מחשבות על כישלון ועל התפתחות, עם ביון, ויניקוט ועפרה אשל1
מאת ד"ר מור שחורי-סטאל
בפרק חדש פרי עטה של ד"ר עפרה אשל שפורסם באחרונה2 נבחנת לעומק דמותו של וילפריד ביון, המהווה עבורה דמות של השראה. אשל חוקרת, מנסה להבין, למצוא משמעות ולהסביר לעצמה ולקוראים על אודות הפער שבין כתיבתו התיאורטית של ביון לכתיבתו הקלינית, פער שאותו היא מתארת כ"בלתי נסבל, קשה ומתעתע" (אשל, בתוך: פכלר, 2019, עמ' 87). אשל משקיעה את עצמה אינטלקטואלית ורגשית בדרך שבה ביון חושב וכותב, במי הוא, וגם בחשוב מכל – מי היא נהייתה בעקבות חוויית הקריאה והחשיבה את כתיבתו של ביון. אשל מלקטת פרטים ומילים שביון ואחרים כתבו ואמרו, כבלשית פקחית המחפשת פתרון לתעלומה קשה ובלתי פתירה 'באובייקט הפסיכואנליטי הפנימי' שלה, במונחיו של ערן רולניק (רולניק, בתוך: פכלר, 2019, עמ' 41—64), ומתוך כך ב'זהות האנליטית' שלה עצמה, המורכבת מהייצוג הנפשי שיש לביון בתוכה.
לב התעלומה מצוי בתיאורי מקרה אנליטי של ביון, שעליו הוא סיפר בשני סמינרים תיאורטיים שנערכו בשנים 1967 ו-1968 בלוס אנג'לס ובבואנוס איירס, ואשר פורסמו לציבור רק בשנים 2013 ו-2018 בהתאמה. התיאור בלוס אנג'לס מתמקד במטופלת מלאת אלימות ושנאה כלפי ביון וכלפי האנליזה. ביון תיאר שהאסוציאציות החופשיות, אם כך ניתן היה לכנותן, התנהלו בצעקות. הוא סיכם ואמר כי בטיפול הזה לא נעשתה עבודה אנליטית. התיאור בבואנוס איירס של אותו טיפול הוא מורכב, מפורט וקשה הרבה יותר. אשל מציינת כי בטיפול זה אנו פוגשים את ביון כמטפל כל־יודע וכופה ידיעה, שאינו נותן למטופלת לצאת לשירותים בלי לכפות אינטרפרטציות, אין בו סבלנות המכילה את הסבל, ואין אפשרות למגע עם רגשות קשים, גם כלפיו. הפירושים והתגובות של ביון הביאו את המטופלת למצבים קיצוניים של אלימות מילולית, איומי התאבדות, חרדה קיצונית, זעם, ביטול בוטה של פרשנויותיו, תהיות איזה מן אנליטיקאי הוא, אמירות שהוא טיפש או ביטול כללי של ערכו של הטיפול הפסיכואנליטי. תגובתו לביקורת הזועמת של המטופלת שלו הייתה איום לסיים את האנליזה, אנליזה שהוא ידע כמה היא חשובה לה, והוא הביא לכך שתתחנן על חידושה, לאחר שהוא עצמו קטע אותה.
תיאור הטיפול קשה. אשל חשה כי הזעקה הגדולה של המטופלת של ביון מתדפקת בעוצמה על דלתות החשיבה והעשייה הטיפולית, ומתוך כך, היא מתמסרת לחקר ולחשיבה על ביון ועל ההוויה הטיפולית. היא בוחנת לעומק את הממד ההתפתחותי בדמותו של ביון, כפי שהיא משתקפת בכתיבתו התיאורטית ובכתיבתו הקלינית לאורך שנות עבודתו, תוך שהיא מחלקת את התפתחותו לשלושה זמנים מובחנים: ביון לפני 1967, ביון בשנים 1967—1968 וביון המאוחר.
