פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
תיקון והתפתחות היכולת לאכפתיות: המקרה של האם השלישית ובניהתיקון והתפתחות היכולת לאכפתיות: המקרה של האם השלישית ובניה
תיקון והתפתחות היכולת לאכפתיות: המקרה של האם השלישית ובניה

תיקון והתפתחות היכולת לאכפתיות: המקרה של האם השלישית ובניה

מאמרים | 26/4/2021 | 2,904

לפי ויניקוט, התפתחות היכולת לאכפתיות כלפי האחר תלויה ביכולתה של האם לתת מקום ליציריו של התינוק. אולם כאשר האם משוקעת בהגנות נוקשות כנגד דיכאון, במקום אכפתיות מתפתחת נטייה לתיקון כוזב. במאמר זה מוצגים בהרחבה רעיונותיו של ויניקוט, ומומחשים דרך הסיפור התנ"כי של לאה ובניה.

תיקון והתפתחות היכולת לאכפתיות

המקרה של האם השלישית ובניה

מאת זיו טל וייבל

 

"גדולים מאורעות העולם, ומאחר שלא נוכל לחפוץ שיעמדו ולא יארעו כלל, ושלום על העולם, הרי אין אנו זכאים לארר גם את יצרי הלב המחוללים אותם: כי דבר אינו מתקדם בלא אשם ובלא יצר-לב" (מאן, 1955, עמ' 222)

 

הבשלה, תלות ויכולת לאכפתיות

 

תיקון ואכפתיות

לפי ויניקוט, היכולת לחוש אשמה ולרצות כתוצאה מכך לערוך תיקון היא אבן דרך בהתפתחות המנטלית של הפרט מתלות לעצמאות. נקודת המוצא של תהליך זה היא תלות מוחלטת באם כ"סביבה מאפשרת". בשלב זה לתינוק עדיין אין יחס לאחר, ועל כן הוא יכול להיחוות על ידי האחר כנעדר-רחם (ויניקוט, 1960ב). משנרכשה היכולת לחוש אשמה, התינוק עובר לעבר שלב של הכרה במה שהוא "לא אני" – שלב שבו הוא מסוגל לראות את האחר ככזה, ובהמשך לראות את אותו אחר גם באופן אכפתי (ויניקוט, 1960א). עבור ויניקוט, אפוא, דווקא כדי להגיע לבשלות ולאי תלות/ עצמאות, נדרשת תלות.

בתיאורו את תהליך הבשלת היכולת לאכפתיות, ויניקוט (1963) נשען על רעיונות שהגתה קליין על המעבר מעמדה סכיזו-פרנואידית לעמדה דיכאונית (1936). עם זאת, בשונה מקליין, ויניקוט מדגיש את התלות בסביבה כתנאי הכרחי וחשוב, במיוחד בשלב הטרום שפתי, שבו התינוק והאם הם יחידה אחת (ויניקוט, 1960ב, 1956). הבשלתו והתקדמותו של התינוק לעבר פיתוח אכפתיות מושפעת לדידו מ"התנאי הסביבתי", המגולם ביכולת האם להוות סביבה, רקע שעל גבו מתאפשרת התפתחות. בהמשך חייו, יפנים התינוק את הסביבה המחזיקה במציאות שחווה בראשיתם. מנקודת מבט זאת, על הסביבה מוטלת משימה לא פשוטה: החזקה של התינוק באופן שיאפשר תלות מלאה, עד כדי כך שהתינוק לא יחוש שהוא תלוי במשהו. במצב כזה, מה שבמבט מבחוץ נדמה שהתינוק תלוי בו, במבט מבפנים נחווה בפשטות כקיים (ויניקוט, 1963, 1960ב, 1956, 1955).


- פרסומת -

 

אינטגרציה וממד הזמן

אחד המאפיינים העיקריים של האם כסביבה בהקשר זה הוא החזקה של ממד הזמן, שמאפשרת לאם להחזיק את התינוק כ"אחד" על פני רצף הזמן. מכיוון שחווייתו של התינוק מקוטעת ואין בכוחו להחזיק בעצמו את ממד הזמן, מנקודת מבטו האם מורכבת משתי אימהות, התואמות לשני מצבים עיקריים שבהם הוא מתקיים – כאשר הוא מסופק, וכאשר הוא שרוי בחסך. במצב הראשון, כאשר התינוק רגוע או חווה ריגוש עם הסביבה, האם היא עבורו "אם סביבה", ואליה מופנים רגשי החיבה שמראה התינוק במצבו המסופק. במצב השני, כאשר התינוק יצרי, רעב וחסר מנוח, האם היא עבורו "אם אובייקט". כשהתינוק רעב, למשל, היצר שלו דוחף אותו להכניס לתוכו ככול שיוכל מחוצה לו, מן הסביבה, לקחת ולהשתלט על הטוּב שבבעלותה.

לפי ויניקוט, על האם כאובייקט מוטל להכיל את התינוק היצרי ולשרוד אותו: לא לראות את פעולתו היצרית כמכוונת להרע לה או לקחת ממנה, אלא להיות פנויה לזהות את היצר ולהגיב בהתאם. חשוב שהאם לא תבלבל בין רעב או חסך אחר, ושלא תפנה להאכלה כפתרון לכל חסך. חשוב גם שתשרוד לא משום שהתינוק הגן עליה. משימת ההישרדות הזאת אינה פשוטה כלל, וההצלחה בה אינה מחייבת ביצוע מושלם, אלא מוכוונות לתינוק ויכולת להתאים ולהתאים מחדש כסביבה. מוכוונות האם לאורך הזמן היא קריטית, מפני שהיא מסייעת לתינוק לזהות את תחומו ופנימיותו, על יצריו וצרכיו – וכך בהדרגה תורמת להבניית ניצני זהותו.

