פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
להיכנס בשער: על 'השלכה' בראי החשיבה ההכרתית ('שיטת ימימה')  וביטוייה בפסיכודרמהלהיכנס בשער: על 'השלכה' בראי החשיבה ההכרתית ('שיטת ימימה')  וביטוייה בפסיכודרמה
להיכנס בשער: על 'השלכה' בראי החשיבה ההכרתית ('שיטת ימימה') וביטוייה בפסיכודרמה

להיכנס בשער: על 'השלכה' בראי החשיבה ההכרתית ('שיטת ימימה') וביטוייה בפסיכודרמה

מאמרים | 3/1/2021 | 5,397

מאמר זה מציג התבוננות חדשה במושג 'השלכה' בטיפול. התבוננות זו נשענת על התפיסה של ה'חשיבה ההכרתית', הידועה גם בשם 'שיטת ימימה', ואופן היישום הטיפולי שלה יוצג באמצעות עבודה בפסיכודרמה ומתוך קישור אליה. השילוב החלוצי בין שני התחומים מוביל לרעיון חדש בחשיבה פסיכודרמטית ולו פוטנציאל להשפיע על הנחיית פסיכודרמה בפועל. לשילוב החדש השתמעויות גם בשדה הפסיכותרפי בכללותו והן נדונות בקצרה.

להיכנס בשער

על 'השלכה' בראי החשיבה ההכרתית ('שיטת ימימה') וביטוייה בפסיכודרמה1

מאת ליאת צוקר וד"ר דני יניב

 

אָדָם חַי בָּעוֹלָם שֶאוֹתוֹ הוּא עוֹשֶֹה לְעַצְמוֹ / נתן זך

אָדָם חַי בָּעוֹלָם שֶאוֹתוֹ הוּא עוֹשֶֹה לְעַצְמוֹ,
מִן הַתַּאֲווֹת שֶבְּשָֹרוֹ מִתְאַוֶּה לְעַצְמוֹ
מִן הַנוֹפִים שֶבָּהֶם הוּא מַמְתִּיק לְעַצְמוֹ
אֶת הַפְּחָדִים שֶבָּהֶם הוּא מַפְחִיד אֶת עַצְמוֹ
וּמִן הָאַהֲבָה שֶאוֹתָהּ הוּא אוֹהֵב לְעַצְמוֹ.
וּמִן הַשִֹּנְאָה שֶאוֹתָהּ הוּא שֹוֹנֵא לְעַצְמוֹ
וּבַקַּיִץ הוּא יוֹצֵא אֶל מִחוּץ לְעַצְמוֹ
וּבַסְּתָיו הוּא חוֹזֵר חֲזָרָה לְעַצְמוֹ וְרוֹאֶה מֶה עָשָֹה לְעַצְמוֹ
בַּקַּיִץ וּמַה לא עָשָֹה לְעַצְמוֹ
מַבְחִין בֵּין זֶה לְזֶה וּמֵבִין לְעַצְמוֹ.

(מתוך "חוזר אל עצמך – לקט מן המקורות" בעריכת אריה בן גוריון, הוצאת הקבוץ המאוחד)

 

מבוא

השלכה היא מושג חמקמק ככלי טיפולי. מצד אחד, המנגנון הנפשי של ההשלכה מוכר היטב למטפלים, והוא מהווה כלי מרכזי בטיפול. מטפלים מכל רחבי השדה הפסיכותרפי יסכימו לטענה המרכזית של מאמר זה, כי המקור להשלכה הוא תכניו האישיים של האדם, ויראו בכך מובן מאליו. מצד שני, בפועל, יתנהל הטיפול מתוך אמונה לחלק מן ההשלכות של המטופל, ללא זיהוי התוכן הרגשי המושלך כנפרד מאובייקט ההשלכה. מהלכים טיפוליים יסתיימו מבלי לשים לב שהאובייקט עדיין מגולם ברגשות המטופל, אותם למד בטיפול לזהות ולהכיר. בהתבסס על החשיבה ההכרתית, הטענה המרכזית שתוצג במאמר היא כי במצב שכיח זה, העבודה הטיפולית לא תחרוג מהמרחב ההשלכתי, ותישאר מחוץ לשער המרחב הפנימי של תכניו האישיים של המטופל, המהווים את המקור להשלכה, קודמים לאובייקט ההשלכה ונפרדים ממנו. בהמשך לטענה זו, שאיננה טריוויאלית בשדה הפסיכותרפי, תוצג במאמר אלטרנטיבה טיפולית להיכנס בשער ולפגוש את הרגשות העומדים בבסיס ההשלכה, באמצעות דוגמא של מהלך פסיכודרמטי.


- פרסומת -

המאמר ייפתח בהסבר כללי קצר על ה'חשיבה ההכרתית', אשר יתמקד ברעיונות המרכזיים הקשורים למושג ההשלכה. בהמשך יתואר מושג ההשלכה בהקשרו הטיפולי במבט השוואתי, בין כמה המשגות פסיכואנליטיות לאלו של החשיבה ההכרתית. בהמשך יוצג הסבר כללי של הפסיכודרמה שיתמקד ברציונל הטיפולי למהלך הפסיכודרמטי שיובא אחר כך. בדוגמא נציג תיאור מקרה קצר המדגים יישום של חשיבה 'ימימאית' בפסיכודרמה – יישום אשר יכול לעזור למטפל להוביל את המטופל להיכנס בשער, למפגש נקי וישיר עם עולמו הפנימי, נטול האובייקטים של ההשלכה בחייו. החשיבה על החיבור בין החשיבה ההכרתית לפסיכודרמה צמחה מתוך מפגש מקרי ושיח מתמשך בין שני כותבי המאמר (מטפלת באמנות 'ימימאית' ופסיכודרמטיסט), המחפשים אחר דיוק והעמקה בעבודת ריפוי.

