פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
לפגוש חלקים דיסוציאטיבים בנפש על פי משנתו של ויניקוטלפגוש חלקים דיסוציאטיבים בנפש על פי משנתו של ויניקוט
לפגוש חלקים דיסוציאטיבים בנפש על פי משנתו של ויניקוט

לפגוש חלקים דיסוציאטיבים בנפש על פי משנתו של ויניקוט

מאמרים | 16/2/2020 | 3,357

ויניקוט מתייחס לחלקי הנפש הדיסוציאטיביים ולאפשרות להגיע אליהם דרך רגרסיה בטיפול – ניסיון לתנועה אל עבר המגע עם חלקים כאובים המנותקים מהאני, המתאפשרת באמצעות סיפוק סביבה בטוחה דיה על ידי המטפל; סביבה שתאפשר למטופל קרקע מספיק חזקה שעליה הוא יוכל לחוות את החוויות הטמונות בגרעין החלקים הללו. התקווה היא שהתנועה הרגרסיבית תאפשר "התאוששות מהרגרסיה וחזרה להתמסרות מלאה יותר לאני", או יצירת אני שלם, אינטגרטיבי יותר, שיכול לשאת יותר חלקים מהעצמי האמיתי. מאמר זה בא להראות כיצד יוצרים מגע זה ברוח החשיבה הוויניקוטיאנית, תוך התייחסות לתפקידה של נפש המטפל במסע פסיכואנליטי זה.

לפגוש חלקים דיסוציאטיבים בנפש על פי משנתו של ויניקוט

מאת שירה חזקיהו

 

"אין סיום לאנליזה אלא אם מגיעים לתחתית השוקת, אלא אם נחווה הדבר שפוחדים ממנו" (ויניקוט, מתוך: הפחד מהתמוטטות, 1963, עמ' 296).

 

תקציר

בדומה למאמרי הקודם, מאמר זה מבוסס על עבודת המאסטר שלי בנושא "חלקים דיסוציאטיבים בנפש מנקודת מבט פסיכואנליטית" שנכתבה בהנחיית ד"ר בעז שלגי. המאמר מבקש לתאר מהו מנגנון הדיסוציאציה על פי ויניקוט ומתייחס למנגנון זה כנובע מדיס־אינטגרציה של הנפש. ויניקוט מתייחס לחלקי הנפש הדיסוציאטיביים ולאפשרות להגיע אליהם דרך רגרסיה בטיפול – ניסיון לתנועה אל עבר המגע עם חלקים כאובים המנותקים מהאני, המתאפשרת באמצעות סיפוק סביבה בטוחה דיה על ידי המטפל; סביבה שתאפשר למטופל קרקע מספיק חזקה שעליה הוא יוכל לחוות את החוויות הטמונות בגרעין החלקים הללו. התקווה היא שהתנועה הרגרסיבית תאפשר "התאוששות מהרגרסיה וחזרה להתמסרות מלאה יותר לאני", או יצירת אני שלם ואינטגרטיבי יותר שיכול לשאת יותר חלקים מהעצמי האמיתי. לאורך המאמר אראה כיצד יוצרים מגע זה ברוח החשיבה הוויניקוטיאנית ואתייחס לתפקידה של נפש המטפל במסע פסיכואנליטי זה. אתייחס גם למושג ההחזקה על פי עפרה אשל ולשאלתה בנוגע לגבולותיה של החזקה זו. כלומר: עד כמה מוכן המטפל לפתוח את גבולות הנפש שלו אל המטופל באותם מקומות בלתי נסבלים ולאפשר את המגע הראשוני אותו תיאר ויניקוט. החזקה זו נעשית ברמות עומק ראשוניות ביותר, קדם־אובייקטליות, שהן מעבר ליחסי אובייקט־סובייקט ואף מעבר לרמה אינטרסובייקטיבית. לבסוף, אציג מקרה קליני שתיארה אשל במאמריה כדי להדגים החזקה של המטפלת במצבי רגרסיה לתלות.

 

משנתו של ויניקוט: מקורה של הדיסוציאציה – אי־אינטגרציה ודיס־אינטגרציה, בריאות ופתולוגיה

אחד הרעיונות המרכזיים שעליו מתבססת התאוריה של ויניקוט הוא שהחוט המרכזי המארגן את ההתפתחות הפסיכולוגית של הנפש מראשיתה היא החוויה של להיות חי ותוצאות ההפרות השונות של רצף חוויה זו. על פי ויניקוט, החוויה הבסיסית של להיות חי מתחילה בקשר אם־תינוק בו שניהם חיים חוויה יחד. גם בנושא התפתחותם של החלקים הדיסוציאטיביים והמגע הטיפולי עימם, הרי שלקשר אם־תינוק נודעת, על פי ויניקוט, חשיבות מכרעת. כשל בטיפול האימהי בתינוק פוגע ביכולתו להתמודד עם המציאות וכך עלולים להיווצר מצבים שאותם התינוק אינו יכול לחוות והוא מגיב להם בניתוק דיסוציאטיבי. ניתוק זה מוגדר לפי ויניקוט כנתק בתחושת החיות והממשות, מוות נפשי המטרפד את היכולת לחיות חיים מלאי משמעות אותנטית החשובים כל כך להמשך התפתחותה של הנפש.


- פרסומת -

ברגע הגעתו לעולם, הווייתו המתמשכת של התינוק נמצאת במצב של אי־אינטגרציה בו הוא חווה רצף רגעים שלא עברו ביניהם אינטגרציה (un-integrated), רגעים מלאי צרכים, משאלות ותחושות המתעוררים ונעלמים וחוזר חלילה. חוויית התינוק בין שלל הרגעים הללו היא מבוזרת והוא אינו מסוגל לחבר ביניהם לכדי חוויה אינטגרטיבית אחת. ויניקוט מדגים את רגעי הנינוחות של התינוק בעריסתו או את הנאתו מהרחצה, כרגעים שעבורו אינם מתחברים באופן אינטגרטיבי עם הרגעים הכואבים יותר, למשל רגעים שבהם הוא בוכה כאשר הוא זקוק מיידית לחלב אם. כלומר, התינוק לא מודע לכל החלקים המרכיבים אותו כיישות אחת שלמה ואינו עושה אינטגרציה בין החלקים הללו (ויניקוט, 1945). אי־האינטגרציה היא מונח המאפיין את מצבו הרגשי הקדום ביותר של התינוק ויש להבחינו מדיס־אינטגרציה, חוויה המתארת פירוק (כמו הפירוק הראשוני המתרחש ברגרסיה). לעומת חוויית הפירוק בדיס־אינטגרציה, חוויית אי־אינטגרציה מנותקת באופן טבעי, נוח והרמוני. היא אינה חוויה המפוזרת באופן מבעית או מאיים, אלא באופן מותאם ומיטיב עבורו.

חוויית אי־האינטגרציה של התינוק דורשת מהאם להעניק לתינוקה החזקה (holding) המאפשרת לו להיסחף אל תוך שטף הרגעים הללו מבלי לחוש שהמציאות פולשת לתוכו באופן מאיים. אם האם אכן מעניקה לתינוקה החזקה זו, חוויית התינוק היא חוויית going on being, מושג המציין את החוויה של התינוק בטרם היותו סובייקט, לפני שהיה ל"אני". חוויה זו מאופיינת בהיות התינוק לא מודע לנוכחותה של האם או של סביבתו החיצונית, מכיוון שאין לו צורך בכך, הוא שרוי בעולם מרופד ונינוח. במצב זה, הזמן נתפס על התינוק כ"אחר" החודר אליו והמאיים על קיומו. לפיכך, תפקידה של האם בתקופה זו הוא להגן עליו מפני הזמן, דבר הדורש ממנה התאמה מוחלטת לקצב האכילה, השינה והערות שלו. מצב זה מכונה על ידי ויניקוט מושקעות אמהית ראשונית (ויניקוט, 1956), ומתואר על ידי אוגדן (2005) כ-subject-less state, מצב שבו האם נדרשת לוותר על העצמי שלה במובנים רבים ולהתאים את עצמה למילוי צורכי התינוק בכדי לשמור עליו.

ויניקוט פיתח גם את המונח מרחב פוטנציאלי בו מתרחשת חוויית המעבר לעולם שבו תשוקותיו של התינוק הן ממשיות ומשמעותיות. חוויית מעבר היא תחום בטוח עבור התינוק בתוכו העצמי היצירתי יכול לפעול ולשחק. התינוק ממשיך לשמור על חווייתו הסובייקטיבית, הרי זוהי ליבת חווייתו לפי ויניקוט: החוויה המוקדמת של מסוגלות התינוק מאפשרת לו להמשיך ולחוות את תשוקותיו כממשיות ומשמעותיות, כשייכות לו, למרות שעליהן לעבור אינטגרציה ולהסתגל לסביבה האובייקטיבית.

כל התנאים שהוזכרו לעיל תלויים בהתכווננותה של האם לתינוקה ובהיותה סביבה מחזיקה עבורו. מבלי שיוחזק, התינוק לא יצליח להתרחב ולהתגבש באופן ספונטני וייאלץ להתכוונן לסביבה חיצונית שפלשה לחוייתו ושהפרה אותה. הפרה של חוויית ההמשכיות של התינוק מביאה אותו להתמודדות בטרם עת עם עולם שאינו מוכן אליו, התמודדות שהוא רוכש באופן שאינו הרמוני, כוזב, המונעת ממנו את התגבשות הסובייקטיביות האותנטית. לפיכך, האם היא זו היוצרת סביבה מחזיקה, מרחב פיזי ונפשי שבתוכו התינוק מוגן, מבלי לדעת שהוא מוגן.


