פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
מיגור הסטיגמה כלפי מתמודדים בבריאות הנפשמיגור הסטיגמה כלפי מתמודדים בבריאות הנפש
מיגור הסטיגמה כלפי מתמודדים בבריאות הנפש

מיגור הסטיגמה כלפי מתמודדים בבריאות הנפש

מאמרים | 20/6/2021 | 2,716

סטיגמה בבריאות הנפש היא בעיה חברתית כבידת משקל המשפיעה על כלל החברה. יש לתת עליה את הדעת, בין השאר, על ידי הקצאת משאבים ופתרונות מעשיים. המאמר מבקש להציע אסטרטגיות יעילות להפחתת הסטיגמה כלפי אנשים המתמודדים ולהפחתתן של סטיגמות הגורמות לרתיעה מקבלת טיפול נפשי ופסיכיאטרי.

מיגור הסטיגמה כלפי מתמודדים בבריאות הנפש

סטיגמות וסטריאוטיפים בקרב האוכלוסייה הכללית כלפי נפגעי הנפש המהווים מחסום בפני השתלבותם של אלה בחיים הנורמטיביים

מאת אלכסנדר מושקוביץ, ארז הורביץ

אנשים המאובחנים כמתמודדים עם הפרעות פסיכיאטריות1 נתפסים שונים ביחס לחברה הכללית. מרביתם חשים שהחברה רואה בהם אנשים שאינם ראויים להשתלב בה. הם סובלים מתוויות כגון כישלון אישי, ואף נתפשים כבני אדם לא שלמים ולא נורמטיביים, נחותים וחסרי ערך. לרוב הם גם נמצאים בתחתית הסולם מבחינה כלכלית (Mason,2011; DeCarlo Santiago et al.,2013.) האוכלוסייה הסובלת מסטיגמות אלה כוללת אנשים החיים בקהילה במצבי תפקוד שונים, וכן מאושפזים במחלקות פסיכיאטריות. כולם סובלים מתגיות שליליות, רק משום שהם מתמודדים עם בעיות בריאותיות בתחום הנפש (Mason,2011; DeCarlo Santiago et al.,2013).

הסטיגמות השליליות קשורות לדעות סטריאוטיפיות שמייחסים לאוכלוסייה זו, כגון אי יכולתם של נפגעי הנפש לקבל החלטות, הנטייה שלהם לתלות באחרים, האשמתם במחלה שלהם, וחוסר הסיכוי שלהם להחלים ולהתקדם בחיים. כמו כן מייחסים להם אלימות ומסוכנות, התנהגות לא צפויה, אקסצנטריות והיעדר רציונלית. הסטיגמות הללו מגבירות את ההדרה החברתית של אוכלוסייה זאת, החשופה ממילא לסיכון יתר לפגיעה, לאלימות, לעוני ולבידוד חברתי. הסטיגמות מקשות גם על ההשתלבות של נפגעי הנפש בתעסוקה ובחברה (שטרוך ואחרים, 2007).

החשיבה הסטריאוטיפית הזו אחראית גם לכך שהאוכלוסייה הסובלת מהתמודדויות פסיכיאטריות סובלת מיחס שלילי של האוכלוסייה הכללית. הסטיגמה חריפה עד כדי כך שבמקרים רבים גם בני משפחה ואפילו אנשי מקצוע המטפלים באוכלוסייה זו שותפים לה. מצב זה גורם לכך שנפגעי הנפש נוטים להפנים את הסטיגמה כלפי עצמם (טל ואחרים, 2011 ;Draine,2013); הסטיגמה העצמית משפיעה על הדרך שבה אנשים אלה תופסים את עצמם(self-perception) ; והסטיגמה העצמית מהווה מכשול בפני תהליכי ההחלמה, היא עלולה להחמיר את הבעיה הפסיכיאטרית ולגרום לריחוק חברתי גדול עוד יותר, לחוסר תעסוקה, לחוויית דחייה מתמדת ולהימנעות מפנייה לטיפול (טל ואחרים, 2011 ;Draine,2013).


- פרסומת -

כך למשל, מחקר על הסטיגמה כלפי האוכלוסייה הפסיכיאטרית בישראל (שטרוך ואחרים, 2007), התבסס על מדגם של 1,583 אנשים המייצגים את האוכלוסייה הבוגרת בישראל (מגיל 22 ומעלה) וכן נעשתה דגימה ייחודית למגזר החרדי ולמגזר הערבי, כך שבסך הכול נערכו כ-2,100 ראיונות טלפוניים. במחקר נמצא כי 41% מהמשיבים חשבו שניתן לזהות אנשים שחלו במחלה פסיכיאטרית לפי המראה, 69% – לפי הדיבור ו-78% – לפי התנהגותו של האדם. מאידך גיסא נמצא גם ש"מחלת הנפש" נתפסת כפגם שיכול לקרות לכל אחד, גם "לנו", כך שלא עלו ממצאים חד־משמעיים מבחינת תפיסת הדמיון והשוני בין "הם" ואנחנו". לציין כי רוב המשיבים לא יחסו לחולים פיגור, ורמת ההשכלה של החולים נתפסה בצורה דומה לזו של כלל האוכלוסייה. זאת ועוד, כ-75% מהנשאלים העריכו נכונה שרק חלק קטן מהחולים מאושפזים.

