הנשיקה שהלכה לאיבוד: סיפור על אהבה וכתיבה
מחשבות על המפגש בין אוגדן לקפקא
מאת איריס רילוב
הכותבת היא מתרגמת הספר 'להשיב חיים שלא נחיו' מאת תומס אוגדן (עורך: עמנואל ברמן, עם עובד, 2020). המאמר מהווה עיבוד להרצאה שניתנה בערב ההשקה לספר ב- 29.9.20.
"מדי פעם בפעם אני מנסה להבין למי נעשיתי, ועודני מתהווה, כפסיכואנליטיקאי. אני עושה זאת כמיטב יכולתי באמצעות כתיבה על התהליך" - כך נפתח הפרק הראשון בספרו של תומס אוגדן 'להשיב חיים שלא נחיו' (עמ' 29; ההדגשה שלי, א.ר.). הספר מכנס שמונה מאמרים פרי עטו של ההוגה הפסיכואנליטי - אולי הייחודי והמעמיק בדורנו - שמתבוננים באופן מרתק ומורכב בשאלות על התהווּת, על המשמעות של לחיות באופן מלא, כמו גם על החיים שלא נחיו - חֵלקי נפש שהושמטו, עוּבָּרֵי-נֶפל שלא הגיעו לכלל מימוש – והאפשרות להשיבם. הספר כתוב ברובו באופן דיאלוגי: בארבעה מפרקיו מנהל אוגדן דיאלוג עם כותבים משמעותיים עבורו – הפסיכואנליטיקאים ויניקוט וביון והסופרים קפקא ובורחס; את אחד הפרקים כתב במשותף עם עמיתו גלן גבארד; ובפרק המסכם מובאת שיחה שערך האנליטיקאי לוּקה די דונה עם אוגדן. מעבר לכל אלה, לאורך הספר אוגדן מנהל שיח ער עם הקורא. בסוף הפרק הראשון בספר (שנכתב במיוחד למהדורה העברית) הוא מציין במפורש: "מטרתי בכינוס פרקי ספר זה היא להזמין את הקוראים לא רק להקשיב לקולותיהם של מאמרים אלה כשהם משוחחים זה עם זה, אלא גם להשתתף בשיחה זו, ליצור דבר-מה חדש, משהו ייחודי משל עצמם" (עמ' 43).
כפי שיעיד המשפט הראשון שצוטט למעלה, אוגדן פועל בספר זה במידה רבה (כמו ברבים מכְּתביו בשנים האחרונות) בתוך מרחבי הכתיבה, הקריאה והשפה. הוא צולל למרחבים אלה בחדווה, חי, מטפל, חושב ויוצר בתוכם. כאדם שמאוהב בלשון ובאפשרויות שהיא מעניקה, אוגדן המטפל והתיאורטיקן - מודל מעורר השראה להתחדשות ולתנועה - צומח, מתפתח ומתהווה ללא הרף לנגד עינינו באמצעות כתיבתו האנליטית, אותה הוא תופס כסוּגָה ספרותית לכל דבר, כשהוא משלב ביצירתיות במאמריו חשיבה תאורטית מבריקה ותאורי מקרה מרגשים. בשנים האחרונות התרחב פועלו של אוגדן גם לכתיבת פרוזה ולחקר הספרות מנקודת מבט פסיכואנליטית.
באחד מפרקי להשיב חיים שלא נחיו, שכותרתו: האירוניות האפלות של "מתנת" המודעות: "אמן צום" מאת קפקא, מנתח אוגדן מזווית פסיכואנליטית את הסיפור הלפני-אחרון של פרנץ קפקא, שנכתב בשעה שהסופר עצמו גווע לאיטו בחולי וברעב, כשהשחפת ממנה סבל התפשטה לגרונו והקשתה עליו לבלוע. אוגדן שוטח בפרק את מחשבותיו על הסיפור, כשהוא נוקט בגישת ה"קריאה הצמודה" - פוסע עקב בצד אגודל, כמעט משפט אחר משפט, ומנתח את הטקסט בהעמקה רבה. כקוראת וכמתרגמת ספרו של אוגדן, ובניסיון להיענות להזמנתו של אוגדן "להשתתף בשיחה", אתייחס כאן לקטע מן הפרק שהציב דילמה תרגומית מעניינת, אותה אנסה להבין על רקע חשיבתו האנליטית של אוגדן עצמו.
