סטיגמה ואפליה של מעסיקים כלפי המתמודדים עם מחלות פסיכיאטריות

סטיגמה ואפליה של מעסיקים כלפי המתמודדים עם מחלות פסיכיאטריות:

בחינת התופעה והצעת תוכנית לצמצומה

אמיר טל, עדי וינר, ויעקב סינגר

מבוא

"עבור רוב בני האדם השתלבות בשוק העבודה מהווה מרכיב חשוב בבניית הדרך אל בגרות, עצמאות ופיתוח זהות. עבודה היא מקור לקשירת קשרים חברתיים, לבניית הערכה עצמית, היא מקום בו מבלים חלק ניכר משעות היום, היא מאפשרת מעורבות ופעילות, השתתפות בחברה ותחושת שייכות. [...] מעבר לרווחה כלכלית, עבודה מספקת עבורנו שורה ארוכה של צרכים: פעילות, פרודוקטיביות, תחושת תועלת, אתגר, תחושת הישגיות, תרומה לחברה, תחושת שליטה ויכולת, שיפור מיומנויות, גיוון, בטחון פיזי וכלכלי, תמיכה חברתית ומגע בין-אישי".  (מתוך: דודאי, לייטנר ווקס, 2007).

איתמר גולדשטיין-טיפול רגשי
מרגישים תקועים? רוצים לצמוח ולעשות שינוי? היכנסו צרו קשר, וביחד נתחיל ..

הציטוט לעיל ממחיש את חשיבות התעסוקה בחיי הפרט ואת חשיבותה בהשגת אינטגרציה חברתית משמעותית. חשיבות התעסוקה אף מתחזקת אצל אנשים בעלי אינטגרציה חברתית נמוכה, המשתייכים בדרך כלל לקבוצות מיעוט בחברה. אחת מקבוצות המיעוט אשר חווה הזנחה והדרה חברתית מתמשכת היא קבוצת המתמודדים עם מחלות פסיכיאטריות – להלן: מתמודדים. בנוסף לכך, קבוצה זו מאופיינת באחוזי אבטלה גבוהים ביותר: בעולם המערבי אחוז האבטלה בקרב המתמודדים נאמד בכ .90% לעומת זאת, אחוז האבטלה בקרב קבוצות של אנשים המתמודדים עם מוגבלויות אחרות נאמד בכ- 70% (Stefan, 2002).

אחת מהסיבות המשוערות להדרה החברתית ולאינטגרציה החברתית הנמוכה של קבוצה זו היא הסטיגמה כלפיהם. הסטיגמה כלפי המתמודדים מורכבת מהבאים: סטריאוטיפים אשר מציירים את המתמודדים כאנשים מסוכנים, בלתי צפויים, ילדותיים, חסרי אחריות ואשמים במחלתם; דעות קדומות אשר מורכבות מרגשות כגון: פחד, סלידה וכעס; והתנהגות אשר מורכבת מחוסר רצון ליחסי גומלין בתחומי החיים השונים עם המתמודדים (Corrigan, 2004, Rusch, Angermeyer, & Corrigan, 2005). מרכיבים אלה של הסטיגמה, אשר לעיתים מופנמים על ידי המתמודדים עצמם גורמים לפגיעה בדימוי ובערך העצמי, ומהווים את החסם העיקרי לשיקום, להחלמה ולאינטגרציה חברתית ((Deegan, 1997c; Wahl, 1999.

במאמר זה נסקור בקצרה את ההתפתחויות בתחום התעסוקה השיקומית; נתאר ממצאים ממחקרים אשר מצביעים על העמדות וההתנהגות של מעסיקים כלפי המתמודדים, ולבסוף נציג תוכנית התערבות אשר מטרתה העלאת הידע והאמפתיה כלפי המתמודדים תוך צמצום הסטיגמה והאפליה הקיימים, בתקווה כי מעסיקים יאפשרו יותר הזדמנויות ההעסקה למתמודדים בהווה ובעתיד.

רוח אדם - תכנית הכשרה פסיכואנליטית בודהיסטית
איגוד ישראלי לפסיכולוגיית העצמי ולחקר הסובייקטיביות שמח להודיע על השקת מחזור ג'

