פסיכולוגיה עברית

×Наивная акварель
Наивная акварель ©
זכור אותי

מאמרים

"מוֹמוֹ" – אגדה למבוגרים על העצמי הנשי – מבט יונגיאני

מומו, גיבורת ספרו של מיכאל אנדה, יוצאת למסע בחיפוש אחר האמת הנפשית והדרך לחיות אותה, ותוך כך מגלה שדרך זו כרוכה בחוויית זמן ייחודית. המאמר מגדיר את חווית הזמן הזו כנשית, ומבחין אותה מהזמן הגברי של העשייה התכליתית. בהתבסס על המשגות יונגיאניות ותוך התייחסות ביקורתית לחוויית הזמן המאפיינת את החברה המערבית המודרנית, דן המאמר בהשלכות של שני סוגי תפיסות הזמן הללו על גיבוש חוויית עצמי אותנטית.

מתפרסם מ 10/2/2016 | 4,537 צפיות

תגיות: | |

 

"מוֹמוֹ" – אגדה למבוגרים על העצמי הנשי – מבט יונגיאני

 

מאת רות נצר

 

 

הסופר מיכאל אנדה ידוע בספרו "הספור שאינו נגמר" (1980 [1979]). פחות ידוע הוא הספר המלבב שקדם לו: "מומו" (1983 [1973]). גם "מומו" מתאים לכל גיל אף שנכתב לילדים, וגם הוא עוסק בהתוויית וחיפוש הדרך הנכונה לחיות את אמת הנפש. במרכז הספר מצוי הניגוד בין האופן בו חיה מומו, הקשובה לעצמי האמיתי שלה ולזמן ההוויה הנוכחית, לבין "האנשים האפורים גונבי הזמן" שמסיתים את אנשי העיר להיות עסוקים ללא הרף כדי להרוויח ולחסוך זמן, כלומר לעבוד כאוטומט ולא להתייחס לזולת, וכך ממלאים את נפש האנשים בשיממון. מצב זה נמשך עד שמומו עוברת חוויית התגלות ומקרינה את ידע החוויה שעברה על שאר אנשי העיר. במאמר זה אנתח את תפיסות הזמן המוצגות בספר, תוך התייחסות לחוויית הזמן בחברה המערבית המודרנית ושימוש בהמשגות יונגיאניות. לאחר מכן אבחין בין הזמן הנשי, שמתייחס למהות הזמן האמיתי של רגע ההוויה, לבין הזמן הגברי של העשייה התכליתית, וכן בין צורות ההתמודדות הגברית והנשית עם סכנה לאמת הנפשית, כפי שהן באות לידי ביטוי במסעותיהם של בסטיאן ושל מומו בשני הספרים של אנדה.

 

"מומו": הדמויות המרכזיות והעלילה

מומו

הספר נפתח כאשר לעיר קטנה מאוד מגיעה יום אחד מומו, ילדה קטנה, שלא ידוע מניין באה. היא אומרת שהיא המציאה את שמה, היא אינה יודעת בת כמה היא ומי הוריה, רק שברחה מבית יתומים. תושבי העיר הקטנה משכנים את הילדה באמפיתאטרון העגול הקטן והעזוב בשולי העיר ודואגים לה, כל אחד לפי יכולתו, מביאים לה אוכל, בגדים ורהיטים. עד מהרה מתגלה השפעתה המיוחדת של הילדה על הילדים וגם על המבוגרים בעיר. כולם חשים בחברתה נוח במיוחד לשוחח זה עם זה, לשחק ולדמיין.

