פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
האם כל הזוגות המאושרים דומים זה לזה אך האומללים אומללים כל אחד בדרכו?האם כל הזוגות המאושרים דומים זה לזה אך האומללים אומללים כל אחד בדרכו?
האם כל הזוגות המאושרים דומים זה לזה אך האומללים אומללים כל אחד בדרכו?

האם כל הזוגות המאושרים דומים זה לזה אך האומללים אומללים כל אחד בדרכו?

מאמרים | 6/10/2019 | 1,547

קונפליקטים סוערים, משברי אמון ובגידה, שחיקה זוגית וקשיים זוגיים נוספים מביאים אל הטיפול הזוגי זוגות אשר מערכת היחסים ביניהם נהפכה למקור של סבל מרכזי בחייהם. אנו נוטים לראות קשיים אלו כתוצר של המפגש הייחודי בין עולמותיהם האי־זוגיים והבינאישיים של בני הזוג ושל יחסי האובייקט המוקדמים שלהם. במאמר זה אציע התבוננות חלופית היוצאת מנקודת מוצא לפיה המפגש הזוגי מביא להתהוותה של "נפש זוגית", המאופיינת במנגנונים הייחודיים לה. באופן ספציפי, אציע כי נפש זוגית זו חותרת באופן לא מודע לעבר מימוש של אזורי מצוקה וקונפליקט זוגיים, ובו־זמנית – להימנעות מאזורים אלו. על בסיס תפיסה זו אציע מודל טיפול מתמקד המציב את ליבת המצוקה הזוגית במרכז השיח הטיפולי, ובכך מסייע הן בריכוך של דינמיקות זוגיות הרסניות ושינויין, והן בהנעת שינויים אלה בטווח זמן קצר יחסית. המאמר ילֻווה בדוגמאות קליניות הממחישות את הטכניקה הטיפולית המוצעת.

האם כל הזוגות המאושרים דומים זה לזה אך האומללים אומללים כל אחד בדרכו?

תצורת המצוקה הזוגית: תרומת "הנפש הזוגית" בטיפול הזוגי

מאת ד"ר שלמה זלוטניק

 

 

זוג מגיע לטיפול זוגי על רקע משבר או קושי מתמשך ביחסים. אנחנו עשויים לטפל בקונפליקט הזוגי, ולחקור את מקורותיו הן בעולמו הפנימי של כל אחד מבני הזוג והן בדינמיקה הזוגית המאפיינת את הזוג. אנחנו עשויים להתמקד במנגנוני ההגנה המאפיינים את המערכת הזוגית ולבחון כיצד השלכות, הזדהויות השלכתיות וחלוקת התפקידים הייחודיות לזוג מייצרות ומשמרות את הקונפליקט. רעיונות אלו מבוססים על ההנחה כי קונפליקט זוגי הוא תוצר של התנגשות בין הסובייקטיביו-יות של בני הזוג. לעומת זאת, במאמר זה אני מבקש לצאת מנקודת מוצא המניחה את קיומו של "שלישי זוגי" המתייחס לזוג כבעל נפש המתקיימת מעבר למפגש בין הסובייקטיביו-יות של בני הזוג.

בהתאם, אתאר את רעיון ההתכוונות הנפשית ([Berntano, 1973 [1874; ברגמן, 2003) כמניעה את הנפש הזוגית, ובאופן ספציפי אציע את "תצורת המצוקה הזוגית" כמבנה התכוונותי המארגן את חווית המצוקה הזוגית, והמציע הסבר למגוון של דינמיקות ושל קשיים זוגיים. בנוסף אדגים את החתירה הזוגית הן למימוש תבנית מצוקה אופיינית והן להימנעות הגנתית ממימוש זה, ואבהיר כיצד נטייה זו מסבירה דינמיקות זוגיות הרסניות ועמידות לשינוי. החתירה הזוגית מובנת כרפליקה אשר נוצרה מחדש בחיים הזוגיים, אך גם מהווה רפליקה של מבנים קודמים אצל כל אחד מבני הזוג. על בסיס רעיונות אלו אתאר מודל טיפול זוגי מתמקד1 הכולל גם תכנון של זמנים, תכנים ו-setting, המתאימים למגוון מצבי משבר וקושי זוגיים. המאמר ילֻווה בדוגמאות קליניות אשר ימחישו את טכניקת העבודה המתמקדת בתצורת המצוקה הזוגית.

 

הנפש הזוגית

פרויד, וזרמים פסיכואנליטיים שהתפתחו אחריו, מציעים מודלים שונים להבנת מבנה הנפש האנושית, המנחות עד היום את המתודה הפסיכודינמית. המודל המבני של פרויד, המתמקד באיד, באגו ובסופר אגו המצויים בקונפליקט, מתאר היטב את הנפש היחידנית ואת התפתחותה. אך הדומיננטיות של מבנה זה בחשיבה האנליטית עיכבה את האפשרות למחשבה על קיומה של "נפש זוגית" בעלת מבנה משלה. עם זאת, הן בכתביו של פרויד והן בכתביהם של כותבים מאסכולות מאוחרות יותר, ניתן למצוא את ניצניה של אפשרות זו.

פרויד (2002 [1911-1915]) זיהה את הנטייה הזוגית ליצירת מבנה זוגי משותף לא מודע. הוא תיאר את היווצרותה של "גלופה", תוצר של הנטיות המולדות וההשפעות הסביבתיות, אשר מביאה לעיצוב "אורחות חיי האהבה" של האדם. לצד זאת, הוא הדגיש כי גלופה זו חוזרת על עצמה שוב ושוב "ככל שהנסיבות החיצוניות וטבעם של האובייקטים של האהבה הנגישים עבורנו מתירים זאת" (שם, הדגשה שלי). בכך פרויד תיאר תהליך לא מודע שבו הגלופות שמביאים איתם בני הזוג משפיעות זו על זו. רעיון זה תואם את הידע העכשווי לגבי תהליכי הזדהות השלכתית והזדהות הפנמתית (introjective identification) המתקיימים במערכות יחסים משמעותיות כמערכת הזוגית.

רעיון ההשפעה הבין־נפשית פותח בידי ביון (2012), אשר ניסח את מודל המבנה הנפשי הסינפטי. ביון ראה את המבנה הנפשי כמבוסס על תהליכים רגשיים מודעים ובלתי מודעים, המתרחשים בחיבור התוך־אישי והבין־אישי, ושבמסגרתם עשויה להתרחש התמרה המשנה את מבנה הנפש. רעיונות התייחסותיים ובין־אישיים קידמו עוד יותר את החריגה ממודל הנפש היחידנית, בהתייחסם אל הנפש במונחים של ריבוי גרעיני או מצבי עצמי (Bromberg, 1998). גרעינים או מצבים אלו מבוססים על מבני עצמי־אובייקט המופנמים והמַבנים את העצמי, ובמובן זה "נפשות בני האדם הן תופעות אינטראקטיביות" (מיטשל, 2009), אשר מתהוות באופן תמידי במפגש עם אובייקטים משמעותיים.

רעיונותיהם של הכותבים שהוצגו לעיל מתייחסים אל מבנה הנפש היחידנית, ומתארים כיצד היא משתנה ומתעצבת במפגש עם אובייקטים משמעותיים. אוגדן (1994), אשר טבע את המונח "השלישי האנליטי", הציע התבוננות נוספת בהתרחשות האפשרית במפגש עמוק בין שני סובייקטים. הוא התייחס לשלישי אנליטי הנוצר במפגש הטיפולי, כאל "סובייקטיביות שלישית... תוצר של הדיאלקטיקה הייחודית הנוצרת על ידי (ובין) הסובייקטיביות הנפרדת של האנליטיקאי וזו של המטופל במסגרת האנליטית" (שם). בכך הניח אוגדן, להצעתי, את הבסיס לחשיבה על סובייקטיביות נוספת ונפרדת הנוצרת במרחב ייחודי הנוצר בין שני אנשים המקיימים קשר רגשי ייחודי.