- פרסומת -

באלינט (Balint) משתמש במטאפורה המדמה את הצורך התינוק באם לצורך הטבעי והראשוני באוויר, מטאפורה שבעיניי מסייעת היטב להמחיש את הצורך העז בנוכחותה של האם עבור התינוק ובמקביל את היעדר המודעות לנוכחות זו; "לבסוף, כדאי לזכור שמתכונת כזאת בדיוק קיימת גם ביחסנו עם האוויר הסובב אותנו. אנו משתמשים באוויר, למעשה איננו יכולים לחיות בלעדיו; אנו שואפים אותו, נוטלים מתוכו את החלקים הנחוצים לנו ומשתמשים בהם בהתאם לצרכינו; לאחר מכן אנו מחדירים לאוויר חומרים שאנו רוצים לסלק מגופנו ונושפים אותו – כל זאת, בלי להקדיש לו כל תשומת לב. למעשה, על האוויר להיות נוכח למעננו, וכל עוד אספקת האוויר ואיכותו מספיקות לצרכינו לא נבחין בו כלל. סביבה מסוג זה חייבת פשוט להיות נוכחת, וכל עוד היא נוכחת – לדוגמה, אם עומד לרשותנו די אוויר – אנו מתייחסים אל עובדת קיומה כאל מובנת מאליה, איננו רואים בה אובייקט הנפרד מאתנו. אנחנו רק משתמשים בה. המצב משתנה מן הקצה אל הקצה כאשר חל שינוי בסביבה, לדוגמה עם אספקת האוויר משתבשת. הסביבה, שלכאורה אין לנו בה אחיזה ליבידינלית, מקבלת אז חשיבות עצומה, כלומר מתגלה אחיזתנו האמיתית בה, אחיזה שהייתה עד כה סמויה מן העין" (באלינט, 1968 [2006] , עמוד 97).

ובכן, התפתחותה של הנפש והמעבר מחוויית אי־אינטגרציה של התינוק לחוויית אינטגרציה המאפשרת לסובייקטיביות ולחוויית המשמעות שלו להתפתח, כרוכה בקיומה של סביבה מחזיקה. אולם מה קורה בהיעדר סביבה זו? ומה משתבש בתהליך התפתחותה של הנפש עד כדי היווצרותה של הגנה דיסוציאטיבית פתולוגית, כזו שאינה טבעית כמו מצבי אי-אינטגרציה ראשוניים? ויניקוט מתאר את הפתולוגיה האישיותית כספקטרום בתוכו מתפתח, ברמות שונות, העצמי הכוזב (ויניקוט, 1960 [2009]), הפרעה בסיסית הנובעת מכשל באישיות, שמקורה בכשל סביבתי בקשר אם־תינוק, ביכולת הטיפול של האם בגיל הינקות או הילדות המוקדמת, או במידת ההיענות שלה לצרכיו המוקדמים ולמאפיינים האישיים של חוויית התינוק.

כאשר האם לא מספקת את הסביבה המחזיקה, הטובה דיה עבור התינוק, היא אינה מסוגלת לספק את התנאים ההכרחיים להתגבשות תחושה בריאה של העצמי וההתפתחות הפסיכולוגית נקטעת במקטע זמן מסוים הנותר קפוא, כגרעין חסר המנותק משאר האישיות הממשיכה להתפתח מסביבו. גרעין זה הוא ליבת האישיות האותנטית, העצמי האמיתי. כאשר ההתפתחות האותנטית הזו נבלמת על ידי היענותו של התינוק לסביבה כוזבת, מתפתח העצמי הכוזב. כלומר, חלקי עצמי שלא הוחזקו באופן מספק מושעים או מוקפאים באופן המנותק משאר האני, עד לזמן שבו תגיע סביבה טובה דיה ותאפשר לחוויה הסובייקטיבית האותנטית המצויה בשורש חלקים אלו לצוף חזרה.

אם כן, העצמי הכוזב הוא עצמי המתפתח כהגנה על עצמי אמיתי, פגוע, שלא קיבל תחושת תוחלת ושייכות. העצמי האמיתי מורכב בין היתר מהחלקים הפגועים, הבלתי נסבלים, שיש צורך לנפש הן להגן עליהם והן, מאחר שבשלבים מסוימים הם מקבלים איכות מאיימת, להתגונן מפניהם וליצור עצמי אחר; את העצמי הכוזב המנותק מהחלקים הפגועים בעצמי האמיתי ונפרד מהם. במובן זה, העצמי הכוזב מתנתק מהעצמי האמיתי, נמצא בדיסוציאציה איתו, וככל שהפתולוגיה חמורה יותר, כך גדל גם הניתוק בין חלקים אלו.

 

החזקה במצבי רגרסיה של המטופל – מפגש מחודש עם חלקים דיסוציאטיביים

ויניקוט טוען כי בכדי להימנע מהמגע המאיים והכואב הטמון בחלקים הדיסוציאטיביים, הנפש מפעילה את מנגנון "הקפאת מצב הכשל" (ויניקוט, 1954, [2009], עמ' 124), כלומר הקפאת הנפש מפני התנועה אל עבר החלק שאותו קשה לה לשאת. זוהי הגנה נפשית שמטרתה להגן על העצמי מפני חוויות של כאב בלתי נסבל של כשל סביבתי ולכן הן "מוקפאות"; אולם, יש לציין, לצידן יש תקווה להחלמה (ויניקוט, 1954). כאשר הטיפול מהווה סביבה טובה דיה, המטופל מסוגל להגיע למצב תלותי ורגרסיבי שבו הוא חווה מחדש את אותם חלקים אמיתיים ופגועים, שהיו מנותקים ממנו עד כה, מבלי להתגונן (שם).

לפיכך, במצבי רגרסיה על המטפל להחזיק את המטופל, משמע: להיות מותאם במדויק לצרכיו של המטופל באותו רגע. עצם ההתכווננות של המטפל וההבנה שלו מה המטופל צריך הן משמעותיות מכיוון שהן נותנות תוקף לצרכיו של המטופל ולהנכחתם. בשפה ויניקוטיאנית, הרגרסיה היא חזרה לשפת הצרכים. כל עוד המטופל מצוי ברגרסיה, המטפל הוא כמו גוף האם, מזין, עונה על הצרכים של המטופל ורואה את המקור לתחושת חוסר התוחלת. או כפי שתיאר ויניקוט, "הספה היא האנליטיקאי, הכריות הן שדיים, האנליטיקאי הינו האם בעידן קדום מסוים" (ויניקוט, 1954א', [2009], עמ' 130).

החוויה של המטופל שהוא מוחזק על ידי אימו מעוררת הזמנה לשקוע במצב מהורהר יותר, נעדר מודעות ושליטה, המאפשר למטופל לחוש את ההווייה שלו ולהתמסר אליה. כך, הרגרסיה למקום הראשוני והכאוטי של מצב הכשל שבו הצרכים לא נענים, במקום לשחזרו באופן כואב, הופכת לבעלת פוטנציאל תרפויטי עמוק להתרחשותה של תנועה אינטגרטיבית ומחודשת בינו לבין אותם חלקי אני קיימים, פועלים ו"מופשרים".


- פרסומת -

באלינט התייחס למונח רגרסיה ולמצב הרגשי יוצא הדופן הטמון בה, בכתיבתו על חוויית השבר הבסיסי, חוויה קשה של חוסר וחסך נפשיים עמוק, עקב חוסר התאמה בין הילד לבין הסביבה. בדומה לוויניקוט, באלינט גורס כי תהליך הריפוי בשבר הבסיסי הוא חידוש היכולת לקיים יחסי אובייקט שונים ובריאים יותר, והוא מותנה ביכולתו של המטופל להגיע ל"תחתית השוקת" שעליה כתב ויניקוט (1963), למצב רגרסיבי רגשי. לפי באלינט, מטופלים החוזרים לאזור השבר הבסיסי מגיבים ברגישות קיצונית להלכי הנפש של המטפל. ככל שהמטופל שרוי ברגרסיה עמוקה יותר, כך תתחדד יותר רגישותו. ככל שהרגרסיה עמוקה יותר, צרכיו של המטופל הופכים מדויקים יותר.

המטופל עשוי לחוות את המטפל חודרני, לא הוגן, כעושה לו עוול, או לחלופין כפתייני. כל הערה, מחווה או תנועה של המטפל עשויה להיתפס כבעלת משמעות או חשיבות אחרת מזו שאליה התכוון המטפל. גם אם פרשנויותיו או דבריו של המטופל לגבי כוונותיו של המטפל עשויים להיות אמיתיים ונכונים במידת מה, בו בזמן הם יוצאים מפרופורציה ההולמת את נקודת מבטו של המטפל. על כך כותב באלינט: "קשה להימנע מן הרושם שכל תופעות הרגרסיה הנצפות בסיטואציה האנליטית נושאות אופי פרימיטיבי ומזכירות התנהגות של ילד קטן" (באלינט, 1968 [2006], עמ' 118). הוא מוסיף על כך, שהילד שבמטופל אינו דובר את שפת המבוגרים ועל כן קיימת תהום בינו לבין המטפל, תהום שעליה המטופל אינו מסוגל לגשר בכוחות עצמו.

כדי לתאר את הליך הריפוי ברגרסיה, באלינט משתמש במושג התחלה חדשה, מצב המתרחש בטיפול אם מתקיימים שני תנאים. האחד, המטופל חווה רגרסיה לעבר וחוזר לחוויה רגשית פרימיטיבית באזור הנפשי שבו נחווה השבר העמוק ששיבש את התפתחותה של הנפש. השני הוא הגילוי שחווה המטופל באמצעות המטפל ליחסי אובייקט מסוג חדש עבורו, כמו תיקון המהווה קרקע להתפתחותן של הנפש והאישיות שלו. כאשר המטפל אינו מדבר כלל בשפת השבר הבסיסי, בשפה הפרימיטיבית השייכת לו, אלא בשפת "המבוגרים", הוא למעשה עושה שימוש בשפה המתקשה לתקשר או לענות על צרכים כה ראשוניים. לפיכך טמונה סכנה בכך שהמטפל ימשיך לשרת את העצמי הכוזב ואת צרכיו, במקום את העצמי האמיתי הזקוק כל כך למענה. בכך, יעצים את הפער בין העצמי האמיתי לבין העצמי הכוזב.

ויניקוט מדגיש את הקושי להגיע למצב של רגרסיה וטוען שלא כל נסיגה למצב ילדי או פגוע היא רגרסיה. כדי שפוטנציאל הרגרסיה לתיקון ולשינוי עמוק ואמיתי בנפש המטופל יתקיים, דרושים תנאים רבים. בהקשר זה, ויניקוט מבחין בין רגרסיה לנסיגה (withdrawal): "נסיגה היא ניתוק רגעי מקשר עם מציאות חיצונית, ניתוק המתאפיין לעיתים בשינה קצרה. ברגרסיה אני מתכוון לרגרסיה לתלות" (ויניקוט, 1954 [2009], עמ' 138). עוד מוסיף ויניקוט ומחדד כי "במצב הנסיגה המטופל מחזיק את העצמי; ואם מייד כשמופיע מצב הנסיגה האנלטיקאי יכול להחזיק את המטופל, כי אז מה שאחרת עלול היה להיות מצב של נסיגה – נעשה לרגרסיה" (ויניקוט, 1954, [2009], עמ' 144).

במאמרו "נסיגה ורגרסיה" ויניקוט מתאר מקרה קליני של מטופל סכיזואידי דיכאוני החווה התמוטטות, חוסר חיות ותקיעות עמוקה. בתחילת הטיפול המטופל מדווח כי הוא מרגיש שהוא הולך ונסוג פנימה, בורח מפני משהו. ויניקוט פירש זאת כבריחה מהחוויה הכואבת שהמטופל שרוי בה, בין עירות לשינה. המטופל הגדיר את עצמו מכורבל, על אף ששכב כרגיל. ויניקוט ראה בהבחנה זו רמיזה למקום הנפשי שבו הוא נמצא: "כשאתה מדבר על עצמך כמכורבל, וכמתגלגל, בה בעת משתמע מדבריך משהו שאינך מתאר, מכיוון שאינך ער לו. אתה מרמז לקיומו של תָּוֶךְ [medium]" (ויניקוט, 1954 [2009], עמ' 139). התווך הקיים במרחב האנליטי הוא כמו תווך המחזיק את המטופל. משמע שוויניקוט סיפק לו תווך מתאים ברגעי הנסיגה שלו, בהתכרבלות שלו למצב כמו עוברי, ובכך אף אפשר לו להשתמש בחוויית הנסיגה באופן בונה, כלומר אפשר את המרתה ברגרסיה. לאחר מכן דיווח המטופל כי הוא היה מנותק מחיקו של ויניקוט, מחשבותיו נדדו "הרחק משם, בבית חרושת", וכך גם רחוק מההזדמנות לאפשר לו להתבונן.

בשלב מאוחר יותר בטיפול הצליח המטופל להיות ער יותר לרגעי נסיגה והיה יכול לדבר עליהם. אולם הדיאלוג עם ויניקוט עדיין היה מתוך העצמי הכוזב, מתוך התגוננות, ולא באופן מתמסר, כואב ואותנטי, הרואה בוויניקוט אובייקט מטיב ובטוח. כאן ויניקוט מתאר את ה"דיסוציאציה ביחסיו עם העולם" של המטופל, מצד אחד עצמי אמיתי שאין לו עדיין סיכוי למצוא אובייקט מיטיב, ומצד שני עצמי כוזב, המנותק מהכאב האמיתי. ויניקוט האמין כי המטופל  "מקווה להיות מסוגל לאחות את הפיצול שבתוכו ביחסו אליי. בנקודה זו הוא שקע לזמן קצר לתוך מצב נסיגה, ואז היה מסוגל לומר לי מה קרה כאשר היה בנסיגה".

בהמשך המטופל ניסה לשבור את הניתוק בין שני ההיבטים שלו עצמו, או במילים אחרות, לעשות אינטגרציה ביניהם. הוא הפך מודע יותר לפיצול בתוכו, מחובר לחששות שלו ולפגיעות שלו, ביקש לאגד חלקים אלו לאחד, או בשפתו של ברומברג, "to feel like oneself while being many" (ברומברג,  2006, עמ' 2). בשלב זה, ההיבט של המטפל כתווך הופנם, קרי, העצמי הנסוג נחווה בסביבה מחזיקה, כך שהמטופל יכול היה לשקוע עמוק יותר לתוך המצב האנליטי, להרגיש ילד קטן בתוך בית, שיכול לדבר גם כמבוגר ובכך אולי לתפוס את מקום הוריו. לפגישה האחרונה המטופל הגיע עם כאב ראש מטריד, "שונה לגמרי מכל כאב ראש שסבל ממנו אי פעם... כאילו הוא ממוקם ממש מחוץ לראש". בפגישה שלפניה המטופל החל לחוות, שלא חווה מעולם עד כה, את מות אביו. ויניקוט קישר בין הדברים ופירש: "הכאב שממש מחוץ לראש מייצג את הצורך שלך שראשך יהיה מוחזק, כפי שהוא היה מוחזק באופן טבעי במצב של מצוקה רגשית עמוקה כשהיית ילד" (עמ' 143, ההדגשות במקור(. ויניקוט והמטופל הבינו כי בילדותו אביו ידע להחזיק את ראשו ברגע ובאופן הנכונים. מאז מות אביו לא היה מי שידע להחזיקו בעת "התמוטטות אל תוך חוויה של יגון". החיבור שעשה ויניקוט נחווה עבור המטופל כמשמעותי ביותר, בעיקר מכיוון שהוא מעניק למטופל את החוויה שמישהו ידע מייד מה הוא צריך. בכך המטפל הבין מה המטופל צריך באופן עמוק, הראה לו זאת על ידי פירוש מדוייק והחזיק את המטופל עבור עצמו. בכך הוא אפשר את המעבר ממצב שבו המטופל צריך להחזיק את עצמו למצב שבו הוא מוחזק בידי המטפל – מצב של רגרסיה.


- פרסומת -

פונקציה זו דומה לפונקציה שאותה ממלא ההורה, או דמות המבוגר, בתיווך חלומותיו של הילד הישן, ובמובן מסוים – המנותק, לילד הער והמודע. על כך כתב ויניקוט: "אני סבור גם כי אין בהכרח אינטגרציה בין הילד הישן לילד הער. אינטגרציה כזו נוצרת כעבור זמן. ברגע שזוכרים חלומות, ומצליחים אפילו לספר אותם בדרך כלשהי לאדם שלישי, מתפרקת הדיסוציאציה במידת מה; אך ישנם אנשים שלעולם אינם זוכרים את חלומותיהם בבהירות, וילדים תלויים מאוד במבוגרים כדי להגיע לידיעת חלומותיהם. ילדים זקוקים אז למישהו שיעזור להם לזכור את מה שחלמו. כשחולמים חלום וגם זוכרים אותו, זו חווייה רבת ערך, בדיוק בשל התמוטטות הדיסוציאציה שהדבר מייצג" (ויניקוט, 1945 [2009], עמוד 55).

במאמרו "לקרוא את ויניקוט" (2001 [2011]), הסביר אוגדן את הבנתו למשפטים אלה של ויניקוט. לפיו, פעולת החלימה היא בראש ובראשונה חלק מהילד, עוד לפני שהיא הופכת למנותקת ממנו. כלומר, החלום והילד הם יחידה חוויתית אחת שלמה, כאשר החלום הוא חלק מנפשו של הילד עוד לפני שהילד מודע לכך שהוא חולם. בהמשך, אוגדן הבחין בציטוט בשלוש פרסונות: הילד החולם, הילד הער והמבוגר. המבוגר מתווך בין הילד הער לבין הילד החולם, כלומר, בינו לבין חלומותיו. ההתוודעות של הילד לחלומותיו היא היכרות עם הרעיון שחלומותיו הם חלק ממי שהוא. קרי, חווייתו את עצמו היא גם כער וגם כחולם, כך שחוויית החלימה אינה זרה ומאיימת עליו עוד. התוודעות זו מאפשרת לילד לקיים דיאלוג בין מה שהוא יודע – כלומר בין החלקים הערים שלו – לבין היבטים לא מודעים שלו המתגלמים בזמן חלומותיו (שם). כך, גם המטפל הפוגש את חלקיו הדיסוציאטיביים והמנותקים מתודעתו של המטופל, ממלא פונקציה של דמות מתווכת בין החלקים הללו לבין חלקיו המודעים והנוכחים.

 

מפינטוז לחלימה: פירוק הדיסוציאציה

על פי ביון, החלימה היא אופן החשיבה המעמיק ביותר של האדם בו החוויות המודעות הופכות למצע לעבודה בעבודת החלום, דבר המשרת את האישיות ביצירת משמעות ובהתפתחות נוספות. החלימה היא־היא העבודה הפסיכולוגית של הנפש, המתרחשת באופן לא מודע בחיי הערות או בשינה ומעניקה לחוויות את משמעותן המתפתחת; "חלימה כוללת צורה של עבודה פסיכולוגית שמתרחשת בה שיחה מפרה בין היבטים נפשיים סמוכים־למודע לבין מחשבות מטרידות, רגשות ופנטזיות המוצאים מתוך הערנות המודעת אך דוחפים להגיע אליה (הלא מודע הדינמי)" (אוגדן, 2004 [2011], עמ' 265). כלומר, בתהליך החלימה, החוויה המודעת שלנו זמינה ללא מודע בכדי שזה ישתמש בה ליצירת מחשבות חלום ולחלימתן.

אם החלימה היא מלאכה השייכת לתחום החיים הממשיים, בהם מתקיימים אובייקטים ומאורעות הקיימים במציאות והמשתבצים בחיי החלום, הרי שהפינטוז על פי ויניקוט היא פעולה המבטאת את הקושי של הנפש לחלום והוא מאפיין את החלק המנותק בנפש. חלק מנותק זה פגוע כל כך עד כי אינו יכול לחיות ולנוע ועל כן הוא נותר קפוא, ומנותק משאר החלקים הנמצאים בתנועה פסיכולוגית ובחלימה. בכך הוא מהווה תופעה דיסוציאטיבית לא נגישה, המודרת מחיי הערות והחלום. הפינטוז אינו תוצר של מנגנון ההדחקה המונע מחומרים נפשיים שכבר נחלמו ונחשבו לעלות למודע מחדש, אלא מבטא חלק פגוע עד כדי כך שהנפש לא זוכרת אותו, היינו: היכן שהטראומה קרתה אך לא נחוותה. "ההתמוטטות כבר התרחשה אך אי אפשר לזכור משהו שלא קרה, ודבר זה של העבר לא קרה עדיין משום שהמטופל לא היה שם כדי שזה יקרה. הדרך היחידה לזכור במקרה זה היא שהמטופל יחווה לראשונה בהווה, כלומר בטיפול, דבר זה של העבר. דבר זה של עבר ועתיד הופך אז למשהו של הכאן ועכשיו, ונחווה על ידי המטופל בפעם הראשונה" (ויניקוט, מתוך: "הפחד מהתמוטטות", 1963).

אם חלימה היא פעולה של עבודה נפשית, כלומר מעבר של חומרים לא מודעים למודע באמצעות סימבוליזציה וחשיבה באופן ממשי ומחובר, הפנטוז היא פעולה הגנתית, חזרתית וחסרת תנועה שאינה מניבה משמעות, המתרחשת ללא דימיון או הרחבה של הקיים. ויניקוט אכן עושה גם הבחנה בין פינטוז לבין פעולת הדימיון (imagining), בכך שבפעולת הפינטוז הדברים מתרחשים בזמן הווה, ללא עבר או עתיד, באופן המתקיים בחלק נפשי מוקפא שאינו בקשר עם עולם המציאות ולכן אינו משתנה באינטראקציה איתו. לעומת זאת הדימיון מתרחש בחלקי הנפש החיים ועשוי להיות בונה ובריא.


- פרסומת -

וינקוט ממשיך להדגים את מושג הפינטוז כאשר הוא תיאר חלום של מטופלת שבו היא תופרת שמלה. לדידו של ויניקוט קיים הבדל בין האובייקטים בחלום, שיש להם משמעות סמלית ושניתן לעשות איתם עבודה טיפולית, לבין פעולת הפינטוז – שהיא מבוי סתום שבו הדימויים השטוחים אינם מתפתחים או מרחיבים את יכולת ההתבוננות. ויניקוט כתב על החלום של המטופלת: "הפינטוז עוסק בתפירת שמלה ותו לא. לשמלה אין כל ערך סמלי. כלב הוא כלב הוא כלב. בחלום, לעומת זה, כפי שהצלחתי להראות בעזרתה, לאותו דבר עצמו אכן הייתה משמעות סמלית" (ויניקוט, 1971 [2007], עמוד 63).

"מנקודת מבטה של המטופלת שלי כפי שאנו מגלים עכשיו", כתב ויניקוט, "בעת ששיחקה במשחקיהם של האחרים היא הייתה שקועה כל הזמן בפינטוז. היא חיה בעצם בפינטוז הזה, על יסוד פעילות נפשית מנותקת. אותו חלק בה שנהיה מנותק לגמרי, מעולם לא היה כל־כולה, ובפרקי זמן ארוכים הייתה ההגנה שלה לחיות כאן, בפעילות הפינטוז הזאת, ולצפות בעצמה משחקת במשחקיהם של הילדים האחרים, כאילו היא צופה במישהו אחר בקבוצת חדר הילדים" (שם). חוויות אלו הן דוגמה למצבים שהביאו את המטופלת לפתח חיי נפש מנותקים בחלקם, בהם אין משמעות עבורה והיא אינה קיימת באופן מלא בזכות עצמה. חלקים שלמים אלו הם חלק מעצמי כוזב והפכו להיות מבוססים על אותו פינטוז בילדות, המשיכו בחיים משלהם במנותק מהחלקים העיקריים שלכאורה ניווטו את חייה ועיצבו את אישיותה. 

המורכבות של מטופלת זו הייתה טמונה גם בכך שהפינטוז נתפס על ידה כפוטנטי וכמוליד תוצאות חיוביות, כמו השתלבות במשחק עם ילדים אחרים. כלומר הפינטוז לא נפגש עם המציאות הפנימית שלה, אך נפגש היטב עם המציאות החיצונית, שאינה מתסכלת משום שאינה מתנגשת עם רצונותיה וצרכיה אלא מעצבת אותם. כך, באופן שהשתרש ושהפך לחולי, במצבים שבהם ניסתה ליצור דבר מה מתוכה, כמו ציור או כתיבה, מצאה את עצמה לא מרוצה ולא אומניפוטנטית כמו בפינטוז. "מטופלת זו לימדה אותי שפינטוז מפריע לפעולה ולחיים בעולם הממשי, או החיצוני, אבל הרבה יותר מזה הוא מתנגש בחלום ובמציאות הנפש האישית, או הפנימית, שהם גרעינה החי של האישיות האינדיבידואלית" (שם).

אם כן, נוכחותו של הפינטוז בשדה האנליטי ממלא את כל העולם הפנימי של המטופל ברגע מסוים, אולם משתק את שאר חיי הנפש, ונמצא בדיסוציאציה מהם. איכויותיו הקונקרטיות של הפינטוז אינן מאפשרות, כמו בעבודת החלום, את העושר, הפיוט ואת המשך חקירת המציאות באופן יצירתי, המרחיב את התפתחות העצמי. לעומת זאת, יכולת הדימיון או החלימה עשויים לתרום להעמקה ולהתפתחות בתהליך הטיפול, גם בשלבים כמו רגרסיה לתלות.

אם כן, הפינטוז היא פעולה המייצגת חלקים מנותקים, זאת לעומת היכולת להרהר, מושג שטבע בולאס, פסיכואנליטיקאי אנגלי מהזרם העצמאי, שבעיניי מייצג היטב את הפעולה השייכת לחלקים שאינם בדיסוציאציה פתולוגית עם שאר חלקי הנפש. יכולת זו מקבילה ליכולות הדימיון והחלימה שעליהן דיבר ויניקוט: יכולתו של המטופל לחשוב, לנוע ולהיות במצב שאינו קפוא. "לדעתי זה משקף את הרגע שלפני ושבין מצבים של פעילות נפשית, האופיינית להרהורים ממש. להרהר, אם כן, פירושו 'לחשוב עמוק', 'לבחון בשקט', 'לעשות מדיטציה' (כולם מתוך מילון אוקספורד) או 'להיות שרוי במצב מדיטציה' או 'לשתוק שתיקה של מחשבה'" (בולס, 1987, עמוד 280). לאחר הגדרתו את ההרהורים, בולאס כתב מה הם התנאים המאפשרים למטופל להרהר, ועל מצב שבו יכולתו של המטופל להרהר נפגמה: "פירושו של דבר, שיכולתו של מטופל להרהר נפגמה במהלך הילדות שלו, ועל כן חומר מתוך הלא־מודע הראשוני המודחק ואפילו מתוך הלא־מודע המשני המודחק אינו נגיש עוד" (שם).

יכולת ההרהור נפגעת בשל כשל בתנאים הסביבתיים, בשפתו של ויניקוט, כלומר: סביבה שאינה מחזיקה או טובה דיה. בדומה לאפשרות לתיקון מצב הכשל דרך רגרסיה לתלות שעליה כתב ויניקוט, בולאס כתב על ההזדמנות לתקן את יכולת ההרהור שנקטעה, שקפאה, ושמנעה מהנפש להמשיך להתפתח. בולאס הדגיש כי גרעין הרגרסיה לתלות עשוי לבטא את ההרהור - פרק זמן מושהה של המטופל, זמן שבו הוא אינו עסוק בחשיבה ובפרשנות של תכנים או של זכרונות מודעים, אלא חווה את נבכי נפשו ממעמקי העצמי, חופשי לפתח חוויות עצמי, פנוי להרהר. בולאס כינה רגעים אלו רגעי "קבלה", וטען שאלה הם רגעי שלווה שבהם מתרחשת קבלה של ידיעות פנימיות, בין אם הן בצורת חלום או התבוננות עצמית; פעולה נפשית המתרחשת כשהנפש היא במצב נינוח. לפי בולאס, כאשר מתקיים מרווח נפשי המאפשר גם למידע לא נעים לעלות למודע, מתקיים מצב של קבלה, שבו המטופל עשוי ללמוד להכיר את עצמו באמצעות חווייתו את עצמו, כאשר המטפל משמש לו כאובייקט. זאת בדומה למרחב הפוטנציאלי של ויניקוט, שבו ההתפתחות יכולה להתקיים בעקבות הסביבה המחזיקה המוענקת לתינוק. מרווח זה הוא תנאי הכרחי עבור היווצרותם של רגעי קבלה, המאפשרים בתורם עלייה למודע של מצבים וחוויות מהילדות במהלך הרגרסיה לתלות.

ברגעי הקבלה עולים יסודות פעילים מהידוע שאינו נחשב, מונח נוסף שטבע בולאס כדי להגדיר את שאנו יודעים אך לא מסוגלים לחשוב או לעבד באופן מדוייק, מה שטרם "יצא לאור". בולאס רואה בעצמי האמיתי של ויניקוט ובלא־מודע המודחק של פרויד, את גרעין הידוע שאינו נחשב. הפנטזיה, למשל, היא רק ייצוג חלקי של הידוע שאינו נחשב, ייצוג של חלקים מסויימים של ההתנסות הנפשית של התינוק ביחסיו עם אימו, חלקים שלא נחשבו או עובדו. בולאס רואה בפסיכואנליזה מאמץ ממושך שלאורכו המטפל והמטופל צריכים לחשוב את שהיה ידוע ושאינו נחשב. כאשר המטפל הוא אובייקט של המטופל, החווה והיודע משהו על אודותיו, ובאמצעות חווייתו ופרשנותו את אותו משהו, הוא מסייע לתהליך החשיבה ולהמרת הידוע שאינו נחשב לחומר נפשי הניתן לחוויה ולחשיבה.