אנשי העיר באים אליה לספר לה על עצמם והיא יודעת להקשיב באמת, באופן מיוחד במינו, כך שכשאנשים דיברו איתה "העלו פתאום בדעתם מחשבות נבונות מאד [...] אובדי דרך או הססנים ידעו לפתע בדיוק נמרץ מה רצונם" (עמ' 16). מומו היא גם ילדה שאי אפשר לשקר לה. נראה שההקשבה שלה מאפשרת לאנשים להיות מחוברים לעצמי האמיתי שלהם (חיבור אני-עצמי)1 ולחוות אותו כמקור נביעה, אמת ויצירתיות. האנשים באים אליה לספר ולשמוע ולהמציא ספורים ומשחקים וחייהם נהיים מלאים וטובים. ההקשבה המיוחדת של מומו מוקדשת גם לחיות וצמחים, לגשם ולרוח, ולטבע עצמו. הקשבתה מרפאה ציפור כנרית ומשיבה לה את יכולת השירה שלה. מומו גם מקשיבה לדממה הגדולה של היקום ושומעת את המוסיקה של עולם הכוכבים: "דומה עליה כי יושבת היא בתוך קונכייה גדולה [...] ודומה היה שהיא שומעת מוסיקה חרישית ואדירה כאחת, הנוגעת בלבה נגיעה מופלאה" (עמ' 21). כך, בנוסף לקשר שלה לעצמי האישי שלה, יש לה קשר עם ההוויה הקוסמית, הטרנסצנדנטית.

האנשים האפורים

אבל אז באים "האנשים האפורים גונבי הזמן" שמסיתים את אנשי העיר להיות עסוקים ללא הרף, כדי להרוויח ולחסוך זמן, ומרוב עשייה תכליתית שממלאת את זמנם האנשים חדלים לעשות דבר שאינו מיועד לרווח כספי, לרכישת דברים בכסף ולמעמד. הם מוסתים שלא לעשות דברים חסרי תועלת, כביכול, כמו לבקר חברים או הורים, לשחק עם הילדים או לטפל בחיות מחמד, כי יחסי אנוש לא נחשבים, גם לא הנאה וחוויה. חסכון הזמן מבוטא במהירות הביצוע, בזמן שבטבע הזמן הוא זמן איטי של צמיחה וכמישה. לחסוך זמן פירושו לא לחיות את הזמן ואת החיים ששוכנים בלב. אך הזמן לא נחסך לאנשים לעת זקנה, אלא נגנב על ידי האדונים האפורים והעיר מלאת החיים הופכת לסיוט תעשייתי ממושטר ואפור. האנשים עובדים כאוטומטים, למען ההספק. הנפש של האנשים מתמלאת שיממון, ריקנות, זעף, חוסר משמעות, קור ודכדוך וחייהם נעשים דלים. הם לא יכולים לאהוב ומאבדים קשר עם עצמיותם.

אולם את הילדה מומו לא מצליחים האדונים האפורים לשכנע לחסוך בזמן. היא עושה דברים למען העשייה עצמה, ולא מחפשת בהם תועלת. עד מהרה, היא היחידה שחיה כך כי העולם סביבה הולך ומשתנה, ולאנשים כבר אין זמן להיות איתה. לספר סיפור נחשב, הרי, לבזבוז זמן, ולכן מומו מהווה איום שהאנשים האפורים רוצים לחסל. איש אפור מנסה לפתות אותה באמצעות בובה מדברת שמדקלמת בחזרתיות אין-סופית – "אני הבובה המושלמת [...] כולם מקנאים בך בגללי [...] הייתי רוצה שיהיו לי עוד דברים" (עמ' 73-74). כלומר, מנסה לפתותה למלא את צריכה הנפשיים על ידי הערצה-קנאה מהעולם בחוץ, ולקיים חיים כוזבים המבוססים על מושלמות חיצונית של 'פרסונה'2 המכחישה את צללי הנפש. גם האנשים האפורים תמיד רעבים לעוד. זאת לעומת השלמות המספיקה לעצמה של מומו, שהיא בקשר עם מקור עצמיותה. מומו מבינה שאי-אפשר לאהוב את הבובה הזו, מכיוון שמי שחי באופן מכני כמו בובה הוא נטול חיים פנימיים, מנותק מרגשות, ואינו מסוגל לאהוב ולהיאהב. מומו, המבחינה בכך שידידיה הולכים ונעלמים במרוץ אחרי חיסכון בזמן, נקראת למסע להחזרת הזמן האבוד לאנשים, שמשמעותו היא גם השבת האפשרות לאהוב. גם בספרו של אנדה 'הספור שאינו נגמר', התובנה המרכזית העולה מהמסע היא לגבי חשיבות האהבה.