 

חשיבה הכרתית

'חשיבה הכרתית' הוא השם שהעניקה ימימה אביטל (1929-1999) ללימוד אותו העבירה בשני העשורים האחרונים של המאה שעברה. הלימוד מוכר גם בשם 'תורת ימימה' או 'שיטת ימימה', או פשוט 'ימימה'. אביטל נולדה בקזבלנקה שבמרוקו, ועלתה לארץ בהיותה בת 20. היא בעלת תואר ראשון לספרות צרפתית, ולמדה פסיכולוגיה לתואר שני באוניברסיטת תל אביב. באמצע שנות השלושים לחייה החלה אביטל לרפא אנשים ולקבל קהל, ובהמשך גם ללמד קבוצות. הפרטים על חייה מועטים, מתוך כוונתה של ימימה להצניע את עצמה ובכך להדגיש את העיקר, שהוא תכני הלימוד והעבודה האישית הפנימית של כל לומד ולומד.

הלימוד מזמין את לומדיו לדרך של עבודה פנימית רוחנית, המזהה את מהותו של אדם כטוב מוחלט. לפי תורת החשיבה ההכרתית יש באדם שני חלקים – 'מהות' ו'עומס'. החלק הראשון, ה'מהות', הוא החלק הטוב, המהותי, הנקי, הטהור וה'גבוה' שבאדם. החלק השני, ה'עומס', הפוך לחלק הראשון במובן זה שאינו מהותי לאדם, והוא חלק שהאדם נושא איתו, ונקרא גם 'מיותר' או 'ילד/ה'. הטוב שבכל אדם טמון בו מעצם היותו, ללא תלות וללא תנאי. המהות הטובה אינה תלויה בהישגיו, בקשריו ובמעשיו של האדם. לעיתים היא גלויה לאדם ולעיתים היא נסתרת ממנו, אך היא תמיד שם. המצב בו הכרתו של האדם ערה למהותו הטובה נקרא 'לומד'. ההכרה במהות הטובה היא תהליך אישי בו מתחזקת בהדרגה ודאותו של האדם בקיומה. כשהאדם מסתכל דרך החלק של המהות הטובה שבו, הוא רואה את הטוב שקיים בעולם ובכל הסובב אותו. החיבור לחלק הטוב מאפשר, לפי תפיסת החשיבה ההכרתית, תפיסה נכונה של המציאות, הסתכלות 'נקייה' וללא מאבק. הוא מאפשר לאדם לחוש את ערכו המוחלט, שאינו תלוי בדבר או באיש, את מקומו הוודאי בעולם, את היותו אהוב ורצוי מעצם קיומו.

ה'עומס', לפי לימוד החשיבה ההכרתית, הוא "מרכיבי נפש שמיותרים לקיום" (אביטל, 2014, עמ' 47), קולות מחלישים שהאדם נושא, כמו: הרגשה של האדם שהוא אינו טוב מספיק, הרגשה של חוסר ערך, הרגשה של חוסר מקום ועוד. ללא ההכרה במהות הטובה שבנו, שאינה תלויה בדבר, קולות אלה יוצרים בנו שכנוע עמוק בכך שאנו לא מספיק טובים/חסרי ערך/חסרי מקום וכו'. שכנוע זה יוצר תפיסה אשלייתית, דרכה אנו חווים בטעות את המציאות. בעקבות כך, כהתמודדות עם רגשות קשים אלה, אנו פונים להתחזקות מדומה, באמצעות האשמת האחר, יהירות, כעס ועוד. כך אנו למעשה דוחים את ה'עומס', בתנועה הישרדותית שמטרתה טובה כביכול, להרגיש טוב עם עצמנו. אולם, בפועל התנועה הזו מחזקת את ה'עומס' ומרחיקה אותנו מההבנה שהרגש הלא נעים הוא רק הרגשה, וזו איננה המציאות. כלומר, הסיפור שמספר הרגש הכואב הוא אשלייתי, הן על החיצוני לנו והן על עצמנו.

במילותיה של ימימה אביטל:

"אם רוצים לעבור ממצב של תפיסה אשלייתית לתפיסה ודאית עלינו להכיר את התפיסה האשלייתית האישית קודם. זאת אומרת, אנחנו מלבישים על כל הנמצא לפנינו, על כל סובב, על תפיסת חיינו, על תפיסת הקיום שלנו, כמה אנו מלבישים, חלקים שהם פרי העיוותים האישיים." (ימימה אביטל, מתוך מחברות של לומדים)


- פרסומת -

ה'עומס', אם כן, יוצר בלבול בין חוץ לפנים. הרגשות הפנימיים הכואבים, אותם קולות מחלישים של ה'עומס', מושלכים בתצורות שונות על המציאות בחוץ, על אנשים אחרים, וכך נדמה כאילו המציאות החיצונית היא הבעייתית והיא זו שגרמה לנו לחוש כך. ואכן, כשעולה 'עומס', נטייה שכיחה היא להפנות אותו כלפי מה שכביכול גרם לנו לתחושת התסכול/חוסר אונים/חוסר ערך או כל רגש לא נעים אחר. זוהי ההשלכה על פי החשיבה ההכרתית. כמו ילד המקבל מכה כואבת מחפץ שנתקל בו, ומפנה את הכעס כלפי החפץ. נדמה כאילו הגורם עליו משליכים את הקושי הוא הבעיה, ואפילו מוצאים לזה 'הוכחות' במציאות, כביכול, שהופכות את ההשלכה למאוד משכנעת. החפץ עצמו, מן הסתם, אינו אשם. הסתכלות בהבחנה דקה תעזור לזהות את הרגש הנוכח באותו רגע של הפגיעה. למשל, יכול להיות שההרגשה שעולה היא תחושת חוסר אונים, שהפיצוי לה הוא כעס. זהו פיצוי משום שכעס נותן תחושת התחזקות מדומה, הרגשה רגעית של כוח, של אונים. כך, אנו נמנעים מלחוות במלואו את הרגש הלא נעים שעלה בתוכנו, על ידי העברת המיקוד הנפשי/רגשי לעיסוק בדבר שמחוץ לנו.

