פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
קרטה-שיחה: מחשבות על יחסי גומלין בין הגוף לשפה אצל נשים המשתקמות ממעגל הזנותקרטה-שיחה: מחשבות על יחסי גומלין בין הגוף לשפה אצל נשים המשתקמות ממעגל הזנות
קרטה-שיחה: מחשבות על יחסי גומלין בין הגוף לשפה אצל נשים המשתקמות ממעגל הזנות

קרטה-שיחה: מחשבות על יחסי גומלין בין הגוף לשפה אצל נשים המשתקמות ממעגל הזנות

מאמרים | 11/10/2020 | 2,215

מאמר זה עוסק בחיבור בין הגוף לשפה כניסיון למצוא דרך טיפולית המאפשרת מגע זהיר עם אזורים רגישים, פגיעים וכאובים. הוא נולד מקבוצה טיפולית "קרטה-שיחה", המתקיימת במרכז שיקום לנשים היוצאות ממעגל הזנות. בחלקה הראשון של כל פגישה מתקיים מפגש עם הגוף דרך אימון קרטה המותאם לאוכלוסייה המשתתפת, ובחלקה השני מתקיימת שיחה המאפשרת הבעה ועיבוד מילולי לתכנים שעולים לאחר העבודה עם הגוף. המאמר מתייחס לפוסט-טראומה מורכבת, לנשים בזנות, למרכז השיקום, למאפיינים של הקרטה המסורתי הנשען על עקרונות הזן הבודהיסטי ולהשפעת נוכחותו של גבר בקבוצה כחלק מהנחיה בזוג. במאמר אשתף במחשבות על הקשר בין אומנויות הלחימה והחשיבה הפסיכולוגית-דינמית ואביא דוגמאות מתוך פגישות בקבוצה על ציר הזמן.

קרטה-שיחה

מחשבות על יחסי גומלין בין הגוף לשפה אצל נשים המשתקמות ממעגל הזנות1

מאת ארנית קרוננברג

 

מבוא: קיץ בתל אביב

בוקר של קיץ, אני מתקרבת לחוף והים השקט נפתח לפניי. בילדותי למדתי לשחות בחוף גורדון אצל חצ'קה המציל. באמצע הקיץ, כשהחוף מלא אדם, ילדה קטנה עושה את תנועות השחייה על החול במתחם המציל. איזו בושה. אני חושבת על הנשים במרכז השיקום ליוצאות ממעגל הזנות. בקיץ, בשבתות, הן הולכות ביחד לים. בימי ראשון הן מגיעות לפגישה שלנו שזופות. השבוע משתתפות בקבוצה לינה, נדיה, גבריאלה, אתי ושלומית. אנחנו לומדות קומבינציה של אגרוף, בעיטה ואגרוף. הנשים מתרגלות ומצליחות.

בתחילת השיחה שלאחר האימון משתררת שתיקה.

גבריאלה: "אולי נלך לים"?

נדיה ולינה מספרות זיכרונות מחופשות בים השחור.

אתי מספרת זיכרונות מהים בקובה.

לינה: "אני לא אוהבת ללכת לים עם ההוסטל. אבל אין ברירה..."

אני: "מה קורה כשהולכים לים?"

לינה: "זה מבייש אותי... פתאום מישהי אומרת למדריכה: 'אני צריכה פיפי...' כולם מסתכלים. מה אני ילדה קטנה? אישה בת 40 צריכה לבקש מהמדריכה ללכת לשירותים?!"

אני נזכרת בילדה הקטנה והמבוישת שהייתי כשלמדתי אצל חצ'קה. חושבת עד כמה כואבת הבושה שחוות הנשים במהלך חייהן, וממשיכה להקשיב.

גבריאלה: "אני אסביר איך זה הולך כאן. מי שבשלב א' לא יכולה ללכת לבד לשום מקום, לא לעשות פיפי ולא להיכנס למים. צריכה ללכת עם מדריכה, או עם מישהי משלב ב'."

נדיה: "מה הבעיה. אני ניגשת למישהי משלב ב' ואומרת לה: 'בא לך להיכנס למים?' עושה את זה באופן טבעי."

לינה: "לא יודעת. אותי זה מבייש."

שלומית מחייכת: ”לעמוד ברחוב, להיות זונה, זה לא בייש אותך? עכשיו את מתביישת מדברים כאלה"?

 


- פרסומת -

נשים בזנות: פוסט-טראומה מורכבת

הן נמצאות בכל מקום, בחוף הים, בבתי מלון, בבתים נטושים ועלובים ובשכונות יוקרה. נשים בשולי החברה אשר סובלות מהתעללות יום-יומית קשה ואכזרית, מאלימות פיזית ומהשפלות נפשיות. גופן מסתיר את גילן, פניהן חתומות, מסתירות רגש. מי הן הנשים בזנות? האם אנחנו רואים אותן כנשים עם לב אנושי, ילדות והיסטוריה? האם האישה בזנות היא אם לילדים? יש לה אהבה? מה היא אוהבת?

במחקרים נמצא כי יותר מ-90% מהנשים העוסקות בזנות עברו התעללות מינית בילדותן או בגיל ההתבגרות, לפני העיסוק בזנות. ההידרדרות לזנות כרוכה בגורמי סיכון נוספים, כגון הזנחה רגשית חמורה, העדר אם תומכת, אלימות קשה, נשירה ממסגרות, בריחה מהבית והתמכרות לסמים קשים (Herman, 1992).

כיום מתייחסים לזנות כאל אחת מהטראומות הקיצוניות הקיימות בתרבות המערבית. על פי ההמשגה של הרמן (Cloitre, Stolbach & Herman, 2009) היא מתאימה לאבחנה של פוסט-טראומה מורכבת (CPTSD). אבחנה זו מבחינה בין טראומה אשר מתרחשת בבגרות ופוגשת מבנה אישיות שכבר עוצב, לבין טראומות מתמשכות ובמיוחד אלו שמתרחשת בילדות, אשר מעצבות את האישיות ומעוותות אותה. נשים אשר חוו טראומה מורכבת נוטות לחוות סוגים שונים של טראומות גם בבגרות. הן מועדות לתקיפות מיניות, אלימות, ניצול רגשי והזנחה (ריבלין, 2014). חוויות מתמשכות אלו משפיעות על סף תסכול ודימוי עצמי נמוכים ביותר, מקשות על פיתוח מודעות עצמית, ומקשות על יכולת התפקוד כמעט בכל תחומי החיים. אצל נשים אלו ניכרים קשיים משמעותיים בקשרים בינאישיים: יחסים זוגיים, יחסי הורים-ילדים, משפחה ומקורות אחרים של תמיכת חברתית. כמו כן רווחים בעיות גופניות מתמשכות, קשיים כלכליים ועבירות על החוק, אשר מקשים על היכולת של נשים אלו לקיים חיים עצמאיים ולצאת ממעגל הזנות.

נשים הופכות לזונות ושורדות בזנות בעזרת מנגנוני ניתוק נפשיים (דיסוציאציה), אותם רכשו כבר בילדותן במהלך התעללויות שעברו. בהמשך החיים, גם השימוש בסמים מאפשר התנתקות מחוויות קשות. פרויד (1920) מגדיר טראומה כעודפות שלא הצליחה להיספג במערכת הנפשית. כיום, מחקרים שנעשו על מערכת העצבים האוטונומית מצביעים על "טווח החוסן": טווח מיטבי של עוררות מערכת העצבים האוטונומית (Pool-Heller & Heller, 2014). כאשר אנו בטווח המיטבי אנו מסוגלים להכיל את החוויה על כל רבדיה – תחושות, רגשות, מחשבות, גירוי חושי. במצב הזה אפשר לעבד מידע ביעילות בלי להתנתק מהחוויה ומתוך נוכחות ועיגון בגוף. הצפה רגשית בשל חוויית איום מוציאה אותנו מהטווח המיטבי ועלולה לבוא לידי ביטוי בשני אופנים, בעוררות יתר או בתת עוררות. בעוררות יתר נראה תסמינים כמו אי-שקט, עצבנות, חרדה וכעס בלתי נשלט. בתת עוררות יראו תסמינים כמו דיסוציאציה, דיכאון, הסתגרות ופסיביות. על פי ואן דר קולק (van der Kolk, 2014), אחד המאפיינים של אנשים טראומטיים הוא קושי להישאר בטווח החוסן, כשטריגרים רבים עלולים להוציא אותם ממנו.

ריבלין (2014) טוענת כי הגישה הרווחת בחברה היא שהאישה בחרה בזנות ולכן היא אחראית למצבה. היא מדגישה כי גישה זו, הנוקטת בהאשמת הקורבן, מזכה מאשמה את החברה המאפשרת התעללות. אי ההכרה הציבורית בטראומה הכרוכה בזנות מקשה על הנשים לחפש שיקום וטיפול (Herman, 1992). לאחרונה מסתמן בארץ שינוי בעמדת החברה ביחס לזנות. הביטוי העיקרי של שינוי זה הוא חקיקה אשר דוגלת באחריות פלילית של צרכני הזנות.

 

"לא אמות כולי"

נשאלת השאלה, כיצד ניתן לטפל בנשים שעברו פגיעות גופניות ונפשיות קשות בשלב הילדות המוקדמת והטראומה חוזרת שוב בבגרותן בעיסוק בזנות.

אמרי (1977) כותב במסה "העינויים" (עמ' 70):

גבולות גופי הם גבולות האני שלי... עם המכה הראשונה האמון בעולם קורס... הוא (המכה) הסיג את גבולי, ובכך הוא מכחיד אותי. דומה הדבר לאונס, לאקט מיני בלי הסכמתו של אחד משני בני הזוג. איכויותיהן של תחושות אלו אינן ניתנות לתיאור. הן מסמנות את גבול היכולת לחלוק במשהו עם הזולת באמצעות השפה.