תגובות בולטות של המשיבים היו תפיסות של התנהגות חיצונית חריגה, והתנהגות אלימה ובלתי צפויה. יותר ממחצית המשיבים ציינו מיוזמתם התנהגות חיצונית חריגה כאחד המאפיינים של "חולה הנפש"; הם התייחסו לדיבור קולני, הבעות פנים, לבוש ורעד. 80% מהמשיבים סברו ש"חולי נפש" מתנהגים בצורה לא צפויה.

במחקר דומה בקרב אנשי מקצוע העוסקים בתחום בריאות הנפש נבדקו הסטיגמות כלפי האוכלוסייה הפסיכיאטרית בקרב 1,073 אנשי מקצוע בתחום השיקום בבריאות הנפש בקנדה. במחקר נמצא כי לאנשי המקצוע יש עמדות שליליות כלפי אוכלוסיית המתמודדים לפעמים עד פי שלושה לעומת האוכלוסייה הכללית (Susan et al., 2012).

חשיבה סטראוטיפית וסטיגמטית כלפי מתמודדים עם מחלה נפשית כוללת לפיכך את תפישתם באופן שלילי, כולל המחשבה שאנשים אלה הם אלימים ולא שולטים בהתנהגותם. חשיבה זו מעוררת תגובות של פחד ורתיעה. התגובה הרגשית (המפעילה דעה קדומה) תביא גם להתנהגות מַפְלה. כך למשל, מעסיקים נוטים להימנע מלהעסיק אנשים עם הפרעות נפשיות.

ואולם בשנים האחרונות פותחו התערבויות טיפוליות שיקומיות חדשות, שמטרתן להיענות לאתגר השילוב של המתמודדים עם בריאות הנפש ולמיגור הסטיגמה השלילית כלפיהם.

גורמים להיווצרות הסטיגמה ולשימורה

מהם מקורותיהם של הסטיגמות כלפי האוכלוסייה הפסיכיאטרית? מקור אחד של הבעיה קשור בין היתר לתפיסה שגורה באוכלוסייה הכללית, המתבטאת בפחד ובחוסר סובלנות כלפי האדם השונה (אליצור ומנוחין, 1992). יתרה מכך, סטיגמה מבנית מתפתחת באופן היסטורי כתוצאה של אי־צדק כלכלי ופוליטי, המתגלם בדעות קדומות בקרב מקבלי החלטות ומעצבי מדיניות (שטרוך ואחרים, 2007).

הסוציולוג הידוע, ארווינג גופמן בספרו "סטיגמה" (1983‏,Goffman‏) הציע את ההסבר שסטיגמה נוצרת כתוצאה מארבעה תהליכים חברתיים. ראשית, בני האדם מזהים ומתייגים הבדלים בין אנשים. שנית, אמונות תרבותיות מרכזיות מקשרות בין אנשים המתויגים עם תכונה לא רצויה לסטריאוטיפ שלילי. בתהליך השלישי, אנשים מתויגים ממוקמים בקטגוריות מבדילות בכדי להשיג הפרדה בין 'אנחנו' ל'הם'. ברביעי, האנשים המתויגים מאבדים את מעמדם וחווים אפליה.

אליצור ומנוחין (1992) טוענים למשל שכאשר לחברה יש על מי להצביע כ"משוגע", הדבר מהווה אישור לשפיותה, כפי שהחכם זכאי לתוארו רק משום שיש טיפש גדול ממנו. נראה שהפחד נובע לא מעט מחוסר ידע מדעי ומקצועי וכן ממיעוט של מפגשים עם עולם המתמודדים והמשתקמים ממחלות נפש. תהליך חברתי נוסף הוא אמונות תרבותיות מרכזיות, המקשרות בין אנשים המתויגים עם תכונה לא רצויה לסטריאוטיפ שלילי.

שטרוך ואחרים (2007) מוסיפים כי הסטיגמה הציבורית ניזונה מכוחות פוליטיים, כלכליים והיסטוריים, היוצרים הגבלה של הזדמנויות עבור אנשים המתמודדים עם קשיים פסיכיאטריים ביחס לאוכלוסייה הכללית. תופעה זו מכונה "סטיגמה מוסדית" או "סטיגמה מבנית", והיא מתרחשת כאשר מוסדות ממשלתיים, פיננסיים ואחרים נוקטים מדיניות מפלה, למשל בהקשר של נגישות למשרות ציבוריות, זכויות משפחתיות כגון הורות ומשמורת, קבלה ללימודים, קבלת רישיון למקצועות מסוימים ותחומים נוספים.


