פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
חמלה עצמית כמשאב פסיכולוגי מעודד צמיחה: הקשר בין חמלה עצמית לצמיחה פוסט־טראומטית ולהתנהגות אדפטיבית לאחר חווית אובדןחמלה עצמית כמשאב פסיכולוגי מעודד צמיחה: הקשר בין חמלה עצמית לצמיחה פוסט־טראומטית ולהתנהגות אדפטיבית לאחר חווית אובדן
חמלה עצמית כמשאב פסיכולוגי מעודד צמיחה: הקשר בין חמלה עצמית לצמיחה פוסט־טראומטית ולהתנהגות אדפטיבית לאחר חווית אובדן

חמלה עצמית כמשאב פסיכולוגי מעודד צמיחה: הקשר בין חמלה עצמית לצמיחה פוסט־טראומטית ולהתנהגות אדפטיבית לאחר חווית אובדן

מאמרים | 27/9/2020 | 2,026

המחקר המובא במאמר הנוכחי בוחן את הקשר שבין חמלה עצמית לצמיחה אישית לאחר טראומה (להלן: צמיחה פוסט־טראומטית). בהתבסס על הספרות המעטה בתחום, השערת המחקר שלנו היא כי אנשים בעלי רמה גבוהה של חמלה עצמית, יפגינו התנהגות אדפטיבית ובריאות נפשית ותפקודית גבוהות יותר, שיסייעו להם להתמודד טוב יותר עם משברים ולצמוח מהם. זאת להבדיל מאלה שרמת החמלה העצמית שלהם נמוכה. לצורך עריכת המחקר נדגמו כ-81 סטודנטים וסטודנטיות לתואר ראשון במכללה בצפון הארץ, אשר דווחו כי חוו טראומה כלשהי בחייהם. הועברו שאלון חמלה עצמית (SCS) ושאלון צמיחה פוסט־טראומטית (PTGI). כמו כן, תועדו פרטים דמוגרפיים לא מזהים. ממצאי המחקר תומכים בהשערה לגבי תפקידה החיובי של החמלה העצמית בהבנת מידת רווחתו האישית של הפרט, ומידת הצמיחה שהוא או היא חוו בחייהם בהתאם, בעיקר לנוכח חוויות של טראומה ודחק. מחקרי המשך יוכלו להמשיך במאמץ לזהות מהו תפקידה של עמדת החמלה כלפי העצמי במצבי משבר וטראומה; ולהעלות את המודעות למרכיב פסיכולוגי חיוני ומטפח זה, אשר נדמה כבעל השפעה מכרעת על בריאותו הנפשית של הפרט.

חמלה עצמית כמשאב פסיכולוגי מעודד צמיחה

הקשר בין חמלה עצמית לצמיחה פוסט־טראומטית ולהתנהגות אדפטיבית לאחר חווית אובדן או טראומה1

מאת משי פרץ דרור וד"ר ליהוא זיסברג

 

"אפשר ליטול מן האדם את הכול, חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות אנוש – לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימות. לבחור את דרכו" (פרנקל, 1963).

 

מהי משמעותה של עמדת החמלה כלפי העצמי (self compassion) במצבי משבר וטראומה? האם היא עשויה לחסן את הפרט כנגד ההשפעות הפסיכולוגיות השליליות והרגשות הנגטיביים; ולסייע לו להתמודד עם אירועים טראומטיים בחייו? חווית הטראומה היא חלק בלתי נפרד מחווית החיים של רוב בני האדם (Vrana, & Lauterbach 1994). אירוע טראומטי עשוי לעורר תחושות ועמדות פנימיות קשות: פחדים, לחצים וחרדות, אשר בתורם עלולים לגרור להתנהגות בלתי מסתגלת ולנזקים פסיכולוגיים משמעותיים (מנחם, 2006). להד ואילון (1995) מסבירים כי התרחשותו של אירוע טראומטי, כגון אובדן, משנה את מציאות החיים כפי שהפרט הכיר אותה. חווית הטראומה מעוררת מצבים שבהם התנהגויות וגישות קודמות אינן יעילות עוד, ואינן משרתות את הפרט לצורך הסתגלותו לתנאי חייו החדשים. על כן, לדידם, דרוש מעין "מצפן" פנימי חדש, על מנת לגלות את הדרך בתוך המציאות החדשה שאליה נקלענו.

ההנחה כי חוויות אובדן וטראומה כוללות מרכיבים נפשיים ופסיכולוגיים של מצוקה, ועלולות להוביל לקשיים ומשברים נפשיים נחקרה רבות בספרות הפסיכולוגית(Breslau, Chilcoat, Kessler & Davis, 1999; Brom & Kleber; ​​​​​​​Laura-Bowman,1999; 1989; Ben-Sira, 1983). תהליך האבל הוא בעל השלכות משמעותיות על איכות חייו של הפרט ותחושת הרווחה האישית שלו, ונמצא קשור לדיכאון (כהן, 2009). אולם, בעשורים האחרונים מתפתח תחום מחקרי חדש, המבקש לבחון את ההשלכות והתמורות החיוביות של האובדן; ואת יכולות הצמיחה מתוך טראומה ככלל (Tedeschi & Calhoun, 1996). ניתן לראות מגמה זו בזרם הפסיכולוגיה החיובית, המתמקד בצדדים החזקים והמסתגלים של הטבע האנושי. סליגמן ועמיתיו אף בחנו את תפקידן של תכונות ומיומנויות אנושיות המשמשות את האדם להתאוששות ולשגשוג ( Seligman et al 2005).


- פרסומת -

לאחרונה הוצע בספרות כאמור המושג החדש יחסית – חמלה עצמית, כגורם בעל השפעה ניכרת על אופן ההתמודדות של הפרט עם קשיי חיים, כישלונות ומשברים (Neff, 2003a, 2003b). נראה כי אדם שהוא בעל עמדה של חמלה כלפי עצמו, קשוב יותר לרגשותיו ומצויד בנטייה לסלחנות ולטיפול עצמי. כך, הפרט אומנם חווה קשיים ומגבלות בחייו ובעצמו, אך הוא מתמודד עם משברים אלו באמצעות רגישות וחמלה עצמית, להבדיל מביקורת עצמית ונוקשות (Neff, Kirkpatrick & Rude, 2007).

למרות שנראה כי הקשר בין חמלה עצמית כמאפיין אישיותי ובין צמיחה פוסט־טראומטית הוא מתבקש – מחקר אמפירי מועט הוקדש לבחינת המושג ובחינת קשריו האפשריים עם תוצרי חיים מגוונים. אי לכך, במחקר זה נבקש לבדוק אם מתקיים קשר בין חמלה עצמית לנוכח אירוע טראומטי לבין צמיחה אישית פוסט־טראומטית, המלווה בהתנהגות אדפטיבית והמשמשת את הפרט כמשאב המסייע לו לצמוח לאחר משבר.