נקודת מבטה של האם על עצמה היא בעלת ערך רב, וחשוב שהיא בעצמה לא תתפוס עצמה כפי שתופס התינוק, כמי שמחולקת לשתי אימהות (ובהתאמה את התינוק כמחולק לשני תינוקות). כאשר האם מצליחה לשרוד את המצבים השונים לאורך זמן, התינוק מצליח בהדרגה לשלב בין שתי האימהות המנוגדות בתוכו, לערוך אינטגרציה ולגלות את אימו. באמצעות האינטגרציה, התינוק "זוחל" לעבר אכפתיות, כשהוא מתחיל לשאת את החרדה שהייתה כלפי האם-אובייקט ולהמיר אותה באכפתיות ובדאגה לאם (שהיא למעשה אשמה ביחס לאם) וברצון לתיקון כלפי האם-סביבה. במונחים של קליין, שמהם ויניקוט שואב, בנקודה זה מתקיים המעבר מעמדה סכיזו-פרנואידית חרדה לעבר עמדה דיכאונית המתאפיינת באשמה ביחס לאם.

 

אינטגרציה, תיקון ויצירתיות

כחלק מתהליכי התיקון, התינוק (ובהמשך הילד) מביא לאם במצבו הרגוע את החיבה שבתוכו. לשם הצלחת התיקון נדרש מהאם-סביבה להצליח לקבל לאורך זמן את מה שנותן התינוק, ללא נקם, דיכאון או פגיעה אישית, שעלולים לנבוע ממצבה הנפשי (ללא קשר אליו) או מהיצרים שהפגין קודם. היכולת של האם כסביבה לקדם את התיקון מושפעת מיכולתה לתפוס מלכתחילה את התינוק כאחד, על חלקיו המנוגדים. כאשר היא מקבלת את ניסיון התיקון ואת הנתינה של התינוק, היא מאפשרת לו לתפוס דרך עיניה שאפשר לקבל את הניגוד בתוכו, וכך מאפשרת אינטגרציה גם בתוכו. באופן זה מתאפשר חיבור ליצר – אך כעת ללא ההרס והחרדה שנבעו מחוסר היכולת לשאת את הניגוד. למעשה, לפי ויניקוט, ברגע שהמציאות החיצונית הייתה מסוגלת למקם עצמה במצב היות (being), היא אפשרה גם לתינוק להתקיים ללא חשש באותו המצב ולהתחבר ליצר שלו, דרך הפנמה של המציאות החיצונית והזדהות ראשונית איתה. תהליך זה אינו נקודתי, אלא חוזר על עצמו שוב ושוב בזכותה של האם שמסייעת לתינוק כסביבה מחזיקה.

לפי ויניקוט (1971א), האינטגרציה והתיקון תורמים לפיתוח יצירתיות, שאותה הוא מתאר כקשורה ליכולת להשפיע על המציאות החיצונית. ביחסי הגומלין של התינוק עם האם, התיקון הוא יצירה בעלת השפעה בסביבה; בהתאם, גם אופני יצירתיות נוספים בהמשך שואבים מקורותיהם מהיצר. כך, היצירה של התינוק משפיעה תחילה על האם-סביבה, ובהמשך על סביבתו, שתגולם במציאות החיצונית בכלל. אך אין מדובר על השפעה חד-כיוונית בלבד, מכיוון שתנאי חשוב עבור התהליך הוא ההכרה של הסביבה בתיקון שנותן התינוק. כאשר הסביבה נותנת מקום ליצר הכן ומכירה בהשפעתו, מתאפשרת ראשיתו של קשר עמוק ואמיתי יותר בין התינוק לסביבתו (ויניקוט, 1971ב).


- פרסומת -

מכיוון שהאינטגרציה מאפשרת לתינוק להיווכח כי מה שנשבר יכול להתאחות ולעבור תיקון, היא מספקת לו מושג (מעט) בהיר יותר על ממד הזמן, ומחברת את רצף הזמן בחווייתו. הרווח מכך עבור התינוק הוא עצום: התינוק כעת הוא פרט אינדיבידואלי, יחידה עצמאית שלה פנים וחוץ, ויש לו (מעט) יותר אחריות אישית. יתר על כן, לתינוק כעת ניצני יכולת של אינטגרציה בין אובייקטים מנוגדים, והיכולת האינטגרטיבית החדשה מאפשרת לו לשאת בסבלנות עמימות וספק בתוכו ובאחר. היכולת של התינוק לשאת חרדה במציאות חייו היא הפנמה של היכולת של אמו, שיש ביכולתה לראות לנגד עיניה מה הוא עשוי להיות (ויניקוט, 1971ג). עם זאת, במקרים שבהם האם לא הצליחה להיות לרקע, הפרט מתקשה לשאת את היצר ללא התעוררות של חרדה. מבחינתו, אין ליצר מקום בקשר עם סביבתו, ואין לו זכות להיות אחראי על היצר בתקשורת מול הסביבה. כך נפגמת ההבשלה לשלב הבא, של תחושת אשם על היצר ורצון לתהליך תיקון כן כלפי הסביבה. התקשורת מול הסביבה במצבים אלו לרוב תהיה מייאשת (ויניקוט, 1963).

