פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
המפץ הגדול של הנפשהמפץ הגדול של הנפש
המפץ הגדול של הנפש

המפץ הגדול של הנפש

מאמרים | 31/1/2021 | 1,519

במאמר זה מוצעת תיאוריה המסבירה את התהוות הנפש והחוויה האנושית. עקרונות התיאוריה המוצעת שאובים מתיאוריית המפץ הגדול מתחום הפיזיקה ותיאוריית האבולוציה מתחום הביולוגיה, העוסקות שתיהן בהתהוות הצורות הנחקרות בתחומן – היקום והחיים. במאמר הנוכחי, התהוות הנפש מתוארת כהתרחשות המופיעה באופן ממשי בפני האדם ומבטאת הפרה בהומאוסטזיס – מצב העניינים המאוזן; ממדי המרחב-זמן מתוארים כיצירה תוך-נפשית תשתיתית, מבעדה נובעות אבני-בניין חושיות (צבעים, צלילים וכדומה) בעלות פוטנציאל אינסופי להרכבה; בתהליכי ברירה טבעית, אבני הבניין מתחברות ומתנתקות באקראיות ומתגבשות לכדי צורות, שנבררות בינן לבין עצמן, ואל מול צורות שכבר נתגבשו בנפש הקולקטיבית ובעולם. לאורך המאמר מתגלות מגוון תובנות יישומיות, שבעיקרן נוגעות לסביבה האידאלית עבור צמיחת הנפש.

המפץ הגדול של הנפש

מאת גיא ברק

 

 

"תן למילים לעשות בך"

– יונה וולך

 

אפתח באזהרת מסע: בעת כתיבת מאמר זה, התרתי לחשיבתי לשחק ולעשות במילים ובמשמעויות כפי שעלה על רוחה. בתהליך נמזגו לאותה קדירת מרחב-זמן צורות מתחום הפסיכואנליזה, הפילוסופיה, הפיזיקה והביולוגיה. עם הזמן הצורות התחככו זו בזו, הופשטו ממשמעותן המקורית, התנפצו לרסיסים ונוצרו מחדש מבעד להריסותיהן לכדי מחשבות, שאילולא התיעוד המדוקדק של האבולוציה שעברו, היו ככל הנראה נותרות תמוהות. מכך נולד מאמר מבלבל למדי, שכן בהלימה לַיְּצוּר בו הוא עוסק – יֵצֶר החשיבה, היסוד הבלתי נראה והמופשט ביותר הפועל בנפש ומייצר את החוויה – הוא לא נוצר כמאמר אקדמי המעלה על נס את יובשה האובייקטיבי של שפתו, אלא הולחן כיצירה מוזיקלית שהקווים המנחים אותה הם התחדשות, יופי ופשטות. אי לכך, אני מפציר בקורא לתת למילים לעשות בו – לפגוש את הכתוב מחדש, ללא זיכרון וללא תשוקה, בקצבו, מבלי להתאמץ מדי להבין, ומבלי להיבהל מהעמימות ומתחושות החרדה והבלבול שכה חשובים לחשיבה וליצירה.

 

האדריכלית

"אדריכלות היא מוזיקה שקפאה"

– יוהאן וולפגנג פון גתה

 

הפסיכואנליזה והפילוסופיה מזהות בנפש אוסף אסוציאטיבי סבוך שמקיים בתוכו מבנים שונים. מבני הנפש הללו מורכבים בבסיסם מאבני בניין של רשמי חושים, ומאופיינים בהיררכיה התפתחותית של ארגון: מידע חושי גולמי הופך למחשבות חלום ולתפיסות פשוטות, ובהמשך מתגבש לכדי סמלים ותיאוריות כלליות (Hume, 1739; Bion, 1962a; Bion, 1962b). את מבני הנפש ניתן לראות כפונקציות, שכאשר פוגשות ברעש הלבן והכאוטי לכאורה של עולם התדירויות הפיזיקלי, מעוותות הן את הרעש לפי צורתן, וממצות מבעד למפגש את החוויה הסובייקטיבית של ערות, של קיום ושל הופעת אובייקטים (ברק, 2021; Ogden, 1989). למשל, בעת זיהוי 'ספל קפה', סופגת העין 'רעש' עצום של גלי אור, מעבירה את הרעש דרך פילטרים נוירונליים שהתעצבו בנפש כתוצאה מהניסיון (מבני נפש), הרעש מתעוות כנגד לצורתם, מנוקה ומנוכה, עד אשר הופך הוא לתמונת 'ספל הקפה' כפי שהיא מופיעה בחוויה הסובייקטיבית של האדם. הדבר מזכיר תנועה משלג על מסך הטלוויזיה ועד לתמונה ברורה ונקייה של אובייקטים.


- פרסומת -

ווילפרד ביון כינה את המטא-פונקציה האחראית על הרכבת אבני הבניין החושיים לכדי כלל המבנים הנפשיים בשם 'פונקציית האלפא'. הוא טען שהיא פועלת במיטבה במצב הווייתי החף מזיכרון ותשוקה, וראה בהיווצרותה רכישה והפנמה של סגנון הטיפול שהעניקה הדמות המטפלת. נפש התינוק, לפי ביון, לא סופגת מהנפשות שמטפלות בה רק את מחשבותיהן וחלומותיהן הפרטיקולריים, אלא גם את הסגנון הכללי של חשיבתן וחלימתן, או במילים אחרות, לא רק את החוויות המעוכלות, אלא גם את מערכת העיכול הנפשית כשלעצמה (Bion, 1962a; Bion, 1962b; Bion, 1967) – פונקציית החשיבה, שמעתה אכנה לעיתים ה'אדריכלית'. על אף שהוגים רבים עסקו בתיאור הכוחות היצרניים והמארגנים של הנפש והחשיבה, רוב העיסוק סבב סביב תוצרי התהליך (הצורות), ועומק המכניזם של התהליך כשלעצמו (היצירה) נותר צפון, עמום וחמקמק.

 

איך עושה נפש

"אני חושב שבעיית היצירה היא עמוקה מדי בעבור התבונה האנושית; כלב יכול לנסות להביע את מחשבותיו על התאוריה של ניוטון. הבה יסתפק כל אדם באמונתו ובתקוותיו ככל שיוכל"

– צ'ארלס דארווין

 

שאלת פועלה של אדריכלית הנפש, שואלת למעשה על ההיסטוריה והאבולוציה של התודעה האנושית, קרי, כיצד התארגנה והתעוררה בלִילת נתוני החושים הכאוטית, הרדומה והאינסופית לכדי 'מצב העניינים' של עולמנו – הצורות השלמות, הנפרדות ובעלות המשמעות שאנו רואים לנגד עינינו? הוגים מתחומים משיקים לפילוסופיה ולפסיכואנליזה ניסו לענות על אותה שאלה בשינוי אדרתהּ, ויצרו מספר תיאוריות-על שמצליחות לשאת את שאלת האבולוציה של שדה חקירתן ביציבות אל מול רוח הזמן. אציג שתי תיאוריות שכאלה כעת, האחת מתחום הפיזיקה והאחרת מתחום הביולוגיה, ואסביר כיצד הן מציירות את האדריכלית של תחומן – האדריכלית של היקום בפיזיקה, וזו של צורות החיים בביולוגיה. לאחר מכן, אנסה לשאול מתשובותיהן לשדה הנפש ולהמשגה הפסיכואנליטית.