שזירת רעיון השלישי האנליטי והתפיסות המצביעות על אופייה האינטראקטיבי של הנפש מעלה השערה לגבי אפשרות היווצרותה של נפש זוגית. ניתן לראות נפש זוגית זו כ"שלישי" הנוצר במפגש האינטימי והאינטנסיבי המאפיין את הקשר הזוגי, והמבוסס על מבנים ומנגנונים מנטליים אינטראקטיביים, אשר מתארגנים ומתעצבים במסגרת מפגש זה; את המבנים והמנגנונים הללו אתאר בהמשך המאמר. כך נוצרת נפש זוגית "חדשה" או התארגנות רגשית לא מודעת, שהיא חלק מהזוגיות. בהמשך לתפיסה זו, אציע כי כפי שקשיים נפשיים אישיים קשורים בתופעות ובמבנים מנטליים וביחסים ביניהם (למשל, קונפליקט בין חלקי עצמי או בין איד לסופר אגו), כך קשיים זוגיים נובעים לא רק מקונפליקטים זוגיים אלא מתופעות מנטליות המאכלסות את הנפש הזוגית. בהקשר זה אתאר תחילה את רעיון ה"התכוונות" (אינטנציונליות) שהציע הפילוסוף פרנץ ברנטנו, ואת זווית הראייה שהוא הציע להבנת החוויה הנפשית. לאחר מכן אתאר את פעולתה הייחודית של ההתכוונות בנפש הזוגית, ואת האופן שבו היא מניעה ומבהירה את מוקדי הקושי הזוגי.

 

התכוונות, או: הנפש – תוצר העבר או נטייה עתידית?

בשלהי המאה ה-19 הציע הפסיכולוג והפילוסוף פרנץ ברנטנו ([1874] 1973) כי "התכוונות" היא המבחינה בין התופעות המנטליות לתופעות הפיסיקליות: בעוד שהתופעה הפיסיקלית מתקיימת לכשעצמה, התופעה המנטלית היא תמיד בעלת ייחוס והתכוונות לדבר או למושא שמחוץ לה (למשל: מחשבה על-, ציפייה ל-, עניין ב-). במובן זה התופעה המנטלית מהווה חלק משמעותי במהות חשיבתו של הסובייקט. הפילוסוף הוסרל (אצל: ברגמן, 2003), אחרי ברנטנו, פיתח רעיון זה והציע כי ההתכוונות לא רק מְכוֹנֶנֶת את האובייקט שאליו היא מְכֻוֶּנֶת, אלא גם מְכֻנֶנֶת על ידו. בהתאם, רעיון ההתכוונות מציע זווית ראיית שונה על מבנה הנפש ועל הגורמים המניעים אותה לעומת התפיסה האנליטית הקלאסית של ראשית הפסיכואנליזה.

החל מהתיאוריה הפרוידיאנית, דרך תיאוריות של העצמי ויחסי האובייקט ועד לתיאוריה ההתייחסותית בת־זמננו, נעשו ניסיונות להתייחס אל הנפש ולחקור אותה מפרספקטיבה המדגישה את העבר הממשי, ההתייחסותי והתוך־נפשי של הפרט, ואת האופנים שבהם היבטים אלו מעצבים את החוויה הנפשית. ברנטנו, לעומת זאת, הציע כי בבואנו לחקור את התופעה הנפשית עלינו לצאת מנקודת מבט טלאולוגית, המתמקדת בנטייה הנפשית ובכיוונה העתידי דווקא.

בהתאם, אבקש להציע כי נקודת מבט זו מאפשרת לחשוב על ההתכוונות הנפשית כמניעה את הנפש בשני אופנים: כהיבט נפשי החותר למימוש ולהוצאה לפועל של ההתכוונות, וכהיבט המשפיע על האופן שבו הפרט מפרש אירועים. בהיבט של המימוש, ההתכוונות הנפשית חותרת למימושה באמצעים נפשיים והתנהגותיים שונים. כך למשל, בעוד שהגישה הפסיכואנליטית הקלאסית תתמקד בחוויות העבר וביחסים אשר הביאו להיווצרותה של פוביה למשל, נקודת המוצא ההתכוונותית תבחן לאן "מושכת" הפוביה את הנפש ותציע, למשל, כי הפוביה משרתת התכוונות או נטייה נפשית לעבר חולי, הימנעות וכן הלאה.

בהיבט הפרשני, ההתכוונות תעצב את נטייתו של הפרט לפרש אירועים שונים בהתאם להתכוונות המניעה אותו. סטולורו ואטווד (2003) הציעו חלוקה של הלא מודע לשלושה אזורים: הלא מודע הפרה־רפלקטיבי, הלא מודע הדינמי, והלא מודע הבלתי מתוקף. מבין השלושה, הלא מודע הפרה־רפלקטיבי מכיל "עקרונות מבנים ומארגנים" המעצבים את אופן החוויה של הפרט (למשל: נטייה לפיצול של חוויות רגשיות מסוימות). במונחיהם של סטולורו ואטווד ניתן לחשוב על ההתכוונות כאחד העקרונות המארגנים המעצבים את הנפש. כך למשל, התכוונות נפשית לא מודעת לבדידות יכולה לגרום לפרט לפרש מגוון מצבי חיים (שכחת יום הולדת, צורכי נפרדות של בת מתבגרת, קשרים חברתיים של בת הזוג) כמאמתים או כמממשים חוויה זו. באופן זה, ההתכוונות פועלת כנבואה המגשימה את עצמה ברמה הנפשית והבינאישית.

באופן טבעי, הנפש אינה מכילה התכוונות יחידה אלא מגוון רחב ועשיר של התכוונויות או נטיות נפשיות. התכוונויות אלו נובעות ממקורות נפשיים שונים ונעות זו לצד זו באופן מתמשך, לכאורה מתוך אינרציה פנימית, וכך, למשל, עשויות להתקיים בנפש בו־זמנית התכוונויות לעבר נפרדות, סימביוזה, אינטימיות, הימנעות, ביטחון, ריגוש וכן הלאה, כאשר הדומיננטיות של כל אחת מההתכוונויות בחתירתה למימוש משתנה תמידית2. בהתאם, הנפש מונעת באמצעות מגוון של התכוונויות, אשר עשויות לקיים ביניהן יחסים שונים: במקרים מסוימים ההתכוונות תנוע ללא התנגדות, אך במקרים אחרים תנועתה "תתנגש" עם התכוונויות סותרות (למשל, דחף תוקפני או מיני שמקורו באיד ייתקל בהתכוונות הגנתית או מנוגדת לו מכיוון הסופר אגו או ייצוג המציאות). כמו כן, ההתכוונויות הנפשיות השונות נמצאות תמיד ביחסים דיאלקטיים עם היעדרן. אוגדן (2003) הדגים יחסים דיאלקטיים באנלוגיה ליחסי יום ולילה המקיימים ושוללים זה את זה, וכך מכוננים זה את זה (ללא היום, לא תהיה משמעות ללילה ולהיפך). בדומה, הן להתעוררותה של התכוונות נפשית והן להיעדרה יש משקל בעיצוב המבנה והחוויה הנפשית.

כך למשל ניתן לחשוב על ההבדל בין פעוט בן שנתיים המונָע מהתכוונות לעצמאות ולנפרדות לעומת פעוט המוכוון לסימביוזה. היחסים הדיאלקטיים המקיימים את ההתכוונויות הנפשיות השונות מקנות לנפש את נפחה ולכן גם את ממשותה: כפי שתורן המתוח באמצעות שניים או יותר מיתרים מאפשר הקמת אוהל, כך ה"משיכה" הדיאלקטית בין ההתכוונויות מקנה לנפש את "צורתה" הייחודית, ולכן גם את חווית הממשות הסובייקטיבית. עוצמת ההתכוונויות והישנותן מעצבות אף הן את מבנה האוהל־נפש ומקנות לו נפח אשר מבסס את תחושת הממשות הסובייקטיבית (שם).