- פרסומת -

הסטיגמה יכולה להישמר באמצעות הצהרות שליליות גם מתוך הסביבה הקרובה לאדם, כמו המשפחה, או הילדים בבית הספר ובשכונה; ואף להשפיע על רופאים ואנשי צוות רפואי אחרים (Thornicroft,2006). בנוסף, אמונות תרבותיות המגדירות מצבים מסוימים באור שלילי יכולות ליצור זלזול, ולהכפיש את זהותם של אנשים ושל משפחותיהם. בנוסף, שיפוט שרירותי לגבי הגופניות או האסתטיות הנורמליות נקבע בידי הקשרים חברתיים ותרבותיים. הצלחה חברתית נחשבת כאינדיבידואליזם, בריאות פיזית טובה, יופי חיצוני, הישגים מקצועיים והישגים אתלטיים. בדרך זו נוצרת גישה שלילית כלפי אנשים השונים בצורתם הגופנית או המנטלית, ושאינם יכולים לעמוד במודלים רצויים אלו.

בנדורה (Bandura,1977) הגדיר מסוגלות עצמית כמערכת אמונות של האדם באשר ליכולתו לקיים התנהגויות מסוימות בהצלחה, שיובילוהו לתוצאה רצויה. ואולם מרבית מתמודדי הנפש חשים חסרים את הכישורים לכך, בפרט בגיל ההתבגרות ובמעבר לבגרות המוקדמת. תקופת מעבר זו של סוף ההתבגרות ומעבר לבגרות המוקדמת מהווה שלב מורכב עבור כל צעיר, ואתגר קשה במיוחד עבור צעירים המתמודדים עם מחלה פסיכיאטרית. מבוגרים צעירים בכלל, ואלה המתמודדים עם מחלה פסיכיאטרית בפרט, נמצאים בשלב קריטי של גיבוש הזהות שלהם. הם מתמודדים עם סוגיות של פיתוח תחושה של אוטונומיה, יצירת מערכת יחסים בוגרת עם ההורים, יצירה של קשרים קרובים עם חברים ורכישת מיומנויות הכרחיות לתפקוד רגשי, חברתי וכלכלי כמבוגרים עצמאיים (אריקסון, 1987).

סורף (2019 ,Soreff) הדגיש שחלק גדול של ההפרעות הנפשיות מתפרצות דווקא בגיל קריטי זה. לדוגמה, מרבית המקרים של הפרעות אפקטיביות מתחילים בגיל ההתבגרות (גילאי 19-15), כשטווח הגילים השני השכיח ביותר הוא 24-20 שנים. לסטיגמה יש השפעות מיוחדות על התפתחות האישיות והאוטונומיה האישית של אוכלוסייה זאת. האתגרים וההחלטות העומדים בפני צעירים בראשית תקופת הבגרות דורשים בעיקר מיומנויות בין אישיות, כושר שיפוט, יכולת להציב מטרה ותחושה של אחריות אישית – תחומים שבהם צעירים נפגעי נפש מתקשים במיוחד. הקושי שלהם להשתלב בעולם הבוגרים מוביל במקרים רבים לקשיים כלכליים, לבידוד חברתי ובמקרים מסוימים אף לאובדנות. הסטיגמות השונות המובילות לאפליה של אוכלוסייה זו בקרב כלל הקהילה מחמירות את הבעיה עוד יותר.

ברמת המשפחה יש קושי רב עקב הלחץ לשמירת סוד. עקב הסטיגמה, המשפחה נוטה לחשוב שאסור שיתגלה שאחד מבני המשפחה מתמודד עם מחלה פסיכיאטרית. כך, באופן פרדוקסלי, ברגע המשבר הגדול ביותר, דווקא כשיש צורך בתמיכה חברתית ומשפחתית רחבות, החולה ומשפחתו משקיעים כוחות בהסתרת המצב מהסביבה, לפעמים אף הקרובה ביותר. יש מצבים שבהם ההסתרה הופכת לחמורה עוד יותר עקב התמודדות המשפחה עם בעיות התנהגותיות חמורות, דבר שיכול להתפתח לעימותים בין המשפחה למתמודד. במקרים קיצוניים גולשים העימותים לאלימות עד כדי הזמנת משטרה, ולפעמים המתמודד מורחק מבית משפחתו, דבר היוצר עניין בסביבה השכונתית, המושך תשומת לב שלילית וחיזוק של הסטיגמה (בר יעקב, 2006).

ברמת הקהילה והחברה יש יותר ממחיר אחד להימצאותה של הסטיגמה, כאשר הראשון שבהם הוא חוסר הרצון להיעזר בטיפול פסיכיאטרי, דבר שיכול להחמיר את המצב הרפואי של המתמודד, כמו גם את המחיר הכלכלי הציבורי של הסטיגמות השליליות נגד מתמודדים עם מחלות נפש. ככל שמתמודדי הנפש נדחים יותר על ידי החברה, השתקמותם נפגעת וגוברים הסיכויים שישובו למחלקות האשפוז (Rusch,2005). כתוצאה מכך נוצר עומס כלכלי על הציבור, והדבר מגדיל את התפוסה במחלקות השונות, ועלול לפגוע בשירותים הניתנים לחולים אחרים.