פארלי (2003 ,Farley) חקרה צורות שונות של עינויים ומצאה שאכזריות גורמת לפרגמנטציה של הנפש, וזאת על מנת לשמור על חיותם של חלקים בנפש, בעוד חלקים אחרים מנותקים ומכחישים את הנעשה. פיצולים אלו נמשכים גם שנים לאחר הפסקת ההתעללות.


- פרסומת -

שימבורסקה (2004), בשירה "אוטוטומיה", מיטיבה לתאר את ניתוקי הנפש:

 

"בשעת סכנה מלפפון הים נחלק לשניים [...]

באמצע גופו של מלפפון-הים נפערת תהום

ששתי גדותיה זרות מיד.

בגדה אחת מוות, בשנייה חיים

כאן ייאוש, שם תקווה [...]

כאן לב כבד, שם non omnis moriar2 [...]"

 

המושג אוטוטומיה לקוח מעולם הזואולוגיה ופירושו קטיעה עצמית של איבר פגוע או לכוד, כגון זנב לטאה. זהו מנגנון הישרדות אשר מאפשר לחיה להימלט ולהציל את עצמה, תוך ויתור על חלק מגופה. אשל (2004) התייחסה למושג אוטוטומיה בהקשר נפשי, לניתוק הישרדותי של חלקים חיים בנפש. לדבריה, בעקבות ניתוק כזה, החלק שנידון לחיים ממשיך לתפקד באופן מכני נעדר חיות ותשוקה. הוא שורד אך אינו חי. החלק האחר, זה שהופקר כדי לאפשר חיים לחלק הראשון, הוא עדיין חלק מהנפש וממשיך להפעיל את הכוחות המתעללים ומסכני החיים. פרנצי (Ferenczi, 1932) מציע את המושג "אורפה" (הפן הנשי של המיתוס של אורפאוס) כביטוי לכוחות הישרדות מולדים המתעוררים לחיים במצבי מוות נפשי ומאפשרים שימור עצמי של האישיות הפרה-טראומטית, אך מתוך שכחה וניתוק רגשי מהחלק הפגוע. הוא מתייחס לטראומה כתחושות גוף ללא תמונה, רגשות ללא מחשבה ותמונות ללא רגש.

אצל הנשים המשתקמות מזנות, הפיצולים, הניתוקים והדיסוציאציות המאסיביות הם אכן הקרבה של חלקי גוף/נפש אל מול טראומות קשות ביותר. אלו הם מנגנוני הגנה והישרדות, אך הם ממשיכים להפעיל ולשחזר את הטראומה ומסכנים את יכולת החיבור התקין לחיים. עם זאת, כפי שטוען ויניקוט (1971), אי אפשר להרוס את היצירתיות לחלוטין. חוסר שביעות רצון של אדם ממצבו, אף אם הוא זעיר, מצביע על קיומם של חיים יצירתיים נסתרים. אצל הנשים המשתקמות אלו הם זרעי התקווה הנושאים בחובם את המשאלה לשינוי.

החל משנות ה-80, בעקבות עבודה עם נפגעות ונפגעי טראומה ובעקבות טיפולים במטופלים בעלי הפרעות קשות, בהם היה מיעוט של הבעה מילולית ונוכחות בולטת של חוויה גופנית, התרחבה המודעות והחשיבה ביחס לחוויות גופניות בטיפול הפסיכולוגי הדינמי. הגישות הפסיכולוגיות השונות עברו שינויים בהתייחסות למרכיב הגופני של הנפש, מההתייחסות לגוף כבעל משמעות סמלית, אל התייחסות ליסודות הגוף הממשי, ה"בשר ודם" של המציאות הנפשית (בן עטר כהן, 2017). גישות אלו מאפשרות למטופל להתחבר לתחושותיו הפיזיות לפני ההתייחסות ליחסי אובייקט (Lombradi ,2008), ומאפשרות השתהות בגופני לפני הסמלתו (Davies ,1994).

אצל נפגעי טראומה נראה כי פנייה ישירה ובקשה להבעה ספונטנית של הגוף עלולה להיות מאיימת, ולעורר חרדה קשה והתנגדות. כעובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית בעלת חגורה שחורה בקרטה מסורתי, אני רואה חשיבות בשילוב בין שני התחומים הללו – הגופני והמילולי, תרגול קרטה והתייחסות טיפולית דינמית – בטיפול באנשים הסובלים מפוסט-טראומה.

 

אומנויות לחימה ויוגה: מחקרים תומכים ביעילות הטיפולית

לפני יותר מ-20 שנה, התייחסו וייסר וכץ (1995 ,Weiser & Kutz) להיבטים הטיפוליים של אומנויות לחימה וציינו מחקרים המראים שיפור בערך העצמי, בביטחון עצמי ובשליטה ברגשות, וירידה בהפרעות שינה ובדיכאון, בעקבות עיסוק באומנויות לחימה. אין בספרות תיאורים של קבוצות קרטה הפועלות עם אנשים הסובלים מפוסט-טראומה ולכן אביא דוגמאות ממאמרים שתיארו קבוצות של אומנויות לחימה אחרות ושל יוגה. יוגה היא פעילות גופנית המבוססת על התורה הבודהיסטית ולכן מהווה כלי הדומה במאפיינים רבים לאומנויות הלחימה. במרכז לטיפול בטראומה בברוקלין הוכנסו אימוני יוגה כחלק מתהליך הטיפול. מחקר שנערך במרכז, בדק 60 נשים הסובלות מפוסט-טראומה כרונית. התוצאות שהתקבלו הראו כי אחרי 10 מפגשים של יוגה נמצאה ירידה משמעותית בחומרת הסימפטומים, בדיסוציאציה, בדיכאון ובהפחתת מתח שלילי (Rhodes et al., 2016). תוצאות מחקר המשך הראו כי אצל נשים שהמשיכו לתרגל יוגה שנה וחצי נוספות, נצפתה ירידה משמעותית בסימפטומים פוסט- טראומתיים ובדיכאון עד כדי כך שהן לא אובחנו יותר כסובלות מפוסט-טראומה (Price et al., 2017).

יצחק-עידן (2018) מעבירה קבוצת יוגה לנפגעות תקיפה מינית. בחלקה הראשון של הפגישה מתבצעת עבודה עם הגוף – יוגה – ואחרי התרגול מתקיימת שיחה על נושא שהוגדר מראש. לדבריה, המשתתפות בקבוצה נזכרו בחוויות שהיו חבויות לאורך שנים, ועברו תהליך של התחזקות והעצמה. מחקרים נוספים הראו השפעה חיובית על הבריאות הפיזית והנפשית של אנשים הסובלים מפוסט-טראומה ומתאמנים בטאי-צ'י ובצ'י-קונג (שחם, 2009). סקייר (Scaer ,2001) טוען שהטיפול בנפגעי טראומה צריך להתייחס לתהליכים מבוססי גוף. בעוד הטראומה גורמת לניתוק מההווה, תהליכים מבוססי גוף עוזרים לפתח את יכולת החיבור ל"כאן ועכשיו".


- פרסומת -

 

קרטה מסורתי וזן בודהיסטי: הקשר בינם לבין מושגים מעולם הפילוסופיה והפסיכולוגיה

קרטה מסורתי שייך למשפחת אומנויות הלחימה ומבוסס על תורת הזן הבודהיסטי היפני. פירוש המילה זן הוא מדיטציה: שהייה בהווה, התכוונות של תשומת לב מדויקת לרגע. אומנויות הזן אינן סימבוליות, הן עוסקות בעיקר בקונקרטי, בתנועת הגוף במצב של מודעות ערה: "ראיה" בהירה של התופעות כפי שהן, בלי תעתועי התודעה (רז, 2011). עקרונות אלו מופיעים גם באומנויות הלחימה, בהן ההחלטה והמעשה אחד הם. הריגל (1951) בספרו "זן ואומנות הקשת" מצביע על הקשר בין אומנויות הלחימה ללא מודע: "אחת התכונות המהותיות באומנויות הלחימה היא שיעודה הוא הכשרת התודעה להיות במגע עם המציאות הקיימת. לכן אין מניפים חרב כדי להביס את היריב, אלא לשם תאום הרמוני בין התודעה ללא מודע... היכולת להתעלות על הטכניקה צומחת מהלא מודע... המטרה היא בתוכנו" (עמ' 7).

אימוני קרטה מסורתיים נעשים ברובם במסגרת קבוצתית, הטרוגנית מבחינת גיל המשתתפים ורמתם, כשכל אחד מבצע את התרגיל על פי יכולתו. השיעורים כוללים תרגולים מובנים בעמידה, טכניקות התקפה והגנה וכן תרגול בזוגות. בנוסף לכך נלמדות כוריאוגרפיות של טכניקות ההתקפה וההגנה במרחב, הנקראות "קאטה". שיטת ההוראה מבוססת על תרגול גופני חזרתי המתייחס למושגי חלל בסיסיים של האדם, כגון ימין ושמאל, למעלה למטה, קרוב ורחוק, כאן ועכשיו, המהווים לדעתו של הפילוסוף מארלו-פונטי (Merleau-Ponty, 1945) בסיס לתפיסת החלל במחשבה. לטענתו, האדם תופס את העולם דרך ההתנסות הגופנית, ומכאן המושג שטבע: "נפש בשרית". בדומה לזן הבודהיסטי, הוא שם את הדגש על מגע ישיר עם העולם, בלי מיסוך של החוויה על ידי מושגים ורעיונות.