 

היכולת להמתין והיכולת להיות לבד

היבט נוסף של הפנמת האם כסביבה מיטיבה ושל הבשלות שנובעת מכך הוא היכולת להיות לבד (ויניקוט, 1958). מכיוון שהפרט מפנים את סביבת האם כרקע המקנה ביטחון, באופן פרדוקסלי גם כאשר הוא נמצא לבד הוא בעצם ביחד עם הסביבה שהופנמה ותומכת בו. על מנת להיות סביבה מסייעת בראשית חיי התינוק, על האם לגלות סבלנות ולתת לו להתקיים כמשוחרר מהצורך להגיב לה, מבלי לנקוט תגובה מזרזת או מעכבת. ויניקוט (1941) מתאר כיצד היכולת של המבוגר להמתין לפעולת התינוק מאפשרת לתינוק לא לחשוש ממה שרוצה לקחת או לתת לעצמו, ולפעול בהתאם לרצון – ובעצם להיות לבד בנוכחות האם כסביבה. לעומת זאת, אם האם תפעל מתוך צורך להרגיע מתח – בעיקר את המתח שבה עצמה – היא תהיה זקוקה לכך שהתינוק יהיה כפי שהייתה רוצה מייד, ברגע זה. במצב זה היא תתקשה לתפוס אותו לאורך זמן ולראות מעבר לצרכיה, ולכן תתקשה להתבונן בו ולראות את מה שיוכל להיות בעתיד, וכך תתרום פחות לצמיחתו.

יכולת הסביבה להמתין למה שעולה מתוך התינוק קשורה גם היא להתפתחות האכפתיות: בזכות ההמתנה התינוק יכול לזהות את אשמתו שלו על מה שאכן לקח מהסביבה המחזיקה – חלב, זמן, ומושקעות רגשית. כשהמתנה מתאפשרת, קל לו יותר לזהות את האשמה הכנה, הנקייה מהפרזות והאשמות הסביבה, וכך האשמה שלו תהיה מחוברת יותר, ובהתאם – תוביל לתיקון כן יותר, שיתבטא גם בהמשך החיים. במילים אחרות, בזכות ההמתנה הסבלנית נפתח מרחב פוטנציאלי שאליו יוכל הפרט להביא הכרת תודה לאם על שנתנה לו, ולא אסירות תודה על שהקריבה עבורו (ויניקוט, 1971ד). ללא רקע סביבתי סבלני המגלה אמון ביכולתו של התינוק להתפתח, התינוק יתקשה יותר לפתח אכפתיות, ויוותר בו חסך התפתחותי. בהמשך, לאורך חייו כילד וכמבוגר, סביר שיילכד בחסך זה, דרך הפנמה של הפגיעה הסביבתית ושל החוסר (ויניקוט, 1954). כך, ללא אכפתיות, יתפתח ויגדל התינוק בגישה חסרת רחמים כלפי אותה הסביבה (ויניקוט, 1958).

 

תיקון כוזב ועצמי כוזב

ויניקוט (1948) מציין כי מטופלים מסוימים מציגים אשמה ורצון לתיקון ללא אכפתיות, ואף להפך, בעוד שהמטפל חש שהתיקון והאשמה הם מלאכותיים. מטופלים אלה נראים ככלואים בניסיונות התיקון שלהם. במצבים כאלה, שויניקוט מגדיר כ"תיקון כוזב", המטופל מזדהה עם האם מילדותו ועם התארגנותה בנוקשות הגנתית במרחב שבו הוא מתקיים אז והיום לנוכח דיכאון ולנוכח רגשי אשם לא מודעים שעלו בה, ומנותק מיצריו.

לפי ויניקוט (1960א), סיבות דומות מובילות גם ליצירת עצמי כוזב. עקב הניתוק מהחלקים היצריים שבו, הפרט חווה תחושת ריקנות סביב היחסים עם האם, או חד-צדדיות בתהליך הנתינה. אף שהוא אינו בשל לכך, מוטל עליו להשאיר בהיחבא את היצר מחוץ ליחסים. כך, במקום חיבור ליצר ותיקון ממקום כן שנובע ממקור פנימי, הפרט "מתחפש" בשירות הישרדותה של הסביבה ועמל כדי לתקן את מצב רוחה באמצעות הגשת "מנחה" של תיקון כוזב (ויניקוט, 1948). בחלק מהמקרים שאותם ויניקוט מתאר, היכולת לאכפתיות הושגה – לפחות באופן חלקי – אך היא מוחבאת, ולפרט אין אפשרות להשתמש בה ולשכלל אותה. כך נקטעת גם היכולת לתפוס אובייקט שלם, שעוד לא התייצבה באופן עקבי, מפני שלפרט אין מקום מתאים "להתאמן" על היותו פרט. במקום זאת, עליו להתמודד ולהגיב לחלקיותו שלו ולחלקיותה של אמו. במילים אחרות, במקום התמודדות עם משימתו האישית, על הפרט במצב זה להתמודד עם החומר הנפשי הבלתי-נסבל שהאם השליכה מתוכה על הסביבה ועליו – השלכה שאפשרה לה להשתמש בסביבה ובפרט להחזקתה.

 

הדיכאון של האם השלישית ואישיותם של בני ישראל

את הרעיון של ויניקוט על נטייה של מטופלים מסוימים לתיקון כוזב שמקורו בהתארגנות הגנתית של האם אבקש להמחיש כעת דרך מערכת היחסים של לאה המקראית ובניה, כפי שהם מתוארים בספר בראשית, אך גם בספרים "יוסף ואחיו" מאת תומאס מאן (1955) ו"ראשית: פעמים ראשונות בתנ"ך" מאת מאיר שלו (2008), המוסיפים ומרחיבים את הסיפור המקראי. לטעמי, בשני הספרים הללו ניכרת הבנה מדויקת ובהירה של נפש האדם, ולכן הם עשויים להעשיר מאוד את רעיונות הפסיכולוגיים המובאים במאמר.


- פרסומת -

 

לאה, האחות השנואה

ראשית סיפורה של לאה ביחסי אחיות מורכבים ועתירי קנאה במשפחת לבן, לאה הבכורה ורחל הצעירה: "וּלְלָבָן שְׁתֵּי בָנוֹת: שֵׁם הַגְּדֹלָה לֵאָה, וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל. וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת; וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת-תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה" (בראשית, כט טז-יז). כבר בתיאור זה אפשר להיווכח כי הסביבה ראתה את לאה ורחל כשני צידי מטבע: שם התואר שניתן לעיניה של לאה, רכות, אמנם לא מתאר את ההפך מיופי; אולם ההשוואה לתיאורים שבהם זוכה רחל – יפת תאר ויפת מראה – מרמזת על ההבדל במראה החיצוני.