- פרסומת -

כדי לאפשר את קיומם של רגעי קבלה והרהור בטיפול אמורים להתקיים כמה תנאים. תנאים אלה, והיווצרותה של חוויה זו, אינם מובנים מאליהם, ואינם נוצרים תמיד בטיפול, בדיוק כשם שלא כל נסיגה עתידה להפוך לרגרסיה על פי ויניקוט. לפי בולאס, התנאי הראשון הוא תחושת הביטחון שמעניקה נוכחותו של המטפל, החוויה שהמטופל מוחזק על ידו, כך שהמטופל יכול להרשות לעצמו להיות שרוי במעין "מצב דמדומים". תנאי זה הכרחי להמשך התהליך, וברגע שהתקיים, תהליכי החשיבה מסוגלים להפוך עמומים יותר. בעקבות הסביבה המחזיקה, הנפש פנויה לשוטט, ובאופן טבעי היא זמינה יותר לחוות גם את ההתרחשויות סביבה, וערה יותר לרעשים בחדר, לתזוזות או לכל גורם מוחשי אחר בסביבתה.

בשלב הבא מתרחש המעבר מהשיטוט בעולם החיצוני לשיטוט בעולם הנפש הפנימי. זהו שיטוט באזור שאותו מכנה ויניקוט תחום הביניים של החוויה, שיטוט המתרחש בטבעיות, כמו מעצמו, ואינו מהווה מושא לחשיבה כשלעצמו, אלא מאפשר את החשיבה. מעבר זה מאפשר מעבר נוסף – מרגעי קבלה סבילים לרגעים אחרים, שבהם עולים זיכרון או חלום ממעמקי הנפש.

בשלב הבא (שעשוי לא להתרחש כלל) המטופל שרוי בתוך הרהורים. הדימוי, או מצב החלימה, מלווה בחוויית רגשות חזקים המתעוררים בעקבות התכנים או התמונות שעלו, רגשות העשויים להעמיק את החוויה של חלקים אלו בעצמי של המטופל. בולאס ציין כי בעקבות חוויות אלו עשויים להתגלות דברים שהמטופל לא חשב עליהם קודם לכן, מכיוון שהם היו עד כה חלק מהידוע שאינו נחשב. בשלב הבא עשוי להתעורר צורך עז של המטופל לשתף את המטפל, והוא יחוש אמונה, או צורך, שהמטפל יחווה את החוויה מתחילתה יחד איתו. בכך "מתפרקת הדיסוציאציה", בלשונו של ויניקוט, והמטפל מעניק למטופל את החוויה מחדש, באופן שעכשיו תהיה שלו במלואה.

בהקשר זה תיאר בולאס את אחת מחוויותיו הטיפוליות, שבה הוא הפריע וקטע לאחת ממטופלותיו את חוויית הדימיון של קופסת משחקים בחדר הילדים שלה מהילדות, בכך שעבד עימה על ההבנה מדוע היא שרויה "בתוך" חדר המשחקים: "אני מצטער על שקטעתי אותה ושמנעתי ממנה להשלים את החוויה שלה, כי אני משוכנע ש(היא) הייתה בדרך לחוות מצב עצמי חשוב שהיה מושקע בתוך הדימוי. ויניקוט קרא לכך בשם הקפאה של מצב, ואני התייחסתי לאובייקט משמר. קופסת הצעצועים שהייתה בחדרה באותה תקופה בחייה 'החזיקה', במובן מסוים, מצב עצמי (וחוויות חשובות עם האם) שלא היה ידוע במודע למטופלת" (בולאס, 1987, עמוד 272).

ההרהור של המטופל עשוי להיות מלווה בזיכרון, או למעשה להיות זיכרון. הוא מצב שבו האני נע באופן פעיל, ויש חוויה אקטיבית של תנועה, כמו מצב עצמי קפוא שהופשר ולפתע אפשר היה להרהר ולגעת בו. כאשר המטופל מהרהר בחדר הטיפולים, ובמקביל המטפל מחזיק עבורו את התהליך הרגשי ואת המרחב האנליטי, המטופל מאפשר לעצמו להתמסר למרחב הפנימי, ובכך גם ייתכן שיהיה שרוי כמבוגר בעולמו כילד. כחלק מהחוויה של עולם זה, יכולים לעלות זכרונות או חלקים השייכים לילדות, או חוויות מאוחרות הקשורות רגשית לחלקים אלו, המהוות לפי בולאס חלק מהידוע שאינו נחשב, או חלק ממצב עצמי המתגשם ברגרסיה לתלות.

יתרה מכך, בולאס כתב כי ייתכן שיכולתו של העצמי להרהר נפגמה בילדות, עד שחומרים מהלא מודע הפכו לא נגישים עבורו, וזוהי הדיסוציאציה. מה שמאפשר את העלאת הזכרונות ומאפשר את יכולת ההרהור היא החוויה המשותפת עם המטפל. כלומר הקשר עם המטפל כאובייקט שהופך שותף לתהליך, ולא כאובייקט נפרד, המאפשר למטופל לסגת ממצבי עצמי מתפקדים למצבי עצמי נפרדים, כלומר לחלקים הבלתי נסבלים של הנפש.

הפעולה המחזיקה, על פי ויניקוט, היא ההתכווננות לצרכיו המסוימים של המטופל, אספקה המותאמת במיוחד לו, המאפשרת את החזרה הרגרסיבית לחלקים טראומטיים, ראשוניים וקפואים, ואת הפשרתם של חלקים אלה בנפש במצבי הרגרסיה. על פי בולאס, הקשר הנרקם במהלך הטיפול הופך את המטפל לאובייקט שותף לתהליך, אובייקט המסייע למטופל להרהר, לעודד את המודע שאינו נחשב להיחשב, ולסייע למטופל לסגת ממצבי עצמי מתפקדים לחלקים שלא נחשבו בנפש, חלקים מנותקים ובלתי נסבלים.

מונח הפינטוז בשדה האנליטי הוא דוגמה לאיכות הממלאת את העולם הפנימי של המטופל ברגע מסוים, ובד בבד משתקת את שאר חיי הנפש, ונמצאת בדיסוציאציה מהם. איכויותיו הקונקרטיות של הפינטוז אינן מאפשרות, כמו בעבודת החלימה והדימיון, את היכולת להרהר, את העושר, את הפיוט ואת המשך חקירת המציאות באופן יצירתי, המרחיבה את התפתחות העצמי. לעומת זאת ברגעי הקבלה עולה מה שאנו יודעים אך לא מסוגלים לחשוב אותו או לעבדו באופן מדויק, מה שטרם "יצא לאור", הידוע שאינו נחשב, שבאמצעות עבודה טיפולית נכונה ניתן להמירו לחומר נפשי הניתן לחוויה ולחשיבה – ולצמצם את מרחב הדיסוציאציה.

 

תפקידה של נפש המטפל בחידוש המגע עם החלקים הדיסוציאטיביים בנפשו של המטופל

מהו התהליך המתרחש בתוך נפשו של המטפל המאפשר למטופל לחוש מוחזק בטיפול, עד כדי כך שהוא מאפשר לעצמו לעבור מרגעי הנסיגה אל האזורים הרגרסיביים ואל השוקת המפחידה, שבהם החוויה הטראומטית עשויה להיות משוחזרת?

על פי עפרה אשל, השאלה המשמעותית ביותר סביב מהות ההחזקה בתהליך הטיפולי היא עד כמה מוכן המטפל לפתוח את גבולות הנפש שלו אל המטופל ולאפשר את המגע הראשוני עימו ברמה העמוקה ביותר. אשל מדגישה כי מדובר ברמות עומק ראשוניות ביותר, קדם־אובייקטליות, שהן מעבר ליחסי אובייקט־סובייקט או אף מעבר לרמה אינטרסובייקטיבית. לפיה, החזרה למקומות כה קדומים באופן מוחזק היא חוויה של איחוד, מעין חזרה לרחם מגוננת, שבה המטופל חש שאין הוא יצור בודד או מנותק מהעולם (אשל, 2009). יש בו את הצורך לחוש מגע בתוך חווייתו, לא להיות לבד שם, אלא ביחד עם נפש נוספת.

מה משמעותו של ה"ביחד" הזה? ההזדמנות החדשה להתפתחות, לפי ויניקוט, או ל"התחלה חדשה" על פי באלינט, הטמונה במגע עם ייסורי ההתמוטטות המוקדמת (breakdown) שבתוכה טמונה החוויה הטראומטית, מותנית על פי אשל בכך שתחתית זו תיחווה על ידי המטופל בתוך החזקה חומלת, בהינכחות – מונח שטבעה אשל, המחבר בין המילים הינתנות ונוכחות. הינכחות זו היא העוגן של תהליך ההחזקה, ומשמעותה היא שהמטפל מתחבר לחוויתו של המטופל כאשר הוא עצמו בתוך התהליך, במעמקיו, מעבר למילים. כלומר, משמעותה העמוקה של אותה החזקה שמדבר עליה ויניקוט, אותם "תנאים מוקדמים" שמדבר עליהם בולאס, היא שהמטפל מרגיש בתוך נפשו שלו את שעובר המטופל. כך, ההחזקה אינה מבחוץ – היא מבפנים, והמטפל אינו "רואה" את המטופל במצוקתו – הוא חווה את מצוקתו בתוכו, בעומק ליבו. הוא אינו רק מחזיק את המטופל בתחתית השוקת, אלא נמצא שם איתו. בתחתית השוקת של המטופל ובתחתית השוקת של המטפל. זהו, גורסת אשל, לב ליבו של המעשה הטיפולי על פי ויניקוט.

אשל מצטטת את נאכט (Nacht), פסיכואנליטיקאי שהרבה לכתוב על משמעותה של נוכחות האנליטיקאי מעבר למילים, שכתב: "נראה לי שמה שהכי חשוב... זה לא כל כך מה שהאנליטיקאי אומר, כמו מה שהינו. בדיוק מה שהוא בעומקים של עצמו. ההימצאות האמיתית שלו, ההיפתחות (receptivity) שלו והקבלה האותנטית שלו של מה שהאחר הינו. זה מה שנותן ערך, חריפות ואפקטיביות למה שהוא אומר" (נאכט, 1969, עמוד 697, בתוך: אשל 2009).