ברמה התעסוקתית, גם השמה במסגרת עבודה מוגנת המאפשרת שקט נפשי וקבלה של מחלתו של פגוע הנפש מעלה בעיות מרכזיות, בהן תחושת עלבון וחיזוק הסטיגמה והמחלה, לצד שכר נמוך, שעמום, תחושה של חוסר מסוגלות, היעדר מיצוי עצמי והיעדר תחושת סיפוק. אי לכך, פעמים רבות עדיפה עבור אוכלוסייה זו מסגרת בעלת אופי נורמטיבי, וכך, הרכב המשתתפים, אופי הפעילות ואקלים המסגרת יסייעו להתמודד עם הסטיגמה (Frieh, 2020).

ניתוחים איכותניים של חוויות אפליה בדיווחי צרכני בריאות הנפש בארץ ובעולם (שטרוך ואחרים, 2007; טל ואחרים, 2008) מצביעים על כך ששיעורי האבטלה ואי ההשתתפות בכוח העבודה של אנשים עם מגבלה פסיכיאטרית נע בין 80%-90%. בנוסף נמצא כי מעסיק המאמין שאנשים עם מגבלה פסיכיאטרית הם מסוכנים, בעלי תפקוד נמוך או עובדים לא אמינים, יימנע מלהעסיק אדם המזוהה עם קבוצה זו, ובכך ימנע הזדמנויות חיים משמעותיות לאדם עם המגבלה. כך למשל נמצא כי 35% מהמעסיקים לא מוכנים לעבוד לצדו של אדם עם מגבלה פסיכיאטרית, 52% אינם רוצים להעסיק אנשים עם מגבלה פסיכיאטרית ו–72% מהם לא רוצים שהממונה עליהם יהיה אדם עם מגבלה זו.


- פרסומת -

ניתן להקיש מכך שישנו מעגל קסמים שלילי, שבו המעסיקים לא ששים להעסיק אנשים עם מגבלות פסיכיאטריות, ומאידך גיסא המתמודדים נמנעים מלחפש עבודה בעקבות חוויות שליליות של דחייה. מעגל זה תורם לאבטלה גבוהה, הגורמת באופן טבעי לפגיעה באיכות החיים של המתמודדים, ולפגיעה במשק בעקבות תפוקה נמוכה או אפסית של אוכלוסייה זו, והגברת הישענותם על קצבאות מהמדינה. אף שקיימת טענה לפיה יכולתם של אנשים עם מגבלות פסיכיאטריות להשתלב בשוק העבודה החופשי נמוכה, מרבית האנשים הללו מעוניינים לעבוד ומסוגלים להשתלב בהצלחה בשוק העבודה הפתוח (Cook et al., 2005).

פתרונות קיימים לצמצום הסטיגמה

בשנים האחרונות פותחו התערבויות טיפוליות ושיקומיות חדשות, שמטרתן להיענות לאתגר השילוב של המתמודדים עם בריאות הנפש, ולמיגור הסטיגמות נגדם. אחת המגמות המרכזיות כיום בשיקום בכלל ובשינוי תפיסת הסטיגמה האישית בפרט היא פיתוחם של מרכזי תעסוקה לאוכלוסייה זו בישראל, המציעים תעסוקה נתמכת והכשרה מקצועית במימון הביטוח הלאומי. מרכזים אלו חושפים את המתמודד לאפשרות תעסוקתית בדרגות קושי שונות לפי יכולתו; דבר המשנה את התפיסה העצמית של המתמודד באמצעות קבלת משוב חיובי והתנסות בעבודה, ומעלה את תחושת המסוגלות האישית. הדגש על המרכיב התעסוקתי כמרכזי בתהליך השיקום וההחלמה הוביל לשינויים במדיניות השיקום בעולם ובארץ (דודאי, לייטנר ווקס, 2007.)

בבסיס ההתערבות הזו נמצאת ההכרה כי הסטיגמה העצמית המופנמת אינה תופעה שיש להשלים איתה, וכי ניתן לשנותה. בהיעדר יכולת מלאה להשפיע על הסטיגמה החברתית הרווחת בציבור הרחב המוזנת בין היתר מפחד ובורות, נטען כי קיימת בידי האדם המתמודד עם מחלת נפש היכולת לשנות את האופן שבו הוא תופס את עצמו (McGuire et al.,2015). כל זאת במטרה להרחיב את זהותו מזהות צרה ומצומצמת, שבה המחלה מהווה לעיתים מרכיב מרכזי, לזהות עשירה והוליסטית יותר. באמצעות הזמנת המתמודדים לשוב ולספר את הסיפור שלהם ולצקת לתוכו משמעויות חדשות, עשוי הנרטיב של האדם להתרחב, ולכלול היבטים רחבים יותר של זהות שלא נשלטת כל כולה בידי המחלה, לצד יכולות להיות מעין צופה מהצד.