התיאוריה הפיזיקלית אשר מבקשת להסביר את האבולוציה של היקום היא 'תיאוריית המפץ הגדול'. לפי הסיפור שזו מספרת, המתחיל אי-שם לפני יותר מ-13 מיליארד שנה, הופר מצבה המאוזן של נקודה דחוסה ביותר המכונה 'סינגולריות', והדבר הוביל למפץ אדיר אשר פיזר חומר וממדי מרחב-זמן שלא ממש היו שם קודם למפץ. החומר שהתפזר בקדירת המרחב-זמן היה קופא על שמריו ונותר רדום ואחיד אלמלא פעילותם של שני גורמים קריטיים אשר הפרו את הסימטריה הממיתה, ושממשיכים לעשות כן ללא הרף: טעות וכבידה. לפי הסיפור, טעות כלשהי בפיזור ובדחיסות החלקיקים על פני המרחב-זמן יצרה סטייה, אשר בשיתוף פעולה עם כוח הכבידה, הניעה תגובת שרשרת כאוטית ואין-סופית של יצירת חיבורים וניתוקים אקראיים בין חומרי הגלם הרדומים. אותה סטייה מתהדהדת מאז ועד היום, והיא שהובילה עם הזמן להתנגשות והתגבשות חומרי הגלם לכדי שמשות; לקריסתן הסופרנובית של השמשות אל תוך עצמן בפיצוצים אדירים, ששינו את תרכובות חומריהן ושפיזרום בשנית בחלל; להתגבשות החומרים המורכבים והחדשים לכדי כוכבי-לכת כמו כדור-הארץ; ולבסוף, גם ליצירת החיים והנפש, המורכבים בבסיסם מאותו אבק מסתורי וגולמי, אשר ממשיך להיווצר ולהתאיין מאז אותו פיצוץ בראשיתי ועד היום (Hawking, 1988; Feynman, 2018).

בענף הביולוגיה, התיאוריה אשר מתארת את התהוות האובייקטים שזו חוקרת – היצורים החיים – הינה 'תורת האבולוציה', שפותחה על-ידי צ'ארלס דארווין (Darwin, 1859) ושבעיקרה, כידוע, מונח רעיון ה'ברירה הטבעית'. לפי הסיפור שמספרת התיאוריה, לצורות חיים נטייה לשכפל את עצמן כמעט בדיוק מושלם, אך כתוצאה מטעויות מקריות (מוטציות) המתרחשות בעת השכפול, נוצר עם הזמן גיוון בצורתן. המפגש בין צורת חיים מסוימת לבין סביבתה (גורלה על פני האדמה) קובע את הישרדותה ואת הישנות צורתה המסוימת; חלק מצורות החיים שנוצרו מתאימות (במקרה) לצורת הסביבה (המקרית גם היא), וכך עוברות הן את הברירה הטבעית וממשיכות להשתכפל, בעוד אחרות, שאינן מתאימות, מתות עוד לפני שהן מספיקות להשתכפל ולכן נכחדות. הצורות ששורדות מזדווגות זו עם זו, מערבבות את צורתן עם צורות אחרות, ומעבירות את ערבוב הצורות המוצלחות הלאה אל הדור הבא, שוב, תוך טעיה אקראית כלשהי בהעתקתן. כך, אט אט, טעויות אקראיות יוצרות צורות חיים מורכבות לאין שיעור, וממשיכות להדהד את מהותן ה'טעותית' מבעד לגיוון בעולם.


- פרסומת -

ממיצוי הגורם המשותף לסיפורים שמספרות התיאוריות, יוצא כי 'פונקציית האלפא של הפיזיקה והביולוגיה', קרי, האדריכלית של היקום והטבע, היא ההפרה בהומאוסטזיס, משחק המפגשים האקראיים שנוצר בין חומרי הגלם, ותהליכי הברירה הטבעית שעוברים תוצרי המפגשים אל מול הסביבה. עם זאת, משפט זה עדיין לא מדויק דיו, שהרי כפי שמתארים הפיזיקאים, גם הסביבה עצמה היא תוצר של אותה הפרה אקראית. למשל, ידוע כי דובים בעלי פרווה בהירה שורדים היטב באזורים מושלגים, שכן הם מוסווים בקלות בסביבה, אך יש לזכור כי לא פרוותם בלבד היא תוצר של ההפרה האקראית, אלא גם הסביבה עצמה אליה צבע הפרווה מתאים. לכן, יהיה מדויק יותר לטעון כי האדריכלית היא ההפרה האקראית בהומאוסטזיס והמשחק שזו יוצרת עם עצמה.

צורת האדריכלית שהחלה מצטיירת לפנינו הולכת ומסתבכת ככל שהיא נוגעת לנפש האדם. מצד אחד, הנפש לוקחת חלק במערך הפיזיקלי והביולוגי של היקום, ולכן סביר שתתהדהד בה אותה תשתית. מאידך, הנפש היא גם זו שבדתה את אותן התיאוריות מלכתחילה – עובדה אשר כולאת את החשיבה במעגליות שקשה להימלט ממנה. מספר הוגים הציעו לפתור את הפרדוקס של "מה בא קודם, התודעה או העולם?" בקביעה כי אין כל הבדל בין השניים. כלומר, טענתם היא שהעולם (כפי שנתפס) והאני חד הם; שניהם נוצרו באותה תבונה המפצלת בין 'אני' לבין 'עולם', ושכאשר האדם פוקח את עיניו ומתבונן בעולם, הוא מתבונן למעשה ביצירות תבונתו המוקרנות ותולה בהן את סיפוריו כבכתם רורשאך (ברק, 2018; ברק, 2021; Hume, 1739; Kant, 1781). לפיכך, כל האובייקטים החיצוניים, לכאורה, ובכללם היקום, הכוכבים, האורגניזמים, בני האדם, המוח וכן הלאה, מגלמים בהופעתם את יצירי אותה תבונה ותו לא, וכל התיאוריות הנוגעת לאותם יצירים, כמו גם תיאוריית המפץ הגדול ותורת האבולוציה, אינן מבטאות אלא ניסיונות של התבונה לתאר את התהוותה שלה עצמה. אך בין אם החשיבה נולדה מתוך הפרה אקראית שהתרחשה ביקום, ובין אם החשיבה היא שמפצלת מעצמה את היקום ומשליכה עליו את סיפור ההפרה האקראית שלה עצמה, ניתן וכדאי עדיין למקם את ההפרה האקראית ביסוד החשיבה. אי לכך, ואם לתרגם את הסיפורים הפיזיקליים והביולוגים לשפת הפסיכואנליזה, מן האפשר כי מרגע לידתה ועד למותה רוחשת בנפש האדם אבולוציה של מחשבות – הפרות והתרחשויות אקראיות, שיוצרת חיבורים וניתוקים שונים ומשונים, שעוברים עם הזמן תהליכי ברירה טבעית כנגד עצמם ושבחלקם שורדים מפאת התאמתם, בעוד השאר נזנחים. במילים אחרות, כמו היקום והחיים, העולם הנפשי נולד רדום, גולמי ובעל פוטנציאל אינסופי להרכבה, אך עם הזמן מוכרע לכדי 'מצב עניינים' צורני מסוים, שבתקווה יכול להמשיך ולהתהוות.

