פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
שירתה של דליה רביקוביץ כמתמירה את שפת הנפש הדיכאונית משפה פרטית לחלק ממשחק השפה של הכללשירתה של דליה רביקוביץ כמתמירה את שפת הנפש הדיכאונית משפה פרטית לחלק ממשחק השפה של הכלל
שירתה של דליה רביקוביץ כמתמירה את שפת הנפש הדיכאונית משפה פרטית לחלק ממשחק השפה של הכלל

שירתה של דליה רביקוביץ כמתמירה את שפת הנפש הדיכאונית משפה פרטית לחלק ממשחק השפה של הכלל

מאמרים | 21/8/2020 | 1,170

הפואטיקה של רביקוביץ יוצרת משחק שפה חדש המאפשר להמיר את שפת הנפש הדיכאונית משפה פרטית ובודדה, המצויה מחוץ למשחק השפה של העולם המקיף אותה, לשפה הנדברת במשחק השפה של הכלל. בכך מייצרת שירתה אפשרות ביטוי עבור שפת הנפש הדיכאונית, ויתרה מכך: מאפשרת את התקווה לזכות בהבנתה על ידי החוץ.

'וְשֵם הַמָקֹום נִקְרָא עֹולָם עַל דרך הַהֵעָלְמּות':

שירתה של דליה רביקוביץ כמתמירה את שפת הנפש הדיכאונית משפה פרטית לחלק ממשחק השפה של הכלל

מאת ד"ר ליאור גרנות

 

המאמר ראה אור לראשונה בספר "חיפושית הנפש - היבטים בין תחומיים בפסיכואנליזה" בעריכת דורית למברגר (רסלינג, 2020). ומובא באדיבות המחברת וההוצאה לאור לרגל יום השנה ה-15 לפטירתה של דליה רביקוביץ.

 

פתיחה

החוויה הדיכאונית - מלבד העצב העמוק שהיא נושאת בתוכה - מאופיינת בתחושת ריקּות, דלות ואובדן המשמעות: דברים שהיו משמחים או מעוררי עניין בעבר אינם מעוררי עניין עוד, והעולם נצבע בצבעים כהים וחד־גוניים. באבל ומלנכוליה פרויד מדבר על המלנכוליה כתגובת הנפש לאובדן אובייקט אהוב כאובייקט של אהבה. המלנכולי מזדהה עם האובייקט האבוד ומפנים אותו, באופן כזה שהוא פונה כנגד עצמו: חש רגשות של שנאה עצמית וחוסר ערך. באופן זה, אובדן האובייקט מומר לאובדן האני, כך שהאני חווה תחושות דלות, ריק והיעדר נוכחות עצמית חיה.

ז'וליה קריסטבה (Kristeva) התייחסה להיעדר המשמעות שבמלנכוליה דרך הפריזמה של השפה: היא מגדירה את המלנכוליה כ"סבל תהומי שלא מצליח למצוא לעצמו מסמן, ובשל אובדן המובן - מאבד את החיים". הסבל התהומי אינו מצליח למצוא לעצמו מסמן, כלומר הקושי איננו רק במציאת מסמן לרגש הדיכאוני־תהומי בשפה אלא עוד קודם לכן: במציאת מסמן פנימי, בהגדרה ובתחימה של הרגש עבור הסובל עצמו. עבור הסובייקט הדיכאוני, אומרת קריסטבה, המסמנים הינם נטולי משמעות משום שאין הם קשורים לעקבות הסמיוטיים - מנגנונים פרה־ורבליים המקושרים עם מקצבים וטונים בשפה - שבנפשו, כלומר, המסמנים החיצוניים של השפה נחווים כחסרי פשר עבור הדיכאוני משום שאינם מדברים את חוויית הסבל התהומי הפנימית. כדי להצליח לדברה הוא מפעיל בשפתו את הדיבור המדוכא, המקוטע, השוקע לתוך עצמו, אלא שדיבור זה אינו מובן עבור הזולת - אינו מְתקשר באמצעות השפה הכללית - ומבטא, במילותיה של קריסטבה, את "התמוטטות המובן אל מה שאין לכנותו בשם".