היכולת 'לעשות סדר', לזהות ולהפריד בין ה'עומס' לבין המהות הטובה, פותחת בפנינו עמדה חדשה ממנה נוכל לפגוש את ה'ילד' מבעד לעיני הטוב, לא להיבהל ממנו ולקבל אותו. כאשר אדם מזהה את ה'עומס' שלו, ומזוהה עם המהות הטובה שבו, נפתחת בפניו האפשרות לקבל את ה'עומס'. שהרי אין אפשרות לקבל את מה שאינו מזוהה ואינו מתוחם: אם אין הפרדה בין האדם וה'עומס', מי עוד ישנו במרחב הפנימי שיכול לקבל? בזכות הזיהוי וההפרדה של ה'עומס' מתגלה ה'לומד'. כעת יש מי שיקבל את ההרגשה כמות שהיא, בלב פתוח וללא שיפוט וביקורת. עמדת ה'לומד', אם כן, היא נקודת מבט כללית, הצופה על ההתרחשות הפנימית ממרחק, דרכו היא רואה את שני חלקיו של האדם, ה'עומס' והמהות הטובה, זה לצד זה ללא סתירה. זוהי יכולת לראות שיש בנו שני חלקים, שלא רק 'עומס' קיים בתוכנו, ולהפריד בין ה'עומס' ל'מהות'. אז, ורק אז, נפתחת האפשרות לשלב המשמעותי ביותר בלימוד, ששייך באופן בלעדי לעמדת ה'לומד', והוא – לקבל. לפי החשיבה ההכרתית, היכולת לקבל את ה'עומס' כפי שהוא, מתוך חמלה עצמית והסכמת הלב, מתאפשרת רק כאשר הוא נמצא יחד עם הוודאות שבקיום המהות הטובה שבנו. כשיש בנו ודאות שאנחנו טובים ללא תנאי, אפשר להרגיש טובים גם עם ה'עומס'. כך לא צריך לחכות שנהיה 'מתוקנים' (ללא הכעס, החרדה, היהירות, ההצטדקות או תחושת חוסר הערך) כדי שנוכל לאהוב את עצמנו כפי שאנחנו. ומשום כך, לפי החשיבה ההכרתית, 'מקור' ה'עומס' או כיצד נוצר בעבר איננו עניין מהותי. ה'תיקון' הוא בתיקון ההסתכלות.

אם כן, החשיבה ההכרתית מעבירה את המשקל מעיסוקו של אדם במערכת היחסים עם העולם ועם האחר לעיסוק במערכת היחסים שלו עם חלקים בתוכו. ההשלכה בהקשר זה, היא ביטוי לתכנים רגשיים אישיים, ויכולת לזהות אותה ככזאת, מאפשרת העמקת היחסים של האדם עם חלקיו השונים.

 

השלכה – מבט השוואתי

המושג 'השלכה' הוא מושג מרכזי בשדה הפסיכואנליטי ובשדה הטיפולי בכלל, כבר מראשיתו. פרויד התייחס אל ההשלכה כמנגנון הגנה אשר מסלק באופן מדומיין דחפים ויצרים לא רצויים אל מחוץ ל'עצמי'. בזכות מנגנון הגנה זה, כל מה שהאדם לא יכול להכיל כמצוי בתוכו, נחווה כמצוי באחרים, בתצורות שונות (מיטשל ובלאק, 2006). מלאני קליין (2003) הרחיבה את המושג וטענה כי מה שמושלך אינו רק דחפים אלא גם רגשות, תחושות, מחשבות וחלקים של העצמי. הגדרתו של פרויד, בתוספת זו של קליין, תואמת את השימוש במושג השלכה גם לפי החשיבה ההכרתית. במושג 'הזדהות השלכתית', קליין הוסיפה לפעולת ההשלכה שלב נוסף, בו התוכן העצמי לא רק מושלך אל האובייקט, אלא גם מוטמע בתוכו, משתלט עליו ומפעיל אותו. לעומת תפיסתה של קליין, בה לאדם יש כביכול כוחות לגרום לאובייקט להרגיש את הרגש שמרגיש האדם המשליך, השלכה בהקשר של החשיבה ההכרתית אינה כוללת כוחות כאלה. שוני נוסף הוא בכך שהשלכה בהקשר של החשיבה ההכרתית, מתארת מצב גורף בו כל הסתכלות שאינה דרך המהות הטובה היא הסתכלות אשלייתית המלבישה על כל הנמצא לפנינו, אירועים ואובייקטים אנושיים ולא אנושיים, "חלקים שהם פרי העיוותים האישיים". לצד השוני, מעניין לגלות כי בדומה לתפיסת החשיבה ההכרתית, קליין רואה את הבסיס לצמיחה ותיקון של אדם בתהליך האיסוף של תחושותיו שפוזרו על כל סביבתו, והחזרתם לעצמו (קליין, 2003).