בשנים 1967—1968 התפרסם המאמר השנוי במחלוקת של ביון "הערות על זיכרון ותשוקה", אשר בישר על השינוי הרדיקלי שחל בתיאוריה ובטכניקה הפסיכואנליטיות של ביון. דווקא בתקופה שבה הוא מתאר בסמינרים את הטיפול שבו אנו מתמקדים, ביון פיתח את תפיסתו כי במקום חקירה אפיסטמולוגית של ידיעה, יש להתמקד במציאות הרגשית האולטימטיבית הלא־ידועה – O, בחשיבות העליונה של "היות המטפל אחד עם המציאות של המטופל" ובחוויה חדשה הנחווית בטיפול.
התקופה השלישית, שבה ביון מכונה 'ביון המאוחר', מתוארת באמצעות ציטוטים של ביון עצמו ושל ג'ונקיירה דה מאטוס (Junqueira De Mattos, 2016), שהיה מטופל של ביון בשנת חייו האחרונה, כסימן להשתנות שלו לאורך השנים, שייתכן שאף התרחשה בזכות אותה התנסות טיפולית עגומה שאותה הוא תיאר בסמינרים שנים קודם לכן.
בכתיבתה של אשל ניתן לזהות כמה דיאלוגים תיאורטיים וקליניים המתנהלים במקביל, אשר דנים בשאלות מי היה ביון ואיזו מורשת טיפולית הוא השאיר אחריו. אלו הם דיאלוגים בין אשל לביון, בין ביון לוויניקוט, בין אשל לוויניקוט ואף בין ביון המוקדם לביון המאוחר. מתוך אלו, צומח דיאלוג של אשל בינה ובין עצמה, על אמונותיה ועל תפיסותיה לגבי מה נכון בטיפול, במיוחד עבור מטופלים עם זעקה תובענית, המבטאת תקווה גדולה ונואשת לטיפול שיציל אותם. כך למשל, אשל מביאה מכתב תגובה שכתב ויניקוט לביון על תיאור מקרה שביון הציג בהרצאה בשנת 1955. במכתב, ויניקוט מגיב על תיאור הטיפול של ביון ולמעשה כותב לו באופן ישיר על כישלונו כמטפל, תוך שהוא מסביר את ההכרחיות של ההבנה של המטפל את חוויות הילדות המוקדמת ואת כשל הסביבה הראשונית (ויניקוט, 1969, עמ' 292). בהמשך להתדיינות זו, מציגה אשל פרשנות לפיה המאמר החשוב של ביון "התקפות על חיבורים", אשר נכתב כשנתיים לאחר כתיבת המכתב המתואר, כולל תובנות חדשות של ביון הלקוחות מתוך תגובתו של ויניקוט לכישלונו של ביון (Aguayo, 2018, עמ' 786).
עבור אשל, קולו של ויניקוט המתדיין עם ביון נותן הד גם לקולה שלה. ויניקוט מסביר את הצורך הקריטי בהורות טובה דיה בתחילת החיים, וממשיך לפרט על מודל מטפל־מטופל כקשר אם־תינוק או אם־ילד ועל רגרסיה לתלות בטיפול עם מטופלים קשים ובמצבים טיפוליים קשים – עקרונות טיפוליים המהווים בסיס לכתיבתה ולתפיסתה שלה. אשל מציינת שדבריו של ויניקוט יכולים להישמע כמו משאלה אוטופית, אך היא בוחרת להתקיים בצד הזה של האמונה הטיפולית.
מחקרה המעמיק של אשל מכיל גם חלק מרתק, שבו היא בוחנת כיצד אישיותו, הביוגרפיה שלו ויחסיו המשמעותיים של ביון השפיעו עליו כקלינאי ותיאורטיקן. ביון היה צריך לשרוד את חסרונם של הוריו כאשר נשלח בגיל 8 מהודו לפנימייה באנגליה, ובהיותו בן 19 הוא נשלח כחייל לחזית בזמן מלחמת העולם הראשונה. אשל מחברת בין בדידותו הגדולה והטראומטית כילד וכחייל במלחמה לבין בדידותה של המטופלת שלו, בעוד שביון נשאר אטום לה. בבגרותו איבד ביון את אשתו הראשונה, בטי, שלושה ימים לאחר לידתה של בתם פרתנופה, בעוד הוא נמצא בחזית בנורמנדי במלחמת העולם השנייה. ביון גידל את פרתנופה היתומה מאם בעזרת מטפלת, בבית קודר. הוא תיאר בספרו האוטוביוגרפי השני "All my sins Remembered" (ייזכרו כל חטאיי), שפורסם ב-1985, כיצד בשבת אחת, בשעה שפרתנופה זחלה לעברו מצדה השני של המדשאה, קראה לו ורצתה שיבוא אליה, הוא נשאר יושב, גם כאשר החלה להביע מצוקה ובכתה מרות. הוא התבונן במצוקתה, תוך שהוא מרגיש מרירות, כעס ותרעומת: "למה היא עושה לי את זה... הרגשתי כאילו הייתי לפות ברוע... היה זה הלם, הלם צורב, למצוא עומק כזה של אכזריות בתוכי", הוא כתב. אשל שואלת האם ביון – האחוז ברגשות קשים ואכזריים כלפי התינוקת המשוועת הרוצה להגיע אליו – הוא אותו ביון, שמתוך אותה לפיתה פוסט־טראומטית חזרתית, אינו יכול לשאת את הזעקה הנואשת ואת הצורך העצום של המטופלת שלו.
אשל תרה אחר פשר הפער בין התיאוריה המתהווה והמתפתחת של ביון לבין כישלונותיו בטיפול המתואר. לדידה, ביון היה כלוא בתוך צורת הטיפול והפרשנות הקלייניאנית שהייתה טבועה בו, על אף השינוי הגדול שהתחולל בעולמו התיאורטי. ובנוסף, להבנתה, ביון ביקש שדרך העדות (witness) החוזרת ונשנית שלו על האנליזה של אותה מטופלת, תתרחש טרנספורמציה ל-withnessing – להתחברות עימו בתוך מה שאי אפשר לשאתו (אשל, בתוך: פכלר, 2019, עמ' 120).
***
בעודי חושבת על הפערים הדרסטיים בין כתיבתו התיאורטית של ביון לזו הקלינית, עולות בי גם מחשבות על כך שפערים בין כתיבה תיאורית לקלינית אנו מוצאים גם אצל תיאורטיקנים נוספים, ואולי הבולט מכולם הוא פרויד. למרות שפרויד קבע בפסקנות ב"עצות לרופא", שעל הרופא להישאר אטום עבור מטופליו, ובדומה למראה, לא להראות דבר זולת מה שמראים לו, בכל 43 האנליזות שלו, שנותחו בידי לין ו־ואילאנט (Lynn & Vaillant, 1998), הוא חרג במידה רבה מדימוי המראה, או המסך החלק. כמו כן, ב"על פתיחת הטיפול" הזהיר פרויד (1919) כי "קשיים מיוחדים מתעוררים כאשר מתקיימים קשרי ידידות או קשרים חברתיים בין הרופא לבין המטופל". למרות זאת, ב-72% מהמקרים שנחקרו, היו לפרויד יחסים חוץ־אנליטיים קודמים או סימולטניים עם מטופלים. גם את הסודיות המוחלטת, שעליה כתב פרויד, הוא הפר ב-53% אחוז מהמקרים שנותחו (ברמן, 2002).