משמעותה הטיפולית העמוקה של הינכחות זו היא הממד החדש שהיא יוצרת בין המטפל למטופל במרחב האנליטי, ממד המגלם את ההיקשרות העמוקה של נפש לנפש באופן המאפשר להן להתהוות לכדי יישות מחוברת. אשל מדגישה כי מדובר בחיבור כה עמוק, עד שהוא מאפשר את כניסתו הטוטאלית והרגשית של המטפל לעולמו הרגשי של המטופל, ובכך יוצרת החזקה חומלת בתוך המרחב הפנימי שלו, אשר רק בו מתרחש "המאבק הקשה, קשה ביותר, של המטפל בטיפול על היכולת לתת עצמו בכל מאודו, ראש, לב, נפש, להיות בתוככי ממשות הסבל של המטופל, תוך התקיימות מחוברת עמוקה וראשונית־התהוותית, מטופל־מטפל בסבל" (אשל, 2009, עמ' 51). במרחב שאינו משותף לא יכול היה המטופל לחוות, להגיע או לחוש את אותם חלקים דיסוציאטיבים וקפואים בנפשו. החיבור בין המטפל והמטופל, נקודת המגע שבה התרחשה אותה התהוות משותפת, מאפשרת למטופל לחוש היבטים מנותקים שלולא התהוות זו, לא היה יכול לשאת אותם ולחוות אותם (שם).

ההחזקה החומלת של המטפל, לפי אשל, היא המגע התרפויטי הנדרש לחידוש התנועה בחלקים הדיסוציאטיביים ולשינוי ולצמיחה פוטנציאליים. המטופל מרגיש כי המטפל איתו (withness), כביטוי שבאמצעותו מרחיבה אשל את המילה witness – עדות. בחום ובחמלה מתבטלת תחושת הנפרדות והניכור שחש המטופל. הטיפול מהווה מציאות נפשית חדשה שבה המטופל לא מרגיש לבד בתוך חלקים בלתי נסבלים אלו, אלא חש נוכחות כנה ומטיבה, המקלה על הנטל ועל הכאב הטמונים במגע עם הכאב הבלתי נסבל. אשל מתארת את הניסיון "להגיע מבחוץ", כלומר מעמדה חיצונית שאינה מתחברת, מזדהה או נוכחת רגשית, כמשהו שעשוי להגדיל את הפער בין המטפל והמטופל, ואת הפער בין המוות והריק הפנימי שחש המטופל לבין עמדתו המרוחקת של המטפל, כפי שתיאר אחד ממטופליה: "את בריאה כל כך, ואני כל כך חולה. אין בינינו שום נקודת חיבור. יש מילים גדולות ואשליה גדולה ושקרים גדולים, אבל לא שום דבר מעבר לזה" (שם).

אשל ממחישה את עמדתה דרך דיון בתיאור המקרה של בולאס במטופל בן 18, ששם הכינוי שלו הוא ניק ושאובחן כסכיזופרן פרנואידי. בולאס תיאר כי הוא פירש לניק שני פירושים שאומנם היו דומים בתוכנם, אך שונים בכך שהם ניתנו למטופל מתוך חוויה רגשית שונה לחלוטין. בסיטואציה הראשונה, ניק שמע זבוב על הקיר של חדר הטיפ ואילו בולאס לא שמע דבר. החוויה הרגשית של בולאס הייתה חיצונית לחוויתו של ניק, וכך – כמו התהום שתיארה אשל בינה לבין מטופלה – נוכחת חוויית נפרדות, פער שהביא את בולאס גם להתנסח בהתאם: "אני חושב שאתה מרגיש שיש זבוב על הקיר... מסתכל בנו, מקשיב לנו, מפריע לנו. אבל אני חושב שגם אני מפריע לך, ויכול להיות שאתה מרגיש שאני מרגל אחריך על ידי ההקשבה שלי למה שאתה אומר"(אצל: אשל, 2002). לעומת זאת, בחוויה הרגשית השנייה, בולאס חווה עם ניק סיטואציה פתאומית ויוצאת דופן שהביאה את שניהם לתגובה זהה, משותפת. בתוך השקט הטיפולי ניק נע קלות בתוך הכיסא שלו, שחרק ויצר רעש מעורר אימה בתוך חלל דומם שבו שניהם היו נתונים יחד. שניהם הרגישו תחושת חלחלה בתגובה לרעש הצורם, וקפצו בבהלה. בסיטואציה זו, הפירוש ניתן ממקום פנימי של החוויה, שאותה חווה בולאס יחד עם ניק. ואכן, דבריו של בולאס שונים מאלה במקרה הראשון: "כשזזת, למרות שזזת כל כך קצת, הכיסא שלך עשה רעש ושנינו קפצנו. למה? למה זה צריך להיות ככה? האם העניין הוא שאין לך זכות לזוז פן תבהיל את עצמך או אותי? מה זה שאינו מרשה תנועה?" (שם). ההזדהות וההתחברות של בולאס לניק היו נקודת מפנה בטיפול ואפשרו שינוי של מצב טיפולי תקוע וקשה.

"בכדי להחזיר את הנשמה לאדם מעולם המוות והביעותים, צריך חמלה והרבה אמונה", כתבה אשל (2009). מהות ההחזקה היא חוויית המטפל את מצוקתו של המטופל בתוכו, כך שלמעשה הוא אינו רק מחזיק את המטופל בתחתית השוקת, אלא נמצא שם איתו ובכך, מאפשר להחזקה להתרחש מבפנים – בתוך האימה.

 

הצגת מקרה: הפרברסיה כהגנה דיסוציאטיבית מפני כאב נפשי

המקרה שאתאר להלן מתאר טיפול של אשל בגבר בעל פרברסיה קשה, שעליו כתבה בשניים ממאמריה: "פנתאוס ולא אדיפוס: מחשבות על פרברסיה, הישרדות והתקיימות טיפולית" (אשל, 2004), ו"שהחזרת בי נשמתי בחמלה: על חמלה (compassion) במצבי ייאוש ומוות בטיפול" (2009). בחרתי במקרה זו משתי סיבות. ראשית, התפתחותה של הפרברסיה במטופל זה ומשמעותה ממחישות היטב כיצד מושגים הלקוחים מן התאוריה הוויניקוטיאנית – למשל: עצמי אמיתי ועצמי כוזב, דיס־אינטגרציה נפשית וחוויית ה-going on being – מסבירים את מהות הפתולוגיה הדיסוציאטיבית במבנה הנפש. שנית, במקרה זה מתארת אשל טיפול עמוק ביותר, השוזר לתוכו אבני יסוד ויניקוטיאניות במהותן, כגון הפחד מהתמוטטות, תחתית השוקת, נסיגה, רגרסיה לתלות והחזקה. יתר על כן, מהלך הטיפול מדגים הן, כיצד אבני יסוד אלו סוללות את הדרך לריפוי החלקים הדיסוציאטיביים האיומים של המטופל ולחידוש התנועה הנפשית בתוכם והן, את תרומתה התיאורטית של אשל לתהליך ריפוי זה באמצעות הרחבה של מושגיו של ויניקוט והצגת המושגים הינכחות והחזקה חומלת.

ד' (שאליו אתייחס כך אך ורק מטעמי נוחות שלי, אף על פי שאשל לא מכנה אותו כך), הוא רואה חשבון בשנות השלושים המאוחרות לחייו, נשוי לרואת חשבון גם כן, שעימה הוא לא קיים מגע מיני וגם לא שיתף אותה בסטייתו. ד' מתואר כסובל מפרברסיה חמורה בעלת אופי כפייתי ומזוכיסטי, שהלכה והחריפה בשנים שקדמו לטיפול עד שהייתה אלימה מאוד והיוותה עבורו סכנת חיים ממשית. הפרברסיה החלה כפטיש לליקוק ולנשיקת נעליים של נשים ודריכתן על אצבעות ידיו. הפטיש זכור לד' עוד מגיל הגן (עובדה המרמזת על שלב ההתפתחות המוקדם שבו טמון מקור חווייתו הטראומטית שאילצה אותו לפתח פטיש זה מלכתחילה). המגע של עקבי הנעליים על גופו של ד', הציעה אשל, הוא חלופה למגע אנושי שד' לא יכול היה לסבול. על אף היותו נשוי, ד' לא יכול היה לסבול מגע כלל והרגיש כי לעולם לא נגע באישה או שזו נגעה בו.

אשל תיארה את חודשי הטיפול הראשונים כרוויים בתיאורים קשים ביותר, לפיהם ד' היה הולך לבתי בושת ויוזם סיטואציות מזוכיסטיות מאסיביות של השפלה ושל עינוי, שבהן הנעל היוותה אובייקט משחית, מתעלל ומכאיב. מפגישות אלו הוא היה יוצא "מוכה, רמוס, פצוע, שותת דם וכווי מסיגריות שהנעליים מעכו וכיבו על גופו, וכבר משתוקק להתעללות הבאה. בעצם, הוא חיפש טיפול משום שידע – במילים שלו – ש'אם זה יימשך כך, זה ייגמר בבית חולים בפציעה חמורה, או במוות'" (אשל, 2004).

לפי אשל, הפרברסיות הן דפוס הגנתי עמוק, דיסוציאטיבי במהותו, המבקש לאפשר לנפש להמשיך לשרוד ולהתמודד עם טראומה בלתי נסבלת מהעבר: "אני מתארת כאן את היווצרות הפרברסיה באמצעות המונח 'אוטוטומיה' שמקורו בביולוגיה (ומשמעותו: קטיעה עצמית) – כפתרון אוטוטומי הגנתי של פיצול דיסוציאטיבי מאסיבי, החצנה וארוטיזציה כפייתית בשירות ההישרדות הנפשית בתוך סיטואציה מוקדמת אלימה וטראומטית; עקב כך מתהווה התשוקה לטראומה ריטואלית" (שם). מטאפורת האוטוטומיה שהציעה אשל עבור מקרים כגון אלה מתאימה במהותה למושג דיס־אינטגרציה הוויניקוטיאני. האוטוטומיה היא מנגנון הישרדותי של יצורים מסוימים, שבאמצעותו הם מוותרים על שלמות גופם ונאלצים לקטוע חלק מגופם כדי שיתר הגוף יוכל להמשיך להתקיים. בהקבלה למונחיו של ויניקוט, בעתות סכנה ממשית, קרי: חדירתה של המציאות אל תוך חוויית ה-going on being, מתרחשת הקטיעה לחלקים שונים בנפש, היינו: דיס־אינטגרציה נפשית.