בנוסף מוצע פתרון טיפולי־תעסוקתי. פתרון זה מהווה הזמנה למתמודדים עם מחלת נפש לקחת חלק אקטיבי במסע ההחלמה שלהם, בצורה עצמאית או יחד עם המטפל שלהם. בתהליך זה הם יוכלו לחקור עם עצמם באמצעות תהליך של רפלקציה עצמית וכן תהליך של חינוך פסיכולוגי (פסיכואדוקציה), הבנת השפעתה של הסטיגמה החברתית על הצורה שבה הם תופסים את עצמם, ולמידה של דרכים לאתגר אותה (Moritz et al.,2010).

מבחינת הגישה החברתית, אחד המענים המוצעים להתמודדות עם הסטיגמה בישראל היא עידוד התנדבות בקהילה. ההתנדבות מהווה דרך להתקרב לאוכלוסייה המתמודדת, ולכן עשויה לצמצם את הסטיגמה הכללית כלפיה. מחקרים מוכיחים (Kaplan et al.,2012) שהתקרבות לאדם שיש כלפיו סטיגמה עשויה לשנות גישה שלילית לגישה פתוחה יותר ופחות סטריאוטיפית, ואף לפתח גישה אוהדת כלפיו ולהביא לשינוי המציאות הממשית שלו. מעבר לכך, יש לכך גם יתרונות במתן משמעות למתנדבים ולמתמודדים, בהם העשרת עולמו של המתנדב, צמצום הבדידות ויצירת מערכת תומכת למתמודדים, יצירת משמעות והגדלת החשיפה של המסגרות הטיפוליות.

פן נוסף של מענים לבעיית הסטיגמה ברמת הקהילה והחברה בישראל הוא ניצול המדיה והתקשורת לחינוך הציבור להרחבת הידע בנוגע לבעיות נפשיות ולקשיים רגשיים והתפתחותיים. כדי לעזור לצמצום הסטיגמה, יש לדווח בתקשורת על אטיולוגיה, פרוגנוזה ודרכי טיפול והתמודדות עם הקשיים, חשיפה לתחום זה והנגשת ידע מקצועי. הרחבת הידע בנושאים אלה והסברים על תופעות נפשיות בגובה העיניים – החל מכתבות על הפרעת קשב ועד סכיזופרניה – יהוו התקרבות לעולמם של המתמודדים ויוכלו להוביל לשינוי (שטרוך ואחרים 2007).

בין השנים 2015 ל-2017 למשל פרסמה עמותת "הביננו", הפועלת למען רווחתם של אוכלוסיית מתמודדי הנפש, כמה כתבות בעיתון "המודיע" על הפרעות קשב. בין היתר הוסברו הפתרונות התרופתיים הקיימים, צורות ההשפעה שלהם ותופעות הלוואי האפשריות. קוראים דיווחו כי סגנון הכתיבה בגובה העיניים פתח להם צוהר לעולם המקצועי, דבר המסייע לצמצם את הסטריאוטיפים ויכול לעזור להם להתמודד ביתר קלות במקרה שרופא יציע טיפול תרופתי להם או לקרובים שלהם. בנוסף פרסום כתבות וראיונות על אנשים הסובלים מבעיות פסיכיאטריות שהתמודדו בהצלחה וצלחו קשיים, מעביר לקורא מסר של הבנה כלפי המתמודדים, במטרה להבין שגם הם בני אנוש עם מחשבות ורגשות כמו כולנו.


- פרסומת -

פעולות יעילות אחרות למיגור הסטיגמה הן למידה של נושא בריאות הנפש, צמצום אי הוודאות בנושא, התקרבות לתחום באמצעות מסגרות מקצועיות ולמידה פרטנית של הנושא מול המתמודד. בישראל ניתנים לאוכלוסייה הפסיכיאטרית שירותים מגוונים דרך משרד הבריאות ומשרדים אחרים, מתוך מגמה של שילוב בקהילה במסגרות נורמטיביות, מה שעשוי אף הוא לסייע בצמצום הסטיגמה. בין אלו נכללים השתלבות בשוק החופשי בתעסוקה נתמכת, שירותי פנאי ושירותים אחרים המשולבים במסגרות נורמטיביות (ברגמן, 2020).