לסיכום, רעיון ההתכוונות של ברנטנו מאפשר, להצעתי, התבוננות בחוויה הנפשית לא רק במונחי השפעות העבר וביטוייהן בהווה, אלא מזווית ראייה המדגישה כיצד התכוונויות נפשיות שונות – או היעדרן – מעצבות את מבנה הנפש הן מבחינת נטייתו הפרשנית של הפרט והן מבחינת האופן שבו הוא "נדחף מבפנים" למימוש התכוונות במגוון דרכים.

בהמשך להנחה בדבר קיומה של נפש זוגית, אציע גם כי רשת ההתכוונויות הדיאלקטיות המהוָוה מבנה מנטלי בלתי מודע מעצבת לא רק את הנפש הפרטנית אלא גם את הנפש הזוגית. עם זאת, מאחר שהנפש הזוגית נוצרת במפגש שבין שני סובייקטים ולא בתוך נפשו של הפרט היחיד, אבקש להציע כי ההתכוונויות הפועלות בה פועלות באופן ייחודי, ושונה, מאופן פעולתן בנפש הפרטנית.

 

התכוונות בנפש הזוגית: מקונפליקט זוגי להתכוונות זוגית

היחסים הזוגיים מפגישים בין המבנים המנטליים ההתכוונותיים והבלתי מודעים של בני הזוג, כשמפגש זה משפיע על ההתכוונויות של הפרט בזוגיות (למשל התכוונות להימנעות ה"מתרככת" במפגש עם התכוונות לאינטימיות מיטיבה). אך מפגש ההתכוונויות משפיע גם ברמת הנפש הזוגית, המתהווה כ"שלישי" זוגי במפגש בין בני הזוג. מפגש זה עשוי ליצור נטיות זוגיות משותפות, אשר ייטו את אופי הנפש הזוגית ואת התנהלותה.

כך למשל התכוונותו של כל אחד מבני הזוג ליצירת אינטימיות בדרכו הייחודית (מיניות, שיתוף, תלות, השתלטות וכד') תַּבנה את סגנון האינטימיות הייחודי לזוג, ואילו התנגשות בין התכוונויות סותרות של בני הזוג עלולה להביא לקונפליקט. לדוגמה, כאשר אחד מבני הזוג מוּנַע מתוך התכוונות לקרבה ולאינטימיות והאחר – מתוך התכוונות לתחושת הישג, עשויים להיווצר חיכוכים סביב ארגון אורחות החיים והמשאבים הזוגיים של בני הזוג.

דוגמה אחרת היא מפגש בין בני זוג אשר כל אחד מהם חותר בדרכו להימנעות מאינטימיות, העשוי לייצר דווקא נפש זוגית המונעת מתוך התכוונות ליצירת מערכת סימביוטית: האימה שלה מפני אינטימיות, המוּנעת בבסיסה מתוך פחד מפני עימות מצמית, פוגשת בניסיונו הנואש של בן זוגה להימנעות מאינטימיות כדי להימנע מחוויית חוסר מוּבָנוּת. נטיות חזרתיות אלו חוברות בנפש הזוגית ומוצאות את "פתרונן" באמצעות יצירת נפש זוגית המאורגנת באופן סימביוטי, על אף רמות הקרבה הנמוכות יחסית המאפיינות אותה. כך, בדומה לשלם הגדול מסך חלקיו, מפגש ההתכוונויות בנפש הזוגית מייצר נפש זוגית השונה מסך ההתכוונויות המאפיינות את בני הזוג.

יתר על כן, ברצוני להציע כי אזורי הקונפליקט והמצוקה המורכבים והמאתגרים ביותר, העומדים בבסיסם של קשיים זוגיים עמוקים ועמידים, קשורים בהתארגנות זוגית התכוונותית לא מודעת, המַבנָה את העקרונות מארגני החוויה של הזוג.

הנפש הזוגית היא התפתחות מאוחרת וחלקית לסובייקטיביות הפרטנית של כל אחד מבני הזוג, ובמובן זה אינה מעוגנת במבנה אישיותי מוצק בדומה לנפש הפרטנית. בהתאם, נפש או סובייקטיביות זוגית זו, פגיעה יותר לשימוש במנגנונים פרימיטיביים ועוצמתיים של השלכה, הזדהות והזדהות השלכתית, המאפשרים להתכוונויות לא מודעות לנוע ללא הפרעה ולחתור למימוש המבנה ההתכוונותי של אזורי מצוקה, כמיהה וקונפליקט. תנועה ללא הפרעה יחסית כזו מתאפשרת גם מאחר שהתנגדויות כגון הדחקה, השלכה או הכחשה מטעם אגו או סופר אגו זוגי, אינן בנויות די הצורך בנפש הזוגית.

כאמור, ההתכוונות הנפשית של הפרט נוטה להיתקל בהתנגדויות חיצוניות (למשל, אילוצי המציאות, התכוונות שונה של בן זוג) או בהתנגדויות פנימיות הנוצרות במפגש עם התכוונות סותרת או עם ייצוגי המציאות (למשל דחף או נטייה לפיצול, הנבלמים אל מול בוחן המציאות). במצבים אלו נוצרים בדרך כלל מצבי קונפליקט או תקיעות, שאיתם הפרטים נאלצים להתמודד. אלא שהנפש הזוגית מהווה אזור ביניים מובחן, המתקיים מעבר לסובייקטיביו-יות הנפרדות של בני הזוג, ומתאפשרת בו תנועה אשר אינה מתאפשרת בנפש הפרטנית.

זאת ועוד, בנפש הזוגית פועלים מנגנוני פיצול והזדהות השלכתית עוצמתיים, המאפשרים להתכוונויות מסוימות לפעול ללא התנגדות. חלקים נפשיים קונפליקטואליים יכולים להיות מפוצלים, מושלכים ומיוצאים אל בן/בת הזוג מבלי שיפגשו התנגדות תוך־אישית, ובכך לעצב נטייה זוגית התכוונותית מכוונת־מימוש של אזורים נפשיים אלו. כך, הנפש הזוגית אינה מובנית ומונעת בידי יחסי קונפליקט וויסות הדדי בין איד, אגו וסופר אגו, אלא באמצעות מבנה המבוסס על תהליכי פיצול והשלכה צולבים, הנעים בסובייקטיביות הזוגית ללא התנגדות תוך אישית.

כך לדוגמה התכוונות של הפרט להימנעות מקשר תייצר לא פעם תקיעות וקונפליקט פנימי (תחושת פגימות) או חיצוני (לחץ חברתי) אשר יגרו את הפרט לפעולה. בנפש הזוגית, לעומת זאת, התכוונות זו עשויה להשתמר ולהתקבע דרך התנהגות מרחיקה באופן לא מודע (אגרסיביות או תלותיות, למשל), אשר תדחק את בת הזוג לקבל על עצמה את תפקיד הנמנעת־מונעת קשר. כך, ההתכוונות להימנעות מקשר תישאר בנפש הזוגית ותעצב את החיים הזוגיים מבלי שהפרט יצטרך להתמודד עם השלכותיה (קונפליקט או תקיעות): ההתכוונות תמשיך להתקיים במעין ואקום המאפשר תנועה ואינרציה אינסופית, בהתאם להנחתו של גליליאו לפיה "גוף הנע בלי התנגדות ינוע לעד".