הפעילות בקרטה מכוונת לתחומים שונים, כגון יציבה, נשימה, מבט, קצב, חשיבה ואינטואיציה. פולק (2018) מציעה את המושג "עמוד שדרה קדמי" כדימוי הלקוח מעמוד השידרה הפיזי, דרכו היא מתבוננת במרחב הפסיכו-פיזי הראשיתי. עמוד השדרה הקדמי הינו ציר אנכי העובר לאורכו של הגוף, באמצעותו היא מתייחסת לפתחים במעטפת העורית המהווים מוקדים של פתיחות/סגירות עם האובייקטים ועם העולם, ודרכם נוצר קשר בין פנים וחוץ. מתוך ארבע החוליות שתיארה, אתייחס לשתי חוליות: החוליה הראשונה, פתחי התפיסה החושית הממוקמים בפָּנים; והחוליה השנייה: פתחי הנשימה – שניהם מתקשרים לאימוני הקרטה.

באימוני הקרטה שמים דגש על שימוש בעיניים: מבט ברור וחזק מצביע על כיוון וכוונת התנועה, ולהיפך, מבט מרפרף ולא מקובע מאפשר לראות את התמונה כולה. מרלו-פונטי (1964) בספרו "העין והרוח", מדבר על היחס בין הגוף – מארג של ראיה ותנועה, ובין הרוח – הנפשי, ההכרתי. באלינט (2006) מוסיף את הקשר המילולי בין המילה "Sight" למילה "Insight".

הנשימה, הפעולה הבסיסית של חיינו, המפעילה את התנועה, שייכת לחוליה השנייה במעטפת העורית (פולק, 2018), והיא אבן יסוד בתרגולי זן. בקרטה, מתייחסים לנשימה ומתרגלים את השימוש בה. כפי שטוען פרנצי (1933), עקב ההיסטוריה הקשה שעברו הנשים והמפגש האלים שלהן עם מבוגרים פתולוגיים, נצבעו תחושות שהיו אמורות להיות בסיסיות וחיוניות, בצבעי האלימות והתקיפה. לדבריו (Ferenczi, 1932), ההפך מאהבה אינו שנאה אלא פחד. בקרטה אנחנו מתמודדים עם הפחד להיפגע ולפגוע תוך כדי פיתוח יכולת של שליטה בנשימה ובגוף. אנחנו מפתחים את היכולת להחזיר את התגובות ל"טווח החוסן" ועל ידי כך לאפשר למערכת העצבים האוטונומית לשאת מגוון רחב יותר של חוויות (Pool-Heller & Heller, 2001). היכולת להתרכז בנשימה מפחיתה את השימוש בחושים המעכבים את התגובה, ומאפשרת תגובה מיידית ואינטואיטיבית של המתאמן וחיבור ישיר בין כוונה לתגובה. הריכוז בנשימה מאפשר את האימון ב"לא מחשבה", הקודם לאופני החשיבה השונים ולרגשות הבאים בעקבותיהם (רז, 2011). אני נזכרת באמירות של פרויד (1912) ובעקבותיו ביון (1970), כי ניתן להכיר את המציאות הנפשית דרך האינטואיציה ולא דרך החושים.

ביון (1970) סבור כי האנליטיקאי צריך להיות במצב תודעתי שבו הוא משהה ומעמעם את ההיאחזות בזיכרון, בתשוקה (desire) ובהבנה. עליו לרופף את הקשב שלו, להשהות את החשיבה הרציונלית, לוותר על אחיזתו במציאות החושית ולהתמסר למה שפרויד כינה 'קשב צף'. ההיאחזות בזיכרון היא הפניית קשב לעבר, וההיאחזות ברצייה הינה פנייה לעתיד. לדעת ביון, על המטפל לשהות בהווה ולהקשיב באמצעות האינטואיציה. זו אולי האינטואיציה העוברית שהייתה לכולנו, שהפוטנציאל שלה טמון בנו, ושעלינו לנסות להשיבה לעצמנו. הלך הרוח הזה שאליו מכוון ביון, אינו שורה על המטפל מעצמו. משמעת עצמית, אימון ואמונה בכוחו ובחשיבותו של מצב תודעה זה נדרשים על מנת להגיע אליו. בכך דומה המטפל למי שמתרגל אומנות לחימה, שגם הוא זקוק למשמעת עצמית ואימון אינטנסיבי על מנת להגיע למצב התודעה הנדרש, להשהות את החושים והחשיבה המודעת ולשהות ב"כאן ועכשיו".

במפגשי הקרטה לומדים תחילה את התנועה ואחר כך מתמקדים בדיוק ואיכות הביצוע. המאמן מדגים את התרגיל והמתאמנים מחקים אותו. הם מחקים את תנועות הגוף ומפנימים את התייחסותו הרצינית והסבלנית ללמידה ואת הנורמות של מתן כבוד ושמירה אחד על השני. המורה מתקן את המתאמן הן על ידי הסבר מילולי והן על ידי מגע. הקרטה מבוסס על רעיון של יחסים. בתרגולי טכניקות הבסיס המתאמנים מתמודדים עם עצמם, אך בתרגול בזוגות הם מרגישים את עצמם בנוסף גם ביחס לאחר. סלע (2018) כותב כי הזן עוסק ב"חוויה ישירה", לא מתווכת, "מתודעה אל תודעה". אמני לחימה אינם משוחחים, אך הם מכירים זה את זה היכרות אינטימית.


- פרסומת -

 

קבוצת קרטה-שיחה במרכז יום שיקומי

מרכז יום שיקומי מיועד לנשים המוכנות לעשות את צעדיהן הראשונים ביציאה מהזנות (ריבלין, 2014). הטיפול מושתת על המודל של הרמן (Herman, 1992) וגור (2008), ומבוסס על טיפול פסיכו-דינמי עם אלמנטים קוגניטיביים-התנהגותיים. הנשים מגיעות למרכז היום מההוסטל או מביתן שבקהילה, והן יכולות לשהות בו כחצי שנה. כל אחת מהנשים מתחילה ומסיימת את שהותה במרכז בזמן אחר. נראה שגם נשים ששהו במרכז היום תקופה קצרה ולא הגיעו לשיקום, הפיקו תועלת מפרק הזמן של ניקוי הגוף מסמים, מהמנוחה מהעבודה בזנות, ומהתחלה של טיפול רגשי. חלק מהנשים נזקקות לניסיונות חוזרים ונשנים במרכזי שיקום עד שהן מצליחות לאסוף כוחות ולהתמיד בתהליך קשה זה. קבוצת קרטה-שיחה היא חלק מהפעילויות המתקיימות במרכז. הצוות הטיפולי ער להשפעות הרגשיות של אימון הקרטה והשיחה שאחריו. רגשות שעולים בעקבות האימון והשיחה באים לידי ביטוי גם בקבוצות טיפוליות נוספות או בשיחות פרטניות.

הקבוצה בנויה מחצי שעה של פעילות קרטה, וחצי שעה של שיחה. עקב התחלופה של הנשים במרכז השיקום, הקבוצה הנה קבוצת "רכבת" פתוחה. יאלום (1970) טוען כי בכל קבוצה ישנם משתתפים במצב שונה על רצף ההתמודדות-התמוטטות. בקבוצה במרכז השיקום, מקום המשתתפות משתנה על הרצף, לאו דווקא באופן ליניארי. לעתים, גם אישה שהצליחה להתאמן בריכוז, מגיעה בשבוע לאחר מכן חסרת כוח ומוטיבציה. הקבוצה מתקיימת כבר מספר שנים כאשר יום המפגש, השעה, המקום והמנחים הם הגורם הקבוע. מסגרת מחזיקה זו מעניקה תחושה של קביעות ויציבות למצטרפות החדשות, שהופכות בהמשך לוותיקות שמחזיקות את הקבוצה.

באימוני קרטה המתאמנים מבצעים את הוראות המורה ללא עוררין. בקבוצה במרכז השיקום, לצד המסגרת הנשמרת, אנחנו משתדלים להתאים את הפעילות למצבן הגופני-רגשי של הנשים. לדוגמא, עבור רוב הנשים, הנשימה בקול עלולה להיות טעונה באסוציאציה מינית מאיימת. גם מגע של המורה לצורך תיקון התנועה, עלול לעורר חרדה. לכן, לאור תגובות הנשים, החלטנו בחלק ניכר מהפגישות להימנע מנשימה בקול וממגע. ניתן להניח כי התייחסות מותאמת למצבן של המשתתפות בכל פגישה יכולה לכונן בנייה של ביטחון בגוף ושיפור בדימוי העצמי, ולהוות מצע להיווצרות של יחסי אמון כלפי המנחים.

גופן של רוב הנשים במרכז השיקום הוא גוף חבול, אפאתי, מבולבל ואבוד. לעתים קרובות נראה כי לנשים המשתתפות חסרים מושגים בסיסיים של ימין ושמאל, קדימה אחורה, קרוב ורחוק והן הולכות לאיבוד בחלל החדר ובחיים בכלל. באימוני הקרטה הן נחשפות באופן הדרגתי לפעילויות המאיימות עליהן. במסגרת המוגנת של הקבוצה, תוך כדי בניית אמון, לדחפים ניתנים כיוון, מטרה, תכנון, תזמון ועוד. בנוסף, מתפתחת יכולת להתאמן בקבוצה, להתאפק, לשמור על תור, לעבוד בתאום ולבצע משימות ביחד. כל אלה הם יסודות נפשיים והתנהגותיים שנפגעו אצל נשים שחוו טראומות קשות. בחלק מהפגישות עולים קושי, התנגדות ותסכול רב, אך במהלך המפגשים, תוך כדי התנסות של פעילות במרחב, ניכרת רגיעה ומתהווה יכולת למלא הוראות, ללמוד ולהנות מהישגים. בהמשך הנשים מסוגלות להיות יותר זקופות, חיוניות ונוכחות עם גופן.