 

אובדן וטראומה

מקור המונח טראומה (Trauma) לקוח מיוונית; ומשמעותו "פצע". המונח מתייחס לאירוע בחיי הפרט אשר השפעותיו עוברות את גבול הכושר שלו להתמודדות רגילה, או את משאבי ההתמודדות הנמצאים לרשותו (ויצטום וברום, 1995). הווה אומר, טראומה נפשית מוגדרת כמצב של חוויה סובייקטיבית של הפרט, שבה הוא חש חסר אונים מול איום חיצוני או פנימי על חייו, וחש כי אין לו משאבים מספיקים להתמודדות (מנחם, 2006). לעיתים תכופות, חוויות אלו מערערות את המבנה הקוגניטיבי, הרגשי, החברתי וההתנהגותי של הפרט, ודורשות הסתגלות מחודשת למציאות, השונה בתכלית מזו שקדמה לה, טרם חווית האירוע הטראומטי (רובין, 1993).

לאורך השנים, הספרות המחקרית, כמו גם הפרקטיקה הטיפולית, נהגה להפריד בין חווית האבל, המתרחשת בעקבות אובדן, לבין החוויה הטראומטית (ויצטום וברום, 1995). אולם, ברום ועמיתיו (1993) מדגישים כי מבחינה תסמינית לא נמצאו הבדלים משמעותיים בין אבל פתולוגי לחווית טראומה לא מעובדת (מתוך כהן, 2009). מכאן עולה, כי אומנם קיים הבדל בנרטיבים ובחוויות הטראומטיות השונות, אך התסמינים שהאדם חווה לנוכח מאורע מצוקתי, על צורותיו השונים, הם דומים. כך שבהיבט זה, ההפרדה בין חווית אובדן וחוויה טראומטית היא מלאכותית.

גישה זו ניתנת להדגמה בתפיסתו האינטגרטיבית של הורוביץ' (Horowits, 1986), במודל ה-Stress Response Syndrome, אשר שמה דגש על היסודות המאחדים והמשותפים לכלל התגובות הטראומטית המגוונות. לפיו, מדובר ברצף של גורמי דחק, הגוררים לתגובות פוסט־טראומטיות, הכוללות אלמנטים כגון חודרנות, עמימות והכחשה. כאן, כאמור, קיימת הדגשת הדומה ברצף התגובות הסימפטומטיות למגוון אירועים טראומטיים שונים, כדוגמת הלם קרב, אונס, אובדן אדם קרוב, תאונות וכיוצא באלו.

במאמרו על אבל ומלנכוליה, מגדיר פרויד (Freud, 1917) את חווית האבל כתחושת אובדן של אדם אהוב, או של ישות מופשטת בעלת ערך ומשמעות עבור הפרט, כגון אובדן מדינה, חירות או אידיאל. לדידו, בקרב אנשים מסוימים מתפתחת תגובה פתולוגית של מלנכוליה; אשר להבדיל מאבל – המהווה מרכיב נורמלי בשלבי עיבוד האובדן הראשוניים – למלנכוליה יש מאפיינים מנטליים דפרסיביים ומעכבים, כגון ייאוש, אדישות, חוסר עניין בעולם החיצוני, אובדן תחושת אהבה, אינהיביציה של פעילויות שונות והפחתת רגשות כללית ביחס לעצמי, עד כדי האשמה עצמית וציפייה לעונש. פירקה (Fierke, מתוך שנל ועמיתיו, 2011), אף מתייחס אל החוויה הטראומטית במונחים של סוליפסיזם; ומגדיר אותה כחוויה חזקה של "קריסת" המציאות החיצונית אל תוך החוויה האישית של אותה מציאות. קריסה זו, בתורה, מובילה להעדר מסוגלות לתקשר עם העולם החיצוני ולחוש רגשות של השתייכות.

קאופמן (Kauffman, 2002) רואה בטראומה השפעה המקפלת בתוכה הן את התפרקותו של העצמי והן את המאמץ הפסיכולוגי שבו מצוי האינדיבידואל, אשר מנסה להיאבק בתהליך ההתפרקות שהוא חווה (מתוך שנל ועמיתיו, 2011). כאמור, בדומה לחוויית האובדן, גם אנשים שחוו מאורע טראומטי מדווחים על תגובות קשות של חוסר אונים, פחד, כעס ותחושות של הפרעה ושל קושי בהמשכיות רצף החיים הנורמטיבי. במצב זה, הלך חייו ושגרת יומו של הפרט מזדעזעים כליל; כך שהאדם נמצא חשוף לשלל השפעות פסיכולוגיות שליליות ורגשות מצוקה ודחק, אשר אינם מאפשרים לו להתאושש מהמשבר שפקד את חייו (ויצטום וברום, 1995).


- פרסומת -

עם זאת, עדויות מהעת האחרונה מציעות כי במקביל לתחושות הקשות ולמחירים הפסיכולוגיים והחברתיים של התמודדות עם טראומה – החוויה מהווה הזדמנות, או פוטנציאל, גם לתוצרים חיוביים בחיי הנפש; כגון צמיחה אישית, גילוי עצמי ועוד (Calhoun & Tedeschi, 2006; נומה, 2008). אולם כאן עולה השאלה: מה מטה את הכף? מה הם המשאבים הפסיכולוגיים המצויים ברשותו של האדם, המאפשרים לו להתמודד עם ההשפעות הפסיכולוגיות השליליות המתלוות לחוויה טראומטית – ולמנף עצמו אל עבר צמיחה?

 

צמיחה תלויה באופן שבו האדם חווה את המשבר

המונח צמיחה פוסט־טראומטית (PTG – Post Traumatic Growth) נטבע בידי טדצ'י וקלהון (Tedeschi & Calhoun, 1996), שהגדירו אותו כשינוי פסיכולוגי חיובי, המתעורר כתוצאה ממאבק ומהתמודדות עם משברי חיים. המונח מתאר חוויה של שיפור בתפקוד, בתפיסה וברווחה האישית של הפרט; אשר נחווה כשינוי מהותי, המאפשר לאינדיבידואל לצמוח ולצאת מחוזק יותר מהמאורע הטראומטי שחווה. עם זאת, חשוב לציין כי מבחינה רגשית משמעותה של צמיחה איננה היעדר כאב. ההנחה היא כי רמה מסוימת של מצוקה מתמשכת הכרחית על מנת שתתאפשר צמיחה לאחר טראומה.

כאב סובייקטיבי וצמיחה עשויים להתקיים בכפיפה אחת אצל אנשים רבים. אי לכך, אין קשר ליניארי פשוט שניתן להתוות בין צמיחה למצוקה – ככל שזו עולה זו יורדת; אלא מדובר בכמה ממדים שבהם הקשר בין צמיחה ומצוקה הוא מורכב ומשתנה. מכאן, לא רק שצמיחה ומצוקה מתקיימות במקביל, אלא שהקשר בין השתיים הוא סבוך, ודרושה מידת מה של חווית כאב על מנת שתתאפשר צמיחה. יתרה מכך, דווקא כאשר נמצא פתרון מהיר וקל למשבר לעיתים לא מתרחשת צמיחה כלל (פרייברג, 2007).

התפיסה הגורסת כי לחוויות טראומטיות ולמשברי חיים עשוי להיות אפקט חיובי על חייו של הפרט היא עתיקת יומין, והיא מצויה במסורות שונות, כגון בודהיזם, יהדות, אסלאם, הינדואיזם ובכתבים מוקדמים של הנצרות; אשר מתייחסים לאפשרות השינוי החיובי כתוצאה מחוויה של סבל. בתחילת המאה ה-20, תפיסה זו הופיעה גם בכתביהם של הוגים ותיאורטיקנים מן הזרם האקזיסטנציאלי וההומניסטי של הפסיכולוגיה המערבית, אשר ראו במשברי החיים אפשרויות לשינוי חיובי בחייו של האדם (כהן, 2009; פרנקל, 1963).

מחקרם של טדצ'י וקלהון (1996, 1999), מצביע על שלושה ממדי צמיחה עיקריים: (1) שינוי במושג העצמי – הפרט חווה עצמו כמחוזק ובעל חוכמה רבה יותר; כמו כן הוא חווה תחושת ביטחון אישי וחש חוסן פנימי מוגבר. (2) שינוי במשמעותם של יחסים בין אישיים – היחסים עם סביבתו הקרובה של הפרט מתחזקים ומעמיקים, והפרט חש כי ביכולתו ליצור קרבה רבה יותר. (3) שינוי בפילוסופית החיים – הערכה רבה יותר לחיים והכרה בשבריריותם, אשר מביאות לשינוי בסדרי עדיפויות ומקנות את האומץ לנצל כל יום ויום עד תומו. בנוסף, יש אנשים המדווחים על צמיחה רוחנית ועל התקרבות דתית, בעקבות ההתמודדות עם החוויה הטראומטית (Garbarino, 2001).

במחקר זה נתייחס להגדרתם של טדצ'י וקלהון לצמיחה פוסט־טראומטית. אך יש לציין כי השינוי החיובי המתלווה לצמיחה בעקבות טראומה קוטלג בספרות בדרכים שונות, בהן:Post traumatic growth, Stress related growth, thriving, positive byproduct, positive adjustment and positive adaptation (Linlye & Joseph, 2004(

אם כן, כיצד השינוי הזה מתרחש? לפי (1983) Parkes & Weiss האפשרות לצמיחה קשורה לאופן שבו האדם חווה את המשבר, ומפתח בהתאם מערכת תפיסתית חליפית של אמונות על העולם ועל עצמו, אשר מנחה את פעולותיו, הבנתו ופרשנותו להתרחשויות השונות. לדידם, אירוע טראומטי, מטבעו, מרעיד את הקרקע מתחת לרגליו של האדם ומאתגר תפיסות קודמות. הצמיחה המגיעה בעקבות טראומה איננה תוצר של החוויה הטראומטית גרידא; אלא היא פועל יוצא של אופן ההתמודדות והיכולות האדפטיביות של האדם ביחס למציאות החדשה בה הוא מצוי.

כאמור, התייחסות מעמיקה לרגשות ולמחשבות, העולות לנוכח החוויה הטראומטית, היא הכרחית לתהליך ההחלמה וליכולתו של הפרט למנף את עצמו אל עבר התפתחות חיובית. כך, סטנטון ועמיתיה (2000) טוענים כי לתהליכי עיבוד רגשי יש השפעה על החלמה, וכי ביטוי רגשי וקבלה של הרגשות עשויים לשפר את הסתגלותו של הפרט ולהביא לצמיחה לאחר משבר (מתוך: נומה, 2008).

המודל של טדצ'י וקלהון (2004) גורס כי תהליכי הצמיחה הפוסט־טראומטיים מושפעים הן מניסיונו האישי של הפרט ואמונתו הבסיסית לגבי עצמו ולגבי העולם, והן מנטייתו להתמודד עם מצוקות רגשיות. נוסף על כך, הם גורסים כי צמיחה היא תהליך התמודדות אקטיבי, שבו נרקמים יחד תהליכי עיבוד קוגניטיביים, ביטויים רגשיים, ויסות רגשי ותמיכה חברתית. קרי, ההתנסות בחוויה טראומטית איננה מבטיחה צמיחה לכשעצמה; אלא האופן שבו הפרט מעבד את החוויה הקשה שעבר ומבצע שינויים בתפיסה בהתאם – הם שיוצרים ריפוי. רוצה לומר, כי דרך ההתמודדות שנוקט הפרט אל מול האירוע הטראומטי מהווה את "קרש הקפיצה" המאפשר צמיחה לאחר משבר. בחיפוש אחר המשאבים האישיים המאפשרים לפרט לצמוח לאחר משבר, מסתמן מושג החמלה העצמית כבעל פוטנציאל הסברה להיתכנות של קיומה של צמיחה פוסט־טראומטית.


- פרסומת -

 

מהי חמלה עצמית

אף על פי שחמלה עצמית והשפעותיה החיוביות קיבלו התייחסות נרחבת בפילוסופיה של מזרח אסיה מזה שנים רבות, בפסיכולוגיה המערבית היא החלה לקבל התייחסות תיאורטית ומחקרית רק באחרונה. במחקריה בתחום, הגדירה נף (Neff, 2003a ,2003b) את מושג החמלה העצמית, ופיתחה כלי מדידה אמפירי, הבוחן הבדלים בין אישיים בחמלה עצמית בקרב פרטים.

לדידה, חמלה עצמית כוללת שלושה מרכיבים בסיסיים: (1) טוב לב כלפי העצמי (Self-kindness) – כלומר: נוכחותם של רגשות חיוביים, כגון קבלה, הכלה והבנה; ונטייה שלא לנקוט שיפוטיות יתר כלפי העצמי. (2) אנושיות משותפת (Common humanity)– הכרה בכך שחוויותיו ושהסבל של הפרט הם חלק מחוויות וקשיי החיים הנחווים על כלל בני האדם. (3) קשיבות (Mindfulness) – הפניית תשומת לב לתודעה. הכרת מחשבות ורגשות שליליים והחזקתם במודע, ללא הזדהות מוגזמת עימם.

במילים אחרות, חמלה עצמית היא היכולת של הפרט להיות פתוח ורגיש כלפי הסבל שלו, ולגייס רגשות אכפתיים כלפי עצמו, כגון דאגה וחביבות. כמו כן זו עמדה של היעדר שיפוט או של ביקורת כלפי העצמי בעתות משבר וכישלון, והבנה כי התנסויותיו של הפרט הן חלק מההתנסויות ומחוויות החיים השייכות למנעד האנושי כולו.

לאחרונה נמצא כי חמלה עצמית מהווה גורם חשוב באופן שבו אנשים מתמודדים עם בעיות וקשיי חיים (Neff, Kirkpatrick & Rude, 2007). כמו כן, מרבית המחקרים רואים בחמלה גם נטייה להבנה של קשייו ושל מצוקותיו של האחר, ולקבלתם (Gilbert & Procter, 2006). כך, לדוגמה, מקיי ופאנינג (Mckay & Fanning, 1992) מגדירים חמלה כלפי העצמי וכלפי אחרים כהבנה, קבלה וסלחנות. אולם, כפי שצוין לעיל, המחקר העוסק בחמלה עצמית עדיין מצוי בראשיתו. אי לכך, סגולותיה הפסיכולוגיות של עמדת חמלה כלפי העצמי במצבי משבר וטראומה טרם נבחנו לעומקן. המחקר הנוכחי מתייחס אל הגדרתה של נף (2003) לחמלה עצמית, ומבקש לבחון את הקשרה לצמיחה פוסט־טראומטית.

 

מעלותיה של החמלה העצמית

במחקר שערכה נף ב-2003, נמצא כי חמלה עצמית קשורה לשלל איכויות, פסיכולוגיות ותפקודיות. בהן: עיבוד קוגניטיבי וויסות רגשי תקין, תפקוד פסיכולוגי אדפטיבי, יכולת להכיל קשיים ומוגבלויות בחיים ובעצמי, תוך חביבות וקבלה, והתמודדות עם בעיות דרך מודעות עצמית, סובלנות ורכות. יתרה מכך, נמצא כי אנשים בעלי חמלה עצמית גבוהה מקבלים ציון גבוה יותר במדדי אינטליגנציה רגשית. בנוסף, נמצא כי חמלה עצמית מורידה את עוצמתם של מחשבות ושל רגשות שליליים, דבר המעניק לפרט מרחב פסיכולוגי נינוח, אשר מאפשר ראייה בהירה יותר של המציאות ושל הבעיות שמולן הוא ניצב, ואף מעודד פרודוקטיביות.

לדברי נף, בעוד שמחשבות ורגשות שליליים ביחס לעצמי מונעים התמודדות, גורמים לפרט להסתגר ומערפלים את תפיסתו; חמלה עצמית מעניקה תחושה של ביטחון, הבנה ואמפתיה, אשר מאפשרים לפרט להכיל את המציאות ואת תחושותיו הפנימיות, ולחתור לקראת שיפור עצמי ביתר קלות.

במחקר נוסף שערכה ב-2007, שבו בדקה את הקשר בין חמלה עצמית לתפקוד פסיכולוגי אדפטיבי, מצאה נף כי חמלה עצמית מגינה על הפרט מפני חרדה, דיכאון, ביקורת, שיפוט עצמי ורומינציה שלילית, ועל ידי כך היא משמשת אסטרטגיית התמודדות בעת התרחשותו של משבר או של כישלון, ומטפחת צמיחה. נוסף על כך, היא מצאה כי נוכחותה של חמלה עצמית בעת חוויה של רגשות קשים מקושרת להפחתה בצורך להימנע מרגשות מכאיבים, ועל כן מטפחת חוסן פנימי אל מול התרחשויות חיים קשות.

בריינס וחן (Breines & Chen, 2012) מדגישות כי חמלה עצמית נקשרת לטווח רחב של השפעות חיוביות, בהן אופטימיות ושמחה. כמו כן, מחקרן הראה קשר חזק בין חמלה עצמית למוטיבציה להתפתחות ולשיפור עצמי. מן הממצאים עולה כי בקרב פרטים שחוו כישלון אקדמי, אלו שהראו חמלה עצמית גבוהה יותר הראו גם מוטיבציה אישית גבוהה יותר, ונכונות למאמץ והשתדלות; ולא הראו פגיעה במורל בעקבות הכישלון שחוו. לפיכך הן גורסות כי חמלה עצמית מהווה מרכיב פסיכולוגי יוצא דופן, מאחר שהיא מספקת תחושת ביטחון, ועל כן מאפשרת לפרט להכיר בחולשותיו ולארגן את עצמו מחדש בהתאם, על מנת להשיג הצלחה. על כן, בריינס וחן סבורות כי חמלה עצמית היא דרך יעילה ביותר להנעת שינוי, מאחר שהיא כוללת התייחסות אובייקטיבית לחסרונותיו של האדם ויכולת התמודדות עם חסרונות אלה, תוך הצפת שאלות המעודדות מוטיבציה לשינוי, ללא השיתוק וההתגוננות שעל פי רוב מתרחשים כאשר הפרט מתוודע לחולשותיו.

נראה כי חמלה עצמית עשויה לחסן את הפרט כנגד אירועים טראומטיים בחייו ולתחזק תחושות חיוביות ביחס לעצמי, כאשר מאורעות חיים קשים פוקדים אותו (Leary, Tate, Batts, Allen, Adamd & Hancock, 2007).
(Neff, Hsieh & Dejitterat (2005 מסבירים כי האופן שבו חמלה עצמית מגינה על אנשים מפני לחצים ומפני חרדות שונה באופייה מהמקבילה היותר מוכרת שלה, ההערכה העצמית (Self-esteem). בעוד שהערכה עצמית מקושרת עם רגשות טובים ביחס לעצמי ואמונה בהערכתם החיובית של הסובבים, חמלה עצמית ממוקדת בדאגה ובאכפתיות כלפי העצמי, ללא קשר לנסיבות החיצוניות או להערכתם של אחרים. יתרה מכך, במחקרים רבים נמצא כי הערכה עצמית טומנת בחובה גם אספקטים פסיכולוגיים שליליים, כמו נרקיסיזם, האדרה עצמית ואשליות בתפיסת העצמי. אולם הרגשות החיוביים המתלווים לחמלה עצמית אינם קשורים לאלמנטים שליליים אלה.


- פרסומת -

לפיכך, חמלה עצמית תורמת לרווחה האישית של הפרט בצורה המובחנת מזו של הערכה עצמית. זאת ועוד, חמלה עצמית נקשרה באופן חיובי עם אסטרטגיות התמודדות המעודדות רווחה אישית, יחסים בין אישיים טובים ומספקים ויכולת לשמר זוגיות מתפקדת וחיונית (Leary et al, 2007). תומפסון ו־וולץ (Thompson & Waltz, 2008) חקרו את הקשר שבין חמלה עצמית לתסמינים פוסט־טראומטיים, כגון ביקורת עצמית, הדחקה, הכחשה ורומינציה. ממצאיהם הצביעו על קשר שלילי בין חמלה עצמית לתסמינים אלה. חמלה עצמית נמצאה גם כבעלת קשר חזק למוכנות גבוהה יותר להשתתף בשיחה מכאיבה, במוכנות להכיל ולקבל מחשבות ורגשות שליליים וביכולת לעכל חוויות טראומטיות וניסיונות לא נעימים. כמו כן, נמצא כי חמלה עצמית מקושרת לדרכי התמודדות אקטיביות. קרי, בעתות משבר או קושי, אנשים בעלי חמלה עצמית יעשו ניסיונות אקטיביים להתמודד את החוויה ולעבדה, בניגוד לקבלת המצב הקיים והמתנה פסיבית לשינוי שיגיע מבחוץ (Batts Allen & Leary, 2010).

 

המחקר הנוכחי

לאור המידע הנסקר כאן, עולה הצורך להבין את החוזקות האנושיות המסייעות בהתמודדות עם משברי חיים, והמעודדות הסתגלות ושמירה על רווחה אישית. לפיכך, ישנה חשיבות רבה בבדיקת תפקידה של עמדת החמלה העצמית בעתות משבר וטראומה. בהנחה שחמלה עצמית אכן מהווה משאב פסיכולוגי המסייע בצמיחה ובתפקוד אדפטיבי, עשויות להיות לכך השלכות משמעותיות הן על שדה המחקר והן על הפרקטיקה הטיפולית. בהתבסס על סקירת הספרות, השערת המחקר הנוכחי היא כי יימצא קשר חיובי בין חמלה עצמית וצמיחה פוסט־טראומטית.

השערה זו נבחנה במדגם נורמטיבי של בוגרים צעירים, אשר העידו, באמצעות מילוי שאלון סינון של מצבי דחק (SLESQ - Stressful Life Events Screening Questionnaire) כי חוו מאורע טראומטי בחייהם. כותבי השאלון בדקו את קיומה של חוויה טראומטית על פי הגדרתה ב- DSM בגרסתו הרביעית (APA, 1994). לצורך בחינתה של רמת הצמיחה, נעשה שימוש בשאלון צמיחה לאחר טראומה (PTGI – Post Traumatic Growth Inventory), אשר פותח בידי טדצ'י וקלהון (1996). ולבסוף, על מנת למדוד את רמת החמלה העצמית של המשתתפים נעשה שימוש בשאלון חמלה עצמית (SCS - Self-Compassion Scale) אשר פותח בידי נף (2003a).

לצורך בחינת ההשערה כי חמלה כלפי העצמי קשורה לתהליכי צמיחה פוסט־טראומטיים נערך מחקר במערך מתאמי. היות שמניפולציה או התערבות בנושא כה רגיש מציבה בעייתיות אתית ומוסרית, הועדף מערך מחקר זה, המאפשר לבדוק את השונות המשותפת המתקיימת בין שני משתנים נמדדים, למרות המגבלה שבהסקה לגבי סיבתיות .(Coolican, 2009)

 

דיון

בהתאם לסקירה הספרותית שהוצגה לעיל שוער כי פרטים בעלי רמה גבוהה של חמלה עצמית ידווחו על תפקוד אדפטיבי יותר, ובהתאם – על תחושת צמיחה מתוך משבר. להבדיל, שוער כי פרטים בעלי רמה נמוכה של חמלה עצמית יראו קשיים תפקודיים והיעדר יציבות רגשית, ובהתאמה – פחות צמיחה או קשיים בצמיחה, במיוחד לנוכח משבר או קושי שחוו. תוצאות המחקר איששו השערות אלה: נמצאו קשרים חיוביים, חזקים ומובהקים בין חמלה עצמית לצמיחה פוסט־טראומטית, כאשר פרטים אשר צוינו גבוה במדד החמלה העצמית, קיבלו בהתאמה ציון גבוה גם במדד הצמיחה הפוסט־טראומטית. אפקט זה נמצא יציב גם כאשר שלטנו במשתני הרקע, אשר עשויים להוות משתנים מתערבים בקשר.

על פי המודל של טדצ'י וקלהון (2004), תהליכי הצמיחה הפוסט־טראומטיים מושפעים מניסיונו האישי של האדם, מאמונתו הבסיסית לגבי עצמו ולגבי החיים, כמו גם מנטייתו של האדם להתמודד עם מצוקות רגשיות. לדידם, צמיחה הינה תהליך המחייב התמודדות אקטיבית, תוך עיבוד קוגניטיבי, ביטוי רגשי וויסות רגשי. היינו, ההתנסות בחוויה טראומטית לכשעצמה איננה מבטיחה צמיחה, כי אם האופן שבו האדם מעבד את החוויה הקשה שעבר, ומבצע שינויים פנימיים בהתאם.

אי לכך, יש ערך מהותי בהבנת מנגנוני הניהול העצמי של הפרט, ובהבנת המשאבים הפסיכולוגיים המעודדים ניהול עצמי מיטיבי, במיוחד בעתות משבר. כפי שמוצג במחקרם של סטנטון ועמיתיה (2000), תהליכי ביטוי רגשי, עיבוד רגשי ועיבוד קוגניטיבי חיוני, במקביל לקבלתם של התכנים הפנימיים שאיתם מתמודד האדם, הם חלק משמעותי מתהליך ההחלמה של האדם. תהליכים אלו מעודדים הסתגלות למצב הקיים, תוך אינטגרציה בונה בין המתרחש בחייו החיצוניים של הפרט (המאורע הטראומטי), לבין המתרחש בעולמו הפנימי של הפרט (תגובתו הסובייקטיבית של האדם למאורע); ובכך מאפשרים לא רק התאוששות או החלמה – אלא צמיחה יציבה וחוסן פנימי מוגבר.