 

דוגמה קלינית

עירית ועופר פנו לטיפול בעקבות בגידות חוזרות ונשנות של עירית לאורך שנות נישואיהם. עופר הרוס, לא מוצא את נפשו. מצד אחד הוא קשור בעמקי נשמתו לעירית, ומצד שני כאב הבגידה צורב בנשמתו. עירית מצהירה על אהבתה, לתחושתו של עופר באופן כן, ועם זאת הוא אינו יכול לעכל את הפער בין הצהרות המחויבות והנאמנות כלפיו לבין העובדות, מאחר שמצב זה מתרחש כבר שנים במעגלים חוזרים. עופר חושב שהם זוג החי במצב מסויט – לא לבלוע ולא להקיא – במין מופרעות זוגית. כל פעם שהוא מגלה בגידה נוספת, הוא נשבע לעצמו לפרוש מהזוגיות, אולם כל פעם מחדש הוא מִתרצה, ומקווה שזו הייתה הפעם האחרונה.

התבוננות בהיסטוריה האישית והזוגית חשפה באופן הדרגתי כיצד נסיבות העבר הביאו להתגבשות של התכוונות זוגית המייצרת כפילות בין אהבה ובגידה, ובין מחויבות ונטישה. אביה של עירית עזב את הבית כאשר הייתה ילדה צעירה, על רקע בגידה שלו באימה, והפך מדמות אהובה לדמות מורחקת ושנואה עליה ועל אימה האהובה. עופר מצידו גדל בצילה של התחושה לפיה אימו, על אף מסירותה ואהבתה, מעדיפה את אחיו על פניו.

במהלך הטיפול נחשף גם שבזמן שהות מקצועית בחו"ל נקלעה עירית למפגש סוער ומרגש שלכד את נפשה ויצר מחדש את הפיצול שבתוכו היא גדלה: מצד אחד אהבה מרוחקת ואסורה ומצד שני אהבה עמוקה המתאפיינת בהכרה ובמחויבות. העובדות הקליניות המתוארות הן בלתי נתפסות לכאורה תחת הנחת הנפש הפרטנית: אם היא נאמנה, איך היא בוגדת?! התבוננות בנפש הזוגית אפשרה הבנה נוספת של הדינמיקה הפרטנית והזוגית של עירית, כאשר עופר נהפך מושא לפיצול הקיים אצלה. וכך הנפש הזוגית לא רק אפשרה, אלא גם שימרה את המבנה הנפשי הזה אצל עירית, כמימוש זוגי של התכוונות לכפילות בין אהבה ובגידה.

כך, הבנת הזוגיות כשלם הגדול מסך חלקיו, מאפשרת לבני הזוג לשחזר ולעבד את האפשרות ששתי האהבות יכולת להישמר יחד, ואינן בהכרח הורסות האחת את השנייה. בכך הנפש הזוגית מאפשרת שחזור והחייאה של "כפילות אהבות". זאת ועוד, בשלב מתקדם של הטיפול ולכאורה לא כהתפתחות של השיח הטיפולי המתואר, התברר שנישואיו הראשונים של עופר, בטרם הכיר את עירית, הסתיימו על רקע בגידה מפתיעה שלו בבת הזוג הראשונה שאותה תיאר כ"מלאך". נישואים ראשונים אלו היו "נפלאים", ומכריו של עופר התקשו להבין את בחירתו לעזוב "אישה נפלאה" כזו. ואולם בפועל הוא לא הרגיש כל עניין או תשוקה כלפיה. רק הזוגיות החדשה, שבה נוצרה התכוונות זוגית משותפת לשימור המצב של בגידה־אהבה, ביססה אצל עופר תחושה של מימוש, תשוקה ומשמעות.

בגישה זו, לפיכך, קשיים זוגיים אינם מובָנים רק כקונפליקט בין שני סובייקטים, אלא כאחד מביטוייה ההתכוונותיים של הנפש הזוגית. כך לדוגמה, קונפליקטים הנוצרים על רקע התנגשות בין צורכי הקריירה של שני בני זוג וורקוהוליים, עשויים להיות מובָנים לאו דווקא כמאבק בין שני סובייקטים החותרים לקבלה ולהכרה מהאחר, אלא גם כביטוי לנטייתה ההתכוונותית של הנפש הזוגית להימנע מאינטימיות, באמצעות שקיעה לקריירה ולעימותים הנוצרים סביבה.

התבוננות בקשיים הזוגיים כמוּנעים באמצעות נטייה זוגית התכוונותית החותרת למימוש, היא נקודת מבט חלופית, המשלימה את זווית הראייה הפסיכואנליטית הקלאסית, אשר מתמקדת באופנים שבהם ההווה הזוגי הוא תוצר של מפגש בין שני סובייקטים המופעלים באמצעות אירועי העבר.

כעת אתאר מבנה נפשי התכוונותי שאותו אני מכנה "תצורת המצוקה הזוגית", אשר מציע נקודת מבט ייחודית להבנת קשיים זוגיים.

 

הקונפליקט הזוגי כהתכוונות לעבר החייאת המצוקה – והימנעות ממנה

מצוקה זוגית נתפסת פעמים רבות במונחים של קונפליקטים, צרכים ושחזורים לא מודעים של הפרט, הבאים לידי ביטוי ב"תסמינים" זוגיים, ובהם: עימותים, ניכור, בגידות וכן הלאה. אלא שתפיסת הישות הזוגית כמונעת בידי נפש שלישונית, המאופיינת בהתכוונויות הייחודיות לה, מעלה את האפשרות שגם הקשיים הזוגיים מוּנעים באמצעות מבנים אלו. באופן ספציפי, אני מבקש להציע כי בנפש הזוגית קיימת התכוונות למימוש של אזורי מצוקה לא מעובדים, ואלו באים לידי ביטוי בקשיים ובקונפליקטים זוגיים. את ההתכוונות הזו אני מכנה "תצורת המצוקה הזוגית".

במאמר אחר (זלוטניק, 2019) הצעתי כי באמצעות חשיבה ראשונית ולא מודעת אנו נוטים לאחד את המגוון החווייתי שלנו, כך שאירועים היוצרים חוויה רגשית דומה מקוטלגים תחת "כותרת" אחת (למשל: מגוון חוויות של חוסר התאמה הורית עשויות להתהוות לכדי קטגוריית סובייקטיבית אחידה של "היעדר אהבה", "פגיעות" או "בדידות"). ניתן להבין זאת כנטייה להאחדה ולקטלוג של אירועים משמעותיים אצל הפרט, ובהם הנטייה לבניית אב־טיפוס סובייקטיבי של מצוקה. במרבית המקרים, התגבשות אב הטיפוס של המצוקה ילֻווה בהתגבשות של דפוס הגנה מרכזי, המכוון להימנעות מחוויית המצוקה.

כך למשל, הסובייקט המארגן את מצוקתו בתבנית של נטישה, עשוי לפתח התכוונות הגנתית של הימנעות או של ריצוי. ואילו סובייקט שמצוקתו מאורגנת בתבנית אופיינית של חוסר ערך עשוי לפתח התכוונות הגנתית לעבר גרנדיוזיות ונרקיסיסטיות.

בהתאם לתפיסה זו הצעתי את "תצורת המצוקה" כמבנה הכולל אב־טיפוס המעצב את חוויית המצוקה האישית, וכאסטרטגיה ההגנתית הננקטת מולה. תצורת המצוקה המתהווה בנפש מתפקדת כמבנה התכוונותי, אשר בדומה להתכוונויות נפשיות אחרות, משפיעה על הנפש הן ב"דחיפה" שלה לעבר מימוש ההתכוונות והן בעיצוב נטייתו הפרשנית של הפרט בהיבטים הנוגעים לחוויות מצוקה.