לאחר כל אימון מתקיימת, כאמור, שיחה. בעוד פעילות הקרטה מוכתבת על ידי המנחה, ההנחיה בשיחה אינה מכוונת לתכנים ספציפיים ומאפשרת דיבור חופשי, אסוציאטיבי. מודל עבודה זה מבוסס על חשיבה פסיכולוגית דינמית וההנחה היא שהאימון בקרטה מעלה תכנים מודעים ולא מודעים. בשיחה ללא הכוונה, מתאפשר מרחב של הבעה ושל עיבוד מילולי לתכנים רגשיים שעולים בעקבות הפעילות הגופנית, ומתוך כך מתאפשר שלב נוסף של עבודה עם הגוף באופן פחות מנותק. העבודה בקבוצה, בקרטה ובשיחה, מקבילה למושג "היכל של מראות" (Foulkes, 1964): חברות הקבוצה משקפות אחת לשנייה חלקים מודעים ולא מודעים של עצמן, באמצעות מפגש של כל חברה בקבוצה עם החלקים של עצמה באחר. בתהליך זה יכולה כל משתתפת להוסיף וללמוד על עצמה, ובמקביל לשפר יכולות בין אישיות.

*

אביא דוגמאות ממספר מפגשים שהתקיימו במהלך חמש שנים, דרכן אדגים את דרך העבודה בקבוצה, בה הפעילות הגופנית בקרטה והחשיבה הטיפולית שזורות זו בזו ומאפשרות לנשים להפיק תועלת מהשתתפותן בקבוצה3.

 

פגישה ראשונה

יום ראשון, יום שמש יפה של חורף. גוסטבו בן זוגי ואני, מנחי הקבוצה, מגיעים נרגשים למרכז השיקום. החדר בו תתקיים הפעילות, הנו החדר הגדול מבין החדרים הקטנים והצפופים של המרכז, ועדיין, עבורנו הוא חדר קטן מדי ולא מתאים לפעילות קרטה. אנחנו מוציאים מהחדר את הכיסאות ולובשים את בגדי הקרטה שלנו, חליפה לבנה וחגורה שחורה.

לקראת זמן הפגישה מגיעות סלבי, דניאלה ושרון, לבושות בג'ינס צמוד וסוודר סגור עד הצוואר. שלושתן נאות ומטופחות, נמצאות בהוסטל כבר מספר חודשים. אחריהן, כרוח סערה, נכנסת שלומית, לבושה בטרנינג מרושל, שערה פרוע. היא פונה אלי: "תלמדי אותי לכסח? לתת מבוטה בראש?" שלומית קופצנית ומדגימה בעיטה באוויר. מאוחר יותר מסתבר שהגיעה הבוקר מדירת החרום: תחנה ראשונה במעבר מהזנות לתהליך השיקום. אני צריכה להחליט מיד איך להגיב ללבוש הלא מתאים ומחליטה רק לבקש לחלוץ נעליים ולהוריד גרביים. בקרטה מתאמנים יחפים, גם משיקולים של בטיחות, אך בעיקר כדי לאפשר חיבור לקרקע, יסוד חשוב ומרכזי באומנויות לחימה. הנשים חולצות נעליים לאט, ללא רצון, אך נחרצות בסירובן להוריד גרביים: "זה לא! נידבק בפטריות". הן אומרות. תגובתן מפתיעה אותי. במשך שנים רבות של אימוני קרטה, לא נתקלתי בסירוב להתאמן יחפים. אני חושבת על חרדות החולי והמוות שמלוות נשים אלו, ועל הסירוב לחשיפה גופנית העולים דרך ההתנגדות – ומוותרת. השיעור מתנהל בגרביים. במשך חמש שנים של עבודת הקבוצה חלו שינויים ביחס של הנשים לאימון עם/בלי גרביים. ניתן לראות כי ככל שמשתתפת מרגישה בטוחה יותר בעצמה ובתהליך הקבוצתי, היא זקוקה לפחות הגנה, ותוכל להרשות לעצמה לחשוף את כפות הרגליים ולהתאמן יחפה.


- פרסומת -

אנחנו מתחילים את השיעור בקידה ובמדיטציה קצרה. לאחר תרגילי חימום, אני מבקשת לעמוד בשורה כדי ללמוד תנועות בסיס בקרטה. גוסטבו עומד מולי, הנשים עומדות לצדו. אני מבחינה שהן שומרות על רווח בינן לבינו. הן משתדלות לשתף פעולה אך נראות נבוכות, גם מהתרגול, וכנראה גם מהנוכחות של גבר בחדר הקטן והצפוף. שלומית מפסיקה מיד ואומרת שלא מצליח לה. היא מתקשה להקשיב, מתבלבלת בין ימין לשמאל ומתייאשת. פונה לפינה ורוצה לשבת. אני מלווה אותה בנוכחותי ומנסה לעזור לה לא להישמט: עומדת לידה ועושה את התרגיל לצדה. שלומית מחקה את תנועותיי וממשיכה להשתתף. בהמשך המפגשים, אמשיך להזמין נשים מסוימות לעמוד לידי, או אשתמש בנוכחותי החיה (אלוורז, 2005) כדי "להחזיק" את אלה שהתייאשו וויתרו על האפשרות, אפילו הקטנה ביותר, להביא לידי ביטוי גרעינים של חיות ותקווה.

עוברים לתרגול בזוגות. גוסטבו ואני חוששים שהנשים תפגענה זו בזו ושומרים על רווח גדול בין בנות הזוג. תרגול ראשון בזוגות עובר בשלום. בהמשך נוכל לסמוך יותר עליהן ועל עצמנו ונאפשר לנשים לתרגל בזוגות כשהן קרובות יותר אחת לשנייה.

שיחה

יושבים על הרצפה. גוסטבו ואני מציגים את עצמנו, מספרים שאנחנו בני זוג בחיים. גוסטבו, מהנדס ומנהל. אני עובדת סוציאלית, פסיכותרפיסטית, מטפלת בגישה דינמית. קרטה מסורתי התחלנו ללמוד יחד לפני 15 שנים ואנחנו ממשיכים להתאמן באופן קבוע. הנשים מציגות את עצמן בקצרה, מספרות בעיקר כמה זמן הן נמצאות בשיקום, אך מתקשות להרחיב. כאשר אנחנו שואלים איך הרגישו בזמן התרגול הן עונות בעיקר "בסדר", "נחמד". דניאלה מספרת שכנראה תצא בקרוב לעבודה.

פגישה ראשונה. צעד ראשון לעולמן של הנשים במרכז השיקום. מאז, כבר חמש שנים, אנחנו באים לפגוש אותן כל יום ראשון.

 

הגוף המדבר: זיכרון ישיר שעולה תוך כדי פעילות עם הגוף

בקבוצה משתתפות רוני, פלור, קיטי ודניאלה, שהן ותיקות, ושלי ומרי, שהן חדשות בקבוצה.

תחילת הפגישה, חימום. אני מבקשת לעמוד עמידת שש: כפות ידיים וברכיים על הרצפה. שולחות יד ימין קדימה, רגל שמאל אחורה ומחליפות.

קיטי, גופה נוקשה ומבטה חתום כמו בפגישות הקודמות. הפעם היא אומרת תוך כדי עשייה: "זה מזכיר לי את האבא החורג שלי שהיה אומר לי לעמוד שעות על הברכיים על גרעיני אפונה."

אני מזדעזעת מדבריה, נושמת רגע ואומרת: "נתייחס לזה בשיחה שלנו".

אני שומרת על המבנה של הפגישה, שבה יש חלק של פעילות בקרטה, ללא דיבור, וחלק שני של שיחה שבו אפשר להעלות אסוציאציות. ההיאחזות במבנה שומרת על המשתתפות וגם עלינו, המנחים. לאחר החימום אנחנו מתרגלות את הקאטה הראשונה, היאן שודאן. בעוד שתי פגישות תיגשנה פלור ודניאלה למבחן.

בשיחה, אני פונה לקיטי ומזכירה שהבטחתי להתייחס לדברים שאמרה בחימום.

קיטי: "כן, זה הזכיר לי את האבא החורג שלי, שנתן לי עונשים לעמוד על הברכיים על גרעיני אפונה. זה היה נורא. הוא גם היה מכה אותי... הייתי מגיעה לבית ספר כולי מלאה סימנים כחולים..."

פניה של קיטי קפואות והיא מדברת כאילו סיפרה סיפור של מישהו אחר. בחדר ישנה תחושה כבדה של מועקה. הנשים מתייחסות לקיטי באמפתיה, והיא ממשיכה לשתף בחוויות ילדות קשות. נשים נוספות משתפות באלימות שחוו במשפחתן.

אני: "ישנם רשמים וזיכרונות שנצרבים בגוף. כשאנחנו עושים פעילות עם הגוף לפעמים הזיכרונות עולים."

רוני: "כן... הגוף לא משקר."

אני: "לכן חשובה הקבוצה שלנו, כדי שנוכל להרגיש את התחושות בגוף ולדבר על הזיכרונות שעולים. בהמשך נוכל אולי להתמודד אתם בדרך אחרת מאשר בעבר."

הנשים יוצאות בשקט מהחדר.

רגעי קירבה.

את מנגנון הניתוק באמצעותו קיטי שורדת בעולם, אני מכירה. הפעם נוצר סדק, אסוציאציה עלתה והדיבור התאפשר. העובדה שזכרתי את הבטחתי ופניתי אליה בשיחה והאמפתיה שחשה בקבוצה, אפשרו לה לשתף בכאבה. אני מקווה שהתנסות זו תאפשר לה "להפשיר" יותר בהמשך.

 

התנגדות-התמסרות, ניתוק-חיבור

לפגישה מגיעות שיר, ריקה, אפי, נלה, גבריאלה, אתי ועליזה.