תעסוקה ושיקום פסיכיאטרי

שנים רבות רווחה האמונה כי יכולתם של המתמודדים להשתלב בעולם העבודה בשוק החופשי נמוכה מאד. אמונה זו נבעה מהתפיסה לפיה הסימפטומים של המחלה ואופייה הכרוני פוגעים בתפקודי החיים השונים של המתמודדים ואינם מאפשרים להם לתפקד באופן סביר בעבודות בשוק החופשי. כתוצאה מאמונה זאת, בשנות ה – 50 של המאה הקודמת, החלו להתפתח ברחבי העולם מסגרות תעסוקה מוגנות ומרכזי שיקום בעלי אופי הכשרתי מוגן, ללימוד מיומנויות בסדנאות הכשרה. מאחורי מסגרות אלה עמד הרציונל,לפיו במהלך תוכניות ההכשרה וההעסקה בעבודות המוגנות המתמודדים ירכשו את המיומנויות ואת הכשרים הדרושים ולאחר מכן יעברו לעבודות בשוק החופשי. אולם, ברוב המקרים האנשים שלקחו חלק בסדנאות אלה נשארו שם רוב חייהם וכמעט ולא הייתה התקדמות אל שוק העבודה הפתוח (דודאי, לייטנר ווקס, 2007). שלושים שנה מאוחר יותר, החלו להתפתח בישראל מסגרות מוגנות לשיקום תעסוקתי אשר עברו גם הן תהליך אבולוציוני דומה לאלה שבחוץ לארץ; בתחילה העבודה המוגנת הייתה התחלת וסוף התהליך השיקומי- תעסוקתי של המתמודדים, אך בהדרגה החלו להתפתח מודלי השמה אשר סייעו למתמודדים למצוא ולהחזיק עבודה גם בשוק החופשי. תהליך זה התרחש במקביל להתפתחות הגישות השיקומיות, העברת מרכז הכובד מאשפוז בבתי חולים פסיכיאטרים לשילוב קהילתי, ושינוי מסוים בעמדות האוכלוסייה כלפי המתמודדים (Anthony & Blanch, 1987; Aviram, 1996).

בשנת 1987 הציגו Anthony ו-Blanch מודל ראשון של תעסוקה נתמכת (Supported Employment) אשר עדיין מהווה את הבסיס הרעיוני של שירותי השיקום התעסוקתי המתקדמים - אלה החותרים לשילוב המתמודדים בשוק העבודה החופשי. הרעיון הבסיסי העומד מאחורי המודל של תעסוקה נתמכת הוא כי להבדיל מ"העבודות המוגנות" שבהן המתמודד אמור לעבור שלבי הכנה ארוכים ואיטיים (ולעיתים, כאמור, אין סופיים) עד אשר הוא "מוכן" לתעסוקה בשוק החופשי, בתעסוקה הנתמכת המתמודד רוכש את הכלים ועובר את השלבים השיקומיים תוך כדי עבודה בשוק החופשי  (Anthony & Blanch, 1987). התפתחות מודל זה ומודלים אחרים, אשר מדגישים את חשיבות העבודה כמרכיב מרכזי בתהליך השיקום וההחלמה של המתמודדים, הובילו לשינוי במדיניות השיקום בארץ ובעולם – שינוי אשר מבטא את האמונה כי המתמודדים מסוגלים לעבוד בסוגי התעסוקה השונים בשוק החופשי; זכאים לעבוד בעבודות עם עניין ואתגר; וכמו כל אדם זקוקים להכנסה על מנת ליהנות מאיכות חיים סבירה. למרות השינויים בתפיסת התעסוקה כמרכיב מרכזי בתהליכי השיקום וההחלמה של המתמודדים, שינוי מרכז הכובד מ"עבודות מוגנות" לתעסוקה בשוק החופשי עדיין נמצא בראשיתו. אחוז המתמודדים העובדים בשוק העבודה החופשי הוא נמוך (ראו טבלה 1)  ונכונות המעסיקים להעסיק מתמודדים הינה נמוכה עוד יותר.

רוצה שמודעתך תופיע פה ?
לחצו כאן להוספת מודעה מיידית

*טבלה 1: מספר המועסקים בתוכניות שיקום בשנים 2002  2003 ו- 2006:

	2002	2003	2006
מועדון תעסוקה - פרסומת - קליניקה להשכרה בת'א - ביצרון רמת ישראל חדשה לגמרי. עם גינה. מזגן. פינת קפה. שירותים ואמבטיה. ססיות.	1356	1832	2242
יחידות תעסוקה ושיקום ליד מרפאות	700	700	450
מפעל מוגן	1653 - פרסומת - למשטרת ישראל דרוש/ה מאבחן/ת לשכת גיוס בעלי תואר ראשון במדעי החברה / מדעי ההתנהגות שרואים את עצמם מתמקצעים בתחום משאבי האנוש	1816	2559
תעסוקה נתמכת	672	843	1286
מפעל מוגן מתוגבר	-	- - פרסומת - תואר שני בעבודה סוציאלית* - מסלול ילדים, נוער ומשפחותיהם תוכנית חדשה לבוגרי B.A בע"ס עם ניסיון בתחום | *מותנה באישור המל"ג	37
סה"כ	4381	5191	6053

* מספרים אלה הם מתוך ממוצע של 11,000 זכאי סל שיקום בכל שנה

מתוך: שרשבסקי 2006, והשנתון הסטטיסטי, 2006 משרד הבריאות  

בהקשר זה חשוב להזכיר את חוק השיקום לנכי הנפש בקהילה (2000) אשר הביא לשינוי משמעותי במספר האנשים הזכאים לשיקום תעסוקתי, והוביל להתפתחות משמעותית ב"תעסוקה הנתמכת" בישראל בשנים האחרונות. חוק השיקום הוא אחד מהחוקים המתקדמים במדינת ישראל המשלב חקיקת זכויות אדם וחקיקה סוציאלית באופן אשר יצר מהפך בתפיסת העולם ובמקומו האקטואלי של המתמודד בקהילה. המטרה המוגדרת של חוק השיקום הינה לשקוד על שיקומם ושילובם בקהילה של המתמודדים, כדי לאפשר להם להשיג דרגה מרבית אפשרית של עצמאות תפקודית ואיכות חיים, תוך שמירה על כבודם ברוח חוק-יסוד כבוד האדם וחירותו, חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח – 1998, והאמנה הבינלאומית לזכויות אנשים עם מוגבלות מ- 2006. מכוח חוק זה ניתנים לזכאים סל שירותי שיקום הכולל, בין השאר, שירותי תעסוקה, השכלה, פנאי, חונכות, ודיור.  

