שפת הטיפול הייחודית העסיק אותי בקריאתי בממוארים שכתבו מטופליו של פרויד, ומצאתי עצמי מתחבטת בשאלה באיזו מידה טקסטים אלה נותנים ביטוי לאותה שפה ייחודית שהתפתחה בינם לבין פרויד במרחב האנליטי, ובכך מפיחים בה חיים חדשים? ובאיזו מידה הם יוצרים שפה חדשה שכוללת במסגרתה את השפה שהתפתחה במסגרת האנליזה, לצד הבנות בדיעבד לגבי החוויה האנליטית ויחסי ההעברה, וכן מסרים חידתיים המזמנים מלאכת תרגום מאוחרת?

אחת הטרנספורמציות המרתקות שמציעה קריאה בטקסטים שכתבו מטופליו של פרויד היא המעבר מעמדת המטופל והקורא אל עמדת הכותב; זוהי טרנספורמציה שמחזיקה איכויות דיאלקטיות, שכן מחד גיסא היא ממשיכה ומהדהדת את הזיקה של הפסיכואנליזה לספרות ולפרויד הכותב כדמות אב, ומאידך גיסא זהו מעשה המבטא נפרדות ובמידה רבה אף חתרנות. כתיבת המטופלים ממשיכה את חתירתה המתמדת של הפסיכואנליזה ליצירת שיח מסוג חדש: השיח האנליטי שונה מהשיח היום-יומי בכך שנאמנותו לחקר הלא מודע באה לידי ביטוי בהתחקות מתמדת אחר הבהוביו השונים והמסתוריים במבעיו של האדם. הפסיכואנליזה שואפת להפוך את הדיבור השגור של האדם, המורכב מהעברת מידע בינו לבין האחר, לדיבור חוקר ומפענח, מתרגם ומפרש, חושף סודות ומאיר נקודות מבט חדשות. פרויד כתב על כך בתיאור המקרה של דורה, "מי שעיניים לו לראות ואוזניים לשמוע משתכנע במהרה כי שום בן תמותה אינו מסוגל לשמור סוד. מי ששפתיו חתומות, מפטפט בקצות אצבעותיו. הסוד המוסגר מחלחל מכל נקבוביות עורו" (פרויד 2000 [1905], 73).

פרויד מנסח את הטקסט הפותח של האנליזה, שאותו הוא מכנה החוק הראשון של הפסיכואנליזה, כהזמנה הממוענת אל המטופל להצטרף אליו למסע ייחודי:

תבחין בכך שבשעה שאתה מספר את סיפורך עולות בראשך מחשבות שונות שתרצה לדחות מעליך בטענות ביקורתיות כאלה ואחרות. תתפתה לומר לעצמך: דבר זה או אחר אינו שייך הנה, אינו חשוב כלל או שזה דבר שטות ולכן לא ראוי לומר אותו. לעולם אל תיכנע לביקורתיות זו ואמור את הדבר בכל זאת, ודווקא משום שאתה חש בנטייה שלך שלא לומר אותו. בשלב מאוחר יותר תבין את הסיבה להוראה זו, ובעצם ההוראה היחידה שעליך למלא, ותעמוד על טיבה. אמור, אם כן, כל מה שעולה בדעתך (פרויד 2002 [1913], 107).

על מנת להמחיש את השפה הייחודית שהמטופל מתבקש ללמוד עם כניסתו לאנליזה, פרויד מציע דימוי: "אמור, אם כן, כל מה שעולה בדעתך. נהג כאילו היית, למשל, מטייל היושב ליד החלון ברכבת ומתאר באוזני היושבים בתוך הקרון את הנוף המשתנה לנגד עיניו" (שם). פתח האנליזה, השער לחדרו של פרויד, נפתח, המטופל נכנס בעוד פרויד עומד על הסף, עיניים נפגשות בעיניים, המבט מתמלא בנוכחותו של האנליטיקאי ובמראה שכיות החמדה העתיקות שעוטפות את החדר, המטופל נשכב על הספה המכוסה בד ארגמן, פרויד מנסח למטופל את החוק הראשון של הפסיכואנליזה, דימוי הרכבת מוצע כטקסט פותח, ככתב חידה, המטופל "קורא" את הטקסט המוצג בפניו ומציע לאנליטיקאי את התרגום האישי שלו לגביו, הנובע מתמונת עולמו הפנימי, ממחשבותיו, זיכרונותיו ומשאלות ליבו. המטופל קורא ומתרגם הן את הטקסטים הפנימיים העולים מתוכו במסגרת המרחב האנליטי והן את הטקסטים המוצעים על ידי האנליטיקאי. כתיבת סיפור הטיפול בדיעבד מקבלת בהקשר זה משמעות של המשך תהליכי הקריאה והכתיבה המגולמים בתהליך האנליטי, תוך תרגום מחדש של הזיכרונות ההיסטוריים והאנליטיים.

הכתיבה, במובנה הספרותי והטקסטואלי, קשורה במלאכת זיכרון וביצירת חותם שנותר גם לאחר שהכותב ומושא הכתיבה חדלים מלהתקיים. סיפור האנליזה מהווה חותם שייוותר גם לאחר שהאנליזה הסתיימה, שכן הכתיבה מבטיחה את המשך קיומה של זו כחוויה וכשפה חיה ומהווה קריאת תיגר נוכח הזמן המוגבל המוקצב לה ולנו כיצורים בני-חלוף (אמיר 2018, 2012).