בפעילות הקרטה גבריאלה ואתי לא מוכנות להשתתף, הן יושבות בצד. גם אצל חלק מהנשים שמשתתפות ניכר חוסר חשק. אני מתלבטת אם לאפשר את הישיבה בצד. נראה שאין ברירה. הנשים היושבות בצד משתתפות בקרטה באופן פסיבי ואחר כך בשיחה, ניתן להתייחס לחרדה ולהתנגדות.

שיחה

שיר: "זה העונש שלנו על זה שאנחנו זונות, אנחנו צריכות לעשות קרטה. כמו שמכריחים אותנו ללמוד תפירה. חושבים שאנחנו לא יודעות כלום, אנחנו צריכות להיות קופאיות". צוחקות.

ריקה: "אני לא מבינה מה הרציונל של הקרטה הזה. לא מצליח לי כלום וזה מאוד מתסכל."

אני חושבת על החוויה של כפייה, שמוכרת להן כל כך, ואומרת: "חיברת בין הקרטה, להכריח והזנות..."

נלה: "אולי זה עוזר לביטחון העצמי. זה נותן לי הרגשה של ביטחון."


- פרסומת -

אפי: "אני לא אוהבת עבודה בזוגות, זה קשה לי."

גבריאלה: "אני לא יודעת אם זה עוזר. אני אלופה בלהתנתק, אני יכולה להסתכל על נקודה וזהו."

אני תוהה אם ההתערבות שלי הייתה מתאימה, שמה לב שהנשים לא מתייחסות אליה. נראה שמוקדם מדי להעלות את חוויית ההכרחה-אונס. אני מתייחסת לתרגול הקרטה ופונה אל גבריאלה.

אני: "למה לא השתתפת?"

גבריאלה: "האמת, זה פדיחה בשבילי, לעמוד ככה, קשה לי עם הגוף שלי, אני שונאת את הגוף שלי."

אני חושבת על הביטוי "לעמוד ככה" ועל העמידה שלהן ברחוב. משתהה קצת ואומרת: "אולי תנסי קצת בשבוע הבא, מה שמתאים לך. כאן זו קבוצה מוגנת."

אפי: "כאן לא מרביצים. לא ירביצו לך."

גוסטבו: "וגם לא יצחקו."

אני: "אנחנו מאוד שומרים. אנחנו שניים ששומרים."

גבריאלה: "חשבתי שאולי אנסה. ישבתי בצד, הסתכלתי וחשבתי שאולי אנסה."

בשבוע שלאחר מכן, גבריאלה עוזרת לנו להוציא את הכיסאות מהחדר. בפעילות הקרטה היא משתתפת לסירוגין. בסוף השיחה אומרת: "היה בסדר. היו דברים שהיו יותר מדי בשבילי, עשיתי מה שיכולתי". גם אצל משתתפות נוספות ניכר היה כי ההתנגדות פוחתת. גבריאלה עזבה את המרכז לפני שסיימה את תהליך השיקום. לאחר מספר חודשים חזרה, השתתפה בפעילות הקרטה ולקחה חלק בשיחות. ניכר היה שחזרה עם מוטיבציה גדולה להצליח, אך לאחר מספר שבועות נעלמה שוב, והקשר עמה נותק.

 

תרגול בזוגות: האדם ביחס לאחר

תרגולי הזוגות מאפשרים למתאמנות לחוות מפגש עם בנות זוג שונות. במרכז היום האימונים בזוגות הנם קשים ביותר עבור הנשים. הפגיעות הקשות שנשים אלו חוות מתרחשות במרחב של אינטראקציה בין-אישית בתוך קשר אלים ונצלני בין שניים. כל מפגש שבו מתקיימת עמידה פנים מול פנים ובעיקר מפגש שיש בו קירבה פיזית ופוטנציאל של מגע, הוא מרחב של אימה וחרדה עבורן. בזוגות, על הנשים למלא הוראות אחת מול השנייה, לשלוט בתנועה ובמרחק ולא לפגוע בבת הזוג. נראה כי במפגש שמור ומוגן, דווקא תרגול בזוגות עשוי לכונן אצלן תחושה של ביטחון, ולשקם ולו במעט את האמונה בקיומה של אפשרות לאינטראקציה בין-אישית לא אלימה ולא פוגענית.

אנחנו משתדלים להתאים כל אימון ל"מצב הרוח" הקבוצתי. כשהקבוצה אינה יציבה מספיק, האימון בזוגות יהיה קצר ביותר. לעומת זאת, כשהנשים מרגישות את עצמן נינוחות יותר עם גופן, כשיכולת הריכוז שלהן גבוהה יותר, הן מסוגלות ליהנות מהחוויה הייחודית שנוצרת באימון מול בנות זוג שונות. במצב כזה מתקיימת אינטראקציה בין-אישית הדדית וסימטרית שמבוססת על יכולת שנרכשה לוויסות עצמי ועל תחושת אמון.

בפגישה משתתפות: רוני, מיכאלה, אלינה, חוה וסלבה.

הנשים משתתפות בקבוצה באופן קבוע כבר מספר חודשים, ונוצר קשר של ביטחון ואמון בין חברות הקבוצה ובין המנחים. נראה שאפשר היום לתרגל בעיטות וגם עבודה בזוגות. הבעיטות דורשות יכולת להתמודד עם אסוציאציות מיניות, שליטה וריכוז. הנשים מתרגלות בזוגות ומצליחות לבצע הוראות ולשמור אחת על השנייה.

שיחה

רוני: "חשבתי כל הזמן על התקפה והגנה... איך זה בחיים שלי... הרבה פעמים הייתי מותקפת. פעם הרגשתי שאני ממש בסכנה ויצא ממני כזה זעם, ממש התקפתי, איבדתי שליטה..."

חוה: "כשמותקפים לא תמיד מגיבים, לפעמים קופאים."

מיכאלה: "בזנות, היינו הרבה פעמים מותקפות, אז מפתחים מין עמדה כזו קשוחה, כי זה חיים ומוות."

רוני: "אני פיתחתי לעצמי עמידה כזאת של 'אל תתקרב אלי'. עכשיו אני מרגישה יותר בטוחה, ובכל זאת אני עדיין עומדת כך, למרות שזה לא נחוץ."

מיכאלה: "בזנות מצד אחד אנחנו צריכות להיות נשיות ומצד שני להיות חזקות, אחרת, הלך עלינו."

חוה: "זה נכון מאוד."

מיכאלה: "פעם איזה גבר הצמיד לי אקדח לראש. את לא יודעת מה לעשות. הגברים המסוממים במהלך הלילה לא יכולים לגמור, וזה משגע אותם. אז ככה הוא התעצבן והצמיד לי את האקדח... יצאתי מזה בנס. חבל שלא למדתי קרטה קודם, הייתי יכולה לתת לו אגרוף. יש לי אגרוף!"

התלבטתי אם להגיב ואיך, שהרי מטרת הקבוצה איננה להשתמש ביכולת לתת אגרוף, אלא להיות בקשר עם הגוף, לזהות סכנה מוקדם ככל הניתן ולהתרחק. כיוון שחשתי ששאר הנשים קשובות לתיאור של מיכאלה, ושיערתי כי חוו חוויות דומות, לא אמרתי דבר.

אלינה: "אני דווקא קבלתי מכות רצח מבת. קבלתי זעזוע מוח. התקשרתי למשטרה. הניתוק מהרגש הציל אותי, כי אז יכולתי לפעול."

אני: "הניתוק מגן, ולפעמים הוא הכרחי, אבל מה שקורה הוא שממשיכים להפעיל את הניתוק גם כשכבר לא צריך, ואז קשה להרגיש, קשה ליצור קשר..."

מיכאלה: "נכון. אנחנו הזונות של הרחוב עברנו דברים מאוד קשים. קשה להשתחרר מזה..."

בקרטה, הנשים תרגלו תנועה גופנית הקשורה לתוקפנות, אך בצעו את התרגילים תוך כדי שליטה ושמירה אחת על השנייה. בשיחה הן סיפרו על מצבים שבהם נחשפו לאלימות פיזית קשה והרגישו חסרות שליטה. נראה כי הפעילות בקרטה, שאפשרה ביטוי תוקפני מחד ושליטה מאידך, היוותה קטליזטור לשיחה. הפעם הנשים היו מסוגלות להיות פחות מנותקות מגופן, והזיכרון הצרוב בגוף קיבל מילים, שהפכו לתיאורים של עולמן הקשה והאכזרי.

מיכאלה אומרת: "אנחנו זונות הרחוב עברנו דברים מאוד קשים." גם כשהן נפתחות, הן חושפות רק חלק קטן מעולם של ניצול, התעללות ואלימות קשה ומתמשכת. נראה שגם כשאנחנו מנסים להתקרב לחוויה שלהן לעולם לא נדע ולא נבין אותן עד תום, לעולם נהיה רק צופים מהצד, עדים חיצוניים לפגיעה ולניצול.

ניתן להבין את אמירתה של מיכאלה: "חבל שלא למדתי קרטה קודם... יש לי אגרוף." גם כביטוי להרגשת ה"יש" שחוותה בעקבות השתתפותה בקבוצה, תחושה של יותר נוכחות וביטחון ביכולותיה. מול תחושות של אזלת יד וחוסר אונים, יתכן שמתחילה להתפתח חוויה אחרת, של יכולת להגן על עצמה, הן מבחינה גופנית והן מבחינה רגשית.

 

קאטה: כוריאוגרפיה של תנועות הגנה והתקפה במרחב

קאטה היא כוריאוגרפיה המדמה קרב מול כמה יריבים המתקיפים מכיוונים שונים. היא מתחילה בתנועה בודדת של הגנה. חיבור בין מספר תנועות יוצר משפט, ורצף של משפטים יוצרים את סיפור הקרב. לקאטה יש קצב שנוצר ממתח בין תנועות איטיות ובין תנועות מהירות וחדות, בין אנרגיה שמורה, נדרכת, ובין אנרגיה מתפרצת. הקאטה מתחילה במקום מסוים, מסתיימת באותו מקום ויוצרת מבנה סימטרי. בין נקודת ההתחלה ונקודת הסיום מתחוללת דרמה המגיעה לשיאה בעזיבה של הסימטריה, אותה ניתן לדמיין כפעולה המביאה לניצחונו של הלוחם. כפי שכותב רז (2011), בצד שמירת הצורה, באומנות הזן רואים גם את שבירת הצורה כדי להעיר משהו אחר, בלתי צפוי.