כפי שצורת בעלי החיים מתעצבת אל מול סביבתם ובתוכה, כך מתעצבת גם החשיבה האנושית אל מול ובתוך הסביבה והקונטקסט הנפשי-קולקטיבי בו היא מצויה (Kant, 1781; Hegel, 1807; Jung, 1959; Zizek 2013). כלומר, הנפש האינדיבידואלית יוצרת את טעויותיה בעצמה, אך צומחת מתוך ואל תוך ג'ונגל נפשות אנושי, שנוצר ועוצב משכבר ושכנגדו יצירותיה נבררות. העולם הנפשי נותר אפוא עם צורות-מחשבה, העשויות מהפרותיהם וטעויותיהם המיתיות של אבות אבותיה הקדמונים של האנושות והתרבות – אלה שציירו את הג'ונגל שמתוכו ניצתה הנפש. לכן, כדי לצמוח, נדרש מהמחשבות האינדיבידואליות להשתלב בשורשי המחשבות המוטמעות בתרבותה, להסתעף בהסתעפויות הייחודיות למשפחתה ולהתמסר או להתנגד לצורת רוחה הקונפורמית של התקופה והתרבות, שתנסה ללא הרף לתפסה ברפיונה ולסנכרנה לדמותה.

אפיון האבולוציה של החשיבה עד כה הינו מופשט וכללי למדי, ונדמה כי הוא מתאר תפאורה של דבר יותר מאשר דבר כשלעצמו. אך אין זה אמור כלל להפתיע אותנו, שהרי מדובר בפונקציה, אשר על אף שמהווה תשתית לתופעות אינה מופיעה בעצמה. הניסיון להכיר את החשיבה מתוך התבוננות במחשבות, כמוהו כניסיון האינסופי (והמהותי לצמיחת החשיבה) להכיר אדריכלית בניין מתוך בנייניה, מוזיקאי מתוך יצירותיו, מרחב-זמן מתוך האובייקטים הצפים בו, או נפש של אדם מתוך מילותיו וסיפוריו. עם זאת, עתה, כדי לנסות ולהנכיח את האדריכלית (ולא רק את האדריכלוּת) עד כמה שאפשר, אכנס בעובי הקורות הבסיסיות ביותר שהעמידה ושאולי אף במובן מסוים מהוות אותה עצמה – המרחב והזמן.


- פרסומת -

 

מרחב־זמן פוטנציאלי

"יופיים של הדברים קיים במחשבתו של מי שמהרהר בהם"

– דיוויד יום

 

תינוק הלומד את שפת אמו, לפי התמונה שהצטיירה עד כה, מתנסה וטועה בחיבורים ובניתוקים אפשריים בין כלל התדירויות, הצלילים וההברות, עד שהוא קולע במקרה לצורות-מילים נכונות, שעובדות היטב ושלכן שורדות. מַעֲבָר זה, מנפש גולמית בעלת פוטנציאל אינסופי לכדי נפש בנויה, מסונכרנת ומוכרעת, דורש מרחב המאפשר משחק בחיבורים וניתוקים אקראיים וקונסטרוקטיביים. מרחב זה, כפי שאני מבין אותו, כונה על-ידי וויניקוט מרחב מעברי/פוטנציאלי (Winnicott, 1971; Ogden, 1985; Mitchell & Black, 1995). המרחב הפוטנציאלי מהווה קדירה בה, עם הזמן, מעובד חומר הגלם הנפשי (מידע חושי) לכדי שלל הצורות והתהליכים הקיימים בנפש האינדיבידואלית והקולקטיבית. בשל משמעות הזמן בתהליך יצירת המחשבות, ובהשאלה מתחום הפיזיקה, בו זֻווגו המרחב והזמן לכדי יצור אחד שאינו ניתן להפרדה ('מרחב-זמן'), אשתמש מעתה במינוח מעט שונה, על משקל המונח הוויניקוטיאני: 'מרחב-זמן פוטנציאלי'.

נהוג, על פי רוב, להבחין בין עולם התופעות המציאותיות, בו מצוי האדם (לתפיסתו), לבין עולם הפנטזיה הנפשי – אזור בלתי נראה השוכן אי שם בנפש. בהתאם, המרחב-זמן הפוטנציאלי מדומה למעין גורם כללי ובלתי נראה, המחלחל בין השניים, קרי, בין הפנטזיה למציאות. צורת מחשבה זו יוצרת בעיניי בלבול מסוים המקשה על החשיבה, ולכן אנסה להפגיש אותה עם התיאוריה הרואה את העולם הנתפס כביטוי נפשי, ואותיר לדיאלקטיקה בין השתיים להשיג איכות ממשית ופשוטה יותר לנושא המרחב-זמן הפוטנציאלי.

ובכן, כפי שתואר לעיל, העולם בו האדם מתהלך כראות עיניו אינו ממש עולם התדירויות הפיזיקלי, אלא עולם אשר נוצר כתוצאה מהמפגש של האסוציאציות הנפשיות עם העולם הפיזיקלי. הוכחה לכך ניתן למצוא, לדוגמא, באופן השונה בו מצטיירת תמונת העולם לנפשות שונות, המאורגנות אחרת זו מזו. למשל, אדם הסובל מפגיעת ראש חמורה, אדם מתרבות ושפה זרות, או בעל חיים – כולם מביטים, לכאורה, בדבר אחד, אך רואים דברים שונים. שלא בצדק, נהוג להחזיק ברעיון לפיו הנפש מעצבת את התמונה הנתפסת אך ורק במצבים 'פתולוגיים'. לדוגמא, אדם המביט בעולם באופן סכיזו-פרנואידי, יאופיין ככזה שמשליך מפיצוליו הפנימיים על המציאות, בעוד שאדם התופס דמות בצורה אינטגרטיבית יאופיין כמי שרואה את המציאות כפי שהיא. עם זאת, גם הַבָּרִיא לכאורה אינו רואה את הדמות כפי שהיא, אלא אך ורק את הקרנתו, שגם אם היא מורכבת וקרובה למדי לזו של אחרים או אף לדבר כשלעצמו, הינה עדיין ייצוג.