דברים אלו מתיישבים יפה הן עם ממצאי המחקר הנוכחי והן עם מחקריה של נף (2003a, 2003b), המצביעים על הקשר שבין חמלה עצמית ליכולת לבצע עיבוד קוגניטיבי וויסות רגשי תקין. ממצאי המחקר מראים כי חמלה עצמית, הכוללת קשיבות (Mindfulness), רגישות, קבלה עצמית, סובלנות ותחושת אנושיות משותפת, אכן מפחיתה את עוצמתם של הרגשות והמחשבות השליליים, ובכך יוצרת מעין מרחב פסיכולוגי נינוח, מזין ומאפשר שדרכו יכול הפרט להתמודד ביתר קלות ותבונה עם הקשיים בחייו. דבר, אשר בתורו, מעלה את רמת הפרודוקטיביות והאדפטיביות של הפרט.


- פרסומת -

החמלה העצמית מוסיפה רכיב עמדתי למידת היתכנותה של צמיחה, ובכך מצביעה על כך שעמדה ותפיסה עצמית מסוימות מביאות להתמודדות יעילה יותר עם קשיים. כך, חמלה עצמית מסתמנת כעמדה פנימית בעלת רכיב מחשבתי ורגשי גם יחד, אשר יוצרים חוויה קיומית פוטנטית, תחושת ערך ומסוגלות לפעולה ושינוי אל מול מאורעות חיים טראומטיים. כדבריו של פרנקל, גם אל מול הזוועה, השומטת את הקרקע תחת רגלינו, אנו ניצבים כבני חורין, לבחור את עמדתנו. עמדה זו מהווה את רישומיו של האדם על העולם, ובמובן זה את חווייתו את החיים ואת עצמו. חוויה יכולה להיות בונה ומזינה, ויכולה להיות מסרסת ומקפיאה. נדמה, אם כן, כי אלו הנוטים לעמדה של חמלה עצמית במצבי מצוקה נוטים גם לחוות את עצמם כבעלי תושייה, כוחות והשפעה אל מול המצוקה הפוקדת אותם, דבר המאפשר להם דרגות חופש גדולות יותר והנעה פנימית אל עבר החלמה. או, אם נרצה, אל עבר אינטגרציה של האירוע הטראומטי לתוך העצמי והטמעתו באופן המעצים ומחזק את קרקע הנפש. זאת, בשונה ממצב שכיח בו הטראומה לא מצליחה לעבור אינטגרציה לתוך העצמי, ומשאירה את האדם מפורק ומיותם מחלקיו, כאשר כל ממשק ומפגש עם חלקי הנפש והחוויה הטראומטיים המודחקים נובעים ומתבטאים בעיקר דרך התסמינים.

כמו כן, נראה כי חמלה עצמית מעניקה לאדם תחושת משמעות, ערך עצמי, קבלה ואמפתיה, המשמשים כמעין אסטרטגיית התמודדות אדפטיבית ופתיחות רגשית המסייעת לו לבצע שינויים בחייו ולמנף את עצמו אל עבר צמיחה ושגשוג פנימי. זאת ועוד, במחקרים קודמים נראה כי חמלה עצמית מגינה על האדם מפני חרדות, דיכאונות, ביקורת עצמית ושיפוט, ובשל כך מסייעת בהתמודדות חיובית, בשמירה על איזון נפשי ובצמיחה (Neff, 2007).

נדמה, אפוא, כי יכולתו של האדם להכיל את רגשותיו הקשים, לבחון אותם במודע, לאזן את עצמו (בעזרתה של החמלה העצמית) ולקבל את עצמו, ללא תלות במצב בו הוא מצוי, מטפחים חוסן פנימי המסייע לפרט לשפר את עצמו ולבצע שינויים בחייו ובעולמו הפנימי, ובכך לנוע אל עבר האפשר. כפי שגורסות (Breines & Chen (2012, חמלה עצמית היא דרך יעילה להנעת שינוי, מאחר שהיא מאפשרת לפרט להכיר את עצמו בצורה אובייקטיבית, להתוודע לחולשותיו (מבלי להתמוטט עקב כך) ולבצע ארגון פסיכולוגי ונפשי מחודש.

לממצאים אלו יש השלכות פוטנציאליות על המחקר ועל הפרקטיקה בתחום ההתמודדות והצמיחה מטראומה וממשבר. הם מדגישים את איכותה של הפסיכולוגיה ההומאנית (הנוטה להדגיש כוחות ובחירה אישית, לעומת הפסיכולוגיה הדינמית הנוטה למקד מבט בפתולוגיה) כמקור עיקרי להבנת החוזקות והאיכויות האנושיות, המאפשרות התמודדות פורה ומחזקת מול טראומה ומשברי חיים. כמו כן, ההכרה בהשפעתה המזינה (כמעין פונקציה הורית של הנפש) של החמלה העצמית על חיי הנפש ורווחתו האישית של הפרט, עשויה לעורר מודעות בקרב מטפלים, אשר עשויים להרוויח רבות מתובנה זו ולסגל שיטות התערבות המערבות כלים של חמלה עצמית.

אנשים בעלי חמלה עצמית מראים מוכנות גדולה יותר לקחת אחריות אישית על אירועים קשים המתרחשים בחייהם, תוך שהם עושים שימוש מופחת בהדחקה ובהכחשה (Neff, 2007; Thompson & Waltz, 2008). כמו כן, הקשרים השליליים שנמצאו בין חמלה עצמית לשיפוט, לבידוד, להזדהות יתר עם מחשבות ושאר מרכיבים פסיכולוגיים שליליים, מעידים כי חמלה עצמית אכן מהווה מערך מנטלי יותר אדפטיבי; ואף חשוב מכך – מאפשר ומזין יותר. אומנם, חלק מהאנשים נראים כבעלי נטייה טבעית ואינטואיטיבית יותר לחמלה עצמית לעומת אחרים, אך ניתן ללמד אנשים כיצד לטפח חמלה עצמית בתוכם ובכך לסגל לעצמם דרכי התמודדות בריאים יותר המאפשרים לפרט לחיות ולחוות דרך מודעות רחבה ומאפשרת יותר, קבלה (של עצמי ושל המתרחש בחיים) וגמישות.

ראוי לציין כי המחקר הנוכחי פעל במערך של מדגם נוחות, ובהיקף בינוני, אשר איננו מתיימר לייצג את כלל האוכלוסייה בישראל, ובכך מגביל את יכולתנו להכליל את התוצאות, על אף הכוח הסטטיסטי התקין שסיפק. כמו כן, גילם של הסטודנטים והעובדה כי אלו מייצגים אוכלוסייה הומוגנית יחסית עשויים להסביר את חוסר האפקט של המשתנים המתערבים (גיל, מגדר, שנים שעברו מהטראומה) על רמת החמלה והצמיחה של הפרט. בנוסף, השימוש במערך מחקר מתאמי מאפשר חקירה חלקית בלבד של משתני המחקר, ומגביל אותנו להתייחסות לקשרים, ללא ניתוח של סיבתיות.