בביצוע הקאטה באים לידי ביטוי עקרונות הקרטה. לימוד הקאטה מצריך ריכוז גבוה, זיכרון של התנועות, התמודדות עם תסכול ויכולת התמדה.

שבע נשים הגיעו לפגישה. הקבוצה יציבה. בשלב זה הן מסוגלות להתמודד עם נשימה בקול וכתוצאה מכך גם להנות יותר מהתנועה.

כולן יודעות את הקאטה הראשונה – היאן שודאן. אני מציעה שנעשה את הקאטה כחימום, לאט ורפוי, נשימות שקטות.

קידה, היאן שודאן. הנשים נינוחות, מקשיבות לנשימות האחת של השנייה. הנשימות נותנות קצב, התנועות נעשות בתזמון אחיד, כולן כגוף אחד.

סיום, קידה.

דניאלה: "עוד פעם, בבקשה, נעשה עוד פעם." כולן מסכימות.

היאן שודאן.

דממה בחדר, כולן מרוכזות, אין טעויות, עשייה משותפת, מדיטציה בתנועה.

מרגש.

אני מציעה שנזמין את מנהלת המרכז ונעשה לפניה את הקאטה. הנשים מסכימות. כשהיא נכנסת הן מבקשות ממנה לצלם אותן. אנחנו עושים את הקאטה ביחד, פעם אחת לאט ובפעם נוספת בקצב הנכון, בחדות. הנשימות הופכות לחזקות יותר, התנועות מהירות, האנרגיה גבוהה. הקאטה מבוצעת עם משמעות וכוונה.

ניכרת גאווה של הנשים בעצמן ואפילו בגופן.

רגעים נדירים.

 

מבחן

בקרטה, כדי לעבור משלב לשלב, צריך לעבור בחינה, שהיא נקודת שיא במהלך האימונים, בה באות לידי ביטוי מיומנויות שנרכשו בשלב זה של התרגולים.

הבחינה היא אישית, מתרחשת בפני מורה בכיר בנוכחות מתאמנים ואורחים וכוללת קאטה, תנועות בסיס ועבודה בזוגות. במרכז השיקום, הנשים מצליחות ללמוד את הקאטה הראשונה, היאן שודאן. כשמשתתפת יודעת אותה היטב היא יכולה לעבור מבחן שבסופו תקבל תעודה.

שני ואינה יודעות את הקאטה ורוצות להבחן. בשיעור אנחנו מתרגלות תחילה כל הקבוצה ביחד, אחר כך הן מתרגלות אתי ובסוף, מתרגלות בעצמן. לקראת סוף הפגישה נכנסת עובדת שיקום בכירה. כולן עומדות בצד. שני ואינה במרכז. דממה בחדר וניכרת התרגשות.

קאטה ראשונה – היאן שודאן.

אני סופרת ונותנת קצב. אינה ושני עושות את הקאטה בריכוז רב וללא טעויות.

כשהן מסיימות הן קדות, כולן מוחאות כפיים. מתי עד כה הן זכו למבט אוהד על גופן? מתי זכו למחיאות כפיים? אני תוהה בעצב ובהתרגשות. אינה ושני מקבלות תעודה, עליה מופיע סמל של הקרטה, שמה של הנבחנת ואישור שעברה בהצלחה מבחן על הקאטה "היאן שודאן". אנחנו לוחצים את ידן. עובדת השיקום משבחת אותן.

שיחה

אינה: "אף פעם לא קבלתי תעודה. לא הצלחתי לסיים משהו עד הסוף."

שני: "אני תמיד מקלקלת לקראת הסוף. הפעם כמעט קלקלתי, אבל בסופו של דבר עשיתי את הקאטה והצלחתי. אני רואה את גוסטבו עושה את הקאטה וזה נראה לי גברי. הוא מזכיר לי את אח שלי. אח שלי מתפקד, יש לו משפחה."

אינה ושני נרגשות מההצלחה שחוו. נראה כי תחושות גוברות של ביטחון בעצמן, בגופן ובנוכחותן ויכולות ריכוז, שנרכשו במהלך תקופת השיקום והשתתפותן בקבוצה, אפשרו להן להתמיד בתרגול, לבצע את הקאטה ולעמוד במבחן. המפגש של שני עם מנחה-גבר, מזכיר לה את אחיה המתפקד. גם היא הצליחה להביא לידי ביטוי חלק מתפקד באישיותה, בכך שעמדה במבחן וקבלה תעודה. גם הפעם, רק לאחר שחוותה את ה"יש" יכלה לדבר על ה"חסר" ועל המשאלה לפתח, בדומה לאחיה, יכולות נוספות שיאפשרו השתלבות בחברה.

 

הנחיה: גבר ואישה

האם נשים שסבלו מהתעללות בילדות ובבגרות, לרוב מידי גברים, תוכלנה להיות מטופלות על ידי גבר? במודל הנוכחי, ההנחיה נעשית בזוג, גבר ואישה, כשנאמר בגלוי שאנחנו בני זוג גם בחיים.

מתוך מחשבה על הקושי שיכול לעורר גבר המנחה פעילות פיזית הקשורה בתוקפנות ושליטה, שיכולה להחוות גם מינית, בנינו את המודל לפיו האימונים יועברו על ידי, מנחה אישה. אני עומדת מול הנשים ואילו גוסטבו עומד מולי, לצדן. את התרגילים אנחנו מדגימים אחד מול השני, ללא פגיעה פיזית, ומהווים מודל של שליטה ושמירה בתוך יחסים הדדיים. את השיחה שאחרי הקרטה מנחים שנינו, אם כי לאור ניסיוני בטיפול אני מובילה את התהליך.

לעתים, נוכחות של גבר-מנחה מאיימת וניתן לראות דרך המבט בעיני חלק מהנשים את החשש והחרדה. לעתים נוכחותו משרה ביטחון ונשים מסוימות תעדפנה להתאמן אתו. אחרות תנסנה לפתות ויש כאלה שפונות אליו רק דרכי. נשים שמתקשות לתרגל בזוג מול משתתפות מהקבוצה, מצליחות לעתים לתרגל מול אחד המנחים, כלפיו הצליחה לבסס תחושת ביטחון מסוימת. ישנן נשים המתייחסות לזוגיות, אך לרוב הן מתייחסות למנחים כאל דמויות הוריות ולא אחת עולים בשיחות נושאים הקשורים ליחסים בין הורים וילדים. מגוון גדול של יחסי העברה עולה אפוא מול הזוג המנחה.

לאחר שנים של עבודה במודל זה, אנו סבורים כי המפגש עם מנחה גבר עשוי להיות פתח לחוויות מתקנות. מעצם טיבו, מפגש כזה מציף אצל הנשים חרדות וזיכרונות טראומטיים, אבל התנסות מצטברת עם נוכחות גברית מיטיבה ולא אלימה, וכן חשיפה לזוגיות הדדית, מכבדת ויציבה, משאירים את רישומם. במשך השנים של עבודה במרכז היום התפתח יחס של אמון כלפינו, המאפשר לנשים להרחיב ולו במעט את יכולתן להתנסות בקרטה ולשתף ברגשותיהן את שאר חברות הקבוצה.

פגישה

משתתפות: מיכאלה, אלינה, ענת, יעל, שרה, חוה ואנה.

הקבוצה גדולה, אין כמעט מקום בחדר. שרה קופצנית, לא שקטה. מיכאלה, משתתפת חדשה, מנסה לשתף פעולה. למרות שחלק מהמשתתפות ותיקות, כשמתחילים לתרגל בזוגות, הנשים לא מצליחות להתרכז ולמלא הוראות. אנחנו מתרגלים בשורות.

בשיחה, מיכאלה, שזו לה הפגישה הראשונה, מדברת בשטף. צורת דיבורה התיאטרלית גורמת לחלק מהנשים לצחוק.

אני למיכאלה: "קשה להיות חדשה."

מיכאלה: "כן."

הנשים ממשיכות לצחוק.

מיכאלה: "זה לא נעים שהן צוחקות."

שרה: "לא צחקנו עליך."

ענת: "לא צחקנו עליך."

הן מנסות להתאפק ללא הצלחה, ממשיכות לצחוק.

מיכאלה קמה ויוצאת החוצה.

שרה: "למה היא מתעצבנת? לא צחקנו עליה."

יעל: "כן צחקתן. זה לא יפה."

שרה: "לא נכון. למה את אומרת את זה?! נמאס לי שמאשימים אותי כל הזמן". שרה צועקת: "אי אפשר כבר להתבטא כאן, כל הזמן ביקורת!"

חוה: "לא מאשימים אותך, אבל מותר להגיד דברים."

יעל: "מותר להגיד את מה שחושבים."

שרה: "נמאס לי, נמאס לי."

שרה קמה ומתכוונת לצאת. הכול מתנהל מאוד מהר ובתוקפנות. אני מרגישה שהקבוצה מתפרקת ולא מוצאת דרך להחזיק אותה. אני אומרת בשקט לגוסטבו: "תעזור לי שלא תצא." גוסטבו זז ונשען על דלת היציאה. שרה נעצרת, קופאת במקום. גם אני נבהלת ושותקת. לא התכוונתי לפעולה קונקרטית שיכולה לשחזר תוקפנות גברית.

גוסטבו: "לא נוותר עליך."