בפרקטיקה הרווחת, ובמבחני השלכה למשל, בוחן המציאות של מחשבה נעשה לפי בחינת תאימותה למחשבה הרווחות בקהילה סימבולית מסוימת, ולא לפי מידת קרבתה של המחשבה לדבר כשלעצמו. אם נניח את בוחן המציאות המדובר תחת עיניו הבוחנות של בוחן המציאות שאמת מידתו היא אכן הקרבה למציאות, נגלה שבוחן מציאותו של בוחן מציאות זה הינו לקוי. כראיה לכך, במצב בו תפיסה רווחת בקרב בני אותה תרבות הינה מפוצלת למדי, דווקא האינטגרטיבי, הקרוב יותר למציאות כפי שהיא, יוקצה מחמת בוחן מציאותו הלקוי. תפיסות קולקטיביות מפוצלות, בהן ייצוג המציאות מאופיין ברמת ארגון פסיכוטית/גבולית, רווחות בהחלט וניתן למשל לזהותן באידיאליזציה והדוולואציה שמופגנות לעיתים קרובות כלפי מנהיגי מדינות: 'מנהיג זה הוא היחיד בעל הכוח להעניק ביטחון', או מצדו השני של המטבע, 'מנהיג זה הוא מקור כל הרשע והשחיתות'.

כך או כך, דוגמאות אלה מחזקות את הטענה שתופעות מציאותיות, לעולם מגולמות בדימוי, וכי הנפש והעולם הנתפס הם בלתי-נפרדים (לקריאה נוספת: Schopenhauer, 1818). המרחב-זמן הפוטנציאלי מגלם גם הוא תכונה נפשית, ולכן מחויב להיות כרוך בעולם הנתפס ולהופיע באופן כלשהו כייצוג לנגד החושים. משום כך, אטען כי המרחב-זמן הפוטנציאלי אינו רק הישג התפתחותי מטאפורי ובלתי-נראה, שצפון אי-שם בתוך נפש עלומה, אלא הוא תשתית קיומית – המרחב והזמן כשלעצמם, החלל בו האדם נמצא בתפיסתו. המרחב-זמן הפוטנציאלי הוא התשתית שעל פניה מתהווה חומר הגלם הנפשי לכדי מבנים, ובשל כך ניתן לומר כי המרחב-זמן המופיע ממש לנגד עיני האדם, מהווה תשתית לאבולוציית החיבורים והניתוקים של נתוני החושים – נפש האדם נוצרת ומתהווה לנגד עיניו.

כתוצאה מהקריאה עד כה, בתקווה, התרחש בנפש הקורא משחק, שהפגיש בין מושג המרחב הפוטנציאלי של וויניקוט לבין תיאוריית העולם הנתפס כייצוג, ומשחק זה עיצב מחדש, במידת-מה, את הצורה ואת המשמעות של השניים בנפש הקורא. משחק זה, דרש מרחב-זמן שיאפשר לשניים להיפגש ולהישזר באופן כלשהו, וכל שברצוני לטעון הוא, שמרחב-זמן זה אינו נסתר מעיני הקורא; הקורא מצוי בתוכו והוא מופיע באופן ממשי ופשוט להפליא לנגד עיניו, בצורת המאמר הנוכחי.

 

מרחבי־זמן מאפשרים דיים

"יצירתיות היא אינטליגנציה שעושה חיים"

– אלברט איינשטיין


- פרסומת -

 

כעת, משנוצרו מחשבות שלא מרחיקות את תופעת המרחב-זמן הנפשי הפוטנציאלי לכדי מטאפורה של מטאפורה אלא מתייחסות אליו כממשי – מרחבים וזמנים אמיתיים בחיי האדם – ניתן יהיה לנסות ולזהות את הפוטנציאל שמתאפשר או נבצר מאותם מרחבים וזמנים. בהנחה שהיווצרות ניצתת בהפרות ומפגשים אקראיים, אפשר יהיה להעריך את מידת הפוטנציאל של המרחבים והזמנים לפי המידה בה מתאפשרת בהם התרחשות של הפרות ומפגשים אקראיים, וברירה טבעית של תוצריהם, באופן החף מהשלכות מכריעות מדי. אזורים אלה פזורים בחייו של האדם ונטועים במידה זו או אחרת בכל חלק בהם, אך ניתן לזהותם בעוצמה במשחק, חלימה, אמנות וטיפול. תקופת הילדות צבועה בצבעי ארבעה אזורים אלה, ומדומה לכל אורכה למעין 'סימולציה' לבגרות. ילדים, כמו הטבע והחיים, משחקים בטעויות ומערבבים את העולם באופן אקראי; הם מציירים אובייקטים, קשרים, רגשות, פעילויות ומילים, ויוצרים ערב-רב של חיבורים וניתוקים ביניהם. לילדים אף מתאפשר (על פי רוב, ובתקווה) לקיים כל שטות המתעוררת ברוחם באופן אקראי, שהרי הכל רק ב'כאילו', מה שיכול גם להסביר מדוע ילדים רוכשים ידע עמוק בקלות יתרה לעומת מבוגרים.

מרחב אחר המאפשר אקראיות הוא מרחב החלום. החלימה בשינה ובהקיץ מתפקדת כסימולציה מושלמת, שהרי היא חפה לחלוטין מהשלכות מכריעות בממשות, לפחות במובן הפשוט שלהן. במרחב החלום יכולים הנפש והחולם, אפילו יותר מהילד, להתנסות במגוון תרחישים סבוכים שמציירת הרוח באופן ספונטני, ולפרוץ מתוכן דרכים ופתרונות. הזיכרון, הדמיון והאומנות מדמים גם הם את אותו המרחב, לכאורה, אך לא תמיד מצליחים לבטא ספונטניות מלאה, שכן כפופים הם ליותר כוחות מרסנים מצד העֵרוּת הקולקטיבית. עם זאת, על אף הפוטנציאל האינסופי לחופש הגלום במרחב החלום, גם הוא מבוסס על יסודות שכבר עוצבו בנפש הקולקטיבית (Jung, 1959), ובנוסף, גם בו ניתן למצוא שונות רחבה של פוטנציאל יצירה בין התרחישים דרכם הוא מעביר את החולם (Bollas, 1987).

מרחב מאפשר אקראיות שלישי הוא המרחב הטיפולי. באופן אידיאלי, המרחב הטיפולי מגלם הדמיה, בה יכול המטופל להתנסות, למשל, בפנים שונות של קשר עם אחר, באופן משחקי ואקראי, המפר צורות חשיבה והתנהגות, ומעבירן דרך מסננת ברירה טבעית. מה שמאפשר זאת הוא שוב החפות היחסית מהשלכות מכריעות: יהא אשר יהא, המטפל יישאר לצד המטופל, ימשיך לאהבו, להפנות את סקרנותו כלפיו, ולהזינו בשלל צורות מעניינות ל'אכילת' המציאות. למרות הפוטנציאל הגלום לכאורה במרחב-זמן הטיפולי בצורתו האידיאלית, הלכה למעשה הוא כרוך כמובן במגבלות התנועה האקראית שמאפשרים לעצמם המטופל והמטפל; המטופל יכול לנוע באקראיות דרך המפגש עם המטפל, רק עד המידה בה התנועה האקראית מתאפשרת בנפש המטפל. אך גם אם למטפל גמישות חשיבתית יתירה וזו תזמין את המטופל לנוע דרכו, עדיין לא כל מטופל יבחר לעשות כן. נפש המטופל כבר עברה תהליכי ברירה טבעית והוכרעה לכדי מבנים מסוימים, והבחירה להביאם למפגש עם מבני נפש המטפל ולעבור תהליך טיפולי-טרנספורמטיבי היא שלו ושל נפשו בלבד. כל שהמטפל יכול לעשות הוא לאפשר את תנועתו עצמו ולהינכח (אשל, 2009) עבור המטופל. ובאשר לשאלה מתי יבחר המטופל לעבור טרנספורמציה, אענה כפי שענה פעם מורה זן נודע: "כשהוא יהיה חייב".