 

התרבות המערבית ו"האנשים האפורים"

האנשים האפורים "מורכבים רק מזמן גנוב" (עמ' 194), ובכך הם מייצגים 'עצמי כוזב' (ויניקוט, 2009, עמ' 204), ו'אגו-חרום' (נוימן, 1966, עמ' 35). מונחים אלה מתארים מבנה נפשי שמבוסס על ה'פרסונה' במובנה הבעייתי – על העמדת הפנים וההסתגלות לחברה באופן שאינו מחובר לעצמיות, ושפוגע בציר המגשר בין האגו לבין העצמי (ציר אגו-עצמי). מבנה זה מוביל לחיים של תיפקודי אגו אקסטרוברטיים-משימתיים של צייתנות וריצוי הזולת. חלק מהשלכותיו הן חוויות ניכור, בדידות, קשיים בקשרים בין-אישיים, חרדה וריקנות. ניתן לדמות את אגו החרום הכוזב של נוימן לפיגום של בית. תיאור זה חופף לתיאור האנשים האפורים והאנשים שחיים לפי חוקיהם.

האנשים האפורים שגורמים לאנשים לעבוד ללא הרף ולאבד זמן איכות של העצמי האמיתי מייצגים תסביך חברתי-תרבותי שדוחף לעשיית יתר ולהתמכרות לעבודה. אריך נוימן (שם) סבור שהדגש ששמה התרבות המערבית על תודעה רציונלית גורם למצוקה של החברה כולה, שחיה כאגו חרום צר אופקים תודעתי בלבד, במקום למצות את מלוא המשאבים הנפשיים והרוחניים היצירתיים של העצמי. על-פי האנשים האפורים "עלינו להישאר בלתי מוכרים [...] רק כל עוד שאין מכירים אותנו, יכולים אנו לשקוד על עסקנו" (עמ' 79), כי כל זמן שאדם לא מודע לתסביך שמפעיל אותו – יכול התסביך להמשיך לפעול בו. במודעות, לעומת זאת, טמון פוטנציאל השינוי. מיכאל אנדה כתב את ספרו כדי שנהיה מודעים לתהליך החברתי המתרחש בעולם התעשייתי המודרני, המאיים לנכר אותנו מעצמנו. ספרו שימש כאות אזהרה מפני תהליך שהלך והתעצם אחרי מותו. האנשים האפורים מייצגים גם את ארכיטיפ ה'סנקס'. הסנקס הוא חיי נפש זקנים (הסנקס פרושו זקן), של הגשמה קיצונית של ערכי האב; ערכי העבודה מתוך מחויבות, צייתנות, נוקשות וכורח. אכן בעולמנו התעשייתי רבים חיים חיי סנקס אפורים.

 

מומו כפּוּאֶלָה: ילדה נצחית

בניגוד לאנשים האפורים, עולמה של מומו מייצג את האמת האותנטית של הנפש והעצמי, שנובעת מהחרות של האאוטסיידרים, הזאבים הבודדים והיתומים שאיש לא מפקח עליהם. כמי שחיה בשוליים, היא משוחררת מחוקי החברה ומהאורובורוס3 החברתי וההורי. יש לה כבר בגיל צעיר את היתרון של היתום באגדות, שבהעדר פקוח הורי יכול להקשיב לעצמו האמיתי. במובן הזה היא מסמלת את ארכיטיפ הילד הנצחי4, שהוא גם ארכיטיפ העצמי. אבל היא גם ה'פואלה', שהיא סגנון אישיות של 'העלמה הנצחית', שיש בה את מאפייני ה'פואר' - 'העלם הנצחי'5. הפואלה קשורה בחיי הרוח האמיתיים, משום שהיא שומרת בה את היסוד הילדי האותנטי.