אני נרגעת וחושבת על האמירה החשובה של גוסטבו ועל הפעולה שלו.

הבעת פניה של שרה משתנה, היא פונה אלי בשקט: "אבל למיכאלה נתתם לצאת."

אני: "את מיכאלה פגשנו היום בפעם הראשונה. אנחנו עוד לא מכירים אותה. אנחנו מקווים שהיא תחזור אלינו. את ותיקה. את חשובה לנו."

שרה מתיישבת והפגישה מסתיימת באווירה רגועה. אנחנו מבינים עד כמה צרובה אצל הנשים החוויה שהן מושא ללעג ולהשפלה.

בהמשך מיכאלה השתלבה בתהליך השיקום. לפני שיצאה לעבודה בשוק החופשי, הזכירה את פגישתה הראשונה כשתיארה את התהליך הארוך והמשמעותי שעברה במרכז ובקבוצה. גם שרה, לאחר שהתחילה לעבוד, באה במיוחד כדי להיפרד ולהבחן על הקאטה הראשונה.

בפגישה זו חווינו אנחנו המנחים בהעברה הנגדית חלק מהסערה, חוסר השליטה וסכנת הפירוק, שסביר להניח שנשים אלו חוות בחייהן. הפנייה שלי לגוסטבו "תעזור לי" מהדהדת אולי את הזעקה החנוקה שלהן לעזרה, אבל בניגוד אליהן, לי יש אמון ביכולתו לעזור. גוסטבו בתורו מופעל גם הוא ופועל באופן קונקרטי ואקטיבי אשר עלול לשחזר את הכוחנות הגברית, ואני חווה רגע של שיתוק שמלמד אותי עוד על חוויית חוסר האונים של הנשים. אבל לצד הסכנה שמעשהו של גוסטבו ייתפס כתוקפנות, האמירה החמה שלו "לא נוותר עליך" הפשירה את האווירה, ונתנה מקום לתקווה. נראה שאמירה זו נחוותה על ידי שרה ושאר המשתתפות כגבול המאפשר הכלה. אמירה זו וכן ההתייחסות שלי אל שרה כמשתתפת ותיקה וחשובה שאנחנו מכירים, הן התייחסויות שמבטאות קשר ונושאות גם את הפן הנשי (ויניקוט, 1971).

אנחנו, המנחים, עוברים תהליך ארוך וחשוב במהלך העבודה במרכז השיקום. הנחיית קבוצת "רכבת" לאורך שנים אינה פשוטה. החזקה של קבוצה משתנה דורשת התמודדויות חוזרות ונשנות עם התחלות, פרידות, התנגדויות ויחסי העברה והעברה נגדית משתנים. גם אנחנו, המנחים, נוטים לעתים להכחיש רגשות שעולים אצלנו, כמו גועל, שיפוטיות, כאב וקנאה. הדיסוציאציה, גם אצלנו, היא בלתי נמנעת לפחות באופן חלקי, על מנת לשאת את הקושי ולהמשיך וללוות את הנשים בתהליך שיקומן האמיץ.

 

מחשבות לסיום

מקור המילה "טראומה" הוא ביוונית ומשמעותו פגיעה גופנית באדם הבאה מבחוץ ויוצרת פצע. בטראומה הנפשית האדם מגיב לאיום בדרך הישרדותית של פרגמנטציה ודיסוציאציה (Ferenczi, 1932). הקרטה מתייחס לאדם באמצעות למידה גופנית המתמקדת בנוכחותו בעולם, נוכחות יציבה המאפשרת תנועה של הגוף – ולדעתי גם של הנפש. כשהגוף והנפש מתעוררים, גם חלקים שהיו מנותקים מתחילים לתת אותות חיים, ואכן, הקשר עם האזורים הקפואים מתרחש תחילה דרך הגוף ולאחר מכן, בשיחה, ניתן ביטוי מילולי לתחושות ורגשות שונים. תהליך עדין ומורכב של החייאת חלקים מתים יכול להתרחש רק במסגרת מוגנת, בעלת מבנה ברור ומוסדר.

אתייחס למבנה של פעילות הקרטה וחשיבותו בתהליך השיקום של הנשים. הפעילות הגופנית בקרטה אינה הבעה חופשית באמצעות הגוף, אלא מושתתת על תבניות שנלמדות במסגרת אימון, המבוסס על חוק וסדר. בתחילת כל פגישה מתקיים טקס בו קדים למורה ועושים מדיטציה קצרה. גם במהלך האימון, לפני כל פעילות ובסופה, קדים קידה. הקידה מסמלת את הכבוד והשמירה ההדדית.

למרות שהזן הבודהיסטי אינו דת (רז, 2011), יש מקום להביא כאן את התייחסותו של פרויד לריטואל הדתי-תרבותי, המהווה לדעתו בסיס סובלימטורי להשתחררות (בינימיני, 2002). פרויד (1907) מתייחס לטקס הדתי כאל פעילות סטראוטיפית, בעלת אופי שיתופי, כוונות הגיוניות וסמליות. לדבריו, לפרקטיקה הדתית שעמה פותחים כל פעילות יומיומית ובוודאי פעילות יוצאת דופן, ישנו ערך של מניעה והגנה. הטקסיות מגלמת את כל התנאים שבמסגרתם מותרת הפעילות האסורה: תוקפנות, מיניות ועוד. כך אפשר לבצע פעילות גופנית ולהתמודד עם החרדה המשתקת. החזרתיות בתנועות מרגיעה ונותנת תחושה של שליטה. למפרט (1994) טוענת כי ראשיתה של החזרתיות ומשמעותה הסימבולית המובילה לטקס, נמצאת בגזע המוח האנושי ומקורה במוח הזוחלי. זה הבסיס לתחושת ביטחון וקביעות.

בקרטה מתייחסים לנשימה ולמגע, שהן פונקציות בסיסיות בקיום האנושי. כפי שטוען פרנצי (1933), עקב ההיסטוריה הקשה שעברו הנשים והמפגש האלים שלהן עם מבוגרים פתולוגיים, נצבעו תחושות שהיו אמורות להיות בסיסיות וחיוניות, בצבעי האלימות והתקיפה.

המנחים, גבר ואישה, אחראים על החוק והסדר. לעומת הגבר שמעל באחריותו לשמור על הילדה הרכה ואחר כך לא נתן כבוד לאישה הבוגרת, נמצא במפגש שלנו מנחה גבר, השומר על מרחק נגיעה, ומכבד את המשתתפות. לפי פרויד (1907), החוק והסדר מגנים עליהן מפני החרדה ותחושת האשמה, מפני שהם מרחיקים את המשאלה הפרטית ונותנים אישור לעשייה פומבית מוסדרת.

הנשים שנמצאות בתהליך היציאה ממעגל הזנות חוות כאוס ופגיעה בסדרי עולם, ולכן המפגש עם החוק והסדר שבפעילות גופנית הוא בעל ערך טיפולי רב עבורן ומאפשר שיקום מבנים נפשיים הרוסים ופגועים. אצל אמן הזן, הספונטניות ניכרת בתוך המשמעת, והמשמעת מצויה בתוך הספונטניות (רז, 2011). כך, גם במסגרת פעילות מובנית של קרטה, הנשים מצליחות להביא לידי ביטוי את גופן באופן יותר חיוני וספונטני, עם רצון, כיוון וכוונה.

הטראומה בגוף היא חסרת מילים, כלומר אין לה ייצוג סמלי, ולכן החשיבות הגדולה של השיחה שלאחר הפעילות. בשיחה, ניתנת האפשרות לביטוי מילולי לרגשות, שבעקבות טראומות קשות התנתקו מהמבנה הנפשי.

אסיים במחשבות על נושא הבושה, שעולה בשיחה בפגישה הראשונה שתיארתי במאמר. סטיינר (2011) טוען כי כשישנה הכחשה של המיניות, כשישנו פיצול בין לדעת ולא לדעת, אין בושה. בפגישה, לינה מדברת על הבושה שעולה בתהליך השיקום כשהיא צריכה לציית לחוקי ההוסטל בחוף הים, ושלומית מתייחסת להכחשה ולפיצול שבזנות. הפעם, דרך השלילה, הבושה מגיעה למודעות (פרויד, 1925). הדיבור על הבושה עולה באופן אסוציאטיבי בשיחה שלאחר אימון הקרטה, ולכן ניתן לשער שהאסוציאציה קשורה לפעילות עם הגוף. כפי הנראה, באימון, הנשים היו פחות מנותקות מגופן וחלקן היו מסוגלות להרגיש תחושות אלו ולבטאן במילים. סטיינר (2011) מציין כי עם העלאת הבושה עולה הכאב הכרוך בלראות ולהראות. בפגישה אחרת מספרת על כך גבריאלה, כשהיא מתקשה להשתתף: "אני אלופה בלהתנתק", ובהמשך: "אני שונאת את הגוף שלי".

לפי פוקס (1965Foulkes, ), המטרה בקבוצה היא להפוך אירוע גופני, התנהגותי, הבעתי, לאירוע בר דיבור. לפי יאלום (1970), זו הדרך לתיקון חוויות קשות שהופנמו בעבר. בגוף גלום פוטנציאל של שמחה והנאה אך גם של כאב והסתרה. האהבה שמתבטאת בשמחה ובהנאה, תתגבר על השנאה שבאה לידי ביטוי בכאב והסתרה, אם לא תוכחש על ידי הקבוצה שתוכל להכיל אותה (Foulkes, 1965).