כבכורה, היה מצופה מלאה להינשא ראשונה במשפחתה, אך העניינים התגלגלו אחרת. אל המשפחה הגיע קרוב רחוק, יעקב, אשר נס מקנאת אחיו שלו לתקופת מעבר בחייו שבה יעבוד בבית דודו. טרם הגעתו לבית לבן יעקב פגש במקרה ברחל, התאהב בה מייד, ורצה להינשא לה. בעקבות זאת סיכם יעקב עם לבן שיעבוד בעבורה שבע שנים. חיבת יעקב לרחל והשתלשלות העניינים שגררה הבליטה את הציפייה החברתית מלאה ואת האכזבה ממנה. המתח המשפחתי מתבטא בהתנהלותו של לבן בתום שבע שנות עבודתו של יעקב, כאשר החליף את רחל בלאה, בשונה ממה שסוכם. לבן אמנם השיב כך ללאה את זכות הראשונים, אך המרמה שהייתה כרוכה בכך רק הדגישה את הפער מעורר הקנאה בין האחיות. כך נישא יעקב ללאה ללא אהבה, לאחר שבע שנים שבהן עבד עבור רחל.

אין זה מופרך לשער שבשל מעשה המרמה של אביה לאה הרגישה בעצמה כרמאית וכמי שקיבלה דבר מה שאינו שייך לה. אף שסוף סוף נישאה, אפוא, סביר שהקנאה שהרגישה לאה לרחל מטרם רק גברה, והפער מעורר הקנאה בין מה שיש לאחותה ואין לה התעצם והתבסס. הלוא במה שללאה לא היה – יופי, ואהבת יעקב – רחל זכתה בקלות, והעדרם אצל לאה השתקף במה שיש לרחל. היופי ואהבת יעקב אמנם לא נלקחו מלאה, ומעולם לא היו שייכים לה, אך דווקא משום כך הקנאה אולי התעצמה, כאילו נלקח לה משהו שלא היה שלה.

תחושת החסר החריפה של לאה ודאי התעצמה בשל הפער הקיצוני כל כך ברגשותיו של יעקב כלפי שתי נשותיו. רחל הייתה אהובה מאוד על ידי יעקב, שנתן מעצמו בקלות רבה עבור הקשר ביניהם. על שבע השנים הראשונות שבהן עבד עבורה נאמר "וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ" (בראשית כט כ). בשונה מכך, לאה נישאה ליעקב ללא אהבתו, ואף מוגדרת כ "שְׂנוּאָה" (בראשית, כט לא). בפירושו של שלו (2008), השנאה של יעקב ללאה החלה מרגע שנישא לה במרמה.

 

שימוש בבנים בהתמודדות עם דיכאון

שלו, כמו מאן (1955), מתאר כי על אף השנאה ללאה, היא תפקדה כרעיה ללא עוררין. עם זאת, שניהם מתארים את התמודדותה המתמשכת עם מצוקה נפשית עקב שנאתו של יעקב. במקרא מתואר כיצד לאה זעקה לאלוהים שייתן לה בנים וכיצד נתנה להם שמות שמשקפים את תקוותה לשינוי:

וַיַּרְא יְהוָה כִּי-שְׂנוּאָה לֵאָה, וַיִּפְתַּח אֶת-רַחְמָהּ; וְרָחֵל עֲקָרָה. וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן: כִּי אָמְרָה, כִּי-רָאָה יְהוָה בְּעָנְיִי-כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי. וַתַּהַר עוֹד, וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֹּאמֶר כִּי-שָׁמַע יְהוָה כִּי-שְׂנוּאָה אָנֹכִי, וַיִּתֶּן-לִי גַּם-אֶת-זֶה; וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעוֹן. וַתַּהַר עוֹד, וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי, כִּי-יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים; עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ לֵוִי. (בראשית, כט לא-לד)

מדברי לאה אפשר ללמוד על סבלה, על ציפייתה שבעזרת הבנים ישתנה משהו בלב יעקב וביחסו, ועל אכזבתה. בעת הולדת בנה הראשון לאה מתייחסת ל"עוני" ורומזת בכך כנראה לחסך הנפשי. השם שנתנה לו מבטא תקווה שבזכותו היא תיראה על ידי יעקב אישהּ. בשם הבן השני עדיין מתבטאת תקווה – שבזכות בנה תישמע על ידי יעקב. בשם הבן השלישי, היא רק מקווה שאם לא זה ולא זה, אז שלפחות יולווה לה יעקב מרחל ויהיה עימה. לאחר שהיא נואשת מהתקווה לקבל את אהבתו של יעקב, עם הולדת בנה השלישי היא מוכנה לקבלו גם ללא אהבה, ללא רגשותיו, ורק להחזיק בו כשלה בהווייתו הפיזית. שלו (2008) מוסיף ומתאר כאן תחושת הקרבה מצד לאה.

כאן אפשר להתחיל ולראות את הדמיון בין לאה, המשתמשת בבניה כמענה על מצוקתה, לבין האם במקרים שמתאר ויניקוט (1954), שב"הגנה המאורגנת" שלה נגד דיכאון היא עושה שימוש בסביבתה. במתן השם לבנים אפשר לראות ביטוי בפעולה של המצוקה, והכחשה של הדיכאון – יותר מאשר מאבק כן בדיכאון.