למרות כל ההתפתחויות השיקומיות וההתפתחות בתחום מדיניות השירותים בבריאות הנפש, אחוז האבטלה של המתמודדים עדיין גבוה מאוד. על פי נתוני משרד הבריאות (שנתון סטטיסטי 2006, משרד הבריאות), נכון לחודש דצמבר 2005, ניתנו שירותי שיקום בקהילה ליותר משנים עשר אלף משתקמים בישראל, מתוכם ניתנו שירותי תעסוקה לששת אלפים משתקמים, על פני הרצף השיקומי. בהתייחס לנתון הקיים במוסד לביטוח לאומי לפיו ישנם קרוב לשישים אלף "נכי נפש", הרי שטרם ניתנה האפשרות לאנשים רבים לקחת חלק במסגרות התעסוקה השיקומיות. זאת ועוד, רוב המועסקים במסגרות השונות עדיין מועסקים ב"מסגרות מוגנות" אשר מתאפיינות בעבודות מונוטוניות ובשכר זעום. לבסוף, ההערכה היא כי מספרם האמיתי של הזקוקים לשירותי שיקום בבריאות הנפש נאמד ביותר משמונים אלף מתמודדים (דודאי, לייטנר ווקס, 2007), דבר שרק מחדד את הבעיה. מהנתונים הנ"ל עשויות לעלות מספר שאלות הנוגעות לייצוג המועט מאוד של המתמודדים בשוק העבודה החופשי. בהמשך המאמר אנו ננסה להתייחס להשערה הנוגעת לקשר בין העמדות וההתנהגות של ציבור המעסיקים כלפי המתמודדים לבין אחוזי העסקתם.

מודל לסטיגמה בבריאות הנפש

סטאטוס בולט (Master Status) דומיננטי המשפיע רבות על חייו האישיים והחברתיים של הפרט הינו התיוג כ"חולה/נכה נפש". לסטאטוס זה מתלווה תפקיד חברתי ברור אשר מאפיל על שאר ממדי הזהות של הפרט (Goffman, 1963). כתוצאה מכך, בתהליכי השיקום, ההחלמה והאינטגרציה החברתית של המתמודדים הם ניצבים מול שתי חזיתות (2007Tal, Roe & Corrigan,): החזית האחת היא מול הסימפטומים של המחלה, העלולים לפגוע בעצמאותם ובאיכות חייהם והחזית האחרת היא מול החברה, שחלק מחבריה מחזיקים בעמדות שליליות כלפיהם ופוגעים בהזדמנויות החיים שלהם.

המחקר בתחום הסטיגמה כלפי אנשים המתמודדים עם מוגבלות בכלל, ומוגבלות פסיכיאטרית בפרט, מראה כי הסטיגמה מהווה מכשול עיקרי בשיקום בהחלמה ובאינטגרציה החברתית של המתמודדים. כמו כן, הסטיגמה והאפליה החברתית והמוסדית מצביעים על אי צדק חברתי חמור המביא להשלכות גם ברמת הפרט וגם ברמת החברה (Corrigan, 2005).  הסטיגמה מוגדרת כדרך שבה אנשים בחברה מתייחסים לקבוצה חברתית על פי הסטריאוטיפים והדעות הקדומות הקיימות כלפי אותה קבוצה (Corrigan and Watson 2002).  Corrigan (2004) מציג מודל המתאר את הגורמים הקוגניטיביים וההתנהגותיים המובילים לסטיגמה ואפליה כלפי המתמודדים. לפי מודל זה, המכניזם של הסטיגמה כולל שלושה שלבים (Corrigan & Kleinlein, 2005). שלב הזיהוי - השלב שבו חברים בקהילה מזהים כי האדם מתמודד עם מוגבלות פסיכיאטרית; שלב הסטריאוטיפים והדעות הקדומות – שלב שבו חברים בקהילה מייחסים לפרט המזוהה עם הקבוצה את התכונות הסטריאוטיפיות של החברים בה (למשל, "המתמודדים הם אנשים מסוכנים אשר לא ניתן לצפות את התנהגותם"). סטריאוטיפ הוא תיאור מוגזם האמור לחול על כל האנשים השייכים לקבוצה מסוימת. דעה קדומה היא הסכמה עם הסטריאוטיפ, דבר המוביל לתגובה רגשית. שלב האפליה - אפליה היא כל מעשה המהווה התייחסות לא שוויונית לקטגוריות שונות של אנשים. מושג זה מציין את השתקפותן המעשית של דעות קדומות. בדומה לדעות קדומות, אפליה יכולה להיות חיובית – כשהיא מעניקה זכויות יתר, או שלילית – כשהיא מציבה מכשולים בפני הקבוצה שאליה מופנות הדעות הקדומות (משוניס, 1997). האפליה כלפי המתמודדים עם מוגבלות פסיכיאטרית אינה רק מעשה של אנשים יחידים בחברה, אלא גם משקפת אפליה מוסדית. האפליה המוסדית מזיקה הרבה יותר, שכן  היא מייצגת עמדות או מעשים הטבועים בעצם פעולתם של מוסדות החברה (Pincus, 1999a).