היבט חיובי של הפואלה, הוא בכך שהיא מאפשרת את מימוש היצירתיות. ההיבט הבעייתי שניתן לראות בפואלה הוא בסירוב להתבגר, ובראיית עולם דיכוטומית, לפיה הטוב הוא חיי פנטזיה שרק בהם הזמן אמיתי ואילו הרע הוא חיי עבודה שהזמן האמיתי נגנב מהם (נצר, 2011, עמ' 190-212). כמו הנסיך הקטן מומו רואה את חיי האנשים המבוגרים כמשועבדים לחיי חובה בלתי נסבלים ששוללים את נשמתם. במובן הזה היא כמו פיטר-פן, שברח לארץ 'לעולם לא', ארץ הפנטזיה, בגלל הפחד שיצטרך ללכת לעבודה כל יום מתשע עד חמש. אולם, בניגוד לנסיך הקטן ופיטר-פן, שלא מקבלים את החיים ובורחים מהם מבלי למצוא פשרה, וכך נשארים כעין עלמים נצחיים, מומו מאפשרת, אמנם לא לעצמה אלא לאנשים אחרים, את מימוש הפואריות היצירתית לתוך החיים.

גיגי, הידיד הצעיר של מומו, מייצג פואר ומממש את עולם הפנטזיה בהיותו מספר ספורים. האדונים האפורים מצליחים ללכוד אותו ברשתם כי מלכתחילה חלם להתעשר, ומכיוון שכפואר אופייני, שקידה, עבודה קשה והתמדה לא היו לפי רוחו, לא יכול היה להגשים את חלומו. למעשה הוא מדריך תיירים שהפך למספר סיפורים, וכך ההיבטים הבעייתיים של הפואר, שמסרב להתמדה בעבודה, התמתנו, והתפתחה היצירתיות שלו, שהיא ההיבט החיובי של הפואר.

הזקן בֶפו, הידיד השני של מומו, מייצג יותר סנקס במהותו, אך את ההיבט החיובי שלו. יש בו את ההיבט המעמיק של מומו ויש לו יחס דומה לזמן וחווית הזמן. הוא מסביר שכשמטאטאים ורוצים כבר לסיים וכל הזמן מסתכלים על מה שיש עוד להספיק, אז נחפזים ומתאמצים וחרדים. לעומת זאת הגישה הנכונה היא להשתהות כל רגע על התנועה העכשווית של המטאטא ואז יש הנאה והעבודה, גם אם היא משמימה, נעשית כראוי. במקביל למומו ששומעת את המוסיקה של הכוכבים, בפו מספר שלפעמים הוא רואה את העולם שקוף כמו נהר, ואפשר לראות את הקרקעית, ולהבחין כי עליה "מונחים זמנים אחרים" (עמ' 33). כסנקס ופואר מייצגים גיגי ובפו שתי עמדות מנוגדות ביחס לחיים, הבאות לידי ביטוי בעבודת מטאטא הרחובות השגרתית והמשמימה של בפו לעומת סיפורי הפנטזיה של גיגי שהחידוש הוא העיקר בהם.

 

המסע של מומו להשבת הזמן

הצָבָה: נושאת את זמנה הקטן בתוכה

כשהאנשים האפורים יוצאים ללכוד את מומו, מגיעה אליה הצבה קסיופיה. במיתולוגיה היוונית המלכה קסיופיה הייתה ידועה ביופיה ונענשה על-ידי האלים כשהתפארה בכך. בניגוד למלכה קסיופיה שהתגאתה ביופיה, הרי הצבה קסיופיה היא העדר מוחלט של יופי חיצוני, אך העדר זה כרוך באמת פנימית. הצבה נשלחת לקחת את מומו אל המאסטרו שמייעד לה שליחות. הצבה מוליכה אותה באמצעות הכתובות שמופיעות על גבה, שהן תשובות לשאלות של מומו. הצבה יודעת לחזות מה יהיה בחצי השעה הבאה וכך והיא מורת דרך. תפקידה גם להשגיח על מומו. הצבה האיטית מסמלת את ניגודו של הדחף המודרני של האנשים האפורים למהר. היא יצור שמחוץ לזמן. היא "נושאת את זמנה הקטן בתוכה" (עמ' 200) והיא אומרת: "הדרך נמצאת בתוכי" (עמ' 189). בכך הצבה מייצגת תהליכים נפשיים איטיים ורבי ערך. הצבה דואגת למומו כמו אם, אך גם מזכירה את הצבה הישישה מורלה מ"הספור שאינו נגמר", שהיא היצור החי העתיק ביותר של ארץ פנטזיה והיא זו שמגלה את הפתרון למחלת הקיסרית.