בהיבט המימוש, תצורת מצוקה כמבנה התכוונותי פועלת כמנגנון של חזרה כפייתית (פרויד, אצל: קרנברג, 2009) המניע את הנפש למימוש ולהחייאה של תבנית המצוקה המוכרת. כך למשל, אדם שתצורת המצוקה שלו מתארגנת לכדי כאב כרוני של בדידות ושל חוויית דחייה, עלול לפעול באופן התכוונותי לא מודע שייצור ושייגרה חוויות של ריצוי בהיבטי חיים שונים. במקביל עשויה להתגבש הגנה מרכזית של ריצוי, אשר תביא גם היא ליצירת דחייה (למשל, מתוך תגובת הסובבים לחוסר האותנטיות הנובע מההתנהגות המרצה). זוהי דוגמה לאופן שבו מתממש מבנה התכוונותי של המצוקה.

בהיבט הפרשני, ההתכוונות לעבר תצורת המצוקה מתבטאת בכך שהמטופל מארגן ומפרש באופן לא מודע אירועים שונים במונחי אותה תצורת מצוקה. לדוגמה, אירוע מעורר מצוקה כנזיפה של מנהל מתפרש כנרטיב של נטישה ושל דחייה עבור סובייקט מסוים, וכנרטיב של חוסר ערך עבור סובייקט אחר. תבנית המצוקה של כל אחד מהסובייקטים, אשר התעצבה על סמך הנטיות האישיות ונסיבות החיים שלהם, מביאה לארגון הפרשני של האירוע מעורר המצוקה באופנים שונים.

הרעיון המרכזי העומד מאחורי תצורת המצוקה תואם את הרעיונות של כותבים מתחום הטיפול הדינמי קצר המועד (מאן, ספנאוס, מאלאן, דבנלו), אשר הצביעו על הנטייה הנפשית לגיבוש של "כאב מרכזי" או "כאב כרוני", המלווים בדפוס הגנתי מרכזי, וה"לוכדים" מגוון חוויות ואירועים מעוררי מצוקה. אולם כותבים אלו לא הרחיבו לגבי הנטייה ללכוד או לארגן באופן זה מגוון אירועים בנפש, וודאי שלא הציעו תיאור של המתרחש בנפש הזוגית בהקשר זה.

בהנחה כי הנטייה לארגון מצוקה בתבנית אחידה ומופשטת של כאב ושל הגנה טיפוסיים היא נטייה נפשית מרכזית, ניתן לשער כי גם הנפש הזוגית מפתחת דרך אופיינית לארגון אירועים המהווים זרז למצוקה במערכת הזוגית ומסמנים את הכאב הזוגי (למשל, ארגון קונפליקט או קושי זוגי לחוויה של "נטישה", "נתק", "השתלטות" וכן הלאה). כל זוג מפתח ומעצב תצורת מצוקה ייחודית לו, אשר מופעלת לנוכח מצבים היוצרים תחושת מצוקה. זוהי הסיבה לכך שאנו עדים לנטייה החזרתית של הקונפליקטים הזוגיים: ההגנה המרכזית כנגד הכאב המרכזי הופכת להיות נבואה שמגשימה את עצמה, כך שהטריגרים ותכני המריבות משתנים ממריבה למריבה, אך ליבת הכאב וההגנה ממנו אינן משתנות, ואנו מפרשים שוב ושוב פירושים בנוסח "המריבה הייתה סביב השאלה אצל מי תעשו את החג, אך בעצם רבתם (שוב) על השאלה מי יקבל מענה לצרכיו ומי יצטרך לוותר עליהם".

מנקודת מבט המתמקדת בתצורת המצוקה הזוגית נוכל להוסיף לפירוש זה כי המריבה מהווה ביטוי מוחשי וקונקרטי לכאב מרכזי של חוסר נראות, שאותו בני הזוג פוגשים שוב ושוב באופן פרטי ובקשר הזוגי. בדרך כלל אנו נוטים לחשוב על ביטויים חזרתיים אלו כביטוי להתנגשות בין צרכים סובייקטיביים או כמימוש החזרה הכפייתית של אחד מבני הזוג (למשל, הילדה שלמדה לבטל את צרכיה לנוכח חוסר פניות ההורים ובוחרת בבגרותה בן זוג המבטל גם הוא את צרכיה). לצד זאת, זווית ראייה נוספת, לא סותרת ואף מרחיבה, היא כי הקונפליקט הוא תוצר של התכוונות בו־זמנית למימוש תצורת המצוקה ולהימנעות הגנתית ממנה – התכוונות חזרתית אשר המתח הדיאלקטי בין "מיתריה" מעצב או מעצב מחדש את מבנה הסובייקטיביות – אוהל־הנפש – הפרטנית והזוגית.

ההתכוונות הזוגית לעבר החייאת המצוקה נובעת מהצורך של בני הזוג לשוב אל ליבת המצוקה מתוך כמיהה לשינוי בליבה זאת, וכך נוצר מעין מנגנון של חזרה כפייתית שבו בני הזוג מוצאים את עצמם נדחפים שוב ושוב לדפוסי התנהגות ותקשורת המעוררים למרבה האכזבה את חווית המצוקה.

בולאס (2011) הציע כי "אפשר לקשור את תחושת הגורל אל מושג העצמי הכוזב ואל הרעיון של ויניקוט בדבר חיים תגובתיים (reactive living). ואדם כזה, המתוסכל מעומק הווייתו והתייחסותו, ישליך על האובייקטים הפנימיים שלו היבטים מפוצלים של עצמי זה. וכך יעניק לאובייקטים הפנימיים עוד כוח לחרוץ את גורל חייו". כלומר, בולאס מציע כי החוויה הטראומטית מייצרת עצמי כוזב הגנתי, אשר טיב הגנותיו מביא לשחזור ההיבט הטראומטי. כך, למשל, עצמי כוזב המאופיין בדפוס סכיזואידי־מסתגר אשר התפתח לנוכח חודרנות הורית, יגרה גם בשלבי חיים מאוחרים, למשל בקשר הזוגי, תגובות סביבתיות חודרניות אשר ישחזרו את החוויה הטראומטית בתוך הזוגיות, כמנגנון של חזרה כפייתית.

באופן דומה, אני מבקש להציע כי הן בנפש הזוגית והן בנפש היחידנית קיימת נטייה התכוונותית ליצירת מפגש עם החוויה הטראומטית. במקביל, ובאופן פרדוקסלי, ההתכוונות הזוגית להימנעות ממצוקה נובעת מרצונם המובן והכן של בני הזוג להימנע מסבל, ומתבטאת בהגנות שבהן נוקטים בני הזוג כדי שלא לחוות את ליבת מצוקתם. נטייה זו להימנעות ממצוקה מתקיימת באופן מפוצל אנכית (קוהוט, 2004) מהמערכת הזוגית המודעת, המאופיינת בחשיבה שניונית. כך, נוצרת התכוונות או תנועה זוגית מפוצלת אנכית, המקיימת דיאלקטיקה לא מודעת בין הימשכות אל- לבין התגוננות מפני- חווית המצוקה הזוגית המרכזית. דיאלקטיקה זו מבנה את הנפש הזוגית במודל הנפש־אוהל, ולכן מבנה גם את הדינמיקות והדפוסים הזוגיים.

כך למשל, תצורת מצוקה זוגית המאופיינת בחוויה זוגית של יחסים סדו־מזוכיסטיים עשויה להיחוות כבלתי נסבלת עבור בני הזוג ולכן להיות מפוצלת ומנותקת מהנפש הזוגית, ובו־בזמן גם מרתקת ומושכת ביותר. בני הזוג ייוותרו בלתי מודעים, עקב הפיצול, לאופן שבו אירועים מעוררי מצוקה כמו קונפליקטים או פער בצרכים מוכוונים, דרך הנטייה התכוונותית הזוגית, לדינמיקה סדו־מזוכיסטית. בעוד שהחוויה הזוגית המודעת והמנוסחת מילולית של בני הזוג תתמקד למשל בתלונה על "מריבות חוזרות על שטויות", ההתכוונות הלא מודעת תכלול הן חתירה אל מימוש הדינמיקה הסדו־מזוכיסטית והן התגוננות מפניה, למשל דרך הימנעות מאינטימיות.