על המבקש לעורר דבר-מה רדום בנפשו, או על השואל שאלה שהתשובה לה איננה בנמצא, להעז אפוא להיות שוב ילד: לשחק, לדמיין, להתנסות, להפגיש, לפצל, לאחד, לטעות, להפר ולהתמסר לגחמותיה האקראיות והספונטניות של נפשו, שוב ושוב, עד אשר תצליח חווייתו להתארגן לנגד עיניו ולהגדיר את ששאלה נפשו. כשהנפש נחלמת בחופשיות, היא צומחת מתוך עצמה כנגד הסביבה בה היא מנסה להשתרש. ההתרחשות האקראית השוררת בנפש, יחד עם תהליכי הברירה הטבעית שעוברים תוצריה, פורצות לבדן את הדרכים להן הנפש זקוקה כדי להשתרש היטב בסביבתה ולפרוח. לכן, כל שניתן לעשות כדי לעזור לנפש במשימתה, הוא להניח לה לנפשה לעשות את שעושה.

 

אינדיווידואציה – אידאל צמיחת הנפש

"הן לא רציתי אלא לנסות ולחיות את אשר ביקש לצאת מתוכי מאליו. מדוע היה הדבר קשה כל כך?"

– הרמן הסה

 

הדיאלקטיקה בין הנפש לבין העולם הפיזיקלי מעוררת ומכריעה לרוב מציאויות סובייקטיביות דומות בין בני אותה סביבה תרבותית, שכן צורות הנפש, המגולמות למשל בשפה, נוהגות להסתנכרן בין אנשים ולעבור תהליך קונפורמיזציה (Con-form – איחוד/שיתוף צורות). בקצה קצהָ של הקונפורמיזציה, ניתן למצוא את אלו הנחרדים מנפרדות ומהפוטנציאל האינסופי של חופש היצירה הקיומי, ומתנערים מהם באמצעות הסתנכרנות מוחלטת ומטשטשת עם הסביבה. מבין כינוייהם מצויים ה'גמל' של פרידריך ניטשה (Nietzsche, 1883), 'תת-האדם' של סימון דה-בובואר (De Beauvoir, 1948) וה'נורמוטי' של כריסטופר בולס (Bollas, 1987). מנגד לקונפורמיסטים, עומדים אלו המתקיימים בניתוק מהסתנכרנות עם הסביבה ומגדלים שפה פנימית, עצמאית ובלעדית, המקיימת הרמוניה עם עצמה ודיסהרמוניה עם סביבתה. מהכינויים הבולטים לסגנון נפשי זה ניתן למנות סוגים שונים של פסיכוזה, סכיזואידיות, סכיזוטיפליות, פרנויה ודיסוציאציה. אף נפש אינה חפה מצורות מסונכרנות יותר או פחות עם סביבתה.

צמיחה נפשית באשר היא נוצרת בשעת הסתנכרנות עם סביבה חיצונית כלשהי, ומכך עולה התהייה שמא כל למידה מאופיינת למעשה בקונפורמיזם, ובכך פועלת בשירות יצר המוות השואף להומאוסטזיס. עם זאת, טענה שיכולה להניח את הדעת סביב תהייה זו היא, שישנו הבדל ניכר בין איחוד צורות לבין דיאלקטיקה בין צורות: איחוד בין צורות מכופף את האחת לאחרת, בעוד שדיאלקטיקה בין השתיים מולידה מפגישתן צורה שלישית חדשה וייחודית (Hegel, 1807). ניתן להמחיש את ההבדל במגוון צורות. למשל, בחלל, יהיה זה ההבדל בין היבלעות והשחתת הצורה של גרם שמים בתוך חור שחור, לעומת מערכת היחסים הדיאלקטית בין כדור הארץ לירח; בין בני אדם, ניתן לזהות זאת בהבדל בין מערכת יחסים נרקיסיסטית או סאדו-מזוכיסטית, בה האחד נבלע באחר, לבין מערכת יחסים בין שני סובייקטים נפרדים, היוצרת שלישי ייחודי – הסובייקט של הקשר (Ogden, 1977; Green, 2004); כך אף ברמה הקולקטיבית של הנפש, במפגשים בין תרבויות, אשר יכולים גם הם להתאפיין בהיבלעות של תרבות אחת באחרת, או בסינתזה שיוצרת תרבות חדשה, המורכבת באופן כלשהו מהשתיים. המפגשים הדיאלקטיים, כך נדמה, מולידים חיים ופועלים בשירות האינדיווידואציה האנושית (Hegel, 1807; Jung, 1951; Jung, 1921), בעוד אלה הבולעניים פועלים בשירות יצר המוות והקיפאון הנפשי.


- פרסומת -

מרחב-זמן מאפשר דיו, הפועל בעד החיים, מעורר מבעדו סובייקט נרחב, שלם ומפואר; וכמו הטבע, הוא מותיר לדברים להתגלות בטעות, ומסוגל להכלת ערב רב של מפגשים, היוצרים שלל צורות שונות ומשונות. המרחב הטיפולי המאפשר מעודד את יצר הסקרנות והגישוש הטבעיים של המטופל (Meltzer, 2019), ואת התגובות האקראיות הנובעות מעומק נפשו – הקצב הייחודי בו פועלים ליבו, נשימתו ותנועותיו (Ogden, 1989). הזמן הטיפולי המאפשר אינו דורש פתרון מידי, ולכן מאפשר אי-עשייה – הקשבה והשתאות אל מול השאלה המחרידה של המטופל, ללא תשוקה וללא זיכרון (Bion, 1967). ההשתאות מולידה עם הזמן, בקצבה הטבעי של הנפש, פתרון אקראי ואותנטי הנובע מעומקה ומחובר לתשתיתה, ולא 'פלסטר' כלשהו המושם מבחוץ (Winnicott, 1960). במובן זה, המרחב-זמן הטיפולי המאפשר מכיר בארגון החשיבה הנוכחי של המטופל; הוא אינו מצפה ממנו ליותר או לפחות, וכך נמנעים ייאוש ושיתוק הנובעים מחוסר התאמת המצוי לרצוי. ולבסוף, הוא מעודד גם את ה'חוצפה' של המטופל ואת תעוזתו למרוד, לצמוח ולהיווצר בדיאלקטיקה עם עולמו, בדרכו ובסגנונו הייחודיים והחד-פעמיים (Ogden, 2014).

נפש שמנכיחה עצמה מבעד למרחב-זמן שכזה, נדמית לעץ שאינו רך מדי ומתכופף אל מול הרוח, אך גם אינו נוקשה מדי ונשבר. במקום זאת, הוא מגלם בגופו איזון בין גמישותו ויכולתו לסנכרון עם הקולקטיבי, לבין התנגדותו האינדיבידואלית (Thoreau, 1854) – גלגל המסתובב בשוויוניות בין יצר החיים ליצר המוות. במצב שכזה, כשהסביבה אוהבת ומעודדת את ייצרה של הנפש, זו כמו נוצרת מעצמה וייצרה מגולם בכל תנועותיה. מנגד, מרחב-זמן מצומצם מונע מצבי הפרה וטעות, ולא מאפשר מבעדו אלא התעוררות והישרדות מינימליות, המותירות אי-אלו חלקים רדומים. סביבה המתנגדת ליצר החיים ולנפרדות מעודדת למעשה הזדייפות, התכופפות וספיגה של פתרונות מוכנים מראש שאינם נובעים באופן טבעי מהנפש, ובכך מעוררת 'עצמי כוזב'. גם המתוחכמות והמסועפות ביותר מבין דרכי המעקף מובילות, בהכרח, לתחושת זיוף, דיכאון עמום והעדר אהבה, שכן האהבה המופנית כלפי האדם פוגשת רק בפנים שֶׁיָּצְרוּ יִצְרֵי אחרים ושאותם היא ממשיכה להזין ולגדל, ולא ביצירות של יִצְּרוֹ שדוכא והורדם. זוהי סביבה המעוררת אירוניה אכזרית ופרדוקסלית: היצר מורדם מפאת חשש שהוא זה שמונע את קבלת האהבה, אך הרדמתו מנציחה את אי-היכולת להרגיש אהוב; כלומר, אם תהיה עצמך – לא תופנה כלפיך אהבה, ואם תהיה לא-עצמך – תופנה אהבה, אך לא כלפיך (Winnicott, 1960; Miller, 1979).

 

ארגון החוויה מבעד למרחב־זמן

"בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ"

– ספר בראשית

 

המרחב-זמן הוא לא רק הפלטפורמה שעל פניה מתארגן חומר הגלם החושי, אלא הוא עצמו גם הפלטפורמה וגם חומר הגלם. המרחב-זמן והחושים כרוכים זה בזה; לא ניתן, למשל, לדמיין מרחב ללא אבן בניין חושית כלשהי (צבע, צליל וכו'). לכן, אפשר לדמות את המרחב-זמן למסך המשדר רעש לבן, שניתן בפוטנציאל למצות מכל נקודה בו כל צבע וצליל. כמו צייר המארגן צבעיו על פני הקנבס, כך היצר ממצה צבעיו, צליליו, טעמיו, ריחותיו, מיחושיו ורגשותיו מבעד למרחב-זמן הפוטנציאלי, וזהו ארגון החוויה. תהליך ארגון החוויה עובר שלבים קבועים והכרחיים, אותם ניסו לא מעט הוגים לארגן ולתאר1, וכעת אציגם בצורה שמשתמעת מהתיאוריה עד כה.

לשם כך, הבה נדמיין תלמיד אשר מעוניין ללמוד נגינה על פסנתר. כדי לעשות כן, יהיה על התלמיד לפגוש בעיסת מרחב-זמן אחידה, גולמית, פוטנציאלית ורדומה, המושפעת מהרעש החושי השמיעתי, הראייתי והמישושי, ולארגנה לכדי תווים, מלודיות, הרמוניות, אקורדים וסגנונות, באופן שיהיה תואם לקהילה ולמציאות. כדי לעשות כן, על החשיבה לקיים צירים של הבדל בין מגוון תכונות בחומר הגולמי; ולהגדיר קריטריון דיכוטומי מסוים, גם אם שרירותי, שיחלק את עיסת השמע הגולמית לפי מידת התאמתה לאותו קריטריון. תחילה, על החשיבה ליצור במובן הבסיסי ביותר הבדל בין 'אני' ו'עולם', כלומר, למקם את שנשמע באזור ה'עולם' ואת השומע באזור ה'אני'. לאחר מכן, באזור ה'עולם', ייווצר ויתפצל השמע ל'שמע נמוך' ו'שמע גבוה' (במתאם עם תדירות גלי-הקול). כך, כמו תאים המשתכפלים, מתפצלת לה עיסת המרחב-זמן ונוצרים באופן חוזר ונשנה שניים מן האחד2. כך, משפוצלה פעם ופעמיים, עיסת השמע, שעתה מאורגנת קצת יותר, ממשיכה להתפצל עוד ועוד לכדי תווים מסוימים בגבהים שונים, ובה-בעת, להתפרק גם לפי קריטריונים פיזיקליים אחרים, כגון גוון (צורת הגל), משך (הישנות הגל), עוצמה (גובה הגל) וכן הלאה. לצד קיצוץ הגלם השמיעתי לפי מאפיינים אלו, מתרחש גם תהליך הפוך של חיבור וסידור היחידות שפורקו על פני המרחב-זמן השמיעתי, דבר אשר מתבטא ביכולת לזיהוי אובייקטים שמיעתיים, כמו למשל אקורדים. כך, נוצר הגלם הרדום ואט אט הוא מתעורר, מונכח ומוכרע בעולם שלא היה בנפש התלמיד קודם אלא בפוטנציה בלבד, ושעלול היה להתארגן בצורה שונה למדי. כוונתי, שוב, היא לא לאופן הפואטי, המטאפורי והבלתי נראה, אלא לאופן של ממש: נברא עבור התלמיד עולם של אובייקטים חדשים שמופיעים באזניו ושניתנים לשמיעה ולזיהוי.


- פרסומת -

מסך המרחב-זמן בעל הפוטנציאל האינסופי, הרדום והאחיד, מתעוות ומוכרע אל מול הניסיון לכדי צורות מסוימות, וכגסות הצורות, כך עוצמת האנרגיה שנדרשת כדי להחזיקן הדוקות בו​​​​​​​3. ניתן לדמות את העיוות שנוצר על-פני המרחב-זמן לעץ, שכל עיוות ופיצול בענפיו דורש תנועה מאזנת גם בשורשיו. יתר על כן, העץ מקיים בסמוך לגזעו פיצולי ענפים דיכוטומיים ודרמטיים למדיי, במקביל לאינטגרציה מורכבת יותר בקצותיו השזורים זה בזה ובהופעתו השלמה והכללית. את הרעיון הזה ניסה להביע, לעניות דעתי, אוגדן (Ogden, 1989), באומרו שאופנויות החוויה מתקיימות במקביל בכל חוויה. ניתן לזהות זאת בחוויה של האזנה לשיר, בה מגולמים בכל רגע ובמקביל, קצב (אוטיסטי-מגעי), הרמוניה רגשית (סכיזו-פרנואידי) ושפה סימבולית (דיכאוני).

הפיצולים הדיכוטומיים, המיתיים והארכיטיפיים המעוותים את החוויה של הנפש בדרמטיות לעולם נשמרים; הם הכרחיים לנפש האינדיבידואלית והקולקטיבית, ומהווים את תשתיתה. רעיון זה פשוט יותר לתפיסה בכל הנוגע למוזיקה, שם הפיצולים התשתיתיים הם למשל בין צלילים גבוהים ונמוכים, אך מסובך יותר לתפיסה שעה שמדובר במומחיות בסיסית לאדם, כגון זיהוי דמויות אנוש, שם פיצולים דרמטיים בין החוויות הרגשיות של 'טוב' ו'רע' או 'מזוכיסט' ו'סדיסט', מהווים באופן כלשהו תשתית לכלל התפיסות האינטגרטיביות יותר של דמויות. במרחבים כגון דמויות אנוש, בהם "מומחיות" היא הנורמה, ארגון ירוד והבחנה לא מספיק מדוקדקת יקושרו לבוחן מציאות לקוי, בעוד שבמרחבים אזוטריים יותר, כמו למשל מרחב האקורדים, לא ייעשו כן. כפי שאני רואה זאת, זיהוי של מרחב מאורגן היטב כלשהו בנפש, באשר הוא, מלמד כי מתקיים בה בפוטנציאל יצר טוב דיו, אך שמסיבות כלשהן שאולי נוגעות לסביבה שאינה מאפשרת, יצר רק בתכנים מסוימים ולא באחרים. ניתן, למשל, להעלות בדמיון מתמטיקאי גאון הנחרד מחברתם של אחרים. בהתאם, ניתן לטעון, לא בלי מידה מתונה של יומרה, כי נפש שארגנה בעולמה תוכן מסוים (שפה, מוזיקה, מתמטיקה, בישול, ריקוד, ציור, תכנות וכדומה) תוכל גם לארגן כל תוכן אחר לכדי אותה רמה, בהינתן תנאים דומים לאלו שאפשרו את אותה יצירה מורכבת מלכתחילה. המפתח לכך, מבלי להיכנס בעובי קורתו של הנושא, טמון בחיבור בין האזורים שנוצרו לבין אלו שנותקו מהיצר, או במילים אחרות, בהבאת מרחבי-הזמן שלא נוצרו דיים למפגש עם אלו שנוצרו. למשל, אישה שמחזיקה בתפיסה מורכבת של תחום ה'ריקוד', לצד תפיסה דיכוטומית ופשטנית למדיי של 'גברים', יכולה להפגיש בין המרחבים ולהביא את ייצרה שיעשה בבן-זוגה, אם תיקח אותו לרקוד עמה.

 

יצירת התשתית הנפשית

"גם למראה נושן יש רגע של הולדת"

– נתן אלתרמן

 

כל צורות הנפש והסתעפויותיהן נובעות מבעד למרחב ולזמן, אך למעשה, כמו שאר הצורות בנפש, גם המרחב והזמן כשלעצמם מגלמים צירי חשיבה. המרחב והזמן מותחים בין ימין ושמאל, למעלה ולמטה, קדימה ואחורה ולפני ואחרי. לכן, לא יהיה מופרך לטעון שגם לצירי המרחב-זמן ישנו רגע של הולדת, הם אינם קודמים לנפש, אלא נוצרים, מתעוררים ומתהווים לתשתית שמבעדה נובע כל השאר (Kant, 1781). אופיו הראשוני והתשתיתי של המרחב-זמן במערך הנפשי, הוא זה שמאפשר, למשל, לדמיין מרחב וזמן ללא אובייקט מסוים, אך לא את אותו אובייקט ללא מרחב וזמן (Wittgenstein, 1921). כמו כן, זוהי הסיבה בגינה תפיסת המרחב-זמן היא האחרונה שנבחנת בבדיקת בוחן מציאות, פגיעה בה נחשבת לכללית ולעמוקה ביותר בנפש והנחשב לגאון באדם הוא זה שהצליח לעקם גם אותה. כלומר, הנפש לא נמצאת במרחב-זמן, אלא המרחב-זמן נמצא בנפש.

כדי להבין את עומק הרעיון, ניתן לערוך ניסוי מחשבתי. הבה נדמיין ציר זמן, כפי שנהוג לדמיינו, כפס הנמתח מצד שמאל לימין, כאשר משמאל רשומה המילה 'עבר' ומימין 'עתיד'. עוד נדמיין, שוב כפי שנהוג, שמרגע לידתה ועד למותה, הנפש נעה כנקודה על פני אותו ציר רציף, משמאל לימין, והופכת כל כברת דרך שהיא עוברת, מחוויה שהשתייכה לעתידה, לחוויה שכעת שייכת לעברה. צורת חשיבה זו ממקמת את ציר הזמן מחוץ לנפש ומאפיינת אותו ככזה שאינו תלוי בה. עם זאת, אין כל דרך להניח שהזמן מתקיים מחוץ לתודעה, והתבוננות פנומנולוגית פשוטה באופיו של הזמן כפי שנתפס חושפת תמונה שונה למדי: העבר של האדם מצוי בזיכרונותיו ובאבולוציית הקשרים הלא מודעת שהתרחשה בנפשו, ואילו העתיד מצוי בתשוקותיו, תקוותיו וציפיותיו, והשניים מתקיימים ומתהווים בתוך הנפש עצמה. עבר של אובייקט מסוים בנפש כולל את האבולוציה שעבר כדי להתהוות לצורתו הנוכחית, וזו מצויה בנפש. עתיד האובייקט הוא האידיאל הלא נודע שלעברו הוא מתפתח – ההשתוקקות או התקווה לשינוי צורתו ומשמעותו, וגם אידיאל זה מתהווה מחדש שוב ושוב בנפש. כלומר, ההיסטוריה והאידיאל (העבר והעתיד כפי שמיוצגים בנפש), מבטאים דינמיקה בין צורות הנפש, שרוחשת בתוכה תמיד ברגע ההווה. האדם נולד כנקודת הוויה סינגולרית אמצעית ויחידה, ללא עבר וללא עתיד, ללא זיכרון וללא תשוקה, אך עם הזמן הוא מצמיח מתוכו את ציר הזמן – עבר מאחוריו ועתיד מלפניו. השניים מתהווים סביבו ללא הרף וככל שיעז שלא לדעת, כך תתאפשר צמיחתם הטבעית והחופשית. הנפש אינה נעה על פני ציר מהעבר אל עבֶר העתיד, אלא כמו סיפור הבריאה הפיזיקלי, היא מתפוצצת מתוך נקודת הוויה סינגולרית, פורסת ומפצלת מבעדה כקנבס את ממדי המרחב והזמן, וממצה מהם ומארגנת על פניהם את צבעיה, צליליה, טעמיה, ריחותיה, מיחושיה ורגשותיה, המסתעפים באסוציאציות ומשמעויות, ומהווים את התמונה העשירה והצבעונית שמופיעה לנגד עינינו – חוויית החיים כולה.