הטבלה הבאה מסכמת את המרכיבים הקוגניטיביים, רגשיים והתנהגותיים של הסטיגמה, מרכיבים אשר נידרש להם בהמשך בבניית ויישום תוכנית ההתערבות.

טבלה 2: מרכיבי הסטיגמה כלפי המתמודדים עם מחלות פסיכיאטריות

  סטיגמה ותעסוקה:

אחד מהחסמים העיקריים לתעסוקה של המתמודדים היא מידת הסטיגמה הציבורית כלפיהם, אשר משפיעה בתורה על רמת האבטלה הגבוהה והמצב הסוציו-אקונומי הנמוך של אוכלוסיה זו, למרות רצונם להשתלב בשוק העבודה (Corrigan, Larson, Watson, Boyle, & Barr, 2006; Scheid, 2005).  בספרות המקצועית נהוג להבחין בין קבוצות הכוח (power groups) השונות, שלהן הכוח למנוע או לאפשר הזדמנויות חיים של המתמודדים. אחת מקבוצות הכוח המרכזיות בחברות המערביות היא קבוצת המעסיקים (Corrigan, 2004). הסטריאוטיפים והדעות הקדומות של המעסיקים כלפי המתמודדים עלולים להשפיע על קבלת ההחלטות שלהם בנוגע לקבלה או המשך העסקה של מתמודדים. במילים אחרות, מעסיק אשר מאמין, למשל, כי המתמודדים הם אנשים מסוכנים, בעלי תפקוד נמוך ועובדים לא אמינים ינסה להימנע מלהעסיק אדם המזוהה עם קבוצה זו, ובכך ימנע הזדמנויות חיים משמעותיות למתמודד. בהתאם למודל הסטיגמה שהוצג לעיל, המעסיק מחזיק באמונה כלשהיא לגבי קבוצת המתמודדים (מרכיב קוגניטיבי), בעקבות כך עלול להרגיש פחד או דחייה (מרכיב רגשי), דבר שיוביל להימנעות בהעסקת המתמודד (מרכיב התנהגותי). מכניזם זה עלול לפגוע במתמודד שהגיש את מועמדותו למשרה ולא קיבל אותה בעקבות הפלייה, ובמעסיק אשר הפסיד עובד אשר יכול היה להיות בעל כישורים ויתרונות רבים.

הספרות המקצועית מצביעה על כך שמעסיקים נרתעים מלהעסיק מתמודדים. במחקר שבו בדקו האם מעסיקים יעדיפו לראיין מתמודד או אדם שהורשע בעבירה פלילית נמצא כי 81% מהמעסיקים העדיפו לראיין מועמד שהציג עצמו כאדם שהורשע בעבירה פלילית, לעומת 58% שהעדיפו לראיין אדם שהזדהה כמתמודד (Baldwin & Marcus, 2006). במחקר אחר נמצא כי בעוד ש 16% מהמעסיקים הרגישו אי נוחות בהעסקת אדם עם מוגבלות פיזית, 44% הרגישו אי נוחות בהעסקת מתמודד עם מחלת הדיכאון; 69% הביעו אי נוחות בהעסקת אדם עם עבר של התמכרויות;  52% בהעסקת אדם שעבר אשפוז על רקע פסיכיאטרי; ו- 67% בהעסקת אדם הנוטל תרופות אנטי-פסיכוטיות (Scheid, 2005). במחקר שנערך לאחרונה בארץ נמצא כי 35% מהמשתתפים אינם מוכנים לעבוד עם מתמודד, 52% אינם רוצים להעסיק מתמודד ו 72% אינם היו רוצים כי הממונה עליהם יהיה מתמודד (שטרוך, שרשבסקי, בידני אורבך, לכמן, זהבי, ושגיב 2007).  במחקר אחר נמצא קשר חזק בין דיווח עצמי של מתמודדים על סטיגמה במקום העבודה לבין אפליה בהכנסה, והכנסה נמוכה לעומת שאר העובדים ( Baldwin & Marcus, 2006 ). פחות מחמישית ממשתתפים במחקר אחר הסכימו להעסיק מתמודדים (Aghanwa, 2004). בסקר נרחב שנערך בארצות הברית  נמצא כי 68% מהמעסיקים השתדלו להעסיק אנשים המשתייכים לקבוצות מיעוט, 41% השתדלו להעסיק אנשים עם מגבלות על רקע פיזי, ו 33% השתדלו להעסיק מתמודדים ((Baldwin & Marcus, 2006. עולה כי אוכלוסיית המתמודדים, לעומת אנשים עם מגבלות על רקע רפואי אחר, מתמודדים עם מידה גבוהה יותר של סטיגמה, אחוזי תעסוקה נמוכים יותר ושכר נמוך יותר (Scheid, 2005 ).

לנוכח נתונים אלה לא קשה להבין כי רוב המתמודדים מעדיפים לא לספר על מחלתם למעסיקים או לעמיתיהם לעבודה עקב החשש לאפליה בשלב הקבלה וכן בהמשך העסקה. העובדה כי רוב המתמודדים אינם מספרים על מחלתם עומדת להם לרועץ; הפחד מחשיפה והאנרגיות המושקעות בשימור "סוד ההתמודדות" אינם מסייעים בתפקוד בחיי העבודה ואינם מאפשרים לעמיתים ולממונים על האדם לסייע למתמודד בשעת הצורך. במחקרים נמצא כי המתמודדים מאמינים כי חשיפת התמודדותם הייתה מסייעת להם רבות בשמירה על מקום העבודה ועל יעילות עבודתם  ((Marwaha &  Johnson, 2005.  בהמשך לכך נמצא, כי גורם מרכזי להצלחה במקום העבודה הינו סביבת עבודה תומכת שבה המעסיקים והעמיתים לעבודה יודעים אודות ההתמודדות אתגרי המחלה ומשתדלים להיענות לצרכים המיוחדים של המתמודד Stefan, 2002) ).     

בהקשר זה חשוב לציין את ההשפעה של הסטיגמה העצמית של המתמודדים על התפקוד בעבודתם ואת סיכוייהם להתקבל או אפילו לחפש עבודה. סטיגמה עצמית מוגדרת כדרך שבה הפרט מתייחס לעצמו בהתאם לסטיגמה הקיימת כלפי הקבוצה שאליה הוא משתייך (Corrigan & Watson, 2002). לשון אחר, אדם שנמנה על קבוצת מיעוט מסוימת (למשל, "חולי נפש") עלול להכיל את כל הסטריאוטיפים והדעות הקדומות הקיימים כלפי קבוצה זו (הסטיגמה הציבורית) על עצמו. הפנמת הסטיגמה הציבורית העצמית עלולה לפגוע בדימוי ובערך העצמי וכן לגרום למתמודד לצמצם את קשריו החברתיים כדי למנוע דחייה חברתית ובושה. טיבה של ההימנעות הוא להתרחב עד כדי צמצום משמעותי של חיי הפרט גם בתחומי העבודה, הפנאי והמשפחה. מאפיינים קוגניטיביים נוספים הקשורים להפנמת הסטיגמה הציבורית והחלתה על העצמי כוללים: בושה, פסימיות, חוסר מוטיבציה, חרדה חברתית, חוסר אונים נרכש ואף סימפטומים שליליים (Link, Struening, Neese-Tode, Asmussen, & Phelan, 2001;  Perlick, Rosenheck,  Clarkin, Sirey, Salahi,  Elmer, et al., 2001)  

תוכנית לצמצום הסטיגמה והגברת ההכלה החברתית של מעסיקים כלפי המתמודדים עם מחלות פסיכיאטריות

בחלק זה נציע תוכנית אופרטיבית, שתכליתה צמצום הסטיגמה והאפליה של המעסיקים כלפי המתמודדים. התוכנית מתבססת על שתי אסטרטגיות אשר הראו את היעילות הרבה ביותר בצמצום הסטיגמה כלפי המתמודדים, ואשר שילובן הראו את היעילות הרבה ביותר (Corrigan, River, Lundin, Penn, Uphoff-Wasowski, Campion, et al, 2001; Corrigan &  Gelb, 2006, Ritterfeld & Jin, 2006).

האסטרטגיות הן: (1) חינוך והסברה - שיפור הידע בנוגע למחלות פסיכיאטריות והפרכת המיתוסים הקיימים.  (2) מגע - מפגש בלתי אמצעי של קבוצות היעד עם המתמודדים.   מטרתן של אסטרטגיות אלה הן לענות על מרכיבי הסטיגמה השונים ובכך להשפיע על התנהגות המעסיקים. לשון אחר, הרחבת הידע של המעסיקים בתחום בריאות הנפש (מרכיב קוגניטיבי) ומפגש בלתי אמצעי עם מתמודדים אשר מתארים את סיפורם האישי (מרכיב רגשי), עשויים להשפיע על הנכונות של המעסיקים להעסיק בהווה או בעתיד מתמודדים, וכן לסייע לעובדים קיימים בזמנים של משבר על רקע נפשי (מרכיב התנהגותי). בנוסף, מתן סנקציות חיוביות (מענקים או הקלות למעסיקים – דוגמת הצעת חוק עידוד העסקת אנשים עם צרכים מיוחדים, 2007), מתן מימון להתאמות במקום העבודה,  והטלת סנקציות שליליות למעסיקים המפלים עובדים או מועמדים פוטנציאליים על רקע של מוגבלות (חוק שוויון לאנשים עם מוגבלות, 1998), עשויים לשנות את התנהגות המעסיקים.

 תיאור התוכנית

(התוכנית המוצעת הינה רק אבטיפוס הניתן להתאמות לפי צרכי מעבירי ומשתתפי התוכנית).

התוכנית תתפרס על פני 4 מפגשים עם קבוצה של כעשרים עד שלושים מעסיקים. כל מפגש יארך כשעה וחצי. ההגדרה של מעסיק בתוכנית זו היא: "כל אדם בעל תפקיד ניהולי בעסק הנבחר אשר עוסק בקבלת והעסקת עובדים". התוכנית תתמקד במעסיקים אשר להם הכוח לאפשר או למנוע תעסוקה בשוק החופשי למתמודדים. בנוסף, התוכנית תיועד גם לסטודנטים לתואר שני במנהל עסקים אשר בעתיד ישתלבו בעמדות מפתח בעולם העסקי והציבורי.