 

מלחמה נגד יצרי הלב והעברה בין-דורית

בהמשך הסיפור התנ"כי, רחל נכנסת להיריון. על כך מוסיף מאן (1955) הרחבה ומתאר כיצד לאה מתוודעת לא רק להריונה של רחל, אלא גם לכך שיעקב מתעתד לקרוא לבנו "דומוזי", שמשמעותו בשומרית הבן הכשר, הראוי והטוב. מאן מתאר כיצד קנאתה של לאה התעצמה והיא אספה את בניה ונאמה בפניהם:


- פרסומת -

בני יעקב ולאה, לנו הקיץ הקץ. אם זו תלד לו בן – ואני מאחלת לה שלום וישע, כן ישמרו האֵלים את נפשי – לא יוסיף עוד להאיר אדוננו את פניו אלינו, [...] ומה גם אלי, ולוא אף אהיה הראשונה עשרת מונים. כי אכן ראשונה אני ושבעתיים נתנו לי אלוהיי ואלוהי אבותי ברכת שדיים ורחם. אולם, היא האהובה, ועל-כן היא הראשונה בעיניו והיא לבדה הכשרה, [...] ואת בנה, עוד בטרם יצא לאור עולם, הוא מכנה בשם דוּמוּזי, תשמענה אוזניכם. דוּמוּזי! והוא כשׂכין בלוֹעי וכשבט המכּני על הלחי, וכחבּוּרת שוֹט הוא כל אחד ואחד מכם, ועם כל-זאת אנוסים אנחנו לשאת ולסבול. [...] עלינו להיות נכונים, עליכם ועלי, ולכבוש את לבנו בשתי ידינו, למען לא יתפרץ בסערה נגד העוולה. [...] וגם את ההיא חפצתי לאהוב, ואת לבבי אֶכפה לבל יקללנה. כי לבי מושך חסד לאחות הקטנה ונרגש בחיבה לבת-השעשועים בילדוּת, אבל יצר עז סוער בו לארר את האהובה העתידה ללדת את דוּמוּזי, ורגשותיי אליה מפוּלגים כל כך, עד כי נחליתי ומיעי מתהפכים בקרבי ולא ידעתי את נפשי. (שם, עמ' 222)

להתרשמותי, נאום זה של לאה ממחיש את הקונפליקטים המנטליים שאיתם התמודדה: יצרים הרסניים של רצון לקחת אליה כל מה שיש לרחל, ומצד שני – חרדה לנוכח כל היצרים האלו וקושי לשאת אותם, אולי בושה, אולי אשמה עליהם, ומלחמה נגד הדיכאון ונגד רגשותיה. מאן רומז שלאה לא מוכנה לקבל את הקיום של הרגשות הקשים בתוכה, ושללא קבלה כזאת לא תוכל להתרחש התקדמות, ואולי גם התפתחות רגשית.

לפי ויניקוט, כאמור, תקיעות נפשית כזאת מקבעת עצמה לדור הבא. כך, היצרים השליליים ש"נתקעו" אצל לאה מכיוון שנדחו על ידה, מקבלים ביטוי עמום כרקע בחיי בניה. בנאומה, לאה כופה על עצמה לחסום את היצר לקלל את רחל ובכך היא מתייחסת ליצר כאובייקט נפרד: אף שהוא ממוקם בליבה, היא מתנגדת אליו ושואפת להשליכו מתוכה. הבנים מפנימים את היצר שהשליכה לאווירה שבה הם מתקיימים הבנים, כפי שיתגלה בהמשך בקנאתם, בפעולתם היצרית וחסרת הרחמים במעשה הנקם שלהם כלפי יוסף, ובשקר ששיקרו לאביהם על כך שבנו האהוב נטרף על ידי חיה.

 

הבנים הכלואים בהגנת האם

מאן (1955) מתאר את האחים כחסרי מנוח, עם מרכיבים של מתח תמידי באישיותם, שמתבטא בדחף להרוס ולפגוע במה שמחוץ אליהם וזר להם (כפי שהיה לא רק בזריקת יוסף לבור, אלא גם בטבח שביצעו בהמשך באנשי שכם). את חוסר המנוחה שלהם הם מנסים לפתור באמצעות נדידה מבית אביהם לעמק דותן. אולם בדומה לסוג המטופלים שמציג ויניקוט, הכלואים בהגנת האם, ניסיונותיהם להתמודד עם המתח הנפשי והמצוקה באמצעות ביטוי בפעולה כושלים, כי הם אינם מצויים במגע עם המצוקה.

המצוקה היא אפוא לא מודעת, מצויה מחוץ להישג התובנה ומובנת רק דרך ביטויה השטחי במתח הגלוי. כך, בהבנת נפשם של האחים, מאן (1955) לא מסתפק בתיאורם כאלימים וחסרי רסן גרידא, אלא מתייחס למה שלהבנתי היה הדלק הלא מודע מאחורי מעשיהם האלימים – הכאב הנפשי שבו הם עקודים: "בני יעקוב ישבו במעגל על עקביהם. [...] הם כילו מכבר את סעודתם ויושבים היו בטלים מכל מעשה, עיניהם מאודמות. גופם היה שבע, אבל את נשמתם כרסם הרעב וצרב צימאון יבש שלא יכלו לכנותו בשם" (מאן, 1955, עמ' 364). בהמשך הוא ממשיך וכותב: "וכך רבצו, שחוחים בתוך עצמם מסביב לאפר, כעשרה צרורות מלאים שברון-לב" (מאן, 1955, עמ' 368). תקיעותם של האחים, בתיאורו של מאן, לא ניכרת רק במתח נפשי אלא גם במאפיינים פסיכוסומטיים: הם מתקשים לישון וסובלים מדלקות עיניים וכאבי ראש תמידיים. דרך תיאורים אלה של מאן אפשר לראות את השפעתה הישירה של לאה על בניה: חוסר השקט בנפשה משתקף בחוסר המנוחה שלהם; עייפותה הנפשית, המיוצגת בשמה, משתקפת בעפעפיהם המודלקות בעייפותם ובקשיי השינה.