לדוגמה, עודד ואיריס, זוג נשוי בשנות ה-40 לחייהם, הגיעו לטיפול על רקע ריבוי קונפליקטים, חיכוכים ומאבקים יומיומיים, ומתוך תחושה של שחיקה זוגית. בטיפול ניתן היה לזהות כי ויכוחים על דברים של מה בכך (מי יסיע את הילדים, מי יירד לקנות חלב) מייצרים למעשה דינמיקה סדו־מזוכיסטית של מכניע־מוכנע. הדרך שבה בני הזוג נמנעו מאזורים אלו הייתה באמצעות נסיגה והימנעות מאינטימיות, אשר בתורם הביאו לשחיקה ולריחוק מזה ולחיבורים מחודשים דרך חיכוכים סדו־מזוכיסטיים מזה, וחוזר חלילה. זיהוי דפוס זה בטיפול אפשר לבני הזוג לחקור את משיכתם האישית והזוגית להיבטים סדו־מזוכיסטיים בנפשם, ודרך הבנה זו, לרכך את הגנת ההימנעות ולבסס דפוסי תקשורת וקשר אשר אינם מבוססים על ליבה סדו־מזוכיסטית.

ניתן לראות, אם כן, כי הנפש הזוגית מוּנעת בידי מבנים פרה־רפלקטיביים בלתי מודעים, שהם בעלי נטיות התכוונות שונות. הדיאלקטיקה שבין משיכה אל חווית המצוקה האופיינית לבני הזוג וההימנעות ממנה מגולמת בתצורת המצוקה הזוגית, אשר על בסיסה נוצרות דינמיקות זוגיות המלוות במקרים רבים בסבל ובקושי זוגי. כך, ניתן לדמות את תצורת המצוקה הזוגית ו/או הפרטנית להר מושלג שממנו מתפצלים בקיץ זרמים הזורמים מטה בזרזיפים, מצטרפים לנחלים או נקווים כמעיינות: ההתכוונות הזוגית המכוונת להחייאת חווית המצוקה הראשונה והעמוקה מניעה את המערכת הזוגית אל מימוש המצוקה, אל מקווה/מבנה, אשר מהווה גם מקור של תקווה (מאחר שהוא נושא עימו את האפשרות לשינוי ולהתמרה של חווית המצוקה או של ההתכוונות הראשונית), וגם, בו־זמנית, אמצעי להימנעות מחווית המצוקה, אשר מונעת מבני הזוג להיות ערים להתכוונות הפנימית המניעה אותם, והמלווה בדפוסים הגנתיים שהם לא פעם הרסניים.

בהתאם לתפיסת הקושי הזוגי כביטוי של התכוונויות בלתי מודעות למימוש ולהימנעות מתצורת המצוקה הזוגית, אציע גם מודל טיפולי דינמי מתמקד, אשר מכוון לזיהוי, להגמשה ולטרנספורמציה של תצורה זו.

 

טיפול זוגי מתמקד בתצורת המצוקה הזוגית

לאור (2004) טבעה את המונח "טיפול ממוקד תחום בזמן", והתייחסה לזמן התחום כמיכל פעיל במובנים ביוניאניים, כלומר הפועל על התהליך הטיפולי, כאשר התהליך מהווה את המוכל. תחת השראה זו, אציע להתייחס לטיפולים אשר אינם תחומים רק במשך הזמן של הטיפול אלא גם – או רק – בתצורת המצוקה הזוגית. תצורת המצוקה, כנושא חי המתפתח והמסתמן כחלק מהטיפול, מהווה מיכל פעיל עבור התהליך הזוגי והפרטני שעוברים בני הזוג בטיפול. כך, אני מציע במאמר זה מודל טיפול דינמי זוגי, אשר אינו תחום בזמן בהכרח, אלא תחום בתהליך התמקדות נושאית: בתצורת המצוקה הזוגית.

מודל טיפול זה מכוּון להתחקות אחר התפתחות האופן שבו הנפש הזוגית תוחמת ומארגנת מבלי דעת את המצוקה, ואחר ההתכוונויות הנפשיות־זוגיות הן למימוש תצורת המצוקה הזוגית והן להימנעות הגנתית ממימושה. תהליך זה מאפשר עיבוד של תצורת המצוקה הזוגית והגמשתה, באופן שמביא הן לצמצום הנטייה ההתכוונותית האוטומטית לעבר מימושה והן לצמצום השלכותיה השליליות של ההתכוונות להתגונן מפניה. כמו כן, ניהול הטיפול כטיפול הממוקד בליבת המצוקה הזוגית מהווה פעמים רבות זרז יעיל להנעה של התהליך הטיפולי, ומסייע לבני הזוג במצבים שבהם נדרשת קבלת החלטות מהירה יחסית.

בשלב המוקדם של הטיפול, ההקשבה לקשיים הזוגיים תיעשה מפרספקטיבה המכוּונת לאתר הן את אב־טיפוס המצוקה הזוגית והן את אב־טיפוס המצוקה האישית של כל אחד מבני הזוג. זאת תוך התבוננות באופן שבו מגוון אירועי המצוקה השונים מצביעים על, ומַבנים את, חווית המצוקה הזוגית. כך, השיח הטיפולי נע בין הקוטב המופשט והאחיד המאפשר המשגה יעילה ותקשורתית של תצורת המצוקה הזוגית, לבין הקוטב הקונקרטי והמרובה, המתגלם בביטוייה השונים והמוחשיים של תצורת המצוקה בחיים הזוגיים. כך למשל, שלב זה יאפשר לזהות כי מֵעֵבר למגוון הנושאים והקשיים העולים בעימותים הזוגיים, בני הזוג חוזרים שוב ושוב דרך המריבות לחוויית מצוקה זוגית מרכזית, של היעדר היענות לצרכים, של חודרנות, של השפלה וכן הלאה.

לאחר מכן, ליבו של הטיפול המתמקד הוא בחינה דינמית מתמשכת של ההשערה המתפתחת בדבר תצורת המצוקה הייחודית לזוג. זאת, בין היתר, באמצעות קשב, הזנחה ופירוש סלקטיביים (Malan, 1963) הממקדים את השיח הטיפולי בתצורת המצוקה, ובאמצעות שיח ספיראלי​​​​​​​3. השיח הספיראלי הטיפולי מכוון לחשיפת תצורת המצוקה ולבדיקה חוזרת ונשנית של תקפותה, ובו־זמנית להבניה מחודשת שלה ולהעשרתה באמצעות גילוי רבדים נוספים שלה.

לדוגמה, בני זוג עשויים לגלות בטיפול כי תצורת המצוקה שלהם היא של בגידה, אשר מתממשת הן סביב אירועי בגידה קונקרטיים והן סביב אירועי בגידה סמליים (שכחת יום הנישואין, העדפת עמדתו של בן משפחה על זו של בן הזוג, התמסרות לגידול הילדים וכן הלאה). חווית הבגידה תיבחן שוב ושוב כדי לוודא כי היא אכן חווית המצוקה האופיינית המתעוררת במצבי קונפליקט ומבנה אותם. במקביל, ייחקרו רבדים נוספים של תצורת המצוקה שהומשגה – למשל כתחושות של נטישה, חוסר ערך והשפלה – אשר מהוות "גרורות" של חווית הבגידה. כך, תצורת המצוקה הזוגית מובנית ומתנסחת בטיפול כמבנה פרשני סובייקטיבי, דינמי ומשתנה, אשר מארגן ותוחם את מוקדי הקושי הזוגיים לכדי תצורה אחידה.