- פרסומת -

ניתן לראות את התייחסותו של דונלד ויניקוט (2003), למנגנון ההשלכה כתהליך התפתחות המתחיל ב"התייחסות אובייקט" (object-relating) בו האובייקט הוא צרור של השלכות, ומתפתח ל"שימוש אובייקט" (object-usage) בו האובייקט אינו נתפס כהשלכה אלא כדבר לעצמו. בהסתכלות השוואתית עם החשיבה ההכרתית, ייתכן שהשימוש באובייקט של ויניקוט תואם במובן מסוים את המבט של ה'לומד', הרואה מעבר לאשליה ההשלכתית של ה'עומס'. עם זאת, ממלכת האשליה של ויניקוט בשונה מהאשליה ההשלכתית של ה'עומס', מתקיימת בהקשר חיובי, ומכילה בתוכה אובייקטים של מעבר ותופעות של מעבר המהווים תחום ביניים של החוויה. ההקשר ההשלכתי של תחום הביניים הויניקוטיאני הוא מתוך היכולת לאהוב ולתת אמון, כהטענה רגשית חיובית של האובייקט, בעוד ההקשר ההשלכתי של ה'עומס' הוא של כאב ותחושה של חוסר.

המשותף לגישות הפסיכואנליטיות הוא החיבור בין כאבים רגשיים של אדם בחייו בהווה, לבין עברו וחוויותיו בילדות, והנחת תלות בין הרגש לאובייקט. הרעיון העומד בבסיס ההשלכה לפי החשיבה ההכרתית, הוא כי לרגשותיו של אדם בוגר קיום עצמאי נפרד מאובייקט. קיומם אינו תלוי במושא שלהם, והם רק משתקפים במפגש עם האחר. לדוגמה, ראשית קיימת באדם הרגשה של חוסר ערך, שהוא נושא לעיתים אף ללא ידיעתו, והוא פוגש את הרגש במפגש עם אובייקט חיצוני, באופן שלאדם נדמה כי האובייקט החיצוני הוא שאחראי לו. טענה זו, המסיטה את הדגש הטיפולי מהיחסים עם אחרים משמעותיים אל מערכת היחסים עם חלקים בתוכי, איננה טריוויאלית, ובמידה מסוימת היא אף רדיקאלית בהקשר הפסיכותרפי. רבים תולים את יהבם (כלומר את האושר שלהם) ביחסים עם מישהו/משהו אחר, חיצוני, בחייהם. תפיסה זו מתבטאת בדומיננטיות של הגישה ההתייחסותית בפסיכותרפיה וגם בפסיכודרמה (ראה להלן). טענתנו הנוכחית היא שהמרכיב המהותי באיכות האינטראקציה, כל אינטראקציה, הוא בסופו של דבר איננו הזולת (על קיומו או היעדרו) אלא איכות החיבור של האדם לחוויה הפנימית שלו עצמו.

מושג פסיכואנליטי נוסף הדומה באופיו להשלכה, הוא מושג ה'העברה'. ההעברה היא הפניה לא מודעת של דפוס יחסים מהעבר של המטופל כלפי המטפל. תיאור קלאסי של מושג ההעברה מערב לרוב ביטויים של עיוות המציאות על ידי המטופל. כיום ברור כי עיוותי מציאות העברתיים מתקיימים בכל הקשר בינאישי ולא רק ביחסי מטפל-מטופל (הופמן, 2013; Brockman, 2010). הגדרות אלו מתיישבות עם התפיסה של ההשלכה בהקשר של החשיבה ההכרתית. אוגדן (2012) טען כי "העברה היא שם שאנו נותנים לאשליה שהאובייקט הבלתי ידוע כבר ידוע... ללא אשליה זו, נרגיש עירומים ולא מוכנים באופן בלתי נסבל לקראת חוויה עם אדם חדש" (עמ' 152). משמעות זו למושג העברה, אף היא מתיישבת עם ההשלכה הימימאית, אולם בעוד אוגדן כיוון בדבריו לעמדה הנפשית כלפי אדם אחר בלבד, החשיבה ההכרתית מכוונת גם אל אדם נוסף והוא – אנו עצמנו. האשליה שמתאר אוגדן מתרחשת, לפי החשיבה ההכרתית, כאשר אנו מסתכלים דרך עיני ה'עומס'. אלו רגעים בהם אין לנו חיבור לחלק הטוב שלנו והוודאות במהות הטובה שבנו לא נגישה לנו. האשליה היא כאילו ה'עומס' הוא אנחנו, כאילו הקולות המחלישים שבנו אכן נכונים. זוהי חוויה בלתי נסבלת של כאב, שעל פי רוב, אדם מתקשה להכיל ומכאן הצורך בהתחזקות המדומה שבהשלכה. חשוב להדגיש כי לפי החשיבה ההכרתית האדם לא בוחר ב'עומס' וגם לא בהתחזקות המדומה. אין כאן שאלה של בחירה אלא של אפשרות. מה מתאפשר באותו הרגע לאדם? מה האפשרות הפתוחה בפני האדם באותו רגע לשרוד, להתמודד עם הכאב המאיים עליו? לצד זאת, בידיו של האדם קיימת בחירה, והיא קשורה בתיקון ההסתכלות שלו, בלמידה, בהתעוררות ההכרה ובהסכמת הלב. הסתכלות דרך הכלים של החשיבה ההכרתית, המזהה את ה'עומס' כנפרד מאיתנו, ומזוהה עם הטוב המוחלט שבנו, מאפשרת קבלה. בזכותה המפגש עם עצמנו, עם רגשותינו כפי שהם כרגע, הופך להיות פחות מאיים ובלתי נסבל, והתפיסה האשלייתית מתרופפת מאליה. בהתאמה, גם המפגש עם האחר ועם המציאות הופך להיות פחות מאיים.

 

פסיכודרמה

פסיכודרמה קלאסית היא שיטת טיפול קבוצתי, שהומצאה ופותחה ע"י ד"ר יעקב לוי מורנו (1889-1974), המשתמשת בפורמט דרמטי-תיאטרלי כדי לאפשר למטופלים להביע בפעולה רגשות, חוויות ואירועי חיים משמעותיים. סצינות מן העבר, ההווה או העתיד, מדומיינות או מציאותיות, הופכות מוחשיות ורלבנטיות באמצעות אילתור ספונטני של פעולות דרמטיות. תמצית השיטה היא להזמין ולעודד את ה'פרוטגוניסט' (מיוונית, השחקן הראשי – וכאן כינוי למטופל) להיות הדבר אליו הוא מתייחס, יהיה זה אדם, חפץ או כל דבר אחר, טכניקה המכונה 'חילוף תפקידים'. בכך מתקיימים שני עקרונות מנחים בפסיכודרמה, האחד מכונה "מפגש" (Encounter), והשני הוא גילום בפעולה (Action). עקרונות אלה מזמנים לכאורה באופן מובנה קיום או הפעלת השלכה, ועל כן יפורטו להלן.

המונח מפגש מייצג רעיון פילוסופי 'התייחסותי' בפסיכודרמה, המבטא את החשיבות שייחס מורנו לְהיות במגע נפשי ישיר ו'בגובה העיניים' עם האחר (Moreno, 1914 כמצוטט ב: Moreno, 1946/1985). אולם במונח הזה מורנו התכוון ליותר מאשר דיאלוג ישיר וכן עם האחר. ה'מפגש' מייצג את היכולת הפוטנציאלית של האינדיבידואל לחוות באמת את העולם מנקודת מבטו של האחר, כמו גם לראות את העצמי מבחוץ. יכולת זו היא מיומנות נרכשת, בה ניתן להתאמן ואותה ניתן לשפר באמצעות טכניקת חילוף התפקידים (לסקירה ראה: Yaniv, 2011). כך, סבר מורנו, קיים סיכוי טוב לחוות ולהכיר את נקודת מבטו של האחר 'מבפנים', ולא רק לחשוב עליה או להרהר בה.


- פרסומת -

הגילום בפעולה נחשב לעיקר העיקרים בפסיכודרמה ומהווה את הערך המוסף העיקרי לשיטת ה'טיפול בדיבור' ((Moreno, 1946/1985. האימרה "אל תספר לי, תראה לי" שכיחה בהנחיה פסיכודרמטית ומבטאת בפשטות את העקרון הזה. בהתאמה לכך, מנחה הפסיכודרמה מכוון את הפרוטגוניסט להנכחה של ה'כאן ועכשיו' הרגשי שלו. בעוד שמטפלים רבים מאופניות טיפוליות שונות מכוונים לכך, בפסיכודרמה השאיפה היא להנכחה בפעולה שמעצם טבעה הינה מהירה, ספונטנית ונוטה 'לעקוף' הגנות מילוליות (Yaniv, 2014, 2018). בפסיכודרמה קלאסית שזור עקרון הגילום בפעולה עם רעיון המפגש, והדבר מתבטא בהכוונת הפרוטגוניסט לחילוף תפקידים עם דמויות אחרות, מהלך המזמן מרכיב השלכתי ניכר.

בתיאור שלהלן נדגים הן את ה'סיכונים ההשלכתיים' בעבודה בפסיכודרמה והן את הפוטנציאל להתגבר עליהם.

 

תיאור מקרה2

התיאור מבוסס על סדנה פסיכודרמטית חד פעמית ב'זום' עם קבוצת מבוגרים רבת משתתפים (כמה עשרות). מטרת הסדנה הייתה לחקור בפעולה אפשרויות עבודה בפורמט ה'זום', שעל פניו מקשה מאד על מימוש שני עקרונות העבודה הנ"ל. לצורך כך, ולאחר 'חימום' מתאים, הוצע לכל המשתתפים להזמין את הזום לשבת מולם כאובייקט על כיסא ריק, ולנהל אתו דיאלוג דמיוני.

לאחר התרגיל, מתן, אחד המשתתפים, שיתף בקושי שלו עם התרגיל, בכך שלא הצליח לנהל עם הזום דיאלוג כלל: "הייתה בי התנגדות לחילוף עם הזום... אני שונא אותו". למרות האמירה הזו, שהתבטאה גם בטון הדיבור, ושהיה בה כדי קונטרה-אינדיקציה לעבודה בפסיכודרמה, הוא הוזמן לעבודה פסיכודרמטית על הקושי הזה, ונענה.

 

מהלך ראשון: השלכה ראשונה – הזום

מתן הרגיש קושי שעולה בו מול ההתנהלות עם הזום, ומיד, כפי שתיארנו שקורה עם 'עומסים' רגשיים, השליך את הקושי שלו על הזום. מנקודת מבטו הזום נראה כגורם הבעייתי, ומתן אף מצא לכך צידוקים והוכחה במציאות, כאשר מסיבה מסוימת לא יכל עוד לשהות במקום בו היה, ונאלץ לעבור תוך כדי דיבור לחלל אחר. בשלב זה עוד לא היה ידוע לקבוצה, וסביר להניח שגם לא למתן, מהו בדיוק הקושי הרגשי שהוא חווה. באמצעות שאלות של המנחה, שעודדו את מתן לנסות ולאפיין את הזום, עלה הדימוי: "קר ולא ידידותי". דימוי כזה מספר למעשה על החוויה הרגשית שהתעוררה במתן מול הזום – אולי דחוי, או לא מקובל, או לא אהוב, בודד, או קול מחליש אחר של ה'עומס'. הזום לא היה אלא אובייקט ההשלכה שלו. היצמדות לאובייקט ההשלכה החיצוני השאירה את מתן מוגן מהמפגש המאיים עם רגשות ה'עומס' השוכנים בעולמו הפנימי. עם זאת, בפסיכודרמה, עבודה עם אובייקט ההשלכה החיצוני יוצרת מרחב מוגן לחקירה רגשית, מעין מבואה הנמצאת לפני השער אל העולם הפנימי של מתן. דרך שער זה יכול הוא להיכנס פנימה ולהכיר את ההתרחשות הפנימית שלו גם כבלתי תלויה באובייקט ההשלכה: לזהות מהו הרגש העומד מאחורי הקושי, לזהות את הקולות המחלישים הפעילים, לתת מקום לתחושות ולרגשות הקיימים בו, אולי אפילו 'להתיידד' איתם, וכך להתקרב ולהעמיק את מערכת היחסים שלו עם עצמו.

 

מהלך שני: מעבר מאובייקט ההשלכה הראשון (הזום) לאובייקט השלכה שני (האם)

העבודה עם דימוי הזום כללה מגע עם רגשות המהווים 'רמזי שליפה' לדמויות ותפקידים נוספים המקושרים עימם, וכך מניעים את התהליך הפסיכודרמטי קדימה, 'מהשוליים למרכז'. ואכן בעקבות העבודה עם הזום, מתן זיהה מיד כמה אובייקטים עליהם השליך תכנים דומים, ומתוכם בחר דמות אחת להמשך העבודה הפסיכודרמטית – אימו.

לפי גישת החשיבה ההכרתית, האם היא אובייקט השלכה נוסף, אנושי, המתאים לתכנים ההשלכתיים שעלו. האם, כמו הזום, הונכחה כ"קרה ולא ידידותית", וברגעים אלה, שוב, היו צמודים הרגש והאובייקט, כמו תפוסים זה בזה, ללא מרחב ביניהם. הבלבול בין החוץ לפנים נכח. נראה היה כי מתן, ואף הקבוצה כולה, מוגנים היטב במרחב ההשלכה. אלא שכפי שציינו למעלה, חווייתו של מתן את האחר כקר ולא ידידותי חושפת את החוויה הפנימית שלו, המורכבת אולי מרגשות כמו בדידות, ריקנות ודחייה, או אולי רגשות של היות לא טוב, חסר מקום, חסר אונים ועוד. כל אלה הם רגשות שאינם מותנים באחר, והישארות במרחב האשלייתי של ההשלכה, בו הרגשות תפוסים באובייקט או צמודים לו, מונעת חקר והתנסות עם תחושות אלה כשלעצמן, ובכך מפחיתה או מחסירה מהלמידה האפשרית בתהליך. ייתכן שצמידות זו עוזרת 'לגלגל' את המהלך הפסיכודרמטי קדימה, וכנראה שהיא נחוצה לצלילה לתוך הדימוי הרגשי לצורך היכרות מעמיקה עימו. אך בד בבד עשוי להיות בצמידות זו משום חיזוק האשליה שאובייקט ההשלכה (הזום, האם) הוא העניין המרכזי ברגשותיו של מתן ("קר ולא ידידותי"), ובכך יש הרחקה של הפרוטגוניסט מלפגוש את עצמו, עם הקושי הרגשי שלו, שרק משתקף באובייקט. במצב כזה, ההשלכה מונעת ממתן להיפגש עם קולות ה'עומס' המחלישים, אליהם הוא משתכנע כאן ועכשיו, כמו גם ברגעים נוספים בחייו. שימוש במשחק תפקידים (למשל, כדי לפגוש את עצמו ה"לא ידידותי" או הבודד), או בטכניקות פסיכודרמטיות נוספות כמו 'כפיל'3 או 'מראה'4, עשוי לעזור לפרוטגוניסט לדייק בשיום הרגשות העולים בו, בהכרה בהם ובייחוסם לעצמו. בעקבות כך יתכן המשך חקר פסיכודרמטי הממוקד בהם.


- פרסומת -

בפועל, הפסיכודרמה הסתיימה בסצינה בה מתן פועל בדמות האם כפי שהיה רוצה שתהיה, בדמיונו, מדבר ומבטא רגשות שאליהם כמה, ומעניק לעצמו את החום לו הוא זקוק, גם באמצעות ליטוף רך (וירטואלי) של ראשו. מהלך כגון זה, השכיח בפסיכודרמה, מכוון ומחבר, אמנם בעקיפין, לכוחות הפנימיים של הפרוטגוניסט, ולידיעה כי יש בתוכו אפשרות למלא את עצמו, להעניק לעצמו חום וחמלה. לעיתים, יש בכך גם משום 'חזרה לחיים' לקראת מפגש מציאותי עם דמות האנטגוניסט (כך מכונה הדמות הראשית המובאת בחילוף התפקידים). אלו הן מטרות יקרות ערך, אך בעיקרו של דבר מהלך כזה מותיר את עצם ההשלכה על כנה, ואף עלול לחזקה. זאת בעוד שענייננו כאן הוא בחיבור ישיר של אדם לעצמו ובביסוס הכרה במרחב האשליה.