החלק השורד הוא העצמי הכוזב שממנו נעדרת ההתגבשות הסובייקטיביות האותנטית, מכיוון שנותר מנותק מחלק משמעותי מהעצמי האמיתי, מהחלק הפצוע ש"נטרף" על ידי הנפש. הקטיעה של חלקים בנפשו של המטופל הפרברטי התרחשה ככל הנראה ממצב ראשוני של אי־אינטגרציה שחל בו כשל מסוים של אינטגרציה, שבתורו הביא את המטופל לפתח את הפרברסיה.

לאורך ילדותו, אימו של ד' חוותה הפלות חוזרות ונשנות, ובהריונות שהחזיקו מעמד, חוותה קשיים פיסיים ורגשיים רבים. כשהיה בערך בן שנה, נולד בחודש השישי להיריון אח שמת לאחר כשבועיים. כאשר היה כבן שנה ושמונה חודשים אימו נקלטה להיריון עם אחיו הקטן, ובלידתו, כאשר ד' היה כבן שנתיים וחצי, היא כמעט מתה. אסונות אלו הפכו את חייה של אימו למלאי ייאוש, דיכאון ומוות. כתוצאה מכך, מגיל הינקות של ד', אימו לא יכולה הייתה לספק לו את הצורך הבסיסי בקרבה, במגע ובחוויית חיות, הן כתינוק והן כילד קטן. נוכחותה הייתה כזו שלא יכולה הייתה להכיל חיים והיא העבירה חוויית מווות. נוכחותה הייתה מכחידה, "והוא נולד לתוך אם שנהפכה חיה־מתה, והכמיהה שלו כתינוק וכילד קטן להיצמד ולהתהוות בתוך נפשה וגופה הציפה ומילאה אותו ברגשות הקשים האלו שלה, בדיכאון, במוות, בתינוק המת" (אשל, 2009).

ללא מרחב פוטנציאלי, המציאות החיצונית האיומה חדרה אל ד' וכמעט "בלעה" אותו, בכך שהפכה להיות, כמעט כולה, מציאותו הפנימית הסובייקטיבית כתינוק. לפיכך, נגרעה מד' חוויית המסוגלות הסובייקטיבית המאפשרת לו להמשיך לחוות את תשוקותיו כממשיות וכמשמעותיות, כשייכות לו. במקום זאת, עולם המוות של אימו חדר אליו בגיל מוקדם והוא נאלץ להסתגל לסביבה ולהתאים את עצמו אליה באופן מנותק, שבו יוכל לשרוד ולשמר את החלק הפצוע והמת שלו באמצעות הפרברסיה ומעשה הפטיש האכזרי.

הפרברסיה אם כן היא מנגנון הגנה שהתעורר בעקבות הצורך של ד' להתמודד עם חדירתו הבלתי נשלטת של המוות שהקיף אותו, ושל מציאות טראומטית שנחוותה חדירה וכאיום ממשי על חוויית ה-going on being בנפשו. הכאב, ההתעללות, האימה וחוויית האיון שלא יכול היה לשאתן, הביאו אותו למה שכינה ויניקוט הקפאת מצב הכשל האימהי (1954), לניתוק מוחלט מהמוות והאימה הטמונים בבסיס פטיש כפייתי, שבאמצעותו מבקשת הנפש שלו למות. הפרברסיה היא הפתרון האוטוטומי של ד', ניתוק בין העצמי האמיתי והטראומטי שרוצה למות, חלק מהעצמי "שהופקר כטרף" (שם) אצל אימו, לבין עצמי כוזב, נטול חיות כלפי מהות ומשמעות חוויותיו, עצמי ששורד ושמצליח לחיות, אך "לפעמים כאילו רק הקליפה נשארה" (אשל, 2004).

באופן נשלט, רפטטיבי וכפייתי, הפרברסיה של ד' שאפה לשחזר את הכאב העמוק בהיותו "תינוק מת", דרך טקס המשחזר קפסולה קפואה וטראומטית. כך, החלק הדיסוציאטיבי של התינוק המת מתקיים בתוכו באופן נשלט באמצעות היותו מבוגר סוטה. למעשה, הפרברסיה של ד' היא הפנטזיה למות, ובמובן זה, היא גם מדגימה היטב את ההגדרה הוויניקוטיאנית של הפינטוז, בכך שהיא מגלמת, באופן סטטי ומבודד, את מאוויו של החלק המנותק, הפגוע של הנפש, כאילו היו סצנה כואבת ומבוימת. בהקשר זה תיאר ד' את הפרברסיה כמקום נפשי אמיתי וכואב, ומלבדה, מציאות חייו נחוותה כמציאות כוזבת ולא אמיתית: "את לא תביני... זו לא רק הסטייה. זה כל ההתנהגות שלי. זה עולם שונה. כל המהות שלי היא שונה, מהות של עולם שאתה לא באמת קיים בסביבה הנורמלית, לא באמת שם, אף פעם, שאתה לא אמיתי; שהכל הצגה; ובפטיש – זה אמיתי" (שם).

לכן, אלים ככל שיהיה, מחירו של המעשה הפרברטי של ד' עדיף על פני כל תנועה ספונטנית או מפתיעה של הכאב בתוכו, בהיותו כאב צפוי ומבוים שאינו מאפשר לטראומה לגעת ולטלטל את הנפש, אלא הופך אותה לדיסוציאטיבית. הכפייתיות הפרברטית של ד' אם כן היא מעין התמוטטות יזומה ונשלטת המתרחשת בהווה ובעתיד במקום משמעותה בעבר, משמעות שאינה נוכחת בחיי הנפש של המטופל עדיין. המעשה הפרברטי יתום מתחושת האימה האמיתית, הוא מקום פגוע עד כדי כך שהוא כמו מת, מנותק משאר העצמי, מהאחר או מתקווה: "הסובייקט המנותק והשסוע הופך לאובייקט חצוי, מנותק מזכרון תחושת האימה הגדולה שהייתה, ופרברטי – 'לא כולי אמות!'" (שם). הריטואל הכפייתי החוזר לא שינה באמת את חוויית התקיעות העמוקה של ד', אלא הוא היה תקוע בדפוס מעגלי ואינסופי, שממנו הוא לא מסוגל להיחלץ. הפרברסיה, לפיכך, אינה מאפשרת שחזור, ריפוי או תיקון.

לאחר כמה חודשי טיפול שבהם ד' נכח לדעת כי הוא אינו מבריח את אשל בסיפוריו, הוא דבק בטיפול והחל להגיע בעקביות. בסוף שנת הטיפול הראשונה, כאשר החליט לשתף את אשתו בפרברסיה, היא לא יכולה הייתה לשאת זאת ונבהלה, והם התגרשו. אשל לעומת זאת נשארה ולא ויתרה על ד'. לצד זאת, היא תיארה חוויה עמוקה של חוסר הבנה את התמכרותו החולנית לפגיעה ולהתעללות כה קשות. חווייתה כמטפלת בשלב ראשוני זה מתוארת כקשה עד כדי כך שגם היא, בדומה למטפלים רבים אחרים לפניה, החלה לשקול לוותר על הטיפול בד'.

אחד הרגעים שסמלו מעין נקודת מפנה התרחש בשנת הטיפול השנייה. אשל תיארה כי ברגע מסוים היא חדלה לחוות את ד' כמנותק ומונוטוני, אלא כמרוקן ושרוי בתוך חוויה של ויתור וייאוש מכך שלא נותר לו מה לעשות. לפתע היא הרגישה שד' חווה אותה כדמות נוטשת המתרחקת ממנו על מנת להגן על עצמה. כמטפלת, זהו הרגע שבו אשל הבינה שעליה להתגייס חזרה לתוך אזור מלא ייאוש המשותף לשניהם: "אתה כל כך מיואש כי הרגשת שהתייאשתי, וכששנינו מיואשים, אין יותר במה להיאחז. זה באמת מאוד מייאש, אבל אנחנו ממשיכים", כתבה. מאותו רגע ואילך ניסתה אשל להימצא עם ד' בתחתית השוקת שלו בכל מאודה. היא התאמצה להיות נוכחת ונתונה רגשית להקשבה מלאה, הינכחות שלטענתה היוותה את ההחזקה העמוקה ביותר, החזקה חומלת, בהיותה יוצרת סביבה משותפת שבה ד' אינו עוד לבדו בתוך הגרעין החולה של האני הילדי שלו, אלא היא שם איתו.

הנוכחות העמידה והרצופה של אשל, המותאמת לצרכיו במושקעותה האימהית הראשונית, יחד עם קבלתה ללא תנאים את הכאב הנורא הטמון בגרעין החולה, הבודד והמנותק שלו, אפשרו לד' אט אט לוותר על המעשה הפרברטי ולהתחיל לחפש קשר אחר עם נשים. התנהלותה הטיפולית של אשל היא דוגמה למושג ה-subjectless state של אוגדן, שבו האם נדרשת לוותר על העצמי שלה במובנים רבים ולהתאים את עצמה למילוי צרכיו של התינוק. אשל זנחה את עמדתה הנפרדת, השייכת לה בלבד, ופתחה את גבולות נפשה אל עולמו המבעית והבלתי נסבל של ד'. כך נולדה ההזדמנות של ד' לשאת את אותם מצבי עצמי בלתי נסבלים בתוך מציאות חדשה ומשתנה. רק כך הוא הצליח להתעלות על העוצמה של ההגנה הדיסוציאטיבית הפרברטית, באמצעות קשר חדש עם דמות מחזיקה ומגוננת. ההיאחזות בנוכחותה, בשפתו של ויניקוט, היא התגלמות הרגרסיה לתלות באחר, והיא החליפה את התלות במעשה הפרברטי. משחדלה אשל לנסות להגיע לנפשו של המטופל מתוך עמדה חיצונית ומפרשת, חל השינוי.