המפגשים יועברו על ידי מתמודדים (להלן מעבירי התוכנית). העברת גוף הידע הקשור לבריאות הנפש תעשה על ידי איש מקצוע המתמודד עם מחלה פסיכיאטרית. על מנת למנוע מצב של תת קטגוריזציה (sub typing), שבו המתמודד ייתפס כלא מייצג את אוכלוסיית המתמודדים ("הוא יוצא מן הכלל, רוב המתמודדים ממש לא ברמה שלו"), התוכנית תועבר על ידי 8-10 מתמודדים, אשר ייקחו חלק במרכיבי התוכנית השונים. זאת ועוד, כפי שמוצע על ידי שטרוך וחבריה (2007), יש צורך בגיוון באנשים ובמחלות כך שיקטן הסיכוי להכללה לקבוצה אחרת, וכן חשוב לדאוג לחשיפה לטווח רחב של מחלות ומצבים (למשל, גיוון בחומרת המצב: אנשים במצב של שיפור לעומת אנשים במצב של מוגבלות רבה יותר). לכן, המתמודדים אשר יעבירו את התוכנית יהיו על רצף התפקוד וההחלמה, ובכל מקרה יודגשו ההיבטים הנורמטיביים באישיות ובתפקוד לצד ההיבטים החולים (שטרוך, שרשבסקי, בידני אורבך, לכמן, זהבי ושגיב, 2007). לבסוף, במהלך התוכנית תינתן תמיכה אישית וקבוצתית למעבירי התוכנית. במפגשים אלה יושם דגש על הקשיים והבעיות העולות מן המפגשים עם המעסיקים ועל דרכי ההתמודדות איתם. חשיבות מפגשי התמיכה הקבוצתיים והאישיים נעוצים בכך שטבעם של מפגשים שבהם אדם מספר על התמודדותו עם משברים על רקע נפשי כרוכים בחשיפה אישית גבוהה של התנסויות חיים קשות. חשיפה מעין זו יכולה לעורר רגשות וקשיים אצל חלק ממעבירי התוכנית ואולי אף לגרום להם לנזק (Link, Phelan, Bresnahan, Stueve, & Pescosolido 1999). כיוון שאחת ממטרות התוכנית היא לגרום להעצמה אישית וקבוצתית של המתמודדים, התמיכה השוטפת במהלך התוכנית מהווה נדבך מרכזי בבניית התוכנית ויישומה.

תיאור המפגשים:

המפגש הראשון יכלול היכרות בין המשתתפים למעבירי התוכנית. כל מעסיק יציג את תפקידו במקום עבודתו וכן, במידה והעסיק מתמודד בעבר, יתבקש לתאר בקצרה את חוויות העסקתו. לאחר מכן, מעבירי התוכנית יספרו בקצרה על עצמם. בחלק השני של המפגש תועבר הרצאה על ידי בעל מקצוע מתחום בריאות הנפש (פסיכיאטר או פסיכולוג, אשר מתמודד בעצמו עם מחלה פסיכיאטרית) – הרצאה אשר תעסוק במחלות הפסיכיאטריות השונות והדרכים שהן באות לידי ביטוי. בסוף המפגש ייערך דיון בין המשתתפים למעבירי התוכנית בנוגע לחוויות האישיות שלהם עם הסימפטומים של המחלה – תוך התייחסות להשפעת הסימפטומים על התפקוד בעבודה.

החלק הראשון של המפגש השני יעסוק בסוגי הטיפול והשיקום השונים למתמודדים, תוך דגש על מודלים שונים של שיקום והחלמה. בחלק זה תינתן התייחסות מיוחדת לתעסוקה כחלק מכריע בתהליך השיקום וההחלמה. כמו כן, בחלק זה יוצגו החוקים השונים אשר נוגעים להעסקת אנשים עם מוגבלות, תוך תיאור הזכויות והחובות של המעסיקים בתחום זה. הדגש בחלק הנוגע לחקיקה יושם על התאמות במקום העבודה למתמודדים (למשל, שעות עבודה גמישות, ימי חופש רבים יותר, סיוע של חונך), וכן על ההטבות המגיעות למעסיקים אשר מעסיקים אנשים עם מוגבלות. בחלק השני של המפגש שני מתמודדים יספרו את סיפורם האישי תוך התמקדות בהשפעת המחלה על עבודתם בהווה ובעבר. במהלך הסיפורים האישיים תהיה למשתתפים הזדמנות להעלות שאלות ומחשבות בכל הנוגע להתמודדות עם מחלות פסיכיאטריות.

המפגש השלישי כולו יוקדש לסיפורים אישיים ודיונים אשר יתפתחו ויופרו כתוצאה מהם. חשוב להדגיש כי נמצא כי סיפורים אישיים של מתמודדים לקבוצות שונות באוכלוסיה יש השפעה חיובית על הידע, האמפתיה, והסטיגמה כלפי המתמודדים (Shor & Sykes, 2002), והם מהווים את אחד הדרכים הטובות ביותר ליישום האסטרטגיה של מגע (contact).