מבחינה תעסוקתית, קיימות כיום תוכניות שמטרתן היא הגדלת הזדמנות התעסוקה למתמודדים, וצמצום הסטיגמה כלפיהם. התוכנית "מעסיקים רואים מעבר" למשל, המיושמת בידי עמותת "בחברה טובה – רואים מעבר" וארגון בית אקשטיין, ובמימון הקרן למפעלים מיוחדים בביטוח הלאומי ומשרד הבריאות, משתמשת באסטרטגיות שיווק חברתי בקרב מעסיקים גדולים במשק הישראלי. בתוכנית זו, המועברת על ידי מתמודדים, המעסיקים הפוטנציאליים משתתפים במפגש הסברה, הכולל סיפור אישי של אדם עם מגבלה פסיכיאטרית בנוגע לחוויותיו החיוביות והשליליות בתעסוקה בשוק החופשי, העברת ידע בתחום בריאות הנפש ובתחום התעסוקה של מתמודדים, מפגש ודיון עם מנהלים המעסיקים בהצלחה אנשים מתמודדים והקניית ידע על הזכויות וההתאמות הניתנות למעסיקים ולמועסקים. בנוסף, נבנה פורום של מעסיקים ("פורום מעסיקים מיוחדים") אשר השתתפו בפרויקט ומשמשים שגרירים שיסייעו בקידום הפרויקט בקרב מעסיקים נוספים (ריבקין ולף, 2016).

רעיונות לשיפור המצב

אף שקיימים ניצנים של מענה, הדרך לצמצום הסטיגמה השלילית כלפי נפגעי נפש בישראל עדיין ארוכה. נציע כאן כמה מישורי פעולה בכיוון זה. הראשון הוא הפצת מידע בעיתונות ובאינטרנט על אודות תרופות פסיכיאטריות, כיצד הן פועלות ותוצאות הטיפול בהן. פעולה זו תגביר את המודעות לשימוש בטיפול תרופתי. בנוסף, היא תיצור תדמית שלפיה אפשר להיות נורמלי תוך כדי שימוש בתרופות המוגדרות כתרופות פסיכיאטריות.

בהמשך לממצאי מחקרים קודמים (Bandura, 1977), נמצא כי תחושת המסוגלות העצמית היא הנמוכה ביותר בקרב אלו שאינם עובדים ושאינם משולבים בכל מסגרת, ביחס לשאר הקבוצות. ייתכן שמתמודדים בעלי תחושת מסוגלות עצמית נמוכה כלל לא מנסים להשתלב בשוק התעסוקה. תפישת מסוגלות נמוכה תמנע מהאדם לנסות להשתלב בעבודה, פעולה המהווה בסיס לשינוי חברתי ולתפיסת המסוגלות שלו.

לנוכח אלה יש להרחיב את המענה הניתן כיום במסגרות של עבודה מוגנת. שילוב בתעסוקה משפר את תחושת הערך העצמי הנמוך של המתמודד. על הגופים הציבוריים במשרד הרווחה ובביטוח הלאומי לתת עוד מענקים למעסיקים המעסיקים מתמודדי נפש, כדי שיהיה יותר משתלם להעסיק אותם. בנוסף לכך מוצע שימונה עו"ס ייחודי לעניין, שתפקידו יהיה ללוות מתמודדים אלו בהשתלבותם במקום העבודה ולתווך עבורם את הדרישות מהם. במקרה הנוכחי הרווח יהיה כפול והדדי, לא רק המתמודדים ירוויחו מסגרת תעסוקתית, אלא גם החשיפה למתמודדים המנהלים חיים נורמטיביים ישפיע לצמצום הסטיגמה מפניהם.

כמו כן ניתן להתמקד בשלילת סטריאוטיפים כלפי מתמודדים באמצעות הגברת המודעות לנתונים לגבי אלימות בקרב מתמודדים. קיימת תפיסה מוטעית כאמור כי שיעורי האלימות גבוהים יותר בקרב מתמודדים לעומת האוכלוסייה הכללית. נתון זה מהווה מכשול בפני הרצון לקשר איתם, הן בעבודה ואף יותר מכך – בקשרי חברות וזוגיות. נראה כי הדרך הנכונה נעוצה בהנגשת מידע על אודות קהילת מתמודדי הנפש, שמבחינה עובדתית אין בנמצא אצלם התנהגות אלימה חריגה במיוחד.

אסטרטגיה נוספת לצמצום הסטיגמה כלפי המתמודדים היא יצירת מפגשים בין הציבור הרחב לציבור המתמודדים. כדי לצמצם סטיגמה, הדבר הנכון ביותר הוא לפגוש אנשים אלה באופן בלתי אמצעי. לפיכך מוצע כי משרדי הרווחה והבריאות ימצאו דרכים לליבם ולתודעתם של הציבור הרחב, דרך שימוש בשירותים של מומחי מדיה, פרסום ותקשורת, יציעו הסברים על תרופות ויראיינו אנשים נורמטיביים הנעזרים בתרופות פסיכיאטריות ובטיפוליים פסיכולוגיים.

סיכום

לסיכום, אוכלוסיית המתמודדים עם הפרעות נפשיות, אלו החיים בקהילה וכן המאושפזים, סובלים קשות מסטיגמות  הנובעות מעמדות ותפיסות סטראוטיפיות ושגויות. סטיגמות אלו מובילות ליחס השלילי מצד האוכלוסייה הכללית, משפיעות לרעה על התפיסתם העצמית ועל סיכויי הריפוי שלהם, ופוגעות ברצונם להיעזר ולפנות לטיפול מקצועי מתאים. מאמר זה ביקש לסקור את הגורמים המייצרים ומשמרים את הסטיגמה, ולהציע אסטרטגיות חברתיות וטיפוליות יעילות להפחתתה.