הסיפור של קפקא מתאר דמות חריגה של אדם המכוּנֶה 'אמן צום' (באנגלית: Hunger Artist), שמקיים מעין מופע קרקסי כשהוא יושב בכלוב בפני קהל, ונמנע ממזון ימים רבים. אמן הצום משוכנע ש"אין גבול לכושר הצום שלו", וכי הוא מסוגל להגיע אל "הלא מושג". בחלוף הזמן, המופע יוצא מן האופנה, ואמן הצום, המוסיף להסתגף בעקשנות, נשכח מלב. בסופו של דבר, אחד המשגיחים מטעם הקרקס מבחין בכלובו הריק לכאורה, ומגלה את אמן הצום, תשוש ומצומק, קבור בקש שבתחתית הכלוב. הוא מנהל עימו שיחה. בהמשך ארחיב על סצינה מחרידה ומכמירת-לב זו, ועל התייחסותו של אוגדן אליה.
תרגום הפרק הציב בפני עורך התרגום העברי עמנואל ברמן, ובפני, התמודדות מורכבת: הסיפור של קפקא נכתב במקור בגרמנית. אוגדן – באופן מודע ומוצהר - התבסס בניתוחו על תרגום הסיפור לאנגלית, והתייחס להיבטים שקשורים ל'מוסיקה' של המילים, למשל: אורכן וצלילן, הריתמוס שלהן, 'קולן' של הדמויות והנימה הרגשית של דבריהן.
אלא שהתרגום העברי (הנהדר!) של אילנה המרמן לאמן צום (בקובץ "רופא כפרי", עם עובד, 2000) עליו התבססתי בעבודת התרגום שלי, לא תמיד הסכים להתאים את עצמו ל'שמיעה' של אוגדן... התברר כי התרגום האנגלי והתרגום העברי לטקסט הגרמני של קפקא נוקטים לעיתים לשון שונה לחלוטין. היו מקומות בהם אוגדן נאחז במילה או בביטוי, ומצא בהם נימת קול כזו או אחרת ומשמעויות שלא ניתן אפילו לשער מתוך הגירסה העברית. כאן נוצרה בעיה תרגומית אמיתית.
בחרנו לפיכך להוסיף הערות שוליים מבהירות, המתייחסות לפערים בין הגרסאות, ומביאות במקרה הצורך את הנוסח באנגלית. קוראת נוספת – ארנה וסרמן – קראה את המקור בגרמנית וסייעה בהשוואת התרגומים. מסקנתה היתה, כי הנוסח העברי במקרה זה נאמן יותר למקור הגרמני מן האנגלי.
תאמרו אם כן: בסך הכל בעיה טכנית בתרגום. האמנם?
הנה הסצינה בה המשגיח מגלה את אמן הצום בכלובו, כפי שהיא מצוטטת במאמר של אוגדן (להשיב חיים שלא נחיו, עמ' 154; ההדגשות שלי, א.ר.).
"אתה עדיין צם?" שאל המשגיח, "מתי תפסיק סוף סוף?" "סילחו לי כולכם", לחש אמן הצום; רק המשגיח, שהצמיד את אוזנו אל הסורג, קלט את דבריו [...] "תמיד רציתי שתתפעלו מהצום שלי", אמר אמן הצום. "אנחנו באמת מתפעלים ממנו", ביקש המשגיח להניח את דעתו. "אבל אין לכם מה להתפעל ממנו", אמר אמן הצום. "טוב, אז לא נתפעל", אמר המשגיח, "אבל למה אין לנו מה להתפעל ממנו?" "כי אני מוכרח לצום, אין לי ברירה", אמר אמן הצום. "תראו, תראו", אמר המשגיח, "אולי תגיד לי לָמה, למה אין לך ברירה?" "מפני ש... " אמר אמן הצום וזקף מעט את ראשו הזעיר ודיבר בשפתיים מצומצמות כמו לנשיקה ישר אל תוך אוזנו של המשגיח, כדי שאף לא מילה אחת לא תלך לאיבוד, "מפני שלא הצלחתי למצוא מאכל שיהיה טעים לי. אילו מצאתי מאכל כזה לא הייתי עושה בעיות, תאמין לי, הייתי אוכל בתיאבון כמוך וכמו כולם". אלה היו דבריו האחרונים, אבל בעיניו הכבויות עוד היתה האמונה המוצקה, אם כי לא עוד אמונה גאה, שהוא מוסיף לצום.
והנה קטע מן הפרשנות של אוגדן לקטע זה:
בפעם הראשונה מוצגת דמות אחרת – המשגיח, שהוא אדם חושב, מרגיש ומתבונן – אדם המכיר באמן הצום כבן-אנוש... וחש חמלה אמיתית כלפיו... חמלה זו מנוסחת בחדות במילותיו הפשוטות, אך העדינות מאד, של המשגיח (אוגדן, 154-155).
- פרסומת -
חמלה? מילים עדינות? היכן הן מסתתרות? קשה לקורא העברי שלא לחוש כאן בלבול, אולי אף צרימה. נשווה את התרגומים: על פי הנוסח האנגלי שאוגדן נשען עליו, המשגיח אומר: "what a fellow you are" - "איזה מין ברנש אתה" – מה שבעברית תורגם כ"תראו, תראו" (ונאמן יותר למקור הגרמני). אפשר אולי בדוחק לנסות 'לשמוע' את המילים "איזה מין ברנש אתה" כמילות חיבה, מעין טפיחה ידידותית על השכם – הרבה תלוי כמובן בנימת הקול של הקריאה שהקורא 'שומע' ברוחו. ואכן, בפרק האחרון בספר מספֵּר אוגדן, בשיחה עם האנליטיקאי לוּקה די דוֹנה, על חוויה מרוממת של כתיבת ספר משותף עם בנו חוקר הספרות, ומודה כי בנו הצביע על 'הנחות מוקדמות' שהיו לאוגדן – כלומר, הטיות - בניתוחיו הספרותיים: "הוא הצביע על כך שאני נוטה לתת מקום מועדף לנימת הקול על פני אופנים אחרים של השימוש בשפה אצל המחבר, מבלי להצדיק מדוע" (אוגדן, 200).
אך ההטיה אינה מסתיימת בהסתמכות על תרגום לא מדויק ועל 'שמיעה' של 'נימת קול' שלא בהכרח נמצאת בטקסט. בסצינה שהובאה כאן יש משפט שאוגדן השמיט כאשר ציטט מ"אמן הצום", וסימֵן בסוגריים מרובעים עם שלוש נקודות. הנה המשפט החסר, כפי שהוא מופיע בסיפור של קפקא בתרגומה של המרמן:
"בוודאי", אמר המשגיח והגיש את אצבעו אל מצחו כדי לרמוז לעובדים על מצבו של האמן, "אנחנו סולחים לך". (קפקא, עמ' 290).
כלומר: המשגיח מלגלג על אמן הצום ורומז לאנשים סביבו שהוא קצת 'לא בסדר בראש', כמו שאומרים, 'קוּקוּ', 'מטורלל'. לא בדיוק מתיישב עם חמלה, אנושיות ועדינות... ועוד: בפתח הפיסקה הבאה מופיע משפט נוסף שאוגדן לא ציטט במאמרו, המתאר מה שקרה מיד לאחר שגוועו מילותיו האחרונות של אמן הצום:
"זהו, עכשיו תעשו פה סדר!" אמר המשגיח, ואז קברו את אמן הצום עם הקש. (שם).