- פרסומת -

בכתיבתם של מטופלי פרויד על אודותיו, המעבר מעמדת המטופל והקורא לעמדת הכותב מהפכנית במיוחד, בשל מעמדו של זה כאבי הפסיכואנליזה בהיבט ההגותי-ספרותי-תיאורטי ובהיבט הטיפולי-קליני; עבורם, המעבר לעמדת הכותב מתפרשת כהיחלצות מעמדת ההערצה הפסיבית כלפיו כמטופלים וכקוראים. הצעתי להתבונן בכתיבתם של המטופלים כבספרות מינורית נשענת על הרצון לחפש אחר קול ספרותי ייחודי – קול שיועד לשתיקה ולהשתקה נוכח הספרות המז'ורית, ועל כן ניצב בפניו אתגר אונטולוגי הכרוך במאבק. הבקעתה של הספרות המינורית מתוך הקאנון הספרותי הרווח היא אפוא מעשה פוליטי המשנה את יחסי הכוחות הקיימים; בשל חתרנותה יש להבין את הספרות הזו כולה כפוליטית במובן של מתן ייצוג לקולקטיב שאינו מיוצג, מתן ביטוי למושתק, לנקודות העיוורון של המובן מאליו.

בכתיבתם על ספרותו הייחודית של קפקא היהודי הצ'כי דלז וגואטרי כותבים:

ניתן לומר ש"מינורי" כבר אינו מתאר ספרויות מסוימות, אלא את התנאים המהפכניים של כל ספרות אשר נמצאת בחיקה של ספרות המכונה גדולה (או ממוסדת). אפילו מי שאיתרע מזלו להיוולד בארץ של ספרות גדולה חייב לכתוב בשפה זו, כמו שיהודי צ'כי כותב בגרמנית, או כמו שאוזבקי כותב ברוסית. לכתוב כמו כלב שחופר לעצמו בור, כמו חולדה שחופרת לעצמה מחילה. וכך למצוא את נקודת התת-התפתחות שלו עצמו, את הניב שלו, עולם שלישי משלו, מִדבר משלו (דלז וגואטרי 2005 [1975], 49-50).

הגדרת כתיבתם של מטופלים כספרות מינורית עשויה להפתיע, שכן הפסיכואנליזה מזוהה מאז ומעולם עם חתירה בלתי נלאית מתחת ליסודות המובנים מאליהם של השפה, החברה והפוליטיקה, תוך שאיפה לתת ייצוג גם לפראי, היצרי והאפל המגולמים בלא מודע. בשל חתירה זו ניתן לראות בספרות הפסיכואנליטית בכללותה ספרות מינורית המבטאת את היסודות המוצללים והאילמים של האדם והחברה. אף הפסיכואנליזה כשיטת טיפול שמה במרכזה את ההקשבה לסובייקט היחיד, לשפתו הייחודית, להיסטוריה הפרטית שלו ולדינמיקה הנפשית שלו, וכך המטפל בכתיבתו מכוון להעניק לאותו סובייקט קול. מטעמים אלה עולה השאלה אם ניתן לראות בכתיבתם של מטופלים ספרות מינורית ביחס לקורפוס הפסיכואנליטי כולו.

ואולם יש להכיר בכך שהפסיכואנליזה אינה תמיד נותנת את הדעת ליחסי הכוח הנוצרים ומתקיימים במסגרתה, ובתוך כך לדחיקת כתיבתם של מטופלים לשולי הספרות ולאופן שבו כתיבה זו מעוררת אי-נחת ביחס לשפה האנליטית השגורה הנתונה בידי המטפלים כנציגי הספרות המז'ורית. אי-הנחת מלווה באופן בלתי נמנע את הבקעתה של הספרות המינורית מבעד לספרות המקובלת, כשם שמנסחים זאת דלז וגואטרי: "בעיה של ספרות מינורית ואולי גם של כולנו: איך לעקור מהשפה שלך עצמך ספרות מינורית, ספרות שיכולה לחפור בשפה ולהוליך אותה לאורך קו מהפכני מאופק? איך להפוך לנווד ולמהגר ולצועני בשפה שלך? קפקא אומר: לגנוב תינוק בעריסה, לרקוד על חבל דק" (שם, 51).

האסופה הנוכחית מציגה מקרה מיוחד של ספרות מינורית, וזאת משני טעמים מרכזיים: הראשון הוא כי במרכזה סיפורן של אנליזות שהתקיימו בעת שהפסיכואנליזה לא זכתה עדיין למעמד קאנוני; קולה לנוכח העולם המדעי-רפואי-פסיכיאטרי של התקופה נשא מאפיינים מינוריים יותר מאשר קאנוניים. פרויד היה עסוק כל חייו במעמדה של הפסיכואנליזה בתוך עולם זה ובמעמדו שלו כהוגה הדיסציפלינה. הטעם השני הוא כי מרבית המטופלים הכותבים היו רופאים פסיכיאטרים בהכשרתם שהגיעו לפרויד מארצות הברית בכוונה לקבל הכשרה פסיכואנליטית ולהפוך לאנליטיקאים בעצמם. יתרה מכך, הכתיבה בדיעבד שמאפיינת את מרבית האסופה התקיימה בזמן שהפסיכואנליזה הייתה מבוססת בארצות הברית, וכן בעת שבה ארבעה מבין הכותבים היו פסיכיאטרים בעלי מעמד ועמדות מגובשות כלפי הפסיכואנליזה. כך שהספרות המינורית הפורצת מתוך הספרות המז'ורית מקבלת כאן ביטוי מורכב ורב-פנים, כמעין קלידוסקופ שבו יחסי הכוח משתקפים זה בזה, מאירים זוויות שונות ומערערים למעשה על החלוקה בין קאנוני למז'ורי.