לקראת סוף הפעולה הפסיכודרמטית, אמר מתן ל'אמו': "אני מרגיש כל כך מרוקן לפעמים... חסר לי להרגיש קשר עם מישהו, להרגיש מלא". משפט זה, שאולי הצריך את כל המהלך הפסיכודרמטי עד לאותו רגע, סיפר על ההרגשה של מתן העומדת בבסיס ההשלכה המאשימה את הזום ואמו בקור ובחוסר ידידותיות. הצורך להרגיש קשר וחום אנושי הוא צורך פנימי בסיסי ואוניברסלי. לפסיכודרמה אמצעים לעבוד בהתייחסות אל העולם הפנימי על כל מרכיביו, אלא שבפועל, הפסיכודרמה הסתיימה כאמור בביטוי עקיף של כוחותיו של מתן במשחק תפקידים של האמא ש'היה רוצה'.

 

הצעה למהלך שלישי ברוח החשיבה ההכרתית: נטישת האובייקטים של ההשלכה וכניסה בשער אל הפנימי

נדמה כי ההשלכה על דמותה של האם לא הוסרה בתום העבודה, וכי עדיין נותרה האשליה כאילו האם היא הבעייתית בחייו של מתן. נשאלת השאלה, באיזו מידה הסיט העיסוק באם את האפשרות של מתן לזהות את רגשותיו ותחושותיו שלו? עד כמה חשובה במהלך עבודה פסיכודרמטית היפרדות מכל האובייקטים של ההשלכה, המהווים רק אמצעי כדי לעזור לפרוטגוניסט להגיע לקשר עם רגשותיו העצמאיים? האם וכיצד ניתן להיטיב להיכנס בשער אל עולם הרגש הפנימי של הפרוטגוניסט?

נתייחס לשאלות הללו מנקודת המבט של החשיבה ההכרתית. על פי החשיבה ההכרתית, האחר הוא כמו שליח שבא להראות לאדם את פנימיותו. מכאן ברורה החשיבות הגדולה שיש לחילופי תפקידים עם דמויות אחרות כמרכיב בעבודה פסיכודרמטית. אלא שהעבודה לא צריכה להסתיים שם. כך היא מגיעה עד ה'שער' בלבד. הטענות שיש לנו כלפי האחר/המציאות, מזמינות אותנו להתבונן בנו פנימה, ומלמדות אותנו מה אנו מחסירים מעצמנו, לאלו קולות מחלישים של ה'ילד' או ה'עומס' אנחנו מאמינים בטעות, ומבלי לשים לב, מסתכלים דרכם על העולם. לפי החשיבה ההכרתית נוכל להיטיב להיכנס בשער אל עולם הרגש הפנימי על ידי שתי פעולות עיקריות: זיהוי הקושי הרגשי באופן נפרד מהאובייקט, כקולות מחלישים של ה'עומס', והסתכלות על ה'עומס' מעיני הלומד המיטיבות. שתי פעולות אלה יאפשרו כניסה מיטיבה בשער, למרחב מזמין בו ניתן לפגוש את רגשותינו מתוך סקרנות וקבלה.

את שתי הפעולות האלה אנו מציעים כמהלך שלישי בפסיכודרמה. כדי להמחיש את ההפרדה בין הרגש הפנימי לבין אובייקט, אפשר להמשיך את העבודה הפסיכודרמטית עם הרגש עצמו, בנפרד מההשתקפויות שלו באנשים בעולם. שיום רגשות וחלקים נפשיים אחרים כ'תפקידים' הוא מהלך שכיח בפסיכודרמה, כך שניתן למשל לגלם בפעולה דימוי של רגש או תחושה כמו הריקנות או הקור הפנימי, או לחלופין להמחיש את תפקיד הבודד, העצוב, המרוקן. אפשר גם, לדוגמה, לבנות מרחב דרמטי בו האדם מזמן לעצמו אפשרות להיטיב עם עצמו, וכיו"ב. עבודה בקווים אלה יכולה לקדם היכרות עם הרגש כשלעצמו ונרמול שלו, ללא בלבול בין העצמי לאחר, ותוך הימנעות מחיזוק אשליה התייחסותית. עבודה כזו תעזור ליצור את עמדת הצופה-מתבונן של ה'לומד', שבזכות אי הערבוב והמרחק בינו לבין הרגש מתאפשרת הקבלה שלו.

אם כן, פסיכודרמה-מוכוונת-חשיבה הכרתית מובילה אל מרחב רגשי, עצמאי ונטול אובייקטים, שזמנו הוא הווה. תפיסה זו תשפיע על עבודת המנחה הפסיכודרמטיסט (ולמעשה על כל מטפל) ותכוון למפגש ('אנקאונטר') במשמעות חדשה, מפגש אישי פנימי של אדם אצל עצמו, לאו דווקא מפגש בינאישי במשמעותו המורנויאנית.

 

דיון וסיכום

בדומה למילות השיר של נתן זך הפותח את המאמר, אָדָם חַי בָּעוֹלָם שֶאוֹתוֹ הוּא עוֹשֶֹה לְעַצְמוֹ, הצגנו לאורך המאמר עמדה שבה רגשות אינם אחד עם האובייקט אלא נפרדים ממנו וקודמים לו. בהתאמה לכך, התייחסותנו למושג 'השלכה' מתמצה ברעיון שהמציאות נתפסת כצבועה בצבעי הכאבים האישיים, כך שנדמה שאלו הם צבעיה האמיתיים. תוצאת התהליך הזה היא אשלייתית: בלבול או חוסר הבחנה בין פנים לחוץ. כדי שהמפגש של האדם עם רגשותיו כשהם נפרדים מהאובייקט לא יהיה חוויה עירומה ובלתי נסבלת (כדברי אוגדן), נדרשת לאדם ההכרה במהות הטובה שלו, שאינה תלויה בדבר.