 

חוסר היכולת לסלוח וחוסר היכולת להיסלח

שלו (2008) מוסיף ומתאר את בני לאה כריקניים, חסרי עולם נפשי וכחסרי יכולת לסלוח. בתיאורו הם מצטיירים כמלאים בדחפים אלימים ולא מודעים ככלואים בשנאה על מה שנלקח להם. במונחיו של ויניקוט אפשר לומר שהם לא הצליחו להתפתח מבחינה רגשית. כאשר נראה שעולה בהם אשמה על השנאה כלפי האחר – למשל כשהיו חרדים מתגובת אביהם לאחר שזרקו את יוסף אל הבור, ובהמשך בפגישתם המחודשת עם יוסף במצרים – האשמה איננה כנה ולא מלווה ברצון אמיתי לתיקון. כמו אצל אימם ביחסה לאחותה רחל, האשמה מגיעה ממקום כוזב יותר ומההבנה של הציפייה החברתית, שנמצאת במאבק עם היצר. למעשה, יותר מאשמה זוהי בושה, שאינה נובעת מהבנת חומרת המעשה אלא מפחד מענישה על מה שבתוכם.

ומכיוון שאת הזעם והיצר שקיים בתוכם הם מייחסים למה שמחוץ להם, נראה שהם מזהים סכנה ואיום בכל מקום. כך למשל, אף שיוסף בפגישתם במצרים סולח להם באופן שנשמע כן, הם אינם מסוגלים להירגע מהחרדה על מה שעשו לו (מאן, 1955; שלו, 2008). אפילו הסליחה של יוסף מעוררת אצלם חרדה: הם לא מסוגלים להבין שהניסיון שלו לתקן את היחסים עימם הוא ניסיון כן מפני שבעולמם תיקון הוא תיקון כוזב.

מעניין להתבונן בתפיסת הזמן שלהם במונחי חוסר בשלות, בעקבות ויניקוט. אף שלא ניתן לומר שהם נעדרים תפיסה של זמן לחלוטין, יש משהו בהם שנשאר תקוע שנים קודם לכן, עוד כשהיו ילדים ונערים, בעת שקינאו ביוסף ופגעו בו, והם מתקשים לסלוח ולהיסלח גם שם במצרים שנים לאחר מכן. כפי שמתאר זאת שלו (2008), הסיבה לחוסר היכולת של האחים לתיקון אמיתי נעוצה אולי בכך שהם נותרו בדיוק כפי שהיו שנים לפני כן, בנקודה שבה השאירה אותם אימם, זועמים בקנאה, כשהשליכוהו אל הבור ובאדישות חסרת רחמים אכלו לחם בעודו זועק לעזרתם. במידה רבה, אפוא, האחים חששו לאורך השנים את אותו החשש שהיה כשהיו ילדים ונערים: חשש להינזף על התנהגותם מידי אביהם; אך למרות החשש והבושה, בתוכם עדיין זעמו על כך שנעשה להם עוול.


- פרסומת -

כך, ללא סליחה וללא רחמים, וללא יכולת לתפוס אובייקט שלם המשתנה לאורך זמן ותהליך, המשיכו האחים להיות חרדים מפני מה שרואים בחוץ ומגיע למעשה מתוכם. החרדה נבעה מהיצרים המקובעים בזמן, בעוצמה ובאיכות. מכיוון שהיצר שהפנימו הבנים אינו שייך להם במלואו, לא היה ביכולתם לקבל על עצמם אחריות עליו, להתייחס אליו באופן בשל או לחוש אשמה אישית, וכתוצאה מכך גם לא יכלו למתנו. בהתאם, כולם יחד וכל אחד לחוד נידונו ל"ישיבת עולם בבור אישיותו ובכלא טבעו" (מאן, 1955, עמ' 252).

 

סיכום

אפשר רק לשער, במידה של אמפתיה, כמה מעט כוחות נפשיים נותרו בלאה עבור בניה לנוכח החסכים בחייה, וכי לא נותר בה יצר שישמש משאב אשר יתרום להבשלתם דרך הכלתם בהשתקפות בעיניה. כך, במקום סביבה מיטיבה של "תבנית האם (מטריצה) בהעברה" (ויניקוט, 1958), בהעברתה של לאה לבניה הופנמה תבנית נוקשה ומקובעת, שבה מה שהיה אמור להיות רקע מאפשר הוחלף בהגנותיה של האם. בדרך זו, לאה השליכה על בניה את מצב רוחה שממנו חרדה, באופן שכולא ולא מחזיק אותם, ללא תנועה ושינוי לאורך זמן, ללא יצירתיות שתאפשר להשפיע על קשר עם אחר נפרד ועם המציאות החיצונית, ללא יכולת לתיקון כן – וכפועל יוצא של כל אלו, ללא יכולת לשקט ומנוחה בנפשם. במאמר זה ביקשתי להראות כיצד התבטאו אצל בני לאה ההגנות של אמם כנגד דיכאונה, אשמתה, ויצריה המוכחשים, כיצד הם נכלאו בתוך קונפליקט שהושלך לסביבתם ונותרו נטולי יכולת לראיית האחר, נטולי יצר אישי, נטולי רצון, ונטולי אחריות, אכזריים, תקועים ללא יכולת להכיל תהליך לאורך זמן, ועסוקים בתיקון כוזב.

לפי ויניקוט, כאשר הפרט העסוק בתיקון כוזב מגיע לטיפול, יצריו יימצאו במקום לא ברור מחוץ לו. הוא יחוש תקיעות שעשויה להתבטא בהעדר חיבור פנימי לתחושותיו ובתחושת ריקנות כרונית. הוא עשוי למשל להתאפיין בהגנות פסיכוסומטיות שמאפשרות לזהות באופן עמום שהכאב נמצא, אך מבלי שברור היכן, ורומזות שמשהו שהיה אמור להיות בסדר אינו כך (ויניקוט, 1948).