המיתולוגיה מעניקה לצב כמעט זמן אלמוות כזן ששרד מראשית קיום כדור הארץ: עמידות, ולכן נצחיות. במיתוסים העולם נישא על גבי ארבעה צבי ענק, או שהארץ נוצרה כאשר צב-ים עצום ירד אל קרקעית הים הקמאי ושלה ממנה את הבוץ הקדום. הצב מסמל בסין אריכות ימים, ואת היסוד הקבוע הארצי. בתרבויות אחרות על הצב עומד העולם. בהודו הוא גלגול שני מבין עשרת הגלגולים של האל וישנו.

הצב שביתו תמיד איתו מסמל את האפשרות להיות תמיד עם האינקובציה הפנימית המופנמת, והבית הפנימי שלו. הוא מופנם ומוגן, אוטונומי ועם הגנה משוריינת. הוא מסמל את בסיס מבנה האני שמכיל את עצמו וקשוב לקצב המהלך האישי שלו, ובמובן זה הוא גם מסמל את הקשר בין האני לעצמי. הצב בחלום יכול להביא מסר של קבלת איטיות התהליכים הנדרשים, ושמירת האמת הפנימית תוך הקשבה פנימה.

המאסטרו: רב-האמן של הזמן

הצבה מביאה את מומו אל "רחוב לעולם-לא" ו"בית שום-מקום". כלומר, אל הוויה שמחוץ לזמן ולמקום שמאפיינת את העולם הלא-מודע. שם היא נכנסת לבית שהוא גדול מכל כנסיה ויש בו אור זהוב ופוגשת את המאסטרו, הבעלים של הצבה, שהוא רב-האמן של הזמן. הוא מלמד אותה שהעבר חלף, העתיד טרם בא ומה שיש הוא רק ההווה וזה הזמן היחיד שיש. למאסטרו יש שעון מיוחד של שעות כוכבים נדירות, שהן רגעים מיוחדים ונדירים במהלך העולם, שבהם מזדמן צירוף מיוחד במינו, כשכל הדברים וכל היצורים, עד לרחוקים שבכוכבי מרום – פועלים בהתאמה חד-פעמית לגמרי, בדרך שאינה חוזרת על עצמה. ברגעים כאלה יכול להתרחש משהו שאינו בגדר האפשרי. למאסטרו יש גם משקפי ראיה כל יכולה, בה הוא יכול לראות כל דבר שמתרחש בכל מקום. במובנים אלה הוא האנשה של אלוהות, עם ראית-על ויכולת לתאום סינכרוני של אירועי גורל מעבר לזמן למרחב ולגבולות הידע. לכן המאסטרו מסמל את הידע של העצמי שיש בו ידיעת-על של הנפש, והוא גם מורה הדרך של העצמי. המאסטרו מסביר למומו שלכל אדם זמנו שלו, ורק כל עוד הוא שלו, הוא מוסיף להיות זמן חי. הצרה היא שאנשים נותנים לאנשים האפורים להשתלט עליהם.

בשיחה עם המאסטרו מומו מבינה מעצמה שהזמן הוא מין מוסיקה שבאה מרחוק וקיימת תמיד ומצלצלת עמוק בתוכנו, והשאלה היא אם מקשיבים לה ושומעים אותה. המאסטרו מסביר לה שהזמן של האנשים מקורו מ"בית שום-מקום" ש"ברחוב לעולם-לא", כלומר מחוץ לזמן ולמרחב, כלומר מחוץ לתודעה הרגילה, מהטריטוריה של הלא-מודע הקולקטיבי או העצמי הגדול. המאסטרו מעניק "לכל אדם את הזמן המיועד לו", אבל האנשים הם הצריכים להחליט מה לעשות בזמנם ולהגן עליו. השעונים שיש אצל המאסטרו הם רק חיקויים לשעון הפנימי שיש לכל אדם בלב, הפועם כמו שעון, וחש את הזמן, כי "זמן הוא חיים והחיים שוכנים בלב" (עמ' 61). זמן שאינו מוחש הוא זמן אבוד.