התלות החזקה של ד' בטיפול באה לידי ביטוי בכמה נקודות זמן שבהן הפסיק את מעשיו הפרברטיים, ובהתאמה התעוררה ההיאחזות שלו בטיפול. הוא החל לדבר בבלבול ובקדחתנות שביטאו את היותו בתוך ההתמוטטות שעליה כתב ויניקוט ואת הפחד והאימה שחש בשל כך. בנקודת זמן אחת הוא חזר וקרא בשמה, עפרה, לאורך הפגישה.

בשלב מסוים בטיפול, ד' לא היה מסוגל לשאת עוד את היותו כלוא בין חיים למוות, בין העצמי הכוזב לאמיתי, והתרחשה מה שאשל המשיגה כההתמוטטות אל תוך גרעין החוויה הטראומטית שלו, וד' נאלץ לבקש חופשה של שנה מעבודתו: "כל הקיום שלו מתכנס רק לתוך הטיפול, קורס לתוך הטיפול. הוא רוצה להיות 'מאושפז בטיפול', ולהיות. להיות קיים. אמיתי" (אשל, 2009). מלבד העובדה שהגיע לכל הפגישות, חולה נפשית ופיסית, הוא השאיר לה הודעות קוליות ללא הרף, לפחות הודעה אחת בימים שבהם הם היו מתראים, וכמה הודעות – בימים האחרים. התכנים שעלו בתקופה זו היו מוצפים בריקנות נוראית ובחוסר משמעות, עד כדי כך שאשל לא הייתה בטוחה שהוא ישרוד את אימת ההתמוטטות, וניסתה לקבל ממנו התחייבות לכך שלא יתאבד למשך חצי שנה. הוא אומנם לא הבטיח זאת, אבל בפועל הוא לא איים להתאבד יותר.

ברגעים שבהם אשל לא הייתה יחד איתו בתוך השוקת המפחידה, ד' חווה אותה כרחוקה ממנו, כאילו נפערה תהום נוראית ביניהם.  הוא אמר לה: "את כל כך בריאה, עפרה, ואני כל כך חולה. אין ביננו שום נקודת חיבור. יש מילים גדולות ואשליה גדולה ושקרים גדולים, אבל לא שום דבר מעבר לזה", אמר לה (שם). ברגעים אלו אשל היוותה עבורו מעין שחזור של אם מדוכאת ומכחידה, של אותו אובייקט בחייו שאינו מצליח להחזיק את הכאב הבלתי נסבל עבורו, שמאפשר לאותה אימה להיות משוחזרת שוב ושוב בתוכו.

אשל חדלה לנסות להוציא אותו מהבור השחור של ההתמוטטות והשיגעון באמצעות פרשנויות או התחייבויות, אלא אפשרה לכאב הבלתי נסבל ולייאוש שלו להגיח בתוכה, להיחוות בתוך תוכה, מבלי להחזיק בכוח את התקווה, שהייתה חיצונית ומנותקת מחווייתו של ד'. בהקשר זה אמרה לו אשל: "עשינו דברים. דברים קרו. אנחנו מנסים לעשות את הכי טוב בתוך המפגש הגורלי הזה בינינו, אבל באמת (אנחנו) לא יודעים האם נצליח לחצות את המקום המת העצום הזה. זה כמו לשוט בקליפת אגוז בתוך אוקיינוס של מוות". האוקיינוס הזה היה של שניהם. שניהם לא ידעו אם המוות יהיה היורש של הנפש, אם יצליחו להגיע יחדיו לחוף מבטחים שבו הפטיש לא ינצח את מחשבותיו של ד' והייאוש לא יכניע אותם לחלוטין. בשלב זה היא תיארה כי כל כולה איתו והיא מתמלאת צער גדול, עמוק, ללא מילים, "כמו נהיה הצער הזה ההוויה כולה".

שעתיים לאחר פגישה זו, קרה משהו. ד' התקשר אליה, נרגש כולו, וסיפר על אקט שסימל את תחילתו של ויתור על הפטיש בתוך אזור בלתי נסבל של כאב, אזור שבו לא יכול היה לחוש מגע אנושי. אם עד כה חלה תנועה הלוך ושוב מהפטיש וחזרה אליו, כעת התרחשה תנועה חדשה בתוך עולם הפטיש, בתוך העצמי האמיתי של ד'. זוהי הייתה תחילתה של תנועה חדשה, שאפשרה לד' להרגיש משהו חדש בתוך עולם שעד כה היה מת וקבוע, או במילים אחרות, מגע שלו עם עצמו בתוך העולם האימתני שהיה שנים מנותק בתוכו, בתוך הפטיש שעיוות את האימה הזו עבורו. אלו היו דבריו בבוקר שאחרי אותה פגישה: "אני חושב שהדבר היחידי בעולם שרציתי כשפתחתי את העיניים בבוקר זה לבוא להתחבא בטיפול. לא יודע אם זה לבוא להתחבא בך, איתך. זה הכל הלא אותו הדבר. לא ייאמן, כל כך רציתי לבוא (צוחק)".

חרף התקופות הקשות שהלכו וחזרו מאז, החלה תנועה אחרת בטיפול, תנועה שבה ד' הצליח לחוות את הפחד מהתמוטטות, את הבדידות העמוקה ואת האימה של תחתית השוקת בתוך החזקתה החומלת של אשל, בהינכחותה ובהתחברותה ליסורים ולאבדון שבהם הוא היה שרוי. תנועה זו היא שאפשרה את פריצתו של המעגל החזרתי הפרברטי, המנותק והמנוכר מהעולם החיצוני ובתוך עולמו הפנימי של ד'. "כך מתאפשר שינוי עמוק במהות הפרברטית וכניסה איטית של חיים וקשר ותקווה", כתבה אשל.

לאחר שהטיפול אפשר לו לזנוח את המעשה הפרברטי החלה תנועה חדשה בנפשו. החלקים הדיסוציאטיביים והמדוכאים שפגש ברגרסיה לתלות, הינכחותה והתחברותה של אשל בתווך של חלקים אלו, אפשרו לו לוותר על העיוות המתקן־מוות של הפטיש. חווייתו הרגשית את עצמו, בתוך ההתמוטטות עצמה, אפשרה לחוויית המוות האמיתית להתקיים, ובהמשך, למות בעצמה.

בשלב זה ד' אומנם חווה את נפשו כהרוסה, חולה ואבודה, אולם מתוך חווייתו את החולי והשיגעון שלו כאותנטיים, בתוך סביבה טיפולית מחזיקה, התפתחה בו, בשפתו של בולאס, היכולת להרהר ולהתפתח באזור הידוע שאינו נחשב. כך, ד' החל להיות מסוגל לחוש מנעד חדש של רגשות ראשוניים שהתעוררו מתוך חשיבת הידוע שאינו נחשב עד כה. למשל, חוויות תקווה הנחוצות לו כדי לחוש משמעות וחיים. כך הוא תיאר לאשל את הבנתו החדשה את הפרברסיה: "אני קשור לפטיש בעבותות נפשי, אבל משהו קרה... אני רוצה לבחור מההתחלה, נקי וטהור, אם אפשר דבר כזה... אני מאוד הייתי רוצה חברה או אישה, שותפה. לא מסתדר לי לראות בכלל איך אני מגיע לזה. זה נראה לי רחוק מדי בשביל להשיג. זה קשה כשאתה יוצא מנקודה כל כך נמוכה, מהתחתית. זה אוורסט בשביל מה שאני מרגיש".

 

 

מקורות

אוגדן, ת. (2001). "לקרוא את ויניקוט". בתוך: על אי היכולת לחלום (עמ' 196—215). תל אביב: עם עובד, 2011.

אוגדן, ת. (2004): "אמנות זו של הפסיכואנליזה: לחלום חלומות שלא נחלמו וזעקות שנקטעו". בתוך: על אי-היכולת לחלום. תל אביב: עם עובד.

אשל, ע. (2002): "Let it be and become me: מחשבות על הכלה, הזדהות והאפשרות להיות". שיחות, ט"ז.

אשל, ע. (2004). "פנתאוס ולא אדיפוס: מחשבות על פרברסיה, הישרדות והתקיימות טיפולית". שיחות, י"ח.

אשל, ע. (2009). "שהחזרת בי נשמתי בחמלה: על חמלה (compassion) במצבי ייאוש ומוות בטיפול". שיחות, כד.

באלינט, מ. (1968). השבר הבסיסי. תל אביב: עם עובד, 2006.

בולאס, כ. (1987). צלו של האובייקט. הוצאת דביר, 2000.

ויניקוט, ד.ו. (1945). "התפתחות רגשית פרימיטיבית". בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב (עמ' 48—61). תל אביב: עם עובד, 2009.

ויניקוט, ד.ו. (1956). "מושקעות אימהית ראשונית". בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב (עמ' 147—153). תל אביב: עם עובד, 2009.

ויניקוט, ד.ו. (1960). "עיוות האני במונחים של עצמי אמיתי ועצמי כוזב". בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב (עמ' 170—177). תל אביב: עם עובד, 2009.

ויניקוט, ד.ו. (1963) "הפחד מהתמוטטות". בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב (עמ' 296). תל אביב: עם עובד, 2009.

ויניקוט, ד.ו. (1971] משחק ומציאות. תל אביב: עם עובד, 2007.

Bromberg, P. M. (2006). Introduction: When Reality Blinks. Awakening the Dreamer. New Jersey and London: The Analytic Press, pp. 1-27.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

חזקיהו, ש. (2020). לפגוש חלקים דיסוציאטיבים בנפש על פי משנתו של ויניקוט. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3927

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.