לשיטתו של ויניקוט, על מנת להתמודד בטיפול עם תקיעות מסוג זה בשלב הראשון יש להגיע להבנה שמקורה הוא בהגנותיה של האם כנגד מצב רוחה הדיכאוני ובחרדות האם שהושלכו. הקושי להכיר בכך עומד בבסיס הקושי של הפרט לבסס זהות ונפרדות. אחת הסיבות לעוצמת הקושי היא שעל הפרט להפריד מעליו את האם שמתקיימת בסביבתו באופן לא מודע ועמום משלב ראשוני בהתפתחותו שבו הייתה לו שליטה מועטה או אפסית על הנעשה. כאשר המטופל מצליח להפריד בין מצב הרוח של הסביבה לזה שלו, הוא יוכל להתחיל להתמודד עם חייו שלו – חיים שבהם יתעוררו אתגר ואיום חדשים סביב המפגש וההכרה עם רגשות האשם הכנים שלו.

דוגמה לתהליך שונה מזה של בני לאה אפשר לראות בסיפורו של יוסף, אחיהם, ובשינוי הנרחב שחל בו עם השנים. יוסף גדל כידוע כילד מפונק, שבטוח שכל העולם חייב לאהוב אותו ולהעריץ אותו. ניכר שהיה חסר יכולת ויסות ונדחף לומר כל שעל ליבו ללא רחמים וללא מחשבה על מי יפגע מכך. עם השנים השתנה יוסף, ועבר מחוסר בשלות לבשלות. הוא למד איפוק שמרמז על יכולתו לשאת תהליך ומתח נפשי לאורך ממד הזמן; העדר הרחמים שהפגין בהתנהגותו כילד כלפי אחיו התחלף באכפתיות; הוא רכש יכולת לראות את האחר לא באופן חלקי, ולהכילו במצבים שונים לאורך זמן על ניגודיו. הדוגמה הבהירה ביותר לכך היא אולי יכולתו לסלוח לאחים על זריקתו אל הבור, כמעין "מנחה" של תיקון על מעשיו. יתכן שמה שהוביל לסליחה ולתיקון הכן על הזוועות שעשו לו הוא ההבנה בדיעבד של מה שעורר באחים בשנות ילדותם, הבנה שאפשרה לו שלא לזהותם עם המעשה האכזרי ולראותם כבני אדם שלמים, אשר גם התנהגותם, חסרת רחמים ככול שתהיה, אינה מייצגת את כל מה שהם.

 

הערות

  1. השימוש באם כמייצגת את ה"סביבה המאפשרת" נאמן להמשגה של ויניקוט על האיכות האימהית של הסביבה. עם זאת, הדיון של בן ארי (2015) בשימוש של ויניקוט בעיקר במונחים אימהיים בכתביו מעלה כי במובנים מסוימים נכון יותר להשתמש במונח "סביבה הורית", המתאר את הקשר המשותף של ההורים התומכים זה בזה ומשתפים פעולה וכך מאפשרים סביבה פנויה ורכה יותר לצורכי התינוק ולהבשלה. יתרונו של המונח "סביבה הורית" בכך שאינו מוציא את האב מתיאור הסביבה המחזיקה..
  2. באנגלית, אי תלות ועצמאות מיוצגים על ידי מילה אחת Independence.
  3. מכיוון שהמאמר הנוכחי עוסק בעיקר בזווית הראיה של ויניקוט, אשתמש במונח "יכולת לאכפתיות", המייצג תהליך של בריאות בחיי הנפש לעומת המונח "עמדה דיכאונית" של קליין. עם זאת, חשוב בעיניי שלא למחוק את המשמעות הרבה של מושג "העמדה הדיכאונית" שהיווה כאמור בסיס תיאורטי עבור המושג של ויניקוט.
  4. ויניקוט מציע להחליף את המונח guilt ("אשמה") ב-care ("אכפתיות" או "דאגה").עם זאת, המונח "אשמה" ממחיש טוב יותר את הסבל שמתעורר מהתחושה של פגיעה באדם אחר קרוב ולכן מתאים בעיניי גם הוא לדיון בתהליכים הקשורים בשאיפה לתיקון.
  5. ב"אבל ומלנכוליה", פרויד (1917) מתאר כיצד המלנכולי מתייצב מול חלק באישיותו כאובייקט נפרד ומתנגד אליו. כמו בהגנה מפני דיכאון של ויניקוט, במלנכוליה יש רגשי אשם ושנאה לא מודעים. אצל ויניקוט (1947, 1948) רגשות האשם והשנאה קשורים ליחסי האם עם התינוק והשינוי שנוצר בעקבות הלידה, ואצל פרויד הם קשורים למה שאבד למלנכולי ביחס אליו. ברוח הקבלה זאת, מה שויניקוט (1948) מתאר כרקע שהפרט שרוי בו, מקביל למה פרויד מכנה "צלו של האובייקט" אשר נופל על האגו" (עמ' 26).
  6. המילה שבה משתמש ויניקוט (1958) במקור בהקשר זה היא ruthless, אכזריות, אך שלא במקרה היא מורה גם על משמעות של העדר שורשים והעדר רחמים (כפי שמצוין בתרגום לעברית של המאמר). התרגום העברי ל"ללא רחם" מאפשר כפל משמעות דומה אשר ממחיש גם הוא את העדר הבסיס לצמיחה, מכיוון שהוא מתייחס להעדר רחמים אך גם להעדר רחם.
  7. המקרא מקמץ ברגשות ובמחשבות של הדמויות ומשאיר כך רווח מספק להשלכה ופרשנות, כמו אלו של מאן ושלו וכמו אלו המוצגים במאמר זה. ב"ראשית: פעמים ראשונות בתנ"ך", שלו (2008) מפרש דברים ראשונים בתנ"ך, כמו למשל השנאה הראשונה בתנ"ך, בסיפורה של לאה. בפרק על השנאה, שלו מתבסס בין השאר על ספרו של מאן.
  8. באמונה שהסתובבה בקרב עמי כנען, דומזי היה אל הפריון שסימל את התחייה מחדש של הטבע ועונות השנה, ושבילה חצי שנה מעל פני האדמה ועסק בפריון וחצי שנה בשאול (שכטר, 1992).
  9. למעשה, כאשר מתבוננים בהתנהגותו של יוסף בתחילת חייו, ניכר שאין זה נכון לייחס ללאה את כל האחריות לקנאתם של האחים. אין ספק שלמציאות האובייקטיבית, של חבורת אחים שאחד מהם אהוב יותר על ידי אביו, יש משקל כבד בהשפעה על הקנאה שחוו האחים, שהייתה מתעוררת גם לו התנהלותה של לאה הייתה טובה דיה. ייתכן גם שהורים שהיו יודעים למתן רגשות קנאה טבעיים בין אחים היו יכולים למתן את הקונפליקט. ללאה אפשר לייחס אחריות רק על ההעצמה של הקנאה, על הדיכאון שממנו התגוננה, ועל ההכחשה של האשמה והשנאה שאותן השליכה ממנה.
  10. מאן (1955) כותב שבדרך למצרים שינה יוסף את שמו ל"אוסרסיף". שינוי השם מסמן בין השאר את התפתחות היכולת לאסור על עצמו להוסיף אל החוץ מתוכו (אוסר+סיף), בשונה משמו המקורי שמרמז על אולי על הוספה של מילים. יוסף, שהיה ילד שמרבה להוסיף ולדבר ולהביא מתוכו לחוץ, נפגע מכך אבל עם השנים הצליח להבין זאת וללמוד לווסת את הצורך לדבר. האיפוק איפשר לו לשמור על עצמו במצבים שונים שבהם הדיבור והחשיפה היו שמים אותו בסכנה.