 

הערות

  1. לפי משרד הבריאות בישראל (נתונים סטטיסטיים, 2020), מספר מתמודדי נפש אשר קיבלו עזרה שיקומית בשנת 2009 היה 18,165 ואילו בשנת 2018 זינק המספר ל-27,494. יש לציין שהמספרים מתייחסים רק למשתקמים ולא לכלל אוכלוסיית המתמודדים.

 

מקורות

אופנהיים-שחר, ס' (2019). נתערב שתצליחו: התבוננות מחודשת בהנחיית תהליך התערבות בקרב נערות מאוכלוסיות מתויגות. תל אביב: מכון מופ"ת.


- פרסומת -

אליצור, י'. ומנוחין, ס' (1992). מיסוד השיגעון: משפחות, טיפול וחברה. תל אביב: שוקן.

אריקסון, א. (1987). זהות: נעורים ומשבר. תל-אביב: ספרית פועלים.

בר יעקב, ד' (2006). חוויית הזוגיות ומשמעותה בקרב נשים נשואות המתמודדות עם מוגבלויות פסיכיאטריות. חיבור לצורך התואר מוסמך, בית הספר לעבודה סוציאלית, אוניברסיטת בר אילן. נדלה ב 23 במרץ 2021: https://social-wor...e/914.

ברגמן לוי, ט' (פברואר 2020). בריאות הנפש בישראל שנתון סטטיסטי 2018. נדלה ב 28 בינואר 2021: https://www.health...8.pdf.

גופמן, א' (1983). סטיגמה. תל אביב: בית דביר, הוצאת רשפים.

דודאי, ר. לייטנר, ר. ווקס, ס. (2007). העבודה כמפתח להחלמה" מתוך: שיקום והחלמה בבריאות הנפש – פרקטיקה, מדיניות ומחקר. עורכים: לידור, ה. ולכמן. הוצאת ליתם.

טל, א'. וינר, ע' וסיגנר, י' (2008). סטיגמה ואפליה של מעסיקים כלפי המתמודדים עם מחלות פסיכיאטריות: בחינת התופעה והצעת תוכנית לצמצומה. נדלה ב 6 במרץ 2021: https://www.hebpsy...=1794.

ימין, ע'. דיויד, ר'. יאנוס, פ' וליסאקר, פ' (2012). התערבות קבוצתית להפחתת סטיגמה עצמית בקרב אנשים המתמודדים עם הפרעות נפשיות קשות. שיחת, כ"ו, 3, 278-290. נדלה ב 28 בינואר 2021 מ https://shikumache...3.pdf.

כרמון, מ' (2013). שיגעון מחפש משמעות. תל אביב: דיונון.

טל, א'. וינר, ע'. סיגנר, י' ומורן, ג' (2010). סטיגמה ואפליה כלפי אנשים עם מגבלה פסיכיאטרית בשוק העבודה. עניין של גישה, 10, 91-102. נדלה ב 28 בינואר 2021 : https://amirttl.fi...1.pdf.

צרפתי, ד'. בירן עובדיה, ע' ושטראוס, י' (2019). "סוגיות טיפוליות בפסיכיאטריה במגזר החרדי". הרפואה – עיתון ההסתדרות הרפואית בישראל, 158, 463-467. נדלה ב 6 במרץ 2021 מ https://cdn.doctor...i.pdf.

רועה, ד'. וגלקופף, מ' (2017). דו"ח מחקרי משולב ומסכם לתוכניות שיקום תעסוקתי בבריאות הנפש. המוסד לביטוח לאומי, נדלה ב 6 במרץ 2021: https://www.btl.go...8.pdf.

ריבקין, ד., לף, י. (2016). "קידום תעסוקת אנשים עם אוטיזם בתפקוד גבוה בשוק החופשי: סקירת ספרות והערכת תוכנית ניסיונית בבית אקשטיין", ביטחון סוציאלי, 102 , 294-236.

שטרוך, נ'. שרשבסקי, י'. בידני אורבך, א'. לכמן, מ'. זהבי, ט' ושגיב, נ' (2007). סטיגמה, אפליה ובריאות הנפש בישראל: סטיגמה כלפי אנשים שחלו במחלה פסיכיאטרית וכלפי טיפול נפשי. מאיירס- ג'וינט- מכון ברוקדייל, משרד הבריאות והמכון הלאומי לחקר שירותי הבריאות ומדיניות הבריאות, נדלה ב 6 במרץ 2021: https://brookdale....B.pdf.

Abbey, S.; Charbonneau, M. Tranulis, C.; Moss, P.; & Baici, W. (2012). Stigma and discrimination, Canadian journal of psychiatry, Volume 56 (10): 9 – Feb 17, 2012.