במפגש הרביעי, ואחרון, תינתן במה למשתתפי התוכנית (מעסיקים) לשתף את מעבירי התוכנית במחשבות, רעיונות, רגשות שעלו כתוצאה מהשתתפות בתוכנית. בנוסף, ייערך סיכום של מעבירי התוכנית בכל הקשור להתמודדות עם מחלת נפש וכיצד היא משפיעה על תעסוקה. לבסוף, מעסיקים אשר מוכנים להעסיק מתמודדים ישאירו את פרטיהם להמשך הקשר במסגרת של "תעסוקה נתמכת".

סיכום
עבודה מהווה מרכיב מרכזי בחיי הפרט ומספקת צרכים אישיים וחברתיים רבים. אחת מהשאלות הראשונות שעולות במפגש בינאישי היא: "היכן אתה עובד"? דבר הממחיש את העובדה כי העבודה, וסוג העבודה, מהווים סטאטוס בולט בחיי הפרט. סטאטוס בולט נוסף, בעל השפעה רבה על חיי הפרט הינו תיוגו כ"חולה נפש". לנוכח המספרים המצביעים על כך שאחוז האבטלה בקרב המתמודדים עם מחלות פסיכיאטריות הוא כה גבוה, ניתן לטעות ולחשוב כי קיים קשר חד חד ערכי בין התמודדות עם מחלה פסיכיאטרית לבין חוסר יכולת לעבוד. במאמר זה התרכזנו במשתנה אחד אשר עשוי להסביר, לפחות חלקית, את אחוזי האבטלה הגבוהים בקרב מתמודדים: עמדות והתנהגות המעסיקים כלפי המתמודדים. במחקרים שונים נמצא כי מעסיקים מחזיקים בעמדות שליליות כלפי המתמודדים ולעיתים מונעים מהם, באופן ישיר או באופן עקיף, להתקבל או להתקדם בעבודה. לכן, התערבות שמטרתה צמצום העמדות השליליות וגילויי האפליה כלפי המתמודדים נחוצה על מנת להגדיל את הזדמנויות התעסוקה למתמודדים. במאמר זה הצענו תוכנית התערבות הנשענת על שתי אסטרטגיות מרכזיות לצמצום סטיגמה ואפליה: חינוך והסברה בתחום בריאות הנפש, ומפגש בין המתמודדים לקבוצת המטרה – במקרה זה קבוצת מעסיקים. התוכנית מחולקת לארבעה מפגשים וכוללת העברת גוף ידע בתחום בריאות הנפש, מפגש בין המתמודדים למעסיקים, ודיונים הנוגעים להתאמות ולצרכים הייחודיים הן,של המתמודדים והן של המעסיקים בתהליך ההעסקה. בנוסף לכך, פעילות ברמה הממסדית, אשר מקדמת חוקים אשר מצד אחד מקנים הטבות למעסיקים ומצד שני מענישים אשר מפלים אנשים על רקע מוגבלותם, עשויה להשלים את משולש ההתערבות מצמצמת הסטיגמה דרך שלושת רכיביה: קוגניציה (ידע ומידע בתחום בריאות הנפש), רגש (הגברת האמפתיה כלפי המתמודדים) והתנהגות (מתן הזדמנויות תעסוקה בשוק החופשי למתמודדים). אומנם הדרך עדיין ארוכה עד לאינטגרציה מלאה ושלמה של אנשים עם מוגבלות בכלל, ואנשים עם מוגבלות פסיכיאטרית בפרט, בתחום התעסוקה, אך אנו מקווים כי יישום תוכניות לצמצום סטיגמה בקרב מעסיקים ישפרו במקצת את המצב הקיים כיום.

מקורות

בריאות הנפש בישראל. שנתון סטטיסטי 2006. משרד הבריאות, ירושלים.

דודאי, ר., לייטנר, ר., ווקס ס. (2007). העבודה כמפתח להחלמה. שיקום והחלמה בבריאות הנפש – פרקטיקה, מדיניות ומחק. עורכים: הדס לידור, נעמי ., ולכמן, מקס. הוצאת ליתם.

משוניס, ג', ג' (1998). סוציולוגיה. האוניברסיטה הפתוחה.

חוק שיקום נכי נפש בישראל, תש"ס

שטרוך, נ., שרשבסקי, י., בידני אורבך, א., לכמן, מ., זהבי, ט., ושגיב, נ., (2007). סטיגמה, אפליה ובריאות הנפש בישראל: סטיגמה כלפי אנשים שחלו במחלה פסיכיאטרית וכלפי טיפול נפשי. מאיירס-ג'וינט- מכון ברוקדייל, משרד הבריאות והמכון הלאומי לחקר שירותי הבריאות ומדיניות הבריאות.

שרשבסקי, י. שיקום נכי נפש בקהילה בישראל – תהליכים ואתגרים (2006). בתוך: שירותי בריאות הנפש בישראל: מגמות וסוגיות. עורכים: אורי אבירם ויגאל גינת. הוצאת צ'ריקובר.

Aghanwa, H.S., (2004). Attitude toward and knowledge about mental illness in Fiji islands. International Journal of Social Psychiatry. 50(4):361-75.

Anthony, W. A., & Blanch, W. (1987). Supported Employment for Persons who are Psychiatrically Disabled: An Historical and Conceptual Perspective. Psychosocial Rehabilitation Journal, 11(2), 5-23.