על פי דלז וגואטרי תחושת אי-הנחת היא הזדמנות להתבוננות חדשה על האופן שבו הורגלנו לייצג תופעות, במקרה זה תהליכי נפש, וליצירת ניב חדש המביע את אותה התבוננות. הכוונה אינה לקבוע כי ספרות של מטופלים כשלעצמה לא התקיימה לאורך השנים, אלא כי ספרות זו נדחקה לשולי הקאנון ובכך למעשה נמנע ממנה הפוטנציאל להעשיר את הספרות הרווחת. כתיבתם של מטופלים יכולה להיקרא ספרות מינורית אף בשל השימוש המינורי שהיא עושה בשפה המז'ורית של הפסיכואנליזה; ספרות זו היא פרי של מאבק, ובעצם קיומה היא מנכיחה קול אילם שעד להופעתו של הטקסט הדעת אף לא ניתנה לאילמותו.

מעניין לציין כי על אף שפרויד נטה לעודד מטופלים לכתוב את רעיונותיהם התיאורטיים לגבי הפסיכואנליזה, הוא נהג להמליץ להם, ולעיתים אף הורה להם, להימנע מכתיבת רשמיהם על האנליזה בעת התרחשותה, ובכך הכוונה ליומן אנליטי, לרשימות מסוגים שונים ולמכתבים, כשם שמציינת ה"ד בממואר שלה (H.D. 1974, 185, 187). דוגמה נוספת לדחיקת הכתיבה של מטופלים נמצא במקרה של מרגרט ליטל, רופאה ופסיכואנליטיקאית בריטית בעלת שם אשר ניהלה יומן אנליטי במהלך האנליזה אצל דונלד ו' ויניקוט; את כתיבתה פירש באחד מחיבוריו כביטוי לעצמי הכוזב שלה, וכך הוא כותב:

היא ניהלה יומן לכל אורך האנליזה, וניתן היה לשחזר מתוכו את האנליזה כולה עד לאותו רגע. אין כמעט דבר שהמטופלת יכלה לתפוס, שלא זכה לפחות לאזכור ביומנה. משמעות היומן התבררה כעת – הוא היה השלכה של המנגנון המנטלי שלה, ולא תמונה של העצמי האמיתי, אשר למעשה מעולם לא חי עד לרגע שבו, במעמקי הרגרסיה, נפתחה בפני העצמי האמיתי הזדמנות חדשה להתחיל (ויניקוט 2009 [1954], 88).


- פרסומת -

פרשנות זו, המציגה את היומן האנליטי של המטופלת כביטוי לעצמי הכוזב שלה, לא מנעה מהכותבת לפרסם ברבות השנים את אותו יומן אנליטי, כולל את הבנותיה בדיעבד על חוויותיה מאותה תקופה, פרסום שהתרחש רק לאחר מותו של ויניקוט (ליטל 2005 [1990]).

ששת הספרים שאדון בהם כאן התפרסמו בין שנות החמישים לשנות השבעים של המאה הקודמת. כולם נכתבו בידי מטופליו של פרויד וכולם מתרכזים במפגש האנליטי עימו. הספרים כולם פורסמו לאחר מותו של פרויד בשנת 1939, אך בפערי זמן משתנים מזמן התרחשותו של התהליך האנליטי. ארבעה מבין הכותבים היו רופאים פסיכיאטרים אמריקאים שזכו להגיע לווינה ולעבור אנליזה דידקטית, כלומר אנליזה לשם הכשרה, אצל פרויד עצמו – עד תחילת שנות השלושים לא הייתה בארצות הברית מסגרת הכשרה לאנליזה דידקטית, ועל כן המעוניינים להפוך לפסיכואנליטיקאים נאלצו לנסוע לאירופה לשם כך. ארבעת הרופאים האמריקאים הגיעו אל פרויד בין שנות העשרים לשנות השלושים של המאה העשרים בזכות המלצות מתאימות וגיוס ההון הנדרש; נאמנים למסורת הכתיבה הפסיכואנליטית הושפעו ארבעת הטקסטים הנדונים מז'אנר תיאורי המקרה, ועם זאת כל אחד מהם מספר סיפור של מפגש ייחודי עם דמותו של פרויד.

הראשון להתפרסם היה הספר פרגמנטים של אנליזה אצל פרויד מאת ג'וזף וורטיס (Wortis 1954), שהינו טקסט יוצא דופן בביקורת שהוא מבטא כלפי החשיבה הפסיכואנליטית בכלל וכלפי המפגש עם פרויד בפרט. וורטיס היה גם היחיד מבין קבוצת הרופאים האמריקאים בקורפוס זה שלא המשיך להכשרה פסיכואנליטית. ייתכן כי התמקמותו, הייחודית ביחס לשאר הכותבים, מחוץ לקהילה הפסיכואנליטית, אפשרה לו לפרסם את הממואר שלו על אודות פרויד מוקדם יחסית. שלושת הספרים הבאים התפרסמו כשני עשורים לאחר מכן, ולעומתו הם מתאפיינים בנימה אוהדת כלפי פרויד.

הספר השני – יומן של האנליזה שלי אצל זיגמונד פרויד מאת סמיילי בלנטון (Blanton 1971) – מורכב מיומן שנכתב במהלך האנליזה ונערך בכוונה לפרסמו כממואר על פרויד. הוא פורסם לבסוף לאחר מותו של המחבר ביוזמתה ובעריכתה של אשתו.

את הספר השלישי האנליזה שלי אצל פרויד: עקבות הזיכרון (Kardiner 1977) כתב פסיכואנליטיקאי נודע יחסית בקהילה המקצועית של ניו יורק, אברם קרדינר, בערוב ימיו, על בסיס סדרת ראיונות שהתקיימה עימו בשנות השישים.

האחרון המשתייך לקבוצה זו הוא ספרו של ג'ון דורסי פסיכיאטר אמריקאי בווינה, 1935-1937, וזיגמונד פרויד שלו (Dorsey 1976); טקסט זה נותן ביטוי לקריאה מאוחרת ביומן שנכתב במהלך האנליזה.

פרט לארבעת הספרים הללו כולל הקורפוס שתי יצירות חשובות נוספות: את הטקסט איש הזאבים מאת איש הזאבים או איש הזאבים וזיגמונד פרויד כתב סרגיי פנקייב, המוכר כ"איש הזאבים", ואשר הופיע בעילום שם ותחת שמה של עורכת הספר, מוריאל גרדינר (Gardiner 1971). "איש הזאבים" הוא הכינוי הפסיכואנליטי שדבק בכותב בעקבות תיאור המקרה הנודע שכתב פרויד על בסיס האנליזה שלו ואשר פורסם בשנת 1918 בשם מתולדותיה של נוירוזת ילדות (פרויד 1999 [1918]). הטקסטים של פרויד ושל פנקייב מאפשרים התבוננות ייחודית בסיפורה של אנליזה דרך שתי נקודות המבט של הצמד הטיפולי. הסיפור הכפול על אודות האנליזה של "איש הזאבים" פותח חלון להתבוננות על תהליך אנליטי בעל חשיבות היסטורית שהתרחש בשלביה הראשונים של הפסיכואנליזה, ועל היחסים בין הטקסט בעל המעמד הקאנוני שכתב המטפל לבין הטקסט שנכתב בעקבותיו בידי המטופל.

שמו של הטקסט האחרון באסופת הטקסטים הוא הוקרה לפרויד מאת המשוררת והסופרת הנודעת הילדה דוליטל, המכונה ה"ד (H.D. 1974); ספר ייחודי זה, אשר פרקים ממנו פורסמו לראשונה כבר באמצע שנות הארבעים, כתוב כמסע פסיכואנליטי ופואטי ובמסגרתו משחזרת הכותבת את זיכרונותיה מהמפגש עם פרויד ויוצרת עימו מפגש מחודש במרחב הטקסטואלי. הכתיבה משחזרת את היחסים האנליטיים ובה-בעת יוצרת אותם מחדש כמערכת יחסים פואטית.

לאורך השנים הוצעו קריאות הרמנויטיות בספרות הפסיכואנליטית ובתיאורי המקרה הקלאסיים, והן כוללות הקשרים בין הספרות הפסיכואנליטית לבין ספרות קלאסית עתיקה (Lev Kenaan 2019; Armstrong 2005), וכן בינה לבין סוגות מודרניות כגון הסיפור הבלשי (Brooks 1984, 264-285; Cohn 1999; Nägele 1987, 14). לינדה אנדרסון מציגה את תיאורי המקרה של פרויד כאבן דרך בהתפתחות סוגת האוטוביוגרפיה והביוגרפיה, ומציעה לקרוא את תיאור המקרה כסוגה החותרת תחת ההנחות הגלויות של הטקסט עצמו. תיאור המקרה הקלאסי חותר לדידה להציג אקסמפלום של התהליך האנליטי מנקודת מבטו של האנליטיקאי, הרחוקה מלהיות אובייקטיבית:

על מנת לספר את סיפורו של המטופל ולפרשו נאלץ פרויד לספר את סיפורו שלו, שבו הוא מתמקם באופן בלתי נמנע בדמות המספר או הכותב. אם התיאוריה גורסת כי בסופו של דבר על המטופל להשיג בעלות על סיפורו האישי, תיאורי המקרה הפסיכואנליטיים מראים כי הדיאלוג בין גרסת המטופל לבין גרסת המטפל נוצר באופן הרבה פחות בהיר וחד-משמעי מכפי שהנחנו במסגרת התיאוריה (Anderson 2001, 62).

אנדרסון טוענת כי תיאור המקרה הקלאסי מציע דיאלוג מורכב בין שני הסובייקטים המשתתפים, וכן דיאלוג בין משאלות הלב המודעות והלא מודעות לגבי האנליזה והאירועים הממשיים שהתרחשו במסגרתה. הטקסט, המכוון במידה מסוימת לשמש כביוגרפיה של המטופל, משמש על פי קריאתה של אנדרסון גם כאוטוביוגרפיה של המטפל.

במובן הספרותי אפוא המטופל הכותב הינו סובייקט מושתק, שכן קולו מושמע כמעט אך ורק כקול מושאל הבוקע מפיו או מקולו של המטפל. הקדשת תשומת לב לאסופת הטקסטים שנכתבו על ידי מטופלים ומיקומה כאסופת שוליים ביחס לקורפוס הקאנוני מאפשרים לחלץ ממנה נקודת מבט חדשה על הפסיכואנליזה, נקודת מבט המחויבת פחות לנורמות הכתיבה הפסיכואנליטית ועל כן בעלת פוטנציאל ליצירת שפה חדשה. מתעוררת השאלה מדוע אסופת הממוארים שכתבו מטופליו של פרויד נדחקה במידה רבה לשוליים ולא זכתה להתייחסות כאל קורפוס ייחודי בעל חשיבות למחקר הפסיכואנליטי והספרותי; לצד קריאות חלקיות ואינסטרומנטליות, ההתייחסות המשמעותית ביותר לאסופה זו הייתה כמקור לימוד על אודות תולדות הפסיכואנליזה, כפי שבא לידי ביטוי בספר פרויד הלא אורתודוקסי (Lohser & Newton 1996); ספר זה אמנם הציע ניתוח למרבית הטקסטים הנדונים, אך הוא מציג התייחסות להיבט ספציפי אחד: הטכניקה הטיפולית של פרויד. במסגרת אותו מחקר לא הוצעה קריאה בממואר של סרגיי פנקייב, איש הזאבים, הנדון כאן בהרחבה, שכן ממואר זה נמנע באופן מפתיע מהצגת הסיפור האנליטי דווקא. ההתבוננות בטקסטים של המטופלים הייתה כבמעין מסמכים דוקומנטריים, ובתוך כך נזנחה לחלוטין הדיאלקטיקה בין התיעודי לספרותי. הרובד החשוב ביותר שטקסטים אלה מציעים טרם נבחן – והוא מתן ייצוג ספרותי לחוויה האנליטית.


- פרסומת -

בספר שלפניכם מוצעת לראשונה קריאה ביצירות כתובות המציגות את חוויית הטיפול מנקודת מבטם של מטופלים בפסיכואנליזה. קריאה צמודה בטקסטים ייחודיים אלה תעלה שאלות מהותיות בנוגע ליחסי הגומלין בין הפסיכואנליזה לספרות; החשיבה על הקשר ביניהן התפתחה מראשית ימיה של הפסיכואנליזה, ובעשורים האחרונים עברה ממחקר שתכליתו ניתוח אישיותי של האמן הכותב או של הדמויות ביצירה אל בחינת היחסים העמוקים והמפרים בין המרחב האנליטי למרחב הטקסטואלי. מחקרים אלה מציעים קריאות ספרותיות בטקסטים פסיכואנליטיים וקריאות פסיכואנליטיות בטקסטים ספרותיים, וכן שימוש בכלים ספרותיים לבחינת השיח הפסיכואנליטי המתקיים בחדר הטיפולים. מסגרת מתודולוגית זו מאפשרת להעלות שאלות הקשורות לזיקות בין יחסי כותב-קורא ליחסי מטפל-מטופל, בין הטקסט הספרותי לטקסט הפסיכואנליטי, ובין נרטיב החיים המוצג בטקסט אוטוביוגרפי לנרטיב החיים המוצג בשיח הטיפולי.

הממוארים שכתבו מטופלי פרויד מחזיקים חשיבות היסטורית, שכן נקודת המבט הייחודית המוצעת בהם פותחת צוהר אל ההתנסויות האנליטיות הראשונות מראשית ימיה של הפסיכואנליזה. קריאה באסופת הממוארים פותחת עולם טיפולי השונה מזה שאנו מכירים כיום ובה-בעת מחזיק את שורשי הפסיכואנליזה בת-זמננו. כפי שכתבתי, המטופלים הכותבים הגיעו כולם לווינה כזרים והאנליזה גבתה מהם מחירים אישיים ומקצועיים כבדים: הם נדרשו לעזוב את ביתם, עבודתם וסביבתם המוכרת, לאסוף ממון והמלצות, ולעבור, על פי רוב בהתראה קצרה, להתגורר במגורים זמניים בווינה, בדרך כלל במלון "רגינה" הסמוך לביתו של פרויד בברגסה 19, למשך תקופה של בין כמה שבועות לכמה שנים. האנליזה התפרשה על פני 5-6 פגישות שבועיות, וחייהם של הכותבים סבבו סביבה באופן כמעט מוחלט.

מטופליו של פרויד פיתחו תרבות משותפת, שכללה מפגשים חברתיים בבתי קפה בסמוך למעונו של פרויד והשתתפות באירועים חברתיים ומקצועיים של החברה הפסיכואנליטית הווינאית והאירופית. הממוארים משקפים את התחושה שליוותה אותם – תחושה שהם שותפים לנקודת מפנה היסטורית, לידתה של דיסציפלינה חדשה, והנימה הדומיננטית המלווה את האסופה היא של הערכה עמוקה כלפי פרויד כהוגה דעות מקורי וכפורץ דרך.

פסיכואנליזה, תרגום וכתיבה

הקריאה המוצעת באסופה שואפת להציגה כפרי מלאכת תרגום של המפגש הפסיכואנליטי על היבטיו השונים; המעבר מהחוויה האנליטית לנרטיב ספרותי מצריך מלאכת תרגום ייחודית. פרויד עסק בתרגום כמטפורה מרכזית למעשה הפסיכואנליטי, בייחוד על מנת להמחיש את מורכבות המשימה של שובו של המודחק, הפיכת חוויות לא מודעות למודעות. במלאכת התרגום, תוכן ממערכת מסמנים אחת משתנה ועובר קידוד מחדש במערכת מסמנים אחרת. כתביו של פרויד מעידים על עיסוק בפעולת התרגום הכרוכה בפסיכואנליזה, ובמיוחד תרגום ממערכת המסמנים של הלא מודע לזו של המודע כפעולה תוך-אישית בין האדם לבין עצמו וכפעולה בין-אישית בין האדם לבין האחר (Priel 2003, 133-135). עבור פרויד, מעשה התרגום לא היה העתקה או שחזור בלבד, כי אם פעולה אקטיבית של בניית רצף המשלים את התהליכים הפסיכולוגיים הלא מודעים של המטופל (פרויד 2002 [1938], 237-238). בפתח חיבורו "הלא מודע" הוא כותב: "כיצד נגיע לידיעת הלא מודע? מובן מאליו, שאנו מכירים אותו רק בדמותו של דבר מודע, לאחר שחל בו היפוך או תרגום למודע. בעבודה האנליטית אנו למדים יום-יום, כי תרגום כזה הוא בגדר האפשר" (פרויד 1967 [1913], 62). התרגום האנליטי כולל בתוכו את המעבר מהשפה הפרטית של האדם לשפה שבה אנו יכולים לתקשר עם האחר, וכן, מעבר מהשיח המילולי והחווייתי המתקיים בין מטופל למטפל לשפה הפסיכואנליטית הכתובה.