Bandura, A. (1977). Social Learning Theory, Englewood Cliffs, New Jersy: Prentice Hall.

Cook, J. A., Leff, H. S., Blyler, C. R., Gold, P. B., Goldberg, R. W., Mueser, K. T., Toprac, M. G., McFarlane, W. R., Shafer, M. S., Blankertz, L. E., Dudek, K., Razzano, L. A., Grey, D. D., & Burke-Miller, J. (2005). Results of a Multisite Randomized Trial of Supported Employment Interventions for Individuals with severe Mental Illness. Archives of General Psychiatry, 62, 505-172.

DeCarlo Santiago, C., Kaltman, S., & Miranda, J. (2013). Poverty and mental health: How do low-income adults and children fare in psychotherapy? Journal of Clinical Psychology, 69, 115–126.

Draine, J. (2013). Introduction: Mental health, mental illnesses, poverty, justice, and social justice. American Journal of Psychiatric Rehabilitation, 16, 87–90.

Hamilton, S., Pinfold, V., Cotney J., Couperthwaite, L., Matthews, J., Barret, K., Warren, S., Corker, E., Rose, D., Thornicroft, G., Henderson, C. (2016). Qualitative analysis of mental health service users’ reported experiences of discrimination. Acta Psychiatrica Scandinavica, 134 (Suppl. 446), 14–22. DOI: 10.1111/acps.12611.

Kaplan, K., Salzer, M.S., & and Brusilovskiy, E. (2012). Community participation as a predictor of recovery-oriented outcomes among emerging and mature adults with mental illnesses. Psychiatric Rehabilitation Journal, 35(3), 219–229.

Kinn, L. G., Holgersen, H., Borg, M., & Davidson, L. (2016). “Watch your steps” – Community mental health professionals’ perspectives on the vocational rehabilitation of people with severe mental illness. Scandinavian Psychologist, 3, e16. DOI: 10.15714/scandpsychol.3.e16.

Mason, A. (2011). Mental health and poverty: A poisonous relationship. ACOSS National Conference, Melbourne, Australia.

McGuire, A. B., Lysaker, P. H., & Wasmuth, S. (2015) Altered self-experience and goal setting in severe mental illness, American Journal of Psychiatric Rehabilitation, 18(4), 333-362, DOI: 10.1080/15487768.2015.1089800.

Moritz. S., Vitzthum,. F., Randjbar. S., Veckenstedt, R., Woodward, T. S. (2010) Detecting and defusing cognitive traps: metacognitive intervention in schizophrenia. Current Opinion in Psychiatry, 23, 561-569.

Rüsch, N. Angermeyer, M & Corrigan, P. (2005). Mental illness stigma: Concepts, consequences, and initiatives to reduce stigma. European Psychiatry, 529 - 539. From: https://doi.org/10...4.004.

Soreff, S. (2019). Bipolar Disorder, Epidemiology. From: https://emedicine....ew#a5.

Thornicroft, G. (2006). Profiting from prejudice: Mental illness in the media. In: Shunned: Discrimination against people with mental illness (pp. 108-123). Oxford: Oxford University Press.

Werner, S., Stawski, M., Polakiewicz, Y., & Levav, I., (2012). Psychiatrists' knowledge, training and attitudes regarding the care of individuals with intellectual disabilities. Journal of Intellectual Disability Research, 57, 774-782.


- פרסומת -

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

מושקוביץ, א. , הורביץ, א. (2021). מיגור הסטיגמה כלפי מתמודדים בבריאות הנפש. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=4153

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אלכסנדר מושקוביץאלכסנדר מושקוביץ28/6/2021

תודה רבה פרופסור יואל אליצור על התגובה החמה.. תודה רבה פרופסור יואל אליצור על התגובה החמה, לכבוד לנו תגובתך, משנה חשיבות יש לתגובתך, כמי שיש לו מוניטין בתחום זה, מאמר זה אף השתבח בציטוטיך.

יואל אליצוריואל אליצור27/6/2021

מאמר חשוב; המתמודדים עצמם פועלים למיגור הסטיגמה. מאמר חשוב שתורם לדיון בנושא חשוב. המאמר לא רק מנתח את התופעה של סטיגמה והשפעותיה אלא גם מעמיד אותנו אנשי המקצוע בפני אחריות לתרום למיגור דעות קדומות וסטיגמטיות כלפי אנשים המתמודדים עם קשיים נפשיים משמעותיים. האמירה שאין להשלים עם סטיגמה עצמית מופנמת היא חשובה וחשוב לנו להכיר כיצד מתמודדים רבים עושים זאת באומץ רב. הספר 'תמונות חיים, סיפורם של מתמודדים' שנכתב יחד עם קבוצה של מתמודדים (שוקן, 2003) מאפשר להכיר מבפנים קבוצה של אנשים שנאבקים על זכותם להגדיר את זהותם בצורה מלאה שמייצגת אותם באופן מכובד וראוי.