Aviram, U. (1996). Mental health services in Israel at crossroads: Promises and pitfalls of mental health services in the contexts of the new national health insurance. International Journal of Law and Psychiatry, 19: 327-372.

Balwin M.L., & Marcus S.C.,. (2006). Perceived and measured stigma among workers with serious mental illness. Psychiatric Services. 57 (3), 388-392.

Corrigan P.W., River L.P., Lundin R.K., Penn D.L., Uphoff-Wasowski K, Campion J, Mathisen J, Gagnon C, Bergman M, Goldstein H, and Kubiak M.A., (2001). Three strategies for changing attributions about severe mental illness. Schizophrenia Bulletin. 27(2):187-95.

Corrigan P.W, Watson AC. (2002). The paradox of self-stigma and mental illness. Clinical Psychology: Science and Practice, 9:35–53.

Corrigan P.W. (2004). Beat the stigma and discrimination! Four lessons for mental health advocates. Center for Psychiatric Rehabilitation at Evanston Northwestern Healthcare and the Chicago Consortium for Stigma Research

Corrigan, P.W., & Kleinlein, P., (2005). The impact of mental illness stigma. In: P.W. Corrigan (Ed.), On the stigma of mental illness (pp. 11-33). Washington DC: American Psychological Association

Corrigan P.W. (Ed.) (2005). On the Stigma of Mental Illness: Practical strategies for research and social change. Washington DC: American Psychological Association.


Corrigan P.W. & Gelb, B. (2006). Three Programs That Use Mass Approaches to Challenge the Stigma of Mental Illness. Psychiatric Services, 57, 3.

Corrigan,P.W., Larson, J.E., Watson, A.C., Boyle, M., & Barr, L. (2006). Solutions to Discrimination in Work and Housing Identified by People With Mental Illness. The Journal of Nervous and Mental Disease. 194: 716–718.

Deegan, P.E. (1997C). Spirit breaking: When helping proffesional hurt. In L. Spaniol, C. Gagne, and Koeheler (Eds.), Psychological and social aspects of psychiatric disability (pp. 348-357). Boston: Center for Psychiatric Rehabilitation. (Reprinted from Humanistic psychologist, 18(3), pp. 301-313, 1990).

Henry A.D., & Lucca A.M., (2004). Facilitators and barriers to employment: the perspectives of people with psychiatric disabilities and employment service providers. Journal of prevention, assessment and rehabilitation. 22 (3), 169-182.

Goffman, E. (1963). Stigma: Notes on the management of spoiled identity. Englewood Cliffs, NJ: Prentice Hall

Link, B., Phelan, J., Bresnahan, M., Stueve, A., & Pescosolido, B.A., (1999). Public conceptions of mental illness: Labels, Causes, Dangerousness and Social Distance. American Journal of Public Health. 89: 1328-1333.

Link, B., Struening, E., Neese-Todd, S., Asmussen, S., & Phelan, J. (2001). Stigma as a barrier to recovery: The consequences of stigma for self-esteem of people with mental illness. Psychiatric Services, 52, 1621-1626.

Marwaha, S & Johnson, S., (2005). Views and experiences of employment among people with psychosis: a qualitative descriptive study. International Journal of Social Psychiatry. 51(4):302-16.

Perlick, D., Rosenheck, R., Clarkin, J., Sirey, J., Salahi, J., Elmer L. Struening, & Bruce G. Link. (2001). Stigma as a barrier to recovery: Adverse effects of perceived stigma on social adaptation of persons diagnosed with bipolar effective disorder. Psychiatric Services, 52, 1627-1632.

Pincus, F.L. (1999a). From individual to structural discrimination. In: F.L. Pincus & H.J. Ehrlich (Eds.), Race and ethnic conflicts: Contending views on prejudice, discrimination, and ethno violence (pp. 120-124). Boulder, CO: Westview Press.

Ritterfeld, U., & Jin, S.A. (2006). Addressing media stigma for people experiencing mental illness using an entertainment-education strategy. Journal of Health Psychology . 11(2):247-67 .

Rusch N. Angermeyer M.C. & P.W. Corrigan (2005) Mental Illness Stigma: Concepts, Consequences, and Initiative to Reduce Stigma. European Psychiatry, 20, 529- 539.

Scheid T.L. (2005). Stigma as a barrier to employment: Mental disability and the Americans with Disabilities Act. International Journal of Law and Psychiatry. 28, 670–690.

Shor, R., & Sykes, I.J. (2002). Introducing structural dialog with people with mental illness into the training of social work students. Psychiatric rehabilitation journal. 26 (1): 63-69.

Stefan, S. (2002). Hollow promises: Employment discrimination against people with mental disabilities. Washington, DC. American Psychological Association.

Stuart H. (2006). Mental illness and employment discrimination. Current opinion in psychiatry. 19, (5), 522-526.

Tal, A., Roe, D., & Corrigan, P.W., (2007). Mental Illness Stigma in the Israeli Context: Deliberation and Suggestions. International Journal of Social Psychiatry. 53 (6), 547-56.

Wahl .O.F.(1999). Mental health consumers’ experience of stigma. Schizophrenia Bulletin. 25:467-478.