תהליך זה מתחקה למעשה אחר תהליך החשיבה הראשונית, אשר ארגן את תצורת המצוקה הזוגית מלכתחילה ובו־זמנית מאפשר הידוק, דיוק ותיקוף סובייקטיבי של הנרטיב הנבנה. במובן זה, חשוב להדגיש כי תפקיד המטפל אינו "לזהות דפוס" ביחסים הזוגיים אלא ליצור שיח לגבי אזור הכאב הזוגי והדינמיקה הכללית המאפיינת אותו. זאת תוך הצלבה חוזרת ונשנית של תצורת המצוקה שנוסחה עם האירועים המעסיקים את בני הזוג, באופן שיאפשר, בו־זמנית, התחקות אחר תצורת המצוקה ועיבודה.

חלק משמעותי נוסף בתהליך הטיפולי הוא חשיפת בני הזוג לאופן שבו הם חותרים באופן לא מודע למימוש תצורת המצוקה ולתהליכים ההגנתיים המתעוררים לנוכח נטיות אלה. מוקדם יותר הצעתי כי התנועה ההתכוונותית של תצורת המצוקה פועלת כמנגנון של חזרה כפייתית. בהתאם, השיח הטיפולי המתמקד מציע לבני הזוג אפשרות להתבונן על עצמם כעל צמד סוכנים אקטיביים המייצרים את מוקדי הקושי, ולא רק כעל קורבנות פסיביים של בן/בת הזוג; של "חוסר התאמה זוגית", או של קונפליקטים ועימותים "בלתי נמנעים".

מהלך זה מגביר את תחושת השליטה של הזוג בקשייו, פותח פתח לשינוי ומייצר מוטיבציה ואמון באפשרות השינוי. כיוון פרשני זה אף מפתח ומעשיר את הפונקציה הפסיכואנליטית (אוגדן, 2013) של הזוג, מאחר שהוא מאפשר לבני הזוג לא רק לחוות את המשברים כשרירותיים וכמייאשים, אלא גם לקשור אותם תהליכית לסובייקטיביות הזוגית ולסובייקטיביות הפרטנית של כל אחד מהם.

לסיכום, טיפול זוגי המתמקד בתצורת המצוקה כולל כמה מרכיבים מרכזיים:

זיהוי נרטיבי וחוויתי מתפתח ומתמשך, הכולל המשגה של תצורות המצוקה האישיות ותצורת המצוקה הזוגית, תוך התייחסות הן לליבת המצוקה והן לדרכי ההגנה מפניה. בהתאם לשיקול דעתו הקליני של המטפל, השיח על תצורת המצוקה יכול להתקיים עם בני הזוג או כאמצעי של אבחון ושל חשיבה של המטפל בינו לבין עצמו.

הבניית שיח ספיראלי מתמשך, המבוסס על בחינה ועל המשגה חוזרות של התקפות הסובייקטיבית של תצורת המצוקה, וגילוי רבדים נוספים שלה.

התייחסות לתצורת המצוקה כמנגנון של חזרה כפייתית אשר מחייה, מביים ומממש מחדש את הכאב הכרוני המתמשך. ניתן גם להמשיג זאת כחזרה לאזור השבר הבסיסי (באלינט, 2006) או לחוויית ההתמוטטות הראשונית (ויניקוט, 1963), המלווה בהגנות הרסניות שמטרתן למנוע את ההתעוררות של אזור מצוקה ראשוני זה. בהיבט זה, מושם דגש רב על העברת מוקד השליטה בקשיים הזוגיים לבני הזוג כיחידה נפשית בלתי נפרדת.

 

דוגמה קלינית

עידו ויערה פנו לטיפול על רקע קנאה הדדית, שנבעה בין היתר מהחלטתם לנהל מערכת יחסים פתוחה. שניהם חשו כי לא יוכלו לוותר על החופש שמקנה להם הקשר הפתוח והביעו רצון עז וכן לשנות את עוצמות הקנאה שחוו זה סביב מפגשיו המיניים של האחר. על רקע זה, הומשגה תצורת מצוקה זוגית של חווית נטישה, המלווה בהגנה של קנאה: כל אחד מבני הזוג חש נטוש, תלוש ונשכח כאשר הפרטנר/ית מימש/ה את החופש המיני המוסכם. ואולם לצד הסבל העז שגרמו, התקפי הקנאה ההדדיים ביססו מחדש את תחושת השייכות והקרבה.

המשגה זו הביאה לרגיעה מסוימת, ואפשרה להרחיב את השיח הספיראלי על תצורת המצוקה באמצעות התבוננות בהיבטים נוספים בחיי הזוג. כך למשל, השיח הטיפולי הספיראלי חשף כי התקפי קנאה סמויים ומעודנים יותר מתעוררים במגוון נסיבות חיים אשר דחקו את בני הזוג לנפרדות, אך נחוו כנטישה שאיתה ניתן להתמודד רק באמצעות קנאה, השתלטות והגבלות הדדיות. הבנה זו הביאה להרחבת ההמשגה של תצורת המצוקה כך שתכלול לא רק חוויה של נטישה קונקרטית אלא גם של נטישה סמלית, הבאה לידי ביטוי דרך ביטויי נפרדות מינוריים אך בעלי משמעות.

במקביל, השיח הטיפולי התמקד בחקר חוויות העבר היחידניות והזוגיות של שני בני הזוג, אשר הביאו להבניה של תצורת המצוקה הזוגית, ולהרחבת יכולתם של בני הזוג לזהות כיצד תצורת מצוקה זו, המתעוררת באופן אוטומטי, הביאה לבחירות זוגיות מסוימות. כך למשל, בני הזוג זיהו כי ההימנעות שלהם מדיון בהחלטה אם להביא ילדים לעולם, למרות גילם המבוגר ומשך הקשר ביניהם, קשורה בין היתר לזיהוי הלא מודע שלהם כי צירוף של ילד למערך המשפחתי עלול לעורר בעוצמה את תצורת המצוקה הזוגית. לפיכך, השיח הטיפולי הספיראלי אפשר התפתחות, והתחקות, אחר התהליך הנפשי הדינמי והלא מודע, שבו הנפש היחידנית והזוגית יצרו והמשיכו לייצר מבנה זוגי המעורר את המצוקה.

על פניו, התעקשותם של עידו ויערה, הרגישים לנטישה ולנפרדות, על מערכת יחסים פתוחה היא חסרת היגיון. אלא שהתבוננות בנושא דרך תצורת המצוקה הזוגית כמבנה נפשי התכוונותי הציעה זווית ראייה שונה. במהלך הטיפול זיהינו כי תקוותם של בני הזוג לקיים מערכת יחסים פתוחה מבלי לחוות נטישה מייסרת המלווה בהגנה הרסנית ומכאיבה לא פחות של קנאה, יוצרת ניסיון לא מודע וחזרתי של כל אחד מהם לביסוס מחדש של חופש ושל נפרדות שאינם מכחידים קרבה. כל אחד מהם יכול היה לזהות כיצד מערכות היחסים המוקדמות שלו תרמו ליצירת הקשר בין נפרדות לנטישה, וכיצד אירועים מההיסטוריה הזוגית המשותפת שלהם תיקפו את הקשר הזה.

כמו כן, ניתן היה לבחון כיצד תיקוף הקשר במערכת הזוגית התפתח למבנה של סובייקטיביות זוגית דיאלקטית, הנעה מהימנעות מהכאב אל כמיהה למימוש הכאב בתקווה להפסיקו.