אחרי אמירה 'סימפטית' שכזו, דומה שבאמת קשה למצוא הצדקה לראיית דמות המשגיח בסיפור הקפקאי כדמות "אימהית", כפי שאוגדן מכנה אותו בהמשך הפרק.
אז מה התרחש כאן? והרי אוגדן, כפסיכואנליטיקאי מנוסה ומבריק, יודע לא מעט על משמעותם של 'הפרטים שהושמטו', אם לשאול את כותרת ספר הפרוזה שלו. האם מדובר ב'מקרה כֶּשל' של תומס אוגדן בקריאת וניתוח הטקסט הספרותי? ואם כן, מה משמעו? הרי כפסיכותרפיסטים אנו יודעים היטב כמה הרבה אפשר ללמוד מכְּשלים למיניהם בטיפול.
אני סבורה שלא רק שאין כאן כשלון, אלא להיפך: מדובר במעשה הירואי. תומס אוגדן, מחבר המאמר, ראה אדם – אמנם, דמות ספרותית - גוֹוע לבדו, בבדידות ממארת, ולא היסס לרגע; הוא זינק וצלל אל תוך הסיפור. כמו גיבורי הסרט "מרי פופינס" של וולט דיסני, שאחזו יד ביד וקפצו אל תוך העולם הבדיוני של ציור הגיר על המדרכה, כך הכניס עצמו אוגדן אל הטקסט כדי לפגוש שם את היצור הזעיר והמיוסר, התינוק הגרוטסקי שמצמצם שפתיו "כמו לנשיקה" - כדי להעניק לו חסד אחרון: מבט של חמלה אנושית. מחבר המאמר נחוש לוודא שהנשיקה לא תלך לאיבוד, ושהתינוק יזכה בהחזקה אוהבת.
המילה "משגיח" מעניינת במיוחד בהקשר זה. בנוסח האנגלי המילה היא 'overseer' – בתרגום מילולי: "רואה מלמעלה". מי רואה מלמעלה את הדמויות של הסיפור? הקורא, כמובן. מסתבר שהקורא תומס אוגדן הוא ה"משגיח" האמיתי, ש'ראה מלמעלה' את המתרחש בסיפור, 'נכנס' לתוכו, ובמפגש בינו לבין הטקסט נוצר מרחב ביניים "שלישי", מעין reverie, מרחב של חלימה שבו ניתן 'לכתוב מחדש' את הסיפור, באהבה, באמצעות חשיבה מתמירה. חשיבה כזו אינה אפשרית ללא חירות אדירה של החושב, ואוגדן אכן נוטל לעצמו כאן את ה'חירות הפואטית' שמותרת לסופרים - ולעיתים גם למטפלים, המסייעים למטופל השקוע בדיכאונו וייאושו לבחור בנקודת מבט מאפשרת יותר, שיש בה תקווה וסיכוי לחיים.
בפרק מוקדם יותר בספר מצוטטת מטופלת של אוגדן שאמרה לו: "כל חיי שמעתי אנשים משתמשים במילה נדיבות, אך לא היה לי מושג מה פירוש הדבר... כעת אני יודעת... אני יכולה להרגיש את הנדיבות שלך כלפיי" (אוגדן, עמ' 68). אם בניתוח "אמן הצום" מדובר ב'כֶּשל' כלשהו, זהו ודאי לא כֶּשל אמפטי, אלא דווקא כזה שמלמד אותנו על נדיבותו של אוגדן, כמטפל וכקורא, וחושף את אמונתו העמוקה, שגם אצל אדם ש'מת' מוות נפשי (כמו דמות אמן הצום בסיפור), ניתן למצוא, באמצעות חשיבה וחלימה משותפת, באמצעות מפגש אמיתי ועמוק של שניים, את "החיים שלא נחיו" – ולהשיבם.
מקורות
1. אוגדן, תומס ה' (2020), להשיב חיים שלא נחיו. תל אביב: עם עובד.
2. קפקא, פרנץ (2000), רופא כפרי. תל אביב: עם עובד.