דימוי חקר הלא מודע למלאכת התרגום שזור בכתיבתו של פרויד ומתקשר למושג הבדיעבד (Nachträglichkeit). במכתבו של פרויד לחברו הקרוב וילהלם פליס מתאריך 6.12.1896 פורש פרויד את הבנותיו לגבי תיאוריית הפיתוי: "אני עובד לאור ההשערה שמנגנון הנפש שלנו התהווה בשכבות: החומרים המופיעים בצורה של עקבות זיכרון עוברים, מפעם לפעם, סידור מחדש, רישום מחדש, כפועל יוצא של היחסים החדשים" (פרויד אצל לפלאנש ופונטאליס 2011 [1967], 142, הדגשה במקור). ז'אן לפלאנש (1924-2012) וז'אן-ברטראן פונטאליס (1924-2013), בפרויקט רחב-ההיקף אוצר המילים של הפסיכואנליזה, מגדירים את מושג הבדיעבד כך:

מונח שפרויד משתמש בו לעיתים תכופות בקשר לתפיסתו את ממד הזמן הנפשי ואת הסיבתיות הנפשית: חוויות, רשמים ועקבות זיכרון מעובדים מחדש בשלב מאוחר יותר, בהתאם לחוויות חדשות וכפועל יוצא של כניסה לשלב התפתחותי אחר. הם עשויים לקבל אז, לבד ממובן חדש, גם יכולת השפעה נפשית [...] המושג נועד בראש ובראשונה למנוע פירוש פשטני העלול לצמצם את התפיסה הפסיכואנליטית של תולדות הסובייקט לכדי דטרמיניזם ליניארי, המביא בחשבון רק את פעולתו של העבר על ההווה (שם, 141-142).

הבדיעבד ממחיש את ההיבט ההרמנויטי בחשיבתו של פרויד, ולפיו הבנת העבר מושפעת מהפרשנויות השונות המוצעות לו בהווה; כך, הבנת העבר נמצאת בתהליך מתמשך של שינוי ותרגום מחדש. למרות שבמבט ראשון ניתן להבין את הבדיעבד כפורקן מאוחר, כפי שמוצע בתרגום המושג לאנגלית במהדורה הסטנדרטית של כתביו כ-Deferred action, "בעיני פרויד מדובר בעיבוד של ממש, ב'עבודת זיכרון' שאיננה רק פורקן של מתח מצטבר, אלא מכלול מורכב של פעולות פסיכולוגיות: 'מדי יום, היא [החולה] חווה מחדש כל רושם ורושם, מבכה את מותו [של אהובה שמת] ומנחמת את עצמה, כמו בניחותא'" (שם, 145, המובאה בציטוט לקוחה מתוך מחקרים בהיסטריה). פעולת ההיזכרות בדיעבד מפיחה חיים חדשים בחוויות העבר, שכן היא בהכרח מערבת פרשנות, ובמובנים רבים אף יוצרת אותן חוויות מחדש.

הבדיעבד טומן בחובו יחסי גומלין בין הווה לעבר ובין חוויה להיזכרות. תיאוריות של תרגום עוסקות ביחסי הגומלין בין הטקסט המקורי לטקסט המתורגם ובין שפת אם לשפות זרות. הפילוסוף פול ריקר והפסיכואנליטיקאי הצרפתי ז'אן לפלאנש הציעו חשיבה חדשנית על הזיקה בין התרגום לפסיכואנליזה המדגישה את יחסי הגומלין בין העצמי לאחר. פול ריקר (1913-2005) הציע כי התרגום דומה לתהליך עיבוד הלא מודע (Durcharbeitung), שכן שניהם כוללים עבודת זיכרון ועבודת אבל. לדידו, עבודת הזיכרון, "שניתן גם להשוותה ללידה, נוגעת בשני הקטבים של התרגום. היא תוקפת את התקדשות השפה, המכונה 'שפת אם', ואת בדלנותה" (ריקר 2006 [2004], 25). ריקר עושה שימוש במונח התנגדות בהקשר הפסיכואנליטי, ומכוון לסירוב לאמץ את המודחק השב למודעות באמצעות העבודה האנליטית. החומר המודחק נחווה כמעין זר-מוכר – זר בשל משכנו בלא מודע ומוכר הודות למקורותיו הארכאיים. בהשאלה לעבודת הזיכרון הכרוכה בתרגום, הכוונה "לסירוב הסמוי לעמידה בניסיון הזר מצדה של השפה המארחת" (שם, 26). הטקסט המתורגם גם הוא נחווה כעין זר-מוכר, שכן התרגום מקיים יחסי גומלין הדוקים עם טקסט המקור, ובה-בעת מהווה טרנספורמציה שלו. ריקר מצטט את אנטואן ברמן, בניסיון הזר (Berman 1984), הכותב, "במישור הנפשי המתרגם אמביוולנטי. הוא מבקש לכפות על שני הצדדים: לכפות על שפתו להתמלא בזרות, לכפות על השפה האחרת לגלות (dé-porter) אל תוך שפת אמו" (ברמן אצל ריקר 2006 [2004], 30). התרגום לפיכך הוא בעל איכות מאחדת ומולידה, ובה-בעת מבדלת וממיתה. עבודת הזיכרון הכרוכה בתרגום נוגעת בדיכוטומיה בין נאמנות לבגידה בעניין הלשון, שכן יש לצלוח אותה על אף "התנגדויות פנימיות המונעות על ידי הפחד, ואפילו על ידי השנאה של הזר הנתפס כאיום כנגד זהותנו הלשונית" (שם, 51).