אומנויות הלחימה עוסקות במגע ישיר עם המציאות החיצונית-פנימית בצורה מובנית, שלדעתי היא מאיימת פחות מהבעה גופנית ספונטנית אצל אנשים שחוו חוויות טראומטיות בגוף. יחד עם זאת, העבודה בקרטה אינה מספיקה ויש צורך, לדעתי, להוסיף את החשיבה הטיפולית הדינמית המאפשרת להתאים את ההתנסות למורכבות של המתאמנות. השיחה שלאחר הפעילות מאפשרת מגע ורבלי עם מה שנחווה ועל ידי כך מתאפשר המשך האימונים בקרטה. מתוך התנסות זו, עולה מחשבה כי ניתן להשתמש במודל זה, של קרטה-שיחה, בטיפול באוכלוסיות נוספות הסובלות מפגיעות שהתרחשו בגוף, וכאלה שהסימפטומים שלהן באים לידי ביטוי בגוף. אכן אני מעבירה קבוצות עם עקרונות דומים לנשים הסובלות מהפרעות אכילה קשות. גם בקבוצות אלו, ניכרת התרומה של עבודה בשיטה זו ליכולת של הנשים להביא לידי ביטוי את גופן החי והמרגיש, כחלק מתהליך הריפוי והשיקום.

*

יום ראשון, יום שמש יפה של חורף. חמש שנים עברו ואנחנו עדיין מחכים לכל מפגש, תוהים מי תהיה היום בקבוצה ובאיזה מצב רגשי נמצא את המשתתפות. רבות הפעמים בהן אנחנו מתרגשים יחד איתן משיתוף בקושי, מהעזרה ההדדית ומניצני תחושות של יכולת והצלחה.

*

גוסטבו נכנס לחנות גדולה. אחת העובדות פונה אליו בשמו, היא נראית לו מוכרת, הוא לא זוכר היכן פגש אותה. "אתה יודע," היא אומרת בחיוך, "הגשתי בסוף את העבודה העיונית על הקרטה במקום הבחינה בספורט, וקבלתי תעודת בגרות!"

זו אפי, הוא נזכר, מהקבוצה במרכז השיקום.

 

 

הערות

  1. תודתי העמוקה לחגית אהרוני על הליווי הנדיב, החכם והמאיר בתהליך החשיבה וגיבוש הרעיונות לאורך כתיבת המאמר.
  2. לא אמות כולי.
  3. כל שמות המשתתפות בקבוצה בדויים.

 

מקורות

אלוורז א. (2005) נוכחות חיה. תולעת ספרים.

אמרי ז. (1977) מסת העינויים. מתוך מעבר לאשמה ולכפרה. עמ' 70, עם עובד.

אשל ע. (2004). פנתאוס ולא אדיפוס: מחשבות על פרברסיה, הישרדות והתקיימות טיפולית. שיחות - כתב עת ישראלי לפסיכותרפיה, י"ח (2).

באלינט מ. (2006) השבר הבסיסי. עם עובד.

ביון, ו.(1970) קשב ופרשנות. תולעת ספרים.

בן עטר כהן א.(2017) הגוף בפסיכואנליזה. רסלינג.

בנימיני י.(2002) אחרית דבר: הקדמות להתעללות העל-אני. בתוך פרויד ז. כפייתיות וטקסים דתיים. רסלינג.

גור ע.(2008) מופקרות. הקיבוץ המאוחד.

הריגל א.(1951) זן באמנות הקשת. עמ' 7, דביר.

ויניקוט ד.ו.(1971) יצירתיות ומקורותיה. בתוך משחק ומציאות. עם עובד.

יאלום א. ושץ מ. (1970) טיפול קבוצתי תאוריה ומעשה. כנרת.

יצחק-עידן י. (2018) מחשבות בעקבות קבוצת יוגה לנפגעות תקיפה מינית. נדלה מתוך אתר מרכז נווה שאנן לויג'נאנה יוגה.

למפרט ע. (1994) אבולוציה של האהבה. משרד הביטחון,

מרלו-פונטי מ.(1964) העין והרוח, רסלינג.

סטיינר ג.(2011) לראות ולהראות. תולעת ספרים, 2011.

סימינגטון, ג ,נ. (2000) החשיבה הקלינית של וילפרד ביון. תולעת ספרים.

סלע י. (2018) כיצד זן-בודהיזם עונה על חידת הגוף-נפש הפסיכואנליטית נדלה מתוך https://www.betipulnet.co.il.

פולק ת. (2018) הגופאני. כרמל

פרויד ז.(1907) פעולות כפייתיות וטקסים דתיים. רסלינג. 2002

פרויד, ז. (1912) עצות לרופא על הטיפול הפסיכואנליטי. בתוך הטיפול הפסיכואנליטי (עמ' 92-99). עם עובד.

פרויד ז.(1920) מעבר לעיקרון העונג. בתוך מעבר לעקרון העונג ומסות אחרות. דביר.

פרויד ז. (1925) השלילה. בתוך מעבר לעיקרון העונג ומסות אחרות. דביר.

פרנצי ש.(1933) בלבול השפות בין המבוגרים לילד. מתוך בלבול השפות בין המבוגרים לילד. עם עובד.

ריבלין ז.נ.(2014) הזנות יוצאת לאור. בתוך החיים בשוליים. כתר.

רז י. (2011) זן בודהיזם-פילוסופיה ואסתטיקה. מודן.

שחם ר. (2009) טאי צי, צי קונג ופוסט טראומה. המרכז הישראלי לטאי צי, נדלה מתוך https://www.taichi.co.il/

שימבורסקה ו. ( 2004) אוטוטומיה. מתוך בשבח החלומות. קשב לשירה. עמ 93

Davies J.M (1994) Love in the afternoon: A relational reconsideration of

desire and dread in the countertransference in Psychoanalytic Dialogues 4(2):153-170

Cloitre M., Stolbach BC., Herman JL. ( 2009) Developmental approach

to complex PTSD: childhood and adult cumulative trauma as prediction of symptom complexity. Trauma stress. Vol. 22, 399-408.

Herman J.L. (1992). Complex PTSD: A syndrome in survivors of prolonged and repeated trauma. Journal of Trauma Stress. Vol. 5, 377-391.

Farley M. (2003). Prostitution, trafficking and traumatic stress. The Haworth maltreatment and traumatic press. 

Ferenczi S. (1932). The clinical diary of Sándor Ferenczi. J. (Ed.), Harvard University Press. Dupont

Foulkes, S.H. (1964) Therapeutic group analysis. George Allen and Unwin Ltd. Foulkes,S.H. and Antony,E.J.(1965) Group Psychotherapy: The Psychoanalytic Approach. Karan Books.

Lombradi R. (2008) The Body in the analytic session: Focusing on the body-mind link. The International Journal of Psychoanalysis, 89(1) 89-110.

Merleau-Ponty M. (1945) The phenomenology of perception. London. Routledge Classics.

Poole-Heller, Dianne, and Larry Heller. )2001 (Crash Course: A self-Healing Guide to auto Accident Trauma and Recovery, North Books.

Price M., Spinazzola J., Musicaro R., Tuner J., Suvak M., Emerson D. and Van der Kolk B. (2017) Effectiveness of an Extended Yoga Treatment for Women with CPSD. The Journal of alternative and complementary medicine. Vol. X (X), 1-9.

Rhodes A., Spinazzola J., Kolk B. (2016) Yoga for adult women with chronic PTSD: A long term follow up study. The Journal of alternative and complementary medicine.

Rhodes A., Spinazzola J., Kolk B. (2016) Yoga for adult women with chronic PTSD: A long term follow up study. The Journal of alternative and complementary medicine.

Scaer R. (2001) The Body Bears the Burden: Trauma, Dissociation, and Disease: Haworth Medical Press.

van der Kolk, B. )2014( The Body Keeps the Score: Brain, Mind, and Body in the Healing Trauma, Viking.

Weiser, M., Kutz, I., Kutz, S. J., & Weiser, D. (1995). Psychotherapeutic aspects of the martial arts. American journal of psychotherapy, 49(1), 118-127.‏

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

קרוננברג, א. (2020). קרטה-שיחה: מחשבות על יחסי גומלין בין הגוף לשפה אצל נשים המשתקמות ממעגל הזנות. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=4039

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

דבורה חןדבורה חן20/10/2020

עבודה קבוצתית ייחודית. תודה אורנית על מאמר מעמיק ומודל עבודה קבוצתית ייחודי ומרתק בהנחייה זוגית.
הדיאלוג עם הגוף, באמצעות הקארטה, פותח אפשרות לתהליך מחלים עם הגוף, לעבודה אינטגרטיבית גוף- נפש ולתהליך של החייאת איזורים מנותקים בנפש.
ושאפו לבן הזוג בהוותו תומך משמעותי בתהליך זה.

גבו וייסגבו וייס18/10/2020

מאמר מעניין וחשוב. הי, מאמר מצוין, שמצטרף לכתיבה המתפתחת בתחום החשוב של התרפיה ואמנויות הלחימה והחיבור לזן, מיינדפולנס וחמלה. תודה על תוספת חשובה זו

דר אסתי כהןד"ר אסתי כהן14/10/2020

מאמר מרתק!. מאמר מרתק וחשוב מאין כמוהו. מאפשר הצצה לקבוצה יחודית המאופיינת בטראומות נפשיות וגופניות כאחד. מתאר את החשיבות שיש בטיפול משולב גוף-נפש תוך שימוש באומנות לחימה המשדרת עדינות ועוצמה כאחד. כפי שהגוף מייצר סימפטומים גופניים במקום מילים ומודעות לרגשות כך הגוף גם מסוגל לשמש כמרפא את הנפש כשאנחנו משלבים אותו עם השפה הרגשית.
כל הכבוד על העבודה הייחודית והמקורית!
אסתי כהן

דפנה ארדינסטדפנה ארדינסט14/10/2020

מאמר מעניין ומרגש.. מתוך הניגוד החד בין תנועות הקרטה המתוכננות והמוקפדות לבין הגוף המוזנח והנעזב, עולה עבודה מבריאה ומשקמת ומתגלה ערוץ טיפולי מקורי ומשמעותי. יישר כוח!