 


- פרסומת -

מקורות

ויניקוט, ד"ו (1941). תצפית על תינוקות במצב מובנה. בתוך: הפסיכולוגיה של השיגעון. תל אביב: עם עובד, 2018, עמ' 33-52.

ויניקוט, ד"ו (1947). שנאה בהעברה נגדית. בתוך: עצמי אמיתי עצמי כוזב. תל אביב: עם עובד, 2009, עמ' 65-75.

ויניקוט, ד"ו (1948). תיקון בהתייחס להגנה המאורגנת של האם כנגד דיכאון. בתוך: הפסיכולוגיה של השיגעון. תל אביב: עם עובד, 2018, עמ' 57-63.

ויניקוט, ד"ו (1954). העמדה הדיכאונית בהתפתחות הרגשית הנורמאלית. בתוך: הפסיכולוגיה של השיגעון. תל אביב: עם עובד, 2018, עמ' 119-136.

ויניקוט, ד"ו (1955). וריאציות קליניות של העברה. בתוך: הפסיכולוגיה של השיגעון. תל אביב: עם עובד, 2018, עמ' 140-145.

ויניקוט, ד"ו (1956). מושקעות אימהית ראשונית. בתוך: עצמי אמיתי עצמי כוזב. תל אביב: עם עובד, 2009, עמ' 147-153.

ויניקוט, ד"ו (1958). היכולת להיות לבד. בתוך: עצמי אמיתי עצמי כוזב. תל אביב: עם עובד, 2009, עמ' 170-177.

ויניקוט, ד"ו (1960א). עיוות האני במונחים של עצמי אמיתי עצמי כוזב. בתוך: עצמי אמיתי עצמי כוזב. תל אביב: עם עובד, 2009, עמ' 202-213.

ויניקוט, ד"ו (1960ב). התיאוריה של יחסי הורה- תינוק. בתוך: עצמי אמיתי עצמי כוזב. תל אביב: עם עובד, 2009, עמ' 180-198.

ויניקוט, ד"ו (1963). התפתחות היכולת לאכפתיות. בתוך: עצמי אמיתי עצמי כוזב. תל אביב: עם עובד, 2009, עמ' 252-260.

ויניקוט, ד"ו (1971א). יצירתיות ומקורותיה. בתוך: משחק ומציאות. תל אביב: עם עובד, 1995, עמ' 89-105.

ויניקוט, ד"ו (1971ב). משחק פעילות יצירתית וחיפוש העצמי. בתוך: משחק ומציאות. תל אביב: עם עובד, 1995, עמ' 79-88.

ויניקוט, ד"ו (1971ג). תפקיד הראי של האם והמשפחה בהתפתחות הילד. בתוך: משחק ומציאות. תל אביב: עם עובד, 1995, עמ' 128-134.

ויניקוט, ד"ו (1971ד). אובייקטים של מעבר ותופעות מעבר. בתוך: משחק ומציאות. תל אביב: עם עובד, 1995, עמ' 35-56.

מאן, ת' (1955). יוסף ואחיו (כרכים א' וב'). תל אביב: ספרית הפועלים, 1973.

סמירה, ק"ב (2015). האב הסמוי מן העין: על הנכחת האב בשיח הפסיכואנליטי. תל אביב: רסלינג.

קליין, מ' (1936). אהבה אשמה ותיקון. בתוך: מלאני קליין כתבים נבחרים. תל אביב: תולעת ספרים, 2002, עמ' 53-93.

פרויד, ז' (1917). אבל ומלנכוליה. בתוך: אבל ומלנכוליה, פעולות כפייתיות וטקסים דתיים. תל אביב: רסלינג, 2008, עמ' 7-44.

שכטר, ר' (1992). קינה לצורך קאתארטי. מאזנים 9, עמ' 21-26.

שלו, מ' (2008). ראשית פעמים ראשונות בתנך. תל אביב: עם עובד.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

טל וייבל, ז. (2021). תיקון והתפתחות היכולת לאכפתיות: המקרה של האם השלישית ובניה. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=4134

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.