ובכל זאת, כתיבתה של אשל מתארת שהכשלים הקליניים של ביון מעוררים בה כאב ואכזבה עמוקה. מהזווית הקוהוטיאנית, ניתן להבין את הצורך בתיאורטיקן שיהווה זולתעצמי תיאורטי מואדר, ובכך יהווה יסוד לצמיחת העצמי המקצועי. אשל מחפשת דרך להצליח לשוב ולראות בביון תיאורטיקן וקלינאי חזק, בטוח, חכם, מיטיב ומכיל, העומד בסערות ובמתקפות האלימות מצד המטופלת שלו. ואילו בנרטיב של ביון, כפי שהוא מספר אותו, נשזר רצף של הטעויות שעשה. הוא סופר את טעויותיו, מסביר אותן ומציין כי "לא נעשתה עבודה אנליטית" (אשל, בתוך: פכלר, 2019, עמ' 90). הוא מתייחס לתגובתו למטופלת כ"אמירה זו יכולה כבר להיות טעות מספר שתים עשרה או עשרים.... אני מתקשה להיזכר במשהו שעשיתי עם המטופלת הזאת שלא היה טעות" (שם, עמ' 93). המטופלת של ביון ובתו פרתנופה ייחלו לזולתעצמי מותאם, מכיל ויודע כל, אך ביון לא יכול היה להיענות לצורך זה. הוא גם סרב לתת את עצמו כזולתעצמי מואדר לתלמידים שבאו ללמוד ממנו באותם סמינרים, וגם לנו, הקוראים. אני מאמינה שביון, הרווי תופת ואשמה, לא יכול היה לתת עצמו ליחס כזה, מכיוון שזה היה רחוק מדי מהאופן שבו הוא תפס את עצמו. למטופלת שלו הוא אמר שהוא רק נאלץ לנסות להתנהג כאנליטיקאי טוב, אך הוא אינו מחויב לכך. בהמשך הוא הסביר שבמציאות החיים יש "הורים גרועים וחסרי יכולת, ממש כפי שישנם אנליטיקאים גרועים ואפילו אנליטיקאים מרושעים" (שם, עמ' 120).
ביון ידע שהוא עשה טעויות מרות שעוררו מצוקה קיצונית אצל המטופלת שלו. עם זאת הוא גם ידע לעשות עם עצמו חשבון נפש. אני רוצה להדגיש כאן כי ביון ראה. הוא לא היה עיוור לטעויותיו. הוא כתב: "אני אומר שבזמן שהדבר התרחש, ההרגשה הייתה שאינני יכול לשמוע את עצמי חושב, שלא לומר לחשוב על משהו מתאים" (שם, עמ' 91). אני סבורה כי ביון, בהצגת המטופלת בסמינרים בלוס אנג'לס ובבואנוס איירס, דווקא בשנים המייצגות את הטרנספורמציה שבכתיבתו התיאורטית, היה זקוק למבטם של הנמענים על מנת לעבד את הכאוס ואת חוסר האונים שפגש הן במטופלת שלו והן בעצמו. בהתבסס על המשגתה של מירב רוט, ניתן לומר שביון חש צורך "לשבור את הראי, המשיב באופן פרדוקסלי את בבואת עיוורונו, ולהישיר מבט אל כתם העיוורון הנפשי על מנת להשיב ממנו אט אט, את פיסות האני האבודות" (רוט, בתוך: פכלר, 2019, עמ' 219).
אני חושבת על ביון, הנשאר לכוד וכלוא באטימותו, אל מול המתקפה חסרת המעצורים מצד המטופלת שלו ומול הזעקה והתביעה הנואשת של בתו התינוקת פרתנופה, היתומה מאם, והוא נושא בליבו אשמה כבדה על מותה. שתיהן שיוועו למגע, להרגעה ולנחמה, אך מול אלו ביון היה כלוא במשהו שהוא לא ידע להסביר, ושאותו הוא כינה "כישוף". רוט כתבה על נקודת העיוורון האנושית והקלינית הכרוכה בדחף להיפטר מן האחר, המעורב לדידה בכל קשר משמעותי ומערב תחושת אשמה, אשר הופכת את הדחף לרוב ללא מודע. היא כותבת על קיומם המתמיד של שני כוחות מנוגדים בכל שעה קלינית ובכל שעה מן החיים. האחד, הנובע מדחף החיים, הוא הכוח המושך לקשר, ואילו השני, מנגד, וכנגזרת של דחף המוות, מבקש להיפטר מן האחר, לא רק בגלל שהוא עלול לבגוד או להכאיב, אלא כי הוא מעמיס עלינו את אמיתות הקיום בעצם היותו, בתביעתו האומרת "הנני", ודורש מאתנו להכיר בו, להעניק לו, לדעת אותו ואת עצמנו המשתקף בפניו. וכך, מתרחשות התקפות של חיבורים ומגמות של פירוק (שם, עמ' 224—225).