 

סיכום ואיסוף התוצרים

"כל הסברות אפורות, חבריי, אך עץ הזהב של החיים ירוק לנצח נצחים"

– יוהאן וולפגנג פון גתה

 

שכרון מעמקים החל לאפוף את נפשו של כותב המאמר ולבטח גם את זו של הקורא המעמיק, ויהיה זה זמן טוב לצוף בחזרה ממעמקי החשיבה אל פני השטח. בדרכינו חזרה מעלה, נאסוף את התובנות שגילתה והולידה הצלילה הפנומנולוגית-משחקית אל תוך עומק החוויה: המרחב-זמן בו האדם מצוי לתפיסתו מהווה את תשתית הנפש – פוטנציאל אינסופי שממנו ממוצות אבני הבניין החושיות (צבעים, צלילים) ושעל פניו מתארגנות אבני הבניין לכדי החוויה; ארגון החוויה מתהווה מתוך הפרות בהומאוסטזיס, התרחשות משחקית ואקראית של חיבורים וניתוקים בין אבני הבניין החושיות וברירה טבעית של התוצרים; תהליכי הברירה הטבעית מתרחשים בתוך הנפש האינדיווידואלית ואל מול הנפש האנושית הקולקטיבית והסביבה כולה; סביבה טובה דיה מאפשרת מיצוי של הפוטנציאל הגלום בנפש, וזו מתאפיינת בחפות מהשלכות מכריעות לטעויות, במתן אפשרות להתנסות בחיבורים וניתוקים, בעידוד יצר הסקרנות והגישוש הטבעיים, בכיבוד קצבה הטבעי של הנפש ובקידוש ההשתאות, אי-הידיעה והריק השאלתי, שמושך ומאפשר התהוות טבעית; ולסיום, האוצר היקר ביותר שהניבה הצלילה החשיבתית, בעיניי, הוא שנפש האדם מתהווה לנגד עיניו, וכל שביכולתו לעשות למענה הוא לפקוח את עיניו לרווחה, לוותר על ניסיונותיהן של סברותיו להאפיר אותה תחת שלטונן, ולהותיר לעץ החיים לפרוח באקראיותו ובצבעוניותו.

 

תודה למור בר ולחגית אהרוני על שסייעו בעריכת והבנת המאמר.

 

הערות

  1. ניתן למצוא חלק מהניסיונות הבולטים לתיאור שלבי ארגון החוויה ב'עמדות' של מלאני קליין (Klein, 1946) ובפיתוחן על ידי תומאס אוגדן (Ogden, 1989); ב'רשת' של ווילפרד ביון (Bion, 1962a; Bion, 1962b); וב'רמות ארגון האישיות' של אוטו קרנברג (Kernberg, 1985).
  2. טענה זו מבוססת על פיתוחים תיאורטיים שביססתי במאמרים קודמים (ברק, 2018; ברק, 2021) ועל עיקרון מתמטי-פיזיקלי לפיו אנרגיה אחידה נוטה להישבר באופן טבעי לשני כוחות מאזנים – האחד מסונכרן והאחר כאוטי (Martens, Thutupalli, Fourrière & Hallatschek, 2013).
  3. רעיונות אלו נובעים מהתיאוריה המוצגת במאמר זה, אך שאולים גם מ'תורת היחסות הכללית' שהגה הפיזיקאי אלברט איינשטיין, לפיה הכבידה – הכוח אשר מאגד את החומר במרחב-זמן – אינה אלא עיוות המרחב-זמן לפי מסת החומר (Einstein, 1920).

 

מקורות

אשל ע. (2009). להיות "כלולה" בשתיקה: על המטופל השותק ו'הינכחות' המטפל. שיחות, כ"ג (3): 221-233.

ברק ג. (2018). טראומה: קיפאון, מוות ולידה מחדש. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך:​​​​​​​https://www.hebpsy...=3730

ברק ג. (2021). חלימת המודעות מבעד ללא מודע. שיחות, בהוצאה.

Bion, W.R. (1962a). A theory of thinking. Parent-infant psychodynamics: wild things, mirrors and ghosts, 74-82.

Bion, W.R. (1962b). Learning from experience. New York: Basic Books.

Bion, W.R. (1967). Notes on memory and desire. Classics in psychoanalytic technique, 259-60.

Bollas, C. (1987). The shadow of the object: Psychoanalysis of the unthought known. New York: Free Association Books.

Darwin, C. (1859). On the origin of species. London: Routledge.

De Beauvoir, S. (1948). The ethics of ambiguity. Citadel Press.

Einstein, A. (1920). Relativity. London: Routledge.

Feynman, R. (2018). Feynman lectures on gravitation. CRC Press.

Green, A. (2004). Thirdness and psychoanalytic concepts. The Psychoanalytic Quarterly, 73(1): 99-135.

Hawking, S. (1988). A brief history of time. Bantam Books.

Hegel, G.W.F. (1807). 1977. Phenomenology of Spirit. Trans. AV Miller. Oxford: Oxford University Press.

Hume, D. (1739). 1888. A treatise of human nature. Oxford: Clarendon Press.

Jung, C.G. (1921). 2014. Psychological types. London: Routledge.

Jung, C.G. (1951). Aion: Researches into the Phenomenology of the Self. Tr. R.F.C. Hull. London: Routledge.

Jung, C.G. (1959). The archetypes and the collective unconscious. New York: Pantheon Books.

Kant, I. (1781). 1998. Critique of pure reason. Trans. Paul Guyer and Allen Wood. Cambridge, UK: Cambridge University Press.

Kernberg, O.F. (1985). Borderline conditions and pathological narcissism. Rowman & Littlefield.

Klein, M. (1946). Notes on some schizoid mechanisms. International Journal of Psycho-Analysis, 27: 99-110.

Martens, E.A., Thutupalli, S., Fourrière, A., Hallatschek, O. (2013). Chimera states in mechanical oscillator networks. Proceedings of the National Academy of Sciences, 110(26): 10563-10567.

Meltzer, D. (2019). Dream life: A re-examination of the psychoanalytic theory and technique. Phoenix Publishing House.

Miller, A. (1979). 2008. The drama of the gifted child: The search for the true self. Basic Books.

Mitchell, S.A., Black M.J. (1995). Freud and beyond: A history of modern psychoanalytic thought. Hachette UK.

Nietzsche, F. (1883). Thus spoke Zarathustra: A book for everyone and nobody. Oxford University Press.

Ogden, T.H. (1977). Subjects of analysis. Jason Aronson, Incorporated.

Ogden, T.H. (1985). On potential space. International Journal of Psycho-Analysis, 66: 129-141.

Ogden, T.H. (1989). The primitive edge of experience. New York: Jason Aronson.

Ogden, T.H. (2014). Rediscovering psychoanalysis: Thinking and dreaming, learning and forgetting. London: Routledge.

Schopenhauer, A. (1818). 2012. The world as will and representation (Vol. 1). Courier Corporation.

Thoreau, H.D. (1854). 2006. Walden. Yale University Press.

Winnicott, D.W. (1960). Ego distortion in terms of true and false self. 1965 The Maturational Processes and the Facilitating Environment.

Winnicott, D.W. (1971). Playing and Reality. London: Tavistock.

Wittgenstein, L. (1921). Tractatus logico-philosophicus. London: Routledge.

Zizek, S. (2013). Enjoy your symptom!. Taylor & Francis.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

ברק, ג. (2021). המפץ הגדול של הנפש. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=4104

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

חנה יצחקחנה יצחק7/2/2021

מדהים. ניסיון לגעת במהות מעבר לתפאורה