השיח הטיפולי אפשר ליערה ולעידו הן לבסס חוזה סביב היבטי הקשר הפתוחים,שנחווה להם מותאם יותר, והן לחוות את המצוקה שהתעוררה סביב הנושא כחלק מחוויה נפשית זוגית, ולא כקונפליקט בין צודק/ת לטועה, או בין פוגע/ת לנפגע/ת.

 

סיכום

מטפלים העובדים עם זוגות חווים לא פעם עומס עצום הנובע לא רק מרמות המתח והמצוקה הגבוהות היכולים לאפיין מערכות זוגיות, אלא גם מהצורך לתת מענה לשני סובייקטים בעלי מערכות נפשיות נפרדות וייחודיות. כמו כן, הסבל שגורם הקונפליקט הזוגי הן לבני הזוג והן למערך המשפחתי הרחב מפעיל לא פעם לחץ עז על המטפל להציע פתרונות למיתון הקונפליקט וליצירת דיאלוג אפקטיבי תוך זמן קצר יחסית.

במאמר זה הצעתי נקודת מבט המאפשרת התבוננות בדינמיקות זוגיות מכאיבות אלו מפרספקטיבה החורגת מהתבנית המוכרת של ההתמקדות באופן שבו העבר האישי והזוגי של בני הזוג מובילים להיווצרותם של קונפליקטים בין־אישיים. כך, הצעתי את קיומה של "נפש זוגית" ושל "תצורת מצוקה זוגית", אשר מוּנָעות, בין היתר, באמצעות התכוונות זוגית כפולה, המובילה הן להחייאת אזור מצוקה זוגי והן להימנעות הגנתית ממימושו.

בהתאם, הצעתי מודל טיפול המתמקד בחשיפה של תצורת המצוקה הזוגית, ובהתחקות אחר האופן שבו היא מתהווה. שיח טיפולי זה נע בין ההמשגה האחדותית של תצורת המצוקה הייחודית שלבני הזוג, לבין התבוננות במגוון האירועים והמצבים שבהם היא מתבטאת. ההתמקדות בתצורת המצוקה הזוגית מאפשרת נגיעה בליבת הקושי הזוגי מבלי להיסחף במגוון העצום של האירועים, התכנים והחוויות המאפיינים את החיים הזוגיים. בכך, השיח המתמקד מסייע בבניית שיח טיפולי יעיל, המניע תהליכים וקבלת החלטות בזמן קצר יחסית.

בו־זמנית, שיח ספיראלי ותפיסת תצורת המצוקה כמבנה פרשני דינמי, מאפשרים להימנע מ"מחיר" הרדוקציה המכווצת והמצמצמת המאפיינת לעיתים מודלים טיפוליים ממוקדים. בכך, המודל הטיפולי המתמקד בתצורת המצוקה הזוגית מציע צורת שיח המאזנת בין העמקה פסיכודינמית לבין מיקוד השיח באופן תקשורתי ויעיל. יתרון נוסף של מודל זה הוא באופן שבו הוא מסייע לבני הזוג לתפוס את עצמם כסוכנים אקטיביים של הקשיים הזוגיים, באמצעות הבנת תצורת המצוקה הזוגית כביטוי של חזרה כפייתית של מצוקה.

 

 

הערות

  1. על השימוש במושג "טיפול מתמקד", ראו: זלוטניק, ש. (2019). "פרשנות מתמקדת: תיאוריה ופרקטיקה בפסיכותרפיה פסיכואנליטית". באתר פסיכולוגיה עברית. [גרסה אלקטרונית].
  2. נוח להבין זאת בהשוואה ל"זרזים הרגשיים" שהגדיר ביון – שש פעולות רגשיות העומדות בבסיס החוליות המקשרות בין אנשים: אהבה, שנאה, ידיעה; ושלילתה של כל אחת מהן. פעולות רגשיות אלו הן ה"ליבה" הרגשית המצויה בבסיס של מגוון פעולות ודרכי תקשורת (סימינגטון וסימינגטון, 2000). שילוב בין רעיון הזרזים הרגשיים של ביון לבין רעיונם של סטולורו ואטווד בדבר עקרונות מארגנים השוכנים בלא מודע הפרה רפלקטיבי, מציע המשגה טובה של מהות המבנה ההתכוונותי. תצורת המצוקה שאותה אתאר בהמשך היא דוגמה למבנה התכוונותי ספציפי.
  3. מתודה זו היא פיתוח של המעגל ההרמנויטי – שיטה פרשנית פוסט־מודרנית, המניחה כי בהיעדר אפשרות לגילוי של אמת אובייקטיבית מוחלטת, יש להסתמך על "הסבר חזק", השואב את כוחו מיכולתו להתיישב עם כל חלקי התמונה.

 

מקורות

אוגדן, ת., ה. (2003). מצע הנפש. תל אביב: תולעת ספרים. עמ' 164.

אוגדן, ת., ה. (2011). "השלישי האנליטי". בתוך: על אי היכולת לחלום, בעריכת פרופ' עמנואל ברמן. הוצאת עם עובד, סדרת פסיכואנליזה.

אוגדן, ת., ה. (2013). לגלות מחדש את הפסיכואנליזה. תרגום ועריכה מדעית: בעז שלגי. תל אביב: תולעת ספרים. עמ' 130—132.

באלינט, מ. (2006). השבר הבסיסי. תל אביב: עם עובד.

בולאס, כ. (2015). המקראה של כריסטופר בולאס. תל אביב: תולעת ספרים.

ביון, ר"ו (2012). סזורה: תרגום מוער ומאמרים נוספים. תרגום: ח' אהרוני וא' ברגשטיין. תל אביב: תולעת ספרים. עמ' 18, 75.

ברגמן, ש. (2003). הולדת הפילוסופיה החדשה. מוסד ביאליק ירושלים.

ויניקוט, ד. (2009 [1963]). "פחד מהתמוטטות". בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב. תל אביב: עם עובד.

זלוטניק, ש. (2019). "פרשנות מתמקדת: תיאוריה ופרקטיקה בפסיכותרפיה פסיכואנליטית". פסיכולוגיה עברית. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב-19/8/2019, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy...=3805

לאור, א. (2004). "פסיכותרפיה פסיכואנליטית ממוקדת ותחומה בזמן כמיכל ייחודי". פסיכולוגיה עברית [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב-19/8/2019, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy...e=218

מיטשל, ס. (2009). התייחסותיות: מהיקשרות לאינטרסובייקטיבית. תל אביב: תולעת ספרים.

סטולורו, ר. ואטווד, ג'. (2003). "שלושת המחוזות של הלא מודע". בתוך: מיטשל, ס. ולואיס, א. פסיכואנליזה התייחסותית – צמיחה של מסורת. תל אביב: תולעת ספרים.

סימיניגטון, ג.וסימינגטון, נ. (2000). החשיבה הקלינית של וילפרד ביון. תל אביב: תולעת ספרים.

פרויד, ז. (2002 [1911—1915 .([הטיפול הפסיכואנליטי. תרגום: ערן רולניק. הוצאת עם עובד. עמ' 85.

קוהוט, ה. (2014 [1977]). השבתו של העצמי. תל אביב: תולעת ספרים.עמ' 168.

Bromberg, P.M., (1998). Standing in the spaces: Essays on clinical process, trauma, and dissociation. New Jersey: Analytic Press.

Berntano, F.,(1973[1874]). Psychology from an Empirical Standpoint. trans.:Rancurello, A.C., Terrell, D.B. and McAlister, L. London: Routledge.

Kernberg, O., (2009). "The concept of the death drive: A clinical perspective". The International Journal of Psychoanalysis, Vol 90 (5), 1009 — 1023.

Malan, D. A., (1963). A Study of Brief Psychotherapy. New York: Plenum.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

זלוטניק, ש. (2019). האם כל הזוגות המאושרים דומים זה לזה אך האומללים אומללים כל אחד בדרכו?. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3870

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.