עוד מעניין לציין שבעוד שמחקרים בתחום ההתמודדות עם קושי ועם טראומה מציבים פעמים רבות את משתני הרקע (שנכללו גם במחקר זה) כמשתנים מתערבים משמעותיים (מגדר, דתיות, זמן מאז האירוע הטראומטי; ולעתים גיל. ראו לדוגמה: Hampel & Petermann, 2005), נראה שבמחקר זה, לבד ממדד החמלה העצמית, משתני הרקע (למעט דתיות) לא הראו ערך מוסף בהסבר השונות שבצמיחה הפוסט־טראומטית.

הווה אומר, במחקר הנוכחי נמצא רכיב פנימי, עמדתי, המטה את הכף: חמלה עצמית "עקפה" במובן זה משתני רקע שנבחנו כבעלי השפעה על ההתמודדות עם הטראומה. מחקר עתידי יוכל אפוא לבחון דפוסי אינטראקציה אפשריים בין משתני המחקר. בשלב זה, התמקדנו בהצגת הקשרים בין המשתנים, תוך ניסיון להגיע לתובנה ראשונית לגבי התפקיד של חמלה עצמית בתהליכי התמודדות וצמיחה בעקבות טראומה, באוכלוסיות נורמטיביות.

על אף המגבלות שצוינו לעיל, חמלה עצמית מסתמנת כמאפיין אישי המניב אסטרטגיות התמודדות חיוביות ואפקטיביות בעתות משבר ודחק. מחקר נוסף דרוש על מנת להטיב את הבנתנו בנוגע למרכיבים הפסיכולוגיים החיוביים המאפשרים לאינדיבידואל לצמוח בחייו; ולתהליכים המתווכים בין מאפייניה של חמלה עצמית לתוצרי ההתמודדות שאותם הערכנו במחקר הנוכחי, היינו: צמיחה עצמית ואדפטיביות. או, לשון אחר, עיבוד מיטיב ומשמעותי של הטראומה, באופן שתומך בחיים. ראוי לזכור בהקשר זה: התמודדות יכולה גם להיות כושלת. למשל, כאשר האדם נמלא חרדה מציפה ומשתקת, מחשבות חודרניות וביקורת עצמית המעיבות על האפשרות שלו לתפוס את המצב ואת עצמו באופן מעשיר או מאפשר יותר; או להקנות לו משמעות חדשה, המאפשרת את המשך החיים באופן מלא ויצירתי.


- פרסומת -

עלינו גם להיטיב את הבנתנו בנוגע לדפוסי החשיבה המבדילים בין אנשים בעלי חמלה עצמית גבוהה לבין לאנשים בעלי חמלה עצמית נמוכה; ומידת העמידות הרגשית והמיומנויות התוך והבין אישיות של פרטים עם רמות משתנות של חמלה עצמית. תובנות מתקדמות מעין אלו יסייעו לפתח תוכניות חינוך, הכשרה והתערבות המבוססות על חמלה עצמית, במטרה לסייע לאנשים להתמודד עם משברי חיים וטראומות.

חוויות טראומטיות ומשברים הם מנת חלקם של רוב בני האדם באוכלוסייה הנורמטיבית. אי לכך, מערכות החינוך עשויות להרוויח רבות מפיתוח מיומנויות של חמלה עצמית כחלק מההכנה וההכשרה של התלמידים כאינדיבידואלים בריאים, מאוזנים, בעלי חוסן פנימי וכושר התמודדות והסתגלות במצבים מורכבים. האוכלוסייה הישראלית נתונה למצבי דחק רבים, מאורעות טראומטיים ומשברים; כך שעידודה וטיפוחה של חמלה עצמית ככלי להתמודדות ולהתפתחות אישית עשויים להועיל רבות לאוכלוסייה המקומית, המצויה כאמור ברמת סיכון מוגברת לחשיפה לטראומה ומצבי דחק.

 

 

הערות

  1. במאמר הנוכחי מוצג תוכנו התיאורטי של המחקר בלבד. המבקשים לעיין במחקר המלא, על פרקי השיטה והממצאים, ניתן לפנות במייל: meshidror@gmail.com.

 

מקורות

דורקהיים, א. (2002). ההתאבדות. תל אביב: נמרוד.

ויצטום, א. וברום, ד. (1995). אובדן אבל וטראומה. מונוגרפיה. ביה"ס לעבודה סוציאלית, אוניברסיטת תל-אביב.

כהן, א. (2009). אובדן וצמיחה בקרב אחאים שכולים בישראל: השפעת סגנון התקשרות וגמישות בהתמודדות על היכולת להתמודד עם אובדן ולצמוח. הפקולטה למדעי החברה והרוח, החוג לפסיכולוגיה, אוניברסיטת חיפה.

להד, מ. ואילון, ע. (1995). על החיים ועל המוות. הוצאת נורד, חיפה.

מנחם, מ. (2006). התמודדות עם מצבי לחץ וחירום מתמשכים, ערכה לעבודה עם חדר המורים. מתוך אתר של משרד החינוך. השירות הפסיכולוגי ייעוצי, תשס"ו, 1-22.

נומה, מ. (2008). צמיחה פוסט טראומטית בקרב נשים שחלו בסרטן השד. הפקולטה למדעי הרווחה והבריאות, ביה"ס לעבודה סוציאלית, אוניברסיטת חיפה.

סורוצקי, ח. (1996). הקשר בין ערכים להסתגלות במצבי לחץ בקרב דתיים וחילוניים. עבודת גמר לקבלת תואר "מוסמך", החוג לפסיכולוגיה, אוניברסיטת חיפה.

פרייברג, ר. (2007). אובדן וצמיחה אישית בקרב הורים שכולים. הפקולטה למדעי החברה, החוג לפסיכולוגיה, אוניברסיטת חיפה.

פרנקל, ו. (1963). האדם מחפש משמעות. הוצאת דביר, תל אביב.

קוליק, ל. וקרונפלד, מ. (2003). "ניבוי ההסתגלות למחלת סרטן השד: תרומתם של משאבים אישיים ושל ייחוס סיבתיות למחלה". חברה ורווחה, כ"ג (1), 75-100.

רובין, ש. (1993). "אובדן ושכול: ציוני דרך בתיאוריה, מחקר וטיפול". מתוך: מלקינסון, ר. רובין, ש. וויצטום, א. (עורכים): אובדן ושכול בחברה הישראלית. ירושלים: הוצאת כנה. עמודים 21—38.

שנל, י. להב, מ. ארנון, ש. לוזון, נ. קולן, ק. ושמאי, ש. (2011). "אבל ותסמיני מצוקה טראומטיים בתגובה לאובדן מקום: המקרה של המפונים מרצועת עזה". סוגיות חברתיות בישראל: כתב עת לנושאי חברה, 11: 41—69

American Psychiatric Association (1994). Diagnostic and statistical manual of mental disorders. (4th ED). Washington D.C: Author.

Batts Allen, A. & Leary, M.R. (2010). "Self-compassion, stress, and coping". Personal psychology compass. 1; 4(2): 107-118.

Ben-sira, Z. (1983). "Loss, stress and readjustment: The structure of coping with bereavement and disability". Social science and medicine, 17, 1619-1639.

Buchanan, G. and Seligman, M.E.P. (Eds.). (1995). Explanatory Style. Hillsdale, N.J.: Erlbaum.

Breines, J.G. & Chen, S. (2012). "Self-compassion Increases Self-improvement Motivation". Personality and Social Psychology Bulletin, 1-11.

Breslaw, N. Chilcoat, H.D. Kessler, R.C & Davis G.C. (1999). "Previous exposure to trauma and PTSD effects of subsequent trauma: results from the Detroit area survey of trauma". AM J Psychiatry; 156: 902-907.

Brom, D. & Kleber, R.J. (1989). "Prevention of Post-traumatic stress disorder". Journal of Traumatic stress, 2, 335-352.

Calhoun, L. G., & Tedeschi, R. G. (2006). Handbook of posttraumatic growth: Research & practice. Lawrence Erlbaum Associates Publishers.

Coolican, H. (2009). Research methods and statistics in psychology. Great Britain, Hodder Education.

Freud, S. (1917). Mourning and melancholia. Standard Edition, 14: 243-258.

Garbarino, J. (2001). "An ecological perspective on the effects of violence on children". Journal of Community Psychology, 29, 361-378.

Gilbert, P. & Procter, S. (2006). "Compassionate Mind Training for People with high shame and Self-criticism: Overview and Pilot Study of a Group Therapy Approach". Clinical Psychology and Psychotherapy, 13, 353-379.

Goodman, L.A. Corcoran, C. Turner, K. Yuan, N. & Green, B.L. (1998). "Assessing Traumatic Event Exposure: General Issues and Preliminary Findings for the Stressful Life Events Screening Questionnaire". Journal of Traumatic Stress, vol. 11.

Hampel, P., & Petermann, F. (2005). "Age and gender effects on coping in children and adolescents". Journal of Youth and Adolescence, 34(2), 73-83.

Horowits, M.J. (1986). Stress Response Syndromes. New York: Jason Aronson, 2nd ed.

Kasler, J. Elias, M. J. Izenberg, P. & White, G. (2011). "Meaning in life, hope,

and priorities for the future". In: Zisberg, L. (Ed.). Student attitudes (pp. 29-47). Happaugue, NY: Nova Publishers.

Laura Bowman, M. (1999). "Individual differences in posttraumatic distress: problems with the DSM-IV Model". Canadian Journal of Psychiatry, Vol. 44, issue 1.

Leary, M.R., Tate, E.B., Batts Allen, A., Adams, C.E., & Hancock, J. (2007). "Self-compassion and reactions to unpleasant self-relevant events: the implications of treating oneself kindly". Journal of personality and psychology, vol. 92, no. 5, 887-904.

Linley, P.A. & Joseph, S. (2004). "Positive Change Following Trauma and Adversity: A Review". Journal of Traumatic Stress, vol. 17.

Maslow, A.H. (1968). Towards a psychology of being. Princeton NJ: Van Nostrand.

Matud, M. P. (2004). "Gender differences in stress and coping styles". Personality and individual differences, 37(7), 1401-1415.

Mckay,m. & Fanning, p. (1992). Self-esteem: A proven program of cognitive techniques for assessing, improving and maintaining your self-esteem. Oakland, CA: New Harbinger, 2nd ed.

Neff, K.D. (2003). "Development and validation of a scale to measure self-compassion". Self and Identity, (a) 2, 223-250.

Neff, K.D. (2003). "Self-compassion: An Alternative Conceptualization of a Healthy Attitude Toward Oneself". Self and Identity (b) 2, 58-101.

Neff, K.D. Hsieh, Y. & Dejitterat, K. (2005). "Self-compassion, Achievement Goals, and Coping with Academic Failure". Self and Identity, 4, 263-287.

Neff, K.D. Kirkpatrick, K. & Rude, S.S. (2007). "An examination of self-compassion in relation to positive psychological functioning and personality traits". Journal of Research in Personality, 41, 908-916.

Neff, K.D. Kirkpatrick, K. & Rude, S.S. (2007). "Self-compassion and adaptive psychological functioning". Journal of Research in Personality, 41, 139-154.

Parkes, C.M. & Weiss, R.S. (1983). Recovery from bereavement. Basic Books. New York.

Peterson, C. & Seligman, M. E. P. (1984a). "Causal explanations as a risk factor for depression: Theory and evidence". Psychological Review, 91, 347-374.

Seligman, M. E., Steen, T. A., Park, N., & Peterson, C. (2005). "Positive psychology progress: empirical validation of interventions". American psychologist, 60(5), 410.

Shaw, A., Joseph, S., & Linley, P. A. (2005). "Religion, spirituality, and post-traumatic growth: A systematic review". Mental Health, Religion & Culture, 8(1), 1-11.

Tedeschi, R.G., & Calhoun, L.G. (1996). "The Post-traumatic Growth Inventory: Measuring the positive legacy of trauma". Journal of Traumatic Stress, 9, 455-471.

Tedeschi, R.G., & Calhoun, L.G. (2004). "Post-traumatic growth: Conceptual foundation and empirical evidence". Psychological Inquiry, 15, 1-18.

Thompson, B.R. & Walts, J. (2008). "Self-compassion and PTSD Symptoms Severity". Journal of Traumatic Stress, vol. 21, 556-558.

Vrana, S., & Lauterbach, D. (1994). "Prevalence of traumatic events and post‐traumatic psychological symptoms in a nonclinical sample of college students". Journal of traumatic stress, 7(2), 289-302.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

פרץ דרור, מ. (2020). חמלה עצמית כמשאב פסיכולוגי מעודד צמיחה: הקשר בין חמלה עצמית לצמיחה פוסט־טראומטית ולהתנהגות אדפטיבית לאחר חווית אובדן. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=4037

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

ישי ברקוביץישי ברקוביץ1/10/2020

מאמר מקיף, מרתק, ומסודר מהממסד עד הטפחות... כייף לקראו ולהחכים... האם המחקרים המובאים נוגעים בדרך היישומית לטיפול באמצעות חמלה עצמית כמשאב נוסף בהליך ...