הכרה מלנכולית ובלתי נמנעת זו בזרות האינהרנטית שבכל מהות מביאה את ריקר לעבודת האבל הכרוכה בתרגום, האבל הכרוך בוויתור "על אידיאל התרגום המושלם" (שם). מקורו של אידיאל זה בשאיפה לרווח שאין בו הפסד, למוּכּר שאין בו זר; משאלה אידיאלית זו של שלמוּת ומוכרוּת מתכתבת עם רעיונותיו של ולטר בנימין בדבר הזיקה ל"שפה הטהורה" (בנימין 2002 [1955]). לדידו של ריקר, ובניגוד לבנימין, מלאכת התרגום תובעת הכרה בדבר השבר האינהרנטי שבין הלשונות, שהוא גם השבר הפנימי של הלשון. היאחזות באשליית האוניברסליות והכחשת הזרות מובילה דווקא לצמצומו של המוכר, עד כדי התרוקנות והגליה אף ממנו, "האוניברסליות המוסתרת חפצה לבטל את זיכרון הזר, ואולי גם את האהבה של השפה העצמית, מתוך שנאה לפרובינציאליזם של שפת האם. אוניברסליות שכזאת, המוחקת את ההיסטוריה של עצמה, הופכת את כולם לזרים לעצמם, לגולים של השפה, לפליטים שהתייאשו מהחיפוש אחר מקלט בשפה מארחת. בקיצור, נוודים תועים" (ריקר 2006 [2004], 32-33).

עבודת האבל, הכרוכה בקבלת הבלתי ניתן לתרגום והיסוד הזר שבין הלשונות ובתוך הלשון, מחזיקה בסופו של דבר פוטנציאל מעשיר, כיוון שבקבלת החלקיות והזרות טמון גם ערך ההכרה ב"דיאלוגיות של פעולת התרגום" (שם, 33). לצד הפער האינהרנטי בין העצמי לבין הזר ברובד הלשוני וברבדים אחרים, התשוקה לתרגם זוכה לאופק באמצעות ההתענגות על אותה "הכנסת אורחים לשונית, שבה ההנאה שבשכינה בשפתו של האחר מוצאת את גמולה בהנאה שבאירוחן, בתוך המשכן הפרטי, של מילותיו של הזר" (שם, 34).

מעניין לחשוב על ההקבלה בין הפרקטיקה הפסיכואנליטית, המתרגמת את שפת הלא מודע והמחפשת שפה משותפת להידברות בין המטפל למטופל, לבין הפרקטיקה של התרגום, המנסה להעביר טקסט ממערכת מסמנים אחת למערכת מסמנים אחרת. החיפוש אחר שפת הלא מודע הוא למעשה חיפוש אחר שפה חדשה המסוגלת לתת קול למאגר הזיכרונות והרשמים שבשל איכותם המאיימת לא ניתן היה לתת להם קול בעת התרחשותם. שתי הפרקטיקות, של הפסיכואנליזה והתרגום, מחייבות עבודת אבל, ויתור על האידיאל לשם גמול ההפריה הכרוך במפגש – בפסיכואנליזה הכוונה לוויתור על הבנה מושלמת של העולם הפנימי ועל משאלת החיבור המושלם בין עצמי לבין אחר, ובתרגום משמעו ויתור על התרגום המושלם שייתן ביטוי מלא ומדויק לטקסט המקור. הקַבלה של היבטים זרים, שחלקם נותרים סמויים לעד, אל תוך עולמנו, מאפשרת היכרות מעשירה ומקרבת עימם ועם עצמנו.

הממוארים שכתבו מטופלים ומספרים על התהליך הפסיכואנליטי מהווים תרגום מחדש של החוויה הפסיכואנליטית, והקריאה בטקסטים אלה מתבססת על ההבנה של ספרות זו כעבודת תרגום הכוללת עבודת זיכרון ועבודת אבל. מבחינת עבודת הזיכרון, כתיבתם של המטופלים מהווה התמודדות מחודשת עם החוויה האנליטית כפי שנשמרה בזיכרון ומקבלת חיים חדשים במרחב הכתיבה. עבודת הזיכרון על פי ריקר משמעה הולדה של הסיפור האנליטי כטקסט שנכתב על ידי המטופל והיא כוללת את ההתנגדות שמעוררת החייאתה מחדש של ההיזכרות; ההתנגדות כרוכה באיכותו הזרה-מוכרת – מוכרת כיוון שהוא שמור במאגר הזיכרונות של הכותב, וזרה כיוון שהכתיבה בדיעבד מייצרת נרטיב חדש הכולל זיכרונות סמוכים למודע או נשכחים. זהו סיפורו מחדש של התהליך האנליטי, על התובנות שהושגו באמצעות השחזור ההיסטורי.

רעיונות אלה בדבר זרות ומוכרות הכרוכים בתרגום מהדהדים גם בעובדת זרותם של המטופלים הכותבים בעיר וינה שבה התקיימה האנליזה. ההיבטים הזרים שבמפגש עם וינה, עם הפסיכואנליזה ועם פרויד עצמו, בלטו במיוחד, כך נראה, בקרב מטופליו ממוצא אמריקאי; ייתכן כי תחושת זרות זו קשורה לביקורתו המפורשת והבוטה של פרויד כלפי התרבות האמריקאית, ביקורת שהתפתחה בעקבות ביקורו היחיד בארצות הברית בשנת 1909.