- פרסומת -

אם כך, על מנת לאפשר לאדם הסובל מדיכאון לבטא את תחושותיו ּבְשפה שתדייק בתיאור עולם הּפְנים שלו וגם תצליח להיות מובנת בעולם - יש ליצור שרשרת מסמנים חדשה, כזאת שיש בה קְִרבה גדולה לִפנים הנפש הדיכאוני על שקיעתו ובה־בעת הגמשת השפה ושימוש בה באופן יצירתי, כך שתתאפשר העברת התחושות הפנימיות אל החוץ באופן נגיש ומובן. על שפה זו, אם כן, להושיט את ידה אל מה שנראה כחומת נפש קפואה שמאחוריה ובתוכה מבוצר הסובייקט הדיכאוני, להסתכן בנגיעה בקרח - בכואב, בבודד, בנטול הטעם והמשמעות - ולרדת למי התהום המרכיבים את הקרחון. לאחר שתצלול השפה לתוכם ותשוב חזרה יהיה באפשרותה לדבר את מי התהום באופן אחר, שיוכל לתמלל עבור המטופל הדיכאוני את יסודות הצער עצמו שנדמו עבורו כמחוץ לטווח מגע.

בדברים שלהלן אבקש להראות כיצד שפת השירה הייחודית של המשוררת דליה רביקוביץ - המאופיינת בביטוי חשוף, ישיר, אמיץ ומפוכח של עומק כאב - נאבקת כנגד שפת השתיקה הדיכאונית בכך שהיא מצליחה לדבר את החלקים הקפואים של הנפש ברגעי שקיעתה, וכך להפשירה מקיפאונה, להעניק קול והד לרגשות של כאב שנראה כי אין לשאתם, ולחצוב יש מן הנדמה כחלל אין־סופי של אין: ליצור שרשרת מסמנים חדשה בשפה שתאפשר לחוש את האין - "לדמיין אֶת חוסר המובן או את המובן האמתי של הדבר" ובכך לברוא אותו הן כניתן לדיבור והן כניתן לנשיאה.

מושגים מרכזיים שעליהם אתבסס הם מושגי ה"שפה הפרטית" ו"משחק שפה" של לודוויג ויטגנשטיין, המדמה את השפה למשחק כדור: גם משחק אגבי בכדור מצריך עמידה בכללים, אלא שהמצאת הכללים תיתכן תוך כדי משחק, וכך גם הכנסת שינויים בכללים. כזו היא גם השפה, המאפשרת מגוון משחקי לשון: ישנם סוגי משפטים לאין־ספור, וניתן להשתמש בהם באופן מגוון. ויטגנשטיין הדגיש את השימוש בשפה: משחקי לשון חדשים נוצרים כל העת ומתהווים באופן דינמי תוך כדי פעילות ותנועה וכחלק מצורת חיים, כלומר כחלק מהקשר רחב יותר. באמצעות דמיון והבדל שופכים משחקי הלשון אור על השפה: בין משחקים שונים קיימים יחסי דמיון וקרבה, מה שוויטגנשטיין מכנה "דמיון משפחתי". את ה"שפה הפרטית" הוא מגדיר כשפה שאינה מובנת לזולת ושֶמֹוָרה רק על הדברים שאותם הדובר לבדו יכול לדעת, כלומר על תחושותיו הפרטיות והבלתי אמצעיות.

על בסיס דברים אלה אבקש לטעון כי הפואטיקה של רביקוביץ יוצרת משחק שפה חדש המאפשר להמיר את שפת הנפש הדיכאונית משפה פרטית ובודדה, המצויה מחוץ למשחק השפה של העולם המקיף אותה, לשפה הנדברת במשחק השפה של הכלל. בכך מייצרת שירתה אפשרות ביטוי עבור שפת הנפש הדיכאונית, ויתרה מכך: מאפשרת את התקווה לזכות בהבנתה על ידי החוץ. בדיון בשיריה של רביקוביץ אדגים טענה זו, ואשרטט את המאפיינים הפואטיים בשירתה המאפשרים את התמרת שפת הנפש הדיכאונית משפה פרטית לחלק ממשחק השפה של הכלל.

 

לקריאת המאמר המלא:

 שירתה של דליה רביקוביץ כמתמירה את שפת הנפש הדיכאונית משפה פרטית לחלק ממשחק השפה של הכלל

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

גרנות, ל. (2020). שירתה של דליה רביקוביץ כמתמירה את שפת הנפש הדיכאונית משפה פרטית לחלק ממשחק השפה של הכלל. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=4019

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

איתן טמיראיתן טמיר22/8/2020

תודה רבה ליאור. נתקלתי בציטוט יפה של דליה רביקוביץ׳ על דיכאון:
'הדיכאון שלי הוא שפל יציב. אין לי מאניה-דפרסיה. כשאני בדיכאון אני כל כך שונאת את עצמי, שאני לא שונאת אף אחד אחר'