הדחף להיפטר מן האחרים המשמעותיים לא נובע מכך שהם לא חשובים לנו, אלא דווקא מפני שהם חשובים לנו עד כאב. האם ייתכן שגם המטופלת וגם בתו פרתנופה תבעו מביון להעניק להן משהו שהוא חש כי אין ביכולתו לתת? הצרכים התובעניים של שתיהן הפגישו אותו עם חוסר האונים, האשמה ועם מוגבלותם של החיים עצמם ושל חייו שלו, ואולי מתוך כך נגעו באותו דחף להיפטר מן האחר המשמעותי.
עולה השאלה האם ביון שאנו פוגשים בטיפול שהוא הציג בסמינרים הוא אותו ביון שאנחנו מכירים מתוך מאמריו התיאורטיים. אני סבורה שאנו פוגשים בתיאורים אלו את ביון, שמצד אחד אטום למטופלת זועקת, נואשת, משוועת, אך מנגד, זהו ביון החותר לחקור את האמת, להתאחד עם המציאות או עם האמת המוחלטת, גם של מה שקרה בטיפול וגם של הטעויות הצורבות והשלכותיהן. אנו לא פוגשים מטפל ומטופלת מרצים, שקרנים או מתחזים, שעליהם כותב עמית פכלר בפרק "המטופל המְרַצֶה והמטפל המרוצה" (פכלר, 2019). אנו גם לא פוגשים מטפל העוצם את עיניו כלפי המשאלה, שעליה רוט כותבת, להיפטר מהמטופלת שלו (רוט, בתוך: פכלר, 2019). ביון מלמד אותנו מהן התקפות על החיבורים: אלו ההתקפות החוצצות בינו ובין יכולתו לחשוב, כמו גם בינו ובין המטופלת שלו, ובכך הוא מסייע לקוראים ולעצמו 'ללמוד מן הניסיון'.
הספר "למשש את הפיל" קורא לכולנו להתבונן באומץ על נקודות עיוורות, על טעויות ועל האזורים האפלים שאותם איננו יכולים לראות. ארובות העיניים, והיכולת לראות, הן הארובות אשר דרכן ניתן להיחלץ מהמקומות האפלים והמסֻמָאים. אשל כתבה עבורנו על אודות ראייה של מה שקשה לראות: על הראייה של ביון את טעויותיו שלו ועל ראייתה הכאובה שלה את הסדקים ואת המגבלות של ביון. ואולי בדומה לתהליך של רגרסיה לתלות, שבו המטפל צריך ללכת עם המטופל לאחור, רחוק ככל שיידרש, כדי להגיע אל הכישלון הטראומטי, תוך תקווה לחוויה מחודשת, שבו הכישלון יוכל להיחוות מחדש, עד שיימצא לו תיקון; כך גם אשל חוזרת אל הכישלון של ביון, ומתוכו בונה גשרים פנימיים המחברים מחדש את האובייקט האנליטי הפנימי שכמעט שנהרס.
כתיבתה של אשל משקפת בעיניי תהליך התפתחותי משמעותי של דה־אידאליזציה, של נפרדות ושל המעבר מהתייחסות אובייקט לשימוש באובייקט, במונחים ויניקוטיאניים. המציאות שנוצרה עם הפרסום של תיאורי המקרה בסמינרים של ביון, מצדה האחד הרסה, אך מצדה השני אפשרה גם 'הרסנות יצירתית', המאפשרת יצירה מחודשת של דמותו של ביון, ובה־בעת של חשיבה ושל קיום עצמי אותנטי של 'עפרה אשל המאוחרת', שיש בו ערך של ממש.