לצורך כך הצגנו לעיל כמה אלטרנטיבות לפעולה בפסיכודרמה המכוונות פנימה במקום החוצה. אלטרנטיבות אלה דומות לעמדת ה'לומד' בחשיבה ההכרתית, אשר בזכות העמדה הנפרדת שלו מהחלק הרגשי-התייחסותי של ה'עומס', הוא מסוגל להיות בקשר עם ה'עומס', מבלי לדחות אותו או לפעול מתוכו (צוקר, רז ויניב, 2019). עמדה זו מהדהדת גם תהליכים בטיפול באמצעות אמנות חזותית, שם האפשרות להתרחק מהתוצר עוזרת למטופל לראות את יצירתו כתופעה בעולם, המתקיימת באופן נפרד לו (Rubin, 2016;Wolk, Barak & Yaniv, 2020). אולם, יודגש כי לפי החשיבה ההכרתית, עמדת הצופה הנפרדת מהעומס הרגשי אינה תנאי מספיק כדי שתתאפשר קבלה של הרגש. ההסתכלות מעיני הצופה צריכה להיות הסתכלות מיטיבה מתוך חיבור למהות הטובה שלנו, המאפשרת לנו לפתוח את ליבנו מול הרגשות הכואבים ולא רק לצפות בהם ממרחק אלא גם לקבל אותם, קבלה חמה וחומלת.


- פרסומת -

 

 

הערות

  1. הכותבים מודים לד"ר יהודית ריבקו ולעורך גיא צבירן על הערותיהם המאירות לגרסה מוקדמת של המאמר.
  2. השם בדוי, ופרטים רבים מן העבודה הוסרו ושונו, כך שהמקרה מתואר באופן כללי וללא יכולת זיהוי.
  3. 'כפיל' היא טכניקה פסיכודרמטית המבוצעת ע"י הפסיכודרמטיסט או מי מחברי הקבוצה. הכפיל נעמד ליד הפרוטגוניסט ומבטא בגוף ראשון רגשות, תחושות ומחשבות אפשריות של האחרון, שאינן מתבטאות, והבאות לדייק, למקד או להעמיק את נקודת המבט ו/או החוויה הרגשית שלו. הפרוטגוניסט מוזמן אז לאשר, להכחיש או לתקן ולדייק את ה'כפיל'.
  4. 'מראה' היא טכניקה פסיכודרמטית בה מוּצָא הפרוטגוניסט מתוך סצינה בהשתתפותו ומוחלף ע"י מי מחברי הקבוצה (המכונה 'אגו מסייע'). לפרוטגוניסט ניתן אז להתבונן בעצמו מבחוץ או, למעשה, כבמראה.

 

מקורות

אביטל, י. (2014). תורת ימימה, ספר שני, החשיבה ההכרתית. באר-שבע (שם הוצאה לא ידוע).

אוגדן, ת. (2012). הקצה הפרימיטיבי של החוויה. תל אביב: עם עובד

ויניקוט, ד.ו. (2003). משחק ומציאות. תל אביב: עם עובד

מיצ'ל, סטיבן א., ובלק, מרגרט, ג'. (2006). פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית. תל אביב: תולעת ספרים

צוקר, ל., רז, א., ויניב, ד. (2019). מלאכת הכרת הטוב: השפעות לימוד חשיבה הכרתית ('ימימה') והדגמת חיבור לעבודה באמצעות אמנויות. טיפול באמנויות: מחקר ויצירה במעשה הטיפולי, (2)9, 901-915.

קליין, מ. (2003). כתבים נבחרים. תל אביב: תולעת ספרים

Brockman, R. (2010). Aspects of psychodynamic neuropsychiatry I: episodic memory, transference, and the oddball paradigm. J. Am. Acad. Psychoanal. Dyn. Psychiatry, 38, 693–710. doi: 10.1521/jaap.2010.38.4.693

Moreno, J. L. (1914). Einladung zu einer Begegnung (translated: Invitation to an Encounter), Vienna (cited in: Moreno 1946/1985).

Moreno, J.L. (1946/1985). Psychodrama, First Volume. Ambler, PA: Beacon House, Inc.

Rubin, J. A. & Wilson, L. & Betensky, M. (2016). Art is the therapy. In Rubin, J. A. (Ed.), Approaches to Art Therapy. New York: Routledge.

Wolk, N., Barak, A., & Yaniv, D. (2020) Different Shades of Beauty: Adolescents’ Perspectives on Drawing From Observation. Front. Psychol., 11, 687. doi: 10.3389/fpsyg.2020.00687

Yaniv, D. (2011), Revisiting Moreno’s psychodramatic encounter in light of contemporary neuroscience: Relationship between empathy and creativity, The Arts in Psychotherapy, 38, 52–58.

Yaniv, D. (2014). Don't Just Think There, Do Something: A call for action in psychological science. The Arts in Psychotherapy, 41, 336-342

Yaniv, D. (2018). Trust the process: A new scientific outlook on psychodramatic spontaneity training. Front. Psychol. 9, 2083. doi:10.3389/fpsyg.2018.02083

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

צוקר, ל. , יניב, ד. (2021). להיכנס בשער: על 'השלכה' בראי החשיבה ההכרתית ('שיטת ימימה') וביטוייה בפסיכודרמה. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=4086

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

גיא שניגיא שני4/1/2021

מאמר ממוקד ובהיר. תודה רבה על הכתיבה והפרסום. יישר כוח!.