עבודת האבל הכרוכה בתרגום מתייחסת לזרות האינהרנטית במפגש שלנו עם האחר הקיים תמיד מחוצה לנו וגם בתוכנו. האחר, בשל מהותו כזר, לעולם אינו מתפענח במלואו, והמפגש עימו הוא גם מפגש עם מגבלות הידיעה. אסופת הטקסטים מעמידה במרכזה את פרויד, ומהווה ממוארים על דמותו לא פחות מאשר אוטוביוגרפיות של סיפור התפתחות העצמי של הכותבים עצמם. הכתיבה מציעה תרגום מחדש של המפגש עם פרויד, כולל היבטים של יחסי ההעברה שלא זכו לעיבוד בזמנו. פרויד, כמו ההורה בילדות, מתמקם כדמות מרכזית בחיי הנפש, בעל תפקיד מכריע בכינונה ובבריאותה, ומייצג איכות זרה-מוכרת – מוכרת בשל ההתקשרות העמוקה, וזרה בשל ההיבטים בדמותו אשר נחווים כאחרוּת. תחושת הזרות קיבלה משנה תוקף במקרה של הטקסטים המדוברים, שכן אחד המאפיינים הבולטים של קבוצת המטופלים הכותבים הוא זרותם בווינה; כך, הזרות האינהרנטית למפגש הפסיכואנליטי כמפגש עם אחרוּת הועצמה מתוך השהות במקום זר הדובר שפה זרה ומקיים תרבות זרה.

לבד מרובד עבודת הזיכרון ומרובד עבודת האבל, הרובד השלישי שבאמצעותו נחקור את אסופת הטקסטים מתייחס לתרגום בדיעבד המתקיים באמצעות הכתיבה של מסרי האחר. בחשיבתו של לפלאנש, התרגום מוצע בתור הבסיס לתהליכים הלא מודעים ולדיאלוג הפסיכואנליטי (לפלאנש 2007 [1992]). התקשורת בין ההורה לילד מורכבת ממסרים ליבידינליים, שבשל ההטענה הדחפית שלהם נותרים אניגמטיים עבור שני המשתתפים. התרגום הוא הניסיון של הילד לקשור ביחד היבטים מסוימים של אותם מסרים בקשר בעל משמעות. תרגום זה הינו תמיד חלקי וההיבטים של מסרי ההורה שאינם ניתנים לתרגום מודחקים והופכים לחלק מהלא מודע של הילד. הממוארים שכתבו מטופלי פרויד נותנים ביטוי לכך שייצוגו של המפגש בעל האיכות המוכרת-זרה עם פרויד זימן מסרים שהופנו מדעת ושלא מדעת מצידו כלפי מטופליו; חלק ממכלול המסרים שִחזר את מערכת המסרים המוקדמת שהתפתחה בילדות עם ההורים, אשר באנליזה מתפרקת מתרגומה המוקדם ונוצרת מחדש באמצעות הפרשנות האנליטית. מסרים אלה מהווים גם חלק אינהרנטי מהמפגש עם המטפל כאחר. הכתיבה מזמנת תרגום בדיעבד של אותם מסרים, בין אם שעות מספר אחרי הפגישה האנליטית ובין אם חמישה עשורים אחריו, והפיתוי האניגמטי המאפיין אותם מהווה נדבך משמעותי בדחף לתרגום.

הנרטיבים של המטופלים מספרים את סיפורו של קול ספרותי המתפתח מתוך תהליך הכתיבה של החוויה האנליטית ומלאכת התרגום הכרוכה בו. ערכה הרב ביותר של מלאכת התרגום בא לידי ביטוי בעיבוד הפרידה מהאנליזה, שכן הפרידה היא נקודת המפנה אל עבר עצמאות, והיא ממשיכה להתרחש הרבה אחרי הפרידה הממשית מהמסגרת הטיפולית. האיכות החטופה של הפרידות מהאנליזה אצל פרויד והיעדר ההכרה מצידו לגבי השלכותיהן של פרידות מסוג זה אתגרו עוד יותר את תהליכי העיבוד שלהן.

בעזרת תיאוריות התרגום שהציעו ריקר ולפלאנש נוכל לבחון את הממוארים של מטופלי פרויד בשלושה רבדים: תרגום החוויה האנליטית במובן של הבניית העבר (עבודת זיכרון); תרגום הפרידה מהאנליזה ומהיבטים לא מעובדים של יחסי ההעברה (עבודת אבל); ולבסוף, הניסיון לתרגם את המסרים האניגמטיים שזימנה האנליזה ואשר הודחקו במהלכה והתעוררו מחדש בדיעבד, מבקשים פענוח.

מטופליו של פרויד המשיכו להידבר עימו באופנים שונים גם לאחר סיום האנליזה וגם לאחר מותו, והכתיבה נותנת ביטוי לדחף שלהם להחיות את זיכרון המפגש האנליטי, לפתחו ולשנותו; במובן זה, פרויד הוא הנמען המרכזי של אסופת הטקסטים.

נפנה כעת לקריאה בששת הממוארים; כל פרק ייקח אותנו לנרטיב הנפרש בכל אחד מהם ובעיקר לאופן שבו מציג כל ממואר את המפגש עם פרויד ואת התהליך הפסיכואנליטי. הקריאה המוצעת תנסה לעמוד על הנרטיב הייחודי המתפתח בכל אחד מהם, מתוך הרעיונות שהוצגתי זה עתה; רעיונות אלה ייבחנו מחדש בפרק המסכם מנקודת מבט רחבה יותר.

 

​​​​​​​

הערות

  1. פלם 2010 (1991), 153-179; Anzieu 1986 (1959), 118-121, 146, 292-294, 309-314; Frankland 2000, 6-62; Nägele 1987, 23-45; Ronnel 1984.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

צור מהלאל, ע. (2021). המרחב הפסיכואנליטי ומרחב הכתיבה. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=4160

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.