הערות
- מאמר זה מבוסס על הרצאתי שניתנה בערב השקה לספר "למשש את הפיל: נקודות עיוורות של מטפלים בגישה הפסיכואנליטית", שנערך מטעם התוכנית לפסיכותרפיה, מרכז אקדמי ללימודי המשך ברפואה, אוניברסיטת תל אביב, ינואר 2020.
- "למה הכישלון הזה לעזאזל? מחשבות על כישלון, עם ביון וויניקוט", בתוך: "למשש את הפיל: נקודות עיוורות של מטפלים בגישה הפסיכואנליטית", פכלר, ע., (עורך), 2019. ירושלים: הוצאת כרמל, סדרת פגישות.
מקורות
אשל, ע. (2019). "למה הכישלון הזה לעזאזל: מחשבות על כישלון, עם ביון וויניקוט". בתוך: למשש את הפיל: נקודות עיוורות של מטפלים בגישה הפסיכואנליטית. פכלר, ע. (עורך). עמ' 87—128. ירושלים: הוצאת כרמל.
ביון, ו"ר (2013/1967). ביון בלוס אנג'לס: סמינרים והדרכה (עורכים: אגואיו, ג'., מאלין, ב.). ירושלים: כרמל, 2017
ברמן, ע. (2002). "המסע הארוך: דרכו של פרויד אל שיטת הטיפול הפסיכואנליטית, דרכיה של שיטת הטיפול הפסיכואנליטית מאז פרויד". בתוך: ברמן, ע. ושמיר, א. (עורכים), הטיפול הפסיכואנליטי (עמ' 47-7). תל אביב: הוצאת עם עובד.
ויניקוט, ד"ו (1969). "חוויית ההדדיות של האם־תינוק". בתוך: הפסיכולוגיה של השיגעון (עמ' 285—294). תל אביב: עם עובד / פסיכולאנליזה, 2018
פכלר, ע. (2019). "המטפל המרצה והמטופל המרוצה: אמיתי וכוזב בחדר הטיפולים". בתוך: למשש את הפיל: נקודות עיוורות של מטפלים בגישה הפסיכואנליטית. פכלר, ע. (עורך). עמ' 129—174. ירושלים: הוצאת כרמל.
רוט, מ. (2019). "הדחף להיפטר מן האחר: נקודת עיוורון אנושית וקלינית". בתוך: למשש את הפיל: נקודות עיוורות של מטפלים בגישה הפסיכואנליטית. פכלר, ע. (עורך). עמ' 217—242. ירושלים: הוצאת כרמל.
רולניק, ע. (2019). "להקשיב לאובייקט הפסיכואנליטי הפנימי". בתוך: למשש את הפיל: נקודות עיוורות של מטפלים בגישה הפסיכואנליטית. פכלר, ע. (עורך). עמ' 41—64. ירושלים: הוצאת כרמל.
Aguayo, J. (2018). D.W. Winnicott, Melanie Klein, and W.R. Bion. "Bion: The controversy over the nature of the external object – holding and container/contained" (1941-1967). Psychoanalytic Quarterly LXXXVII: 767-807.
Bion, W. R. (1985). All My sins remembered: Another Part of a Life & The Other Side of Genius: Family Letters. F. Bion (ed.). London: Karnac, 1991.
Bion, W. R. (1968/2018). Bion in Buenos Aires: Seminars, Case Presentation and Supervision. J. Aguayo, L. Pistiner de Cortinas & A. Regeczkey (eds.). London: Karnac, 1991.
Junqueira De Mattos, J. A. (2016). Impressions of my analysis with Dr. Bion, in: H. B. Levine & G. Civitarese (eds.), The W.R. Bion Tradition: Lines of Development, Evolution of Theory and Practice over the Decades. London: Karnac Books, pp. 89-93.
Lynn, D.J. & Vaillant, G.E. (1998). "Anonymity, neutrality, and confidentiality in the actual methods of Sigmund Freud: A review of 43 cases, 1907-1939". American Journal of Psychiatry, 155:163-171.