המאסטרו מסביר שכל ימיו האדם הולך ונודד חזרה דרך הזמן עד שער הכסף הגדול שבו נכנס פעם, שהוא שער המוות. דרך השער הוא חוזר ויוצא והופך לצליל במוסיקה. אילו ידעו האנשים מהו המוות, לא היו מפחדים ממנו ואי אפשר היה לגנוב מהם זמן (עמ' 130). מתברר אפוא שמכיוון שתודעת הזמן היא תודעת המוות, הרי שאם הזמן הוא הווה מתמיד אזי אין תנועה בזמן ואין מוות. זו חווית הנצח. כלומר, צליל-המוסיקה של הזמן היא תחושת הנצח, שהיא גם המהות של הטריטוריה של המוות, והמוסיקה היא מגע עם הטרנסצנדנטי. המאסטרו מראה למומו מניין בא הזמן. הוא מרים אותה כמו אב בזרועותיו, ונראה לא כאדם זקן, אלא כעץ עתיק יומין או כצוק סלע. כלומר, כישות טבע עתיקת יומין, כייצוג שהיה מאז ומתמיד, כמו הזמן, כמו שהארכיטיפ היה מאז ומתמיד והוא במובן זה כמו אל-טבע.

החיזיון

המאסטרו מביא את מומו למקום בו נגלה בפניה חזיון התגלות קוסמי: מתוך כיפת זהב יורדת קרן אור אל בריכת מים אפלים. בקרן זו יש מטוטלת שנעה באיטיות הלוך ושוב, ובכל פעם שהיא מגיעה אל שפת הבריכה נפתח שם הפרח היפה ביותר שראתה מעודה, וכשהקרן עוברת משם הפרח נובל, אבל במקום אחר בשפת הבריכה האחרת נפתח פרח אחר, מופלא מאין כמוהו, וחוזר חלילה. מתואר למעשה מעגל שבכל שוליו יש פרחים בתהליך מחזורי של פריחה וקמילה. עמוד האור נע וגם נשמעת ממנו מוסיקה כמו המוסיקה של הכוכבים, כשהאור והמוסיקה הם המאפשרים לכל אחד מהפרחים המופלאים לעלות מן המים האפלים, כל אחד מהם בצורתו המיוחדת החד-פעמית שלא תשנה (עמ' 133). מומו מבינה שהפרח הפורח בשעה נתונה הוא הנראה היפה מכולם.

מעגל שעון הפרחים הוא בתבנית דמוית מאנדלה, שהיא מעגל (או ריבוע) שממרכז בתוכו את כל הנקודות שסביב שוליו, ויוצר דגם סימטרי של שלמות, המסמל את השלמות האינטגרטיבית המקודשת של העולם והנפש. דגמי מאנדלה משמשים למדיטציה ולתפילה, והם תבנית אופיינית של מקדשים וסמלי שלמות שמופיעים ספונטנית ביצירות וחלומות כדי לאשר את שלמות העצמי. השעון והפרח, שגם הם משתתפים בחזיון הזה, גם הם דמויי מאנדלה. הפרחים בשולי הבריכה העגולה הם כמו השעות בשולי השעון. הפרחים הנפתחים ונובלים במחזוריות של תנועת הזמן הם כל רגע ורגע, או כל שעה ושעה בשעון הזמן, והם גם כל חיי צמח וכל חיי יחיד. החזיון הנגלה כאן הוא מראֶה מיסטי של מאנדלה רב חושית בתנועה, בהתגלות של פעימת העצמי: זו התגלות של שלמות העצמי בתנועה, במעגל המאנדלה,

הסמלים המרכיבים את החזיון הם: (1) מעגל, המייצג את שלמות העצמי; (2) בריכת המים, המייצגת את שלמות הנפש הלא מודעת המכילה את עצמה; (3) אור על פני חושך, המזכיר את סיפור הבריאה ומייצג את התודעה המוארת בוקעת מהלא-מודע האפל; (4) הפרח, שעלעליו מתחברים בנקודת המרכז, כמו המאנדלה, מייצג את אחדות הניגודים האינטגרטיבית ושלמות העצמי; (5) פרