לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
על הטראומה שמעצבת את הגוף והגוף שמעצב את הטראומהעל הטראומה שמעצבת את הגוף והגוף שמעצב את הטראומה

על הטראומה שמעצבת את הגוף והגוף שמעצב את הטראומה

סקירות ספרים | 8/3/2018 | 25,796

סקירת ספרו החדש של הפסיכיאטר מומחה הטראומה ד"ר בסל ואן דר קולק, המציע תזה מרכזית לפיה החשיפה לטראומה משפיעה על החוויה הגופנית של האדם ומושפעת ממנה. המשך

על הטראומה שמעצבת את הגוף והגוף שמעצב את הטראומה

סקירה ומחשבות בעקבות קריאה בספרו של בסל ואן דר קולק:

"The body keeps the score"1 (2015)

מאת אלון בר

 

מבוא

הרבה משפטי פתיחה עברו לי בראש לקראת הרשימה הזו: "רוצו לקרוא", "אל תחכו לתרגום לעברית" (בתקווה שיצא כזה בקרוב), "ספר חובה בכל מרכז לנפגעות תקיפה מינית", וכן סופרלטיבים כמו "מרתק, חדשני, רבגוני, פורץ דרך" ועוד ועוד. ואולי נכון לומר: כל הסופרלטיבים נכונים ויותר מכך.

ובכל זאת, אין זה ספר מושלם. יש לו מגרעות (ואתייחס אליהן בהמשך) אבל סביר להניח שזה הספר הטוב ביותר שתוכלו לקרוא טראומה, לא רק השנה אלא גם בשנים הקרובות.

התזה המרכזית בבסיס הספר היא שיש קשר הדוק בין טראומה לגוף בכלל ולמוח בפרט, ושהיא גם משפיעה עליהם וגם מושפעת מהם. ד"ר ואן דר קולק, פסיכיאטר אמריקאי ממוצא הולנדי ומומחה עולמי בתחום הטראומה, לוקח את הקורא אל מסע מופלא ומרתק בעקבות ניסיונו הקליני העשיר והידע המחקרי העדכני בתחום הטראומה, ידע שנאסף ממחקרים רפואיים ונוירופסיכולוגיים ומתצפיות קליניות. מבחינות רבות, הספר מתכתב עם ספרה הנודע של ג'ודית הרמן: "טראומה והחלמה", ואולי אין זה מקרי שההמלצה היחידה בחזית הספר היא של הרמן עצמה. אלא ש-25 השנים שחלפו מאז ספרה של הרמן התאפיינו בהיקף מידע חדש, רחב ומרתק שמגיע מתחומי הרפואה, הפסיכולוגיה ומדעי המוח.

 

מהטראומה אל עבר האפידמיולוגיה והנוירופסיכולוגיה – שתי "טעימות" מתוך הספר

אחד המחקרים הבולטים בתחום האפידמיולוגיה של הטראומה הוא מחקר ACE שנערך בארצות הברית. מחקר זה החל ביוזמת ד"ר וינסנט פליטי (Vincent Felitti), מומחה בתחום השמנת היתר, שהעלה השערה שחלק גדול מהמטופלות שלו הסובלות מעודף משקל קיצוני הן נפגעות תקיפה מינית. כיום זוהי טענה שכיחה בתחום הפרעות האכילה, אבל לפני פחות מ-30 שנה, התקבלה טענה זו בספקנות מרובה בקהילה המדעית. "האם אינך מבין שהן ימציאו כל הסבר כדי לתרץ את כישלון החיים שלהם?" הייתה רק אחת מהתגובות השליליות שקיבל מעמיתיו (שם, עמ' 146). אלא שעל אף תגובות שליליות כאלו ואחרות, הביאה ההרצאה לתחילתו של מחקר רחב בשיתוף עם המרכז לבקרת מחלות באטלנטה (CDC). המחקר, שנקרא ACE, דגם קבוצה גדולה של מטופלים (17,241 נבדקים שפנו לבית חולים מסיבות רפואיות שונות). שאלות המחקר התייחסו לתחומים שונים של פגיעות נפשית, פיזית ומינית שאנשים עשויים היו לחוות בילדות. לדוגמה: "האם מבוגר או אדם המבוגר ממך בחמש שנים לפחות, נגע בגופך באופן מיני? האם מבוגר או אדם המבוגר ממך בחמש שנים לפחות, ניסה לקיים איתך יחסים מיניים שונים?". 28 אחוז מהנשים ו-16 אחוז מהגברים ענו על שאלות אלו באופן חיובי. בעידן של קמפיין METOO זה כבר לא כל כך מפתיע, אבל מסתבר שלפני 30 שנה קשה היה להאמין בשכיחות הגבוהה כל כך של פגיעות מיניות בקרב אוכלוסייה קלאסית של מעמד הביניים האמריקאי.


- פרסומת -

ממצאי המחקר הצביעו באופן לא מפתיע על קשר קורלטיבי חזק בין היקף טראומות הילדות ובין ההשלכות שלהן על התפקוד הכולל של הילד (לימודי, חברתי ועוד). ואולם, התברר שקשר זה נשמר גם בבגרות. ציון גבוה בשאלון ACE, שהצביע על היקף גדול של טראומות ילדות, נמצא קשור עם בעיות כלכליות, רפואיות ונפשיות בבגרות. בלשונו של ואן דר קולק: "כאשר זה הגיע לסבל אישי, הנתונים היו מייאשים" (שם, עמ' 148). לדוגמה, בקרב אנשים שקיבלו ציון 4 ויותר בשאלון ACE, נמצאה שכיחות גבוהה של דיכאון כרוני בהשוואה לאנשים עם ציון 0; 66 אחוז מהנשים ו-35 אחוז מהגברים בקרב בעלי הציון הגבוה לעומת 12 אחוז בקרב בעלי ציון 0. אולי כדאי לציין נתון נוסף שמוכר לקלינאים רבים שעובדי עם נפגעות ונפגעי עבירות מין: הסיכון של אישה עם ציון 0 בשאלון ACE לחוות אונס בבגרות הוא חמישה אחוזים, לעומת 33 אחוזי סיכון לאישה עם ציון 4 ויותר. ואן דר קולק מתייחס מכמה היבטים לתופעה המוכרת והקשה הזאת, אבל המחקר והיקפו שופכים בפנינו אור חדש על תופעות שנעשות במחשכים, בסתר ובאיומים.

ועוד דוגמה למחקר אחר מתחום מדעי המוח. באמצעות שימוש בסורק PET המודד פעילות מוחית, בדקו את מוחם של מטופלים עם אבחנת PTSD בזמן שהקריאו להם קטע מתוך הסיפור הטראומטי שלהם. מטרת המחקר הייתה לבדוק פעילות מוחית במהלך פלשבק של הטראומה. באופן לא מפתיע, נמצאה פעילות יתר במערכת הלימבית. מפתיעה יותר הייתה פעילות יתר בקורטקס הוויזואלי, שאחראי לעיבוד מידע חזותי חדש – ממצא שוואן דר קולק מפרש כעדות לחוויית הטראומה בהווה (כפי שאנו מכירים ממטופלים טראומטיים ודיסוציאטיביים רבים). ממצא מפתיע אף יותר היה תת-פעילות באזורים שאחראים להפקת שפה (אזור ברוקה באונה השמאלית). כך, בדומה לטראומה, המטופל צופה בסרט אימה, ללא יכולת לבטא את המחשבה והרגש במילים. עבור התזה המרכזית של הספר, מחקר כזה רק מחזק את הטענה שכל טראומה היא קודם כול פרה-ורבלית. חושית וגופנית. יתרה מכך, כאשר המילים אינן מספיקות, האדם נותר רדוף על ידי דימויים. אולי אין זה מפתיע שתוצאות ההדמיה הצביעו על כך שהיזכרות בטראומה קשורה בתת-פעילות של המיספרה שמאל (ורבלית, סדרתית ואנליטית) ופעילות יתר של המיספרה ימין (אינטואיטיבית, רגשית, חזותית וטקטילית – מגעית).

 

פגיעה טראומטית היא פגיעה בגוף הדורשת טיפול דרך הגוף - התזה המרכזית של ואן דר קולק

עם המחקרים הללו, נכון לעבור לתזה המרכזית של הספר. המוח מקיים איזון בין חלק שפועל ומפעיל רגשות לחלק שאחראי לבקרה ולהכוונה, בין המערכת הלימבית למערכת הפרה-פרונטלית או בין המערכת החייתית למערכת האנושית. התגובה הפוסט-טראומטית מהזווית הנוירופסיכולוגית היא פגיעה שבה המוח נשלט על ידי האזור הרגשי. במצב כזה, האדם חווה את העולם באופן מאיים, מציף, אינסטינקטיבי וחייתי.

ואן דר קולק אינו מסתפק רק בהצגת השפעות הטראומה על הגוף ועל התפקודים המוחיים. בסופו של דבר ואן דר קולק הוא קלינאי מנוסה, ובתור שכזה הוא מוביל אותנו הקלינאים לעשיית צעד מהפכני. אם אמנם טראומה היא פגיעה באזורים הלימביים הימניים, מהו הטיפול הנכון ביותר בה? עד לפני ארבעה עשורים, לא היינו חושבים על משהו אחר פרט לשיחות, וסביר להניח שהיו אלו שיחות בגישה פסיכודינמית. גם כיום, מטפלים רבים משתמשים בשיחות ככלי מרכזי לטיפול בנפגעי טראומה, אלא ששיחה היא פעולה גבוהה במונחים מוחיים – הפעלה של אזורים קורטיקליים, בעיקר בהמיספרה השמאלית. בשונה מכך, טראומה, כמו שכבר הבנו מוואן דר קולק, היא פגיעה באזורים מוחיים נמוכים יותר (תת-קורטיקליים), השתלטות ודומיננטיות של המערכת הלימבית על הפעילות המוחית. האם הפעלה של המערכת השמאלית השפתית יכולה לסייע בהרגעה ובחזרה לאיזון של המערכת הלימבית הימנית? לדעת ואן דר קולק התשובה היא לא, אלא שמיד לאחר מכן הוא מסייג מעט את עמדתו. יש חשיבות לדיבור אבל הוא בהחלט לא יכול לשמש ככלי המרכזי לטיפול בנפגעי טראומה.


- פרסומת -

רגע לפני שנעבור לכלי הטיפול (המפתיעים משהו) שוואן דר קולק מציע, כדאי אולי להתייחס לעוד שני כלים מרכזיים שוואן דר קולק נוטה לצמצם את יעילותם: ראשית, על אף היותו פסיכיאטר, ואן דר קולק נוטה להמעיט בחשיבות התרופות הפסיכיאטריות, ובפרט בחשיבות התרופות ממשפחת ה-SSRI (פרוזאק, ציפרלקס ועוד). תרופות יכולות לסייע בהפחתת הסימפטומים, אך הן לא מטפלות בטראומה עצמה. שנית, הוא נוטה להמעיט ביעילות טיפולי החשיפה של CBT. בשורה של מחקרים שהוא מציג, הוא מצביע על יעילותם הנמוכה (בדומה לטיפול תמיכתי) ועל שיעורי נשירה גבוהים (כשליש מהמטופלים). להבנתי, הן מקריאת המחקר בתחום והן מניסיוני הקליני, הנתונים הללו לא מדויקים ואתייחס לכך בהמשך.

בהמשך להבנה הנוירופסיכולוגית של אופי הפגיעה, ואן דר קולק מציע שורה ארוכה של טיפולים שממוקדים בחוויה הגופנית: מטיפול EMDR, המשלב עיבוד של הטראומה במהלך גירוי בילטראלי של הגוף ונמצא מבוסס מחקר לטיפול ב-PTSD, דרך כלים כמו פסיכודרמה, מוזיקה, אומנות, יוגה, כתיבה עצמית ועד למסאז'ים, נוירופידבק וכלים נוספים שלא קיבלו בסיס מחקרי משמעותי. לטעמי, חלק זה של הספר מספק לקורא הקלינאי מעין תפריט טעימות של גישות שונות ומפתיעות, שהמשותף לכולן הוא מיקוד בחוויה החושית-גופנית באופנים שונים.

עם קריאת פרקים אלו בספר, עברו בי מחשבות על מידת ההשפעה שיכולה להיות לגישות אלו על הטיפול בישראל. האם קלינאית שהתרגלה לשבת על כורסה ולשוחח עם המטופלת, תרשה לעצמה לעזוב את אזור הנוחות ולהציע למטופליה כלים שחלקם שייכים (עדיין?) לעולם האלטרנטיבי? קשה לדעת. סביר להניח שחלקנו ימתינו לראות ממצאי מחקר, שאותם ואן דר קולק מביא פחות בחלק זה של הספר (לעומת דוגמאות קליניות, שבהן הוא עושה שימוש רב יותר). עבור רבים, קרוב לוודאי שהמלצותיו יישארו בגדר נקודות למחשבה או לאי הסכמה. כך או אך, נראה שבעשורים הבאים, עם התפתחות הידע המחקרי, נמצא טיפולים חדשים ומפתיעים בתחום הטראומה.

 

על הספר ממבט מעט ביקורתי

שתי הערות הסתייגות לסיום. מבחינות מסוימות, ספרו המרתק של ואן דר קולק מצטרף לסדרה של ספרים פופולריים שעוסקים בקשר שבין חקר המוח להתנהגות האנושית (המוח הנשי, המוח הגמיש ועוד). ואולם, כדרכם של ספרים פופולריים, בפרט בנושא מורכב ולא מפוענח כמו חקר המוח, הם נוטים לעתים לרדד את השיח ולהפוך את המורכב והמסובך לפשוט, לעתים על גבול הפשטני. ספרו של ואן דר קולק הוא ספר מרתק ועשיר בתובנות, אך לא פעם עולה התחושה שהאג'נדה שהמחבר מאמין בה בכל לבו – הטראומה פוגעת בגוף ונחקקת במוח הרגשי ולכן הטיפול צריך להתמקד בהם – באה לעתים על חשבון מורכבות הידע המחקרי בהווה. די אם נביא כדוגמה את האופן שבו ואן דר קולק מתייחס בביטול לטיפולי ה-CBT, בזמן שיש מאות מחקרים המוכיחים את היעילות של טיפולים אלו.

בהמשך לכך, נראה שאף שוואן דר קולק מודע להשפעה של הגורמים הביולוגיים על התפתחות הפסיכופתולוגיה, הוא נוטה לצמצם אותם ולראות בהם גורמים משניים להשפעות הטראומה הסביבתית. כאשר אנו מדברים על טראומות מתמשכות, סביר להניח שהטראומה והסביבה מהוות מרכיב משמעותי יותר מהגנטיקה. אף על פי כן, גם בקרב נפגעי טראומות קשות יש שונות רבה בתגובה, שקשורה ככל הנראה, לפחות בחלקה, במאפייני אישיות פרה-מורבידיים ובכללם גנטיקה. למשל, חלק מהשבויים הישראלים נותרו מצולקים וחסרי תפקוד, ואילו אחרים הפכו לבכירים בתחומים שונים ובהם פסיכולוגיה, משפטים ועוד.

נקודה נוספת שאינה מובהרת די הצורך בספר מתייחסת להבחנה המוכרת שיצרה הרמן בספרה "טראומה והחלמה" בין תגובה פוסט-טראומטית לטראומה מורכבת (הרמן, 1992, עמ' 151). הרמן ניסתה להבחין בין תגובה פוסט-טראומטית לאירוע טראומטי או לרצף אירועים טראומטיים קצר, כגון תאונת דרכים, אונס ועוד, ובין טראומה מורכבת, שהיא טראומה המתמשכת על פני תקופה ארוכה (חודשים או שנים). לדוגמה: פגיעה מינית מתמשכת, שבי ועוד. היחס של ואן דר קולק לנושא הוא מעט עמום. מצד אחד, הוא מתאר ניסיון שלא צלח, שלו ושל עמיתיו, לשלב ב-5 DSM אבחנה של הפרעת טראומה התפתחותית – ניסיון מעניין וחשוב להגדיר בשפת ה-DSM את המונח "טראומה מורכבת" שטבעה הרמן. מצד אחר, במהלך הספר הוא כותב רבות על טראומה אך פחות מדי על ההבחנה הקריטית בין טראומה לטראומה מורכבת. הראשונה (טראומה) בעלת סיכויי ריפוי טובים למדי, ואילו השנייה (טראומה מורכבת) מאפיינת מטופלים ומטופלות בעלי סיכויי החלמה נמוכים משמעותית וסיכון גבוה לפיתוח הפרעות אישיות קשות עם פגיעה תפקודית נלווית. ייתכן שהבחנה ברורה יותר בין השתיים הייתה גם מסבירה את הנטייה שלו להתייחס בביטול לטיפולי ה-CBT, טיפולים עם יעילות מחקרית מרשימה למדי למטופלים מהסוג הראשון אך עם יעילות נמוכה מאוד לנפגעי טראומה מורכבת.


- פרסומת -

מניסיוני האישי, כפסיכולוג הנעזר גם ב-EMDR, יוצא לי לפגוש מטופלים עם PTSD ותפקוד פרה-מורבידי תקין שמחלימים באופן מלא מ-PTSD לאחר כעשרה מפגשים או פחות מכך, בעוד מטופלים שחוו טראומות מוקדמות קשות ומתמשכות (טראומה מורכבת) מסיימים טיפולים לאחר מספר שנים. מבחינות רבות, ההשוואה בין השתיים דומה בעיניי להשוואה בין מטופל שחווה חבלה פיזית יחידה (כגון דקירה או פגיעת כדור רובה) ובין מטופל שנפצע ממטען הדף, ורסיסים שהתפזרו מהמטען נתקעו ברחבי גופו וחלקם יישארו עמו לכל חייו. להבנתי, ובהמשך לטענה של הרמן וואן דר קולק, הקליניקה והפנומנולוגיה דורשות הבחנה בין טראומה יחידה לטראומה מתמשכת. חבל שלא נעשתה הבחנה ברורה כזאת בין השתיים במהלך הספר.

 

אפילוג והמלצה חוזרת

התחלתי בסופרלטיבים של הספר וסיימתי בביקורת, ואיני יכול שלא לחזור להתחלה ולסופרלטיבים. רוצו לקרוא. זהו ספר מרתק ומאיר עיניים המומלץ בחום לכל מטפל בטראומה. ועוד מחשבה אישית לסיום: מהיכרות אישית עם תחום הטיפול בישראל, נראה שזרמי הפסיכולוגיה הדומיננטיים כאן מושפעים מתיאוריות יחסי האובייקט ופסיכולוגיית העצמי, תיאוריות המניחות שטראומות התקשרות מוקדמות מביאות לפסיכופתולוגיה. לכן, שיחה, פירוש וקשר טיפולי מיטיב הם לבו של התהליך הטיפולי. נוכח ספרו של ואן דר קולק עולות השאלות: האם אנו עדיין צריכים לשים דגש גדול כל כך על שיחה ככלי הטיפול המרכזי? האם הפעלה של הקורטקס השמאלי אכן יעילה להתגברות על הטראומות ההתקשרותיות שהשפיעו על המערכת הלימבית של המיספרה ימין? נראה שוואן דר קולק פותח לנו צוהר לעולם מחקרי חדש, פורץ דרך ומסעיר, שיהדהד עוד שנים ארוכות בעולם הטיפול.

 

הערות

  1. מאמר זה התבסס על גרסת המקור באנגלית, אך בחודש מרץ 2021 יצא תרגום לעברית של הספר בהוצאת פרדס. הספר "נרשם בגוף: מוח, נפש וגוף בריפוי מטראומה" יצא בתרגום של איריס רילוב ובעריכתו ידי אלון בר, כותב מאמר זה. 

 

מקורות

הרמן, ג. (1992) טראומה והחלמה, עם עובד: תל אביב.

Van Der Kolk, B. (2015). The Body keeps the score: Brain, Mind and body in the healing of Trauma, Penguin Books: New York.

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: ספרים, פוסט טראומה
לילך אריאלי
לילך אריאלי
מוסמכת (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
תל אביב והסביבה
מיטל בהריר
מיטל בהריר
עובדת סוציאלית
ירושלים וסביבותיה, אונליין (טיפול מרחוק)
יסכה גואטה
יסכה גואטה
עובדת סוציאלית
חיפה והכרמל, אונליין (טיפול מרחוק), פתח תקוה והסביבה
שגית שרון
שגית שרון
פסיכולוגית
רחובות והסביבה, מודיעין והסביבה, בית שמש והסביבה
ד"ר דוד זוהר
ד"ר דוד זוהר
פסיכולוג
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
ד"ר תום רן
ד"ר תום רן
פסיכולוג
תל אביב והסביבה, פתח תקוה והסביבה, רמת גן והסביבה

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אלעד אמסלםאלעד אמסלם21/11/2018

תודה רבה. תודה על הסקירה, אני בדיוק מקשיב לספר הזה שמגיע גם באודיו שואן דר קולק עצמו מקריא ונהנה מאד. התיאור של התאוריה ברור ואני מתחבר מאד להמלצה החמה. אני לא מצאתי את הכתיבה (או ההקראה) פופוליסטית, אלא מנומקת היטב ולעומק.
מעבר לזה כפסיכותרפיסט גופני כדי להבין את המשמעות הגופנית אין צורך להפריד אותה מגישות דינמיות ומפגיעות התקשרותיות. ההנחה של השדה שאותו פיתחו רייך, פרנצי ורבים אחרים אחריהם היא שפגיעות התקשרותיות קשורות קשר אדוק לפגיעות במרקם הגופני (שרירי, נשימתי, אנרגטי וכדומה). במובנים רבים, הפגיעה הגופנית שנמצאת בדיאלקטיקה או בקשר סבוך עם פגיעות יותר שפתיות של המוח השמאלי, היא חוויה ראשונית יותר ובטח שפחות מודעת. עבודה עם טראומה עוסקת בפגיעות שלא עובדו על ידי המוח השמאלי, כמו כל פגיעה התקשרותית אחרת לטעמי, אלא שרמת העיבוד היא הרבה יותר נמוכה מפגיעות שאפשר להתבונן ולהבין אותם. כלומר שככל שהטראומה יותר עוצמתית כך הפגיעה בתהליכים ראשוניים גופניים היא יותר גדולה והיכולת לפנות אליה דרך שיחה היא מוגבלת. שני המישורים להתערבות לא סותרים אלא משלימים אחד את השני. דגש שיחתי בלבד לכן הוא מוגבל לדעתי ולהנחת הפסיכותרפיה הגופנית וגישות מקבילות, במיוחד בעבודה עם טראומות שבקצה הרצף. יש דרכים נהדרות להכניס התייחסות גופנית לפסיכותרפיה, כמו כלים מובנים יותר כהתמקדות, עבודת מיינדפולנס ועוד, ועד לפיתוח מיומנויות להקשבה וחקירה של המרחב הגופני. טיפול אלטרנטיבי יכול לעשות פלאים לדעתי, אבל גם הוא לא סותר, אלא טיפול שיכול להתקיים במקביל עם פסיכותרפיה (עדיף שאינה מנותקת מההבנה הגופנית). הדגש שאני לוקח בינתיים מהספר הוא הרצון להדגיש את החשיבות להתייחסות ישירה לחוויה הגופנית בעבודה עם טראומה במיוחד, ושהחוויה הגופנית מגלמת בתוכה חוויה מהותית. באותו אופן CBT יכול להיות טיפול יעיל אבל פחות מגלם בתוכו התייחסות מהותית, ולכן נחשב לטיפול עם דגש יותר סימפטומטי. אפשר לקחת את התובנות על חשיבות המרחב הגופני והקריטיות שיש להתייחסות אליו, מבלי להנמיך גישות אחרות. אני כמובן מסכים עם הקריטיות הזו, ולדעתי מיומנות של הקשבה גופנית אמורה להיות חלק בלתי נפרד מכל טיפול נפשי.

צבי גילצבי גיל7/7/2018

תודה והערות. הי אלון!

תודה על הסקירה. הספר אמנם ראוי לקריאה.

יש לי כמה הסכמות וכמה הסתיגויות ממה שכתבת.

אני מסכים עם הצורך בהבחנה בין טראומה 'פשוטה', כלומר, תגובה לארוע טראומטי יחיד, לבין טראומה מורכבת, או התפתחותית.

הקשר בין פגיעות בילדות, ובמיוחד פגיעות מיניות, לבין פסיכופתולוגיה בבגרות - ובכן, מצד אחד, הלוא כבר פרויד ביסס את התיאוריה שלו על טראומות ילדות, והפסיכואנליזה מניחה שתכונותינו והתנהגויותינו בבגרות עוצבו במידה רבה בשנות הילדות הראשונות; במובן הזה, המחקר שאתה מזכיר בעצם חזר וגילה מה שאנליטיקאים הבינו כבר בסוף המאה התשע-עשרה. ומצד שני - המתאם אינו 1 (כלומר, לא מאה אחוז), ולכן אי אפשר להתייחס לפגיעות כאלה כגורם סיבתי, דטרמיניסטי, לפתולוגיה בבגרות. יש כנראה כמה מסלולים שמובילים לפתולוגיה בבגרות, ופגיעות מיניות בילדות מרכיבות אחד המסלולים.

'די אם נביא כדוגמה את האופן שבו ואן דר קולק מתייחס בביטול לטיפולי ה-CBT, בזמן שיש מאות מחקרים המוכיחים את היעילות של טיפולים אלו' - טוב, אני יודע שאתה מחסידי ה-CBT, וכמו רבים מחסידים אלה, אתה בטוח שהמחקר תומך ביעילותם; ואם אתה מוצא מקור - ובמקרה הנוכחי, מקור שאתה בעצמך מכבד ומעריך, שחושב אחרת - ובכן, אז אתה מניח שהמקור טועה.

לגבי התפקיד של גנטיקה: אני מסכים איתך שאנשים שונים מגיבים שונים לארועים, ולא כולם מפתחים תגובות פוסט טראומטיות גם כאשר נחשפים לגרויים דומים (למשל, משתתפים באותו ארוע). אך ההנחה שמה שעושה את הבדל הוא גנטי היא הנחה די חלשה, ובהקשר הנוכחי, בהעדר תמיכה של ממש, עדיף להשאיר אותה בצד.

בברכה, צבי

נעמה איגראנעמה איגרא15/4/2018

תודה והערות. תודה לך על הסקירה והבאת הספר למודעות הקהילה . הספר מומלץ ביותר ובהחלט נחשב 'ספר השנה' בין העוסקים בטראומה, אני חולקת על תיאורו כפופוליסטי או פשטני. לדעתי זהו ספר עמוק ומגובה מדעית ומחקרית, אמיץ ומעורר השראה.
כיום בארץ בהחלט מקובל בטיפול בטראומה , ובטיפול בטראומה מורכבת/התפתחותית, לשלב גם טיפול בEMDR (כפי שהזכרת) וב somatic experiencing של פיטר לוין , שתי גישות שלגמרי הולמות את העמדה שהספר מציג, ומתאימות למחקרים ממדעי המוח ומנוירו-פסיכואנליזה. אני מאד מקווה שהתיאור שנתת של טיפולים דינמיים מסורתיים המתמקדים רק ביחסי אובייקט ובטיפול מילולי, אינו מאפיין את רוב הפסיכולוגים בארץ כשהם מטפלים בטראומה, והרוב אכן משלבים בין גישות שונות.
הערת עריכה: שמו בסל ואן דר קולק ולא הרמן ואן דר קולק

דורית נוי-שרבדורית נוי-שרב25/3/2018

תודה לאלון בר על סקירה יסודית ומרחיבת דעת וחשיבה ביקורתית.

שחר אורשחר אור10/3/2018

ואן דר קולק לעומת פיטר לוין. להעיר את הנמר של פיטר לוין מדבר מאד מהבטן. כל הספר מרגיש כמו תחושת בטן אחת גדולה, אין בו מחקר, והוא לא משכנע כספר מדעי.
The Body Keeps The score נכתב על ידי חוקר. חוקר שמחפש דרך, שמספר על הדרך שבה צעד לאורך השנים, שהתחיל מפרמקולוגיה עד שהחליט שהיא לא מספיק טובה, ושהיום הוא מאמין בשילוב בין גוף לנפש במקרה של טראומה, כי טיפול בנפש בלבד זה לא מספיק טוב.
הגיבוי של ואן דר קולק של המסקנות שלו בסקירות מוח, הופך את הקריאה למשכנעת ומדעית יותר. והתיבול בהתנסות אישית הופך את הסיפור למעניין הרבה יותר (מאשר Scaer לדוגמה).
אני גם אשמח לראות אותו מתורגם לעברית.

אלון - אני חושבת שהסיבה שהוא לא מפריד היא, שהוא מדבר בעיקר על פוסט טראומה מורכבת, ובפוסט טראומה מורכבת יש צורך חזק ללכת דרך הגוף במקביל לרכיב הנפשי, זה הולך בד בבד.
אני גם אשמח לראות בכתב את המאמר של שי אפרתי ורחל ויזל על טיפול בתא לחץ כטיפול פורץ דרך בטראומה מורכבת (במקביל לפסיכותרפיה)

נילי דגנינילי דגני9/3/2018

וכמובן חייבים להזכיר את פיטר לוין. שכתב את ״להעיר את הנמר״ ועוסק בדיוק באופן הטיפול בטראומה דרך הגוף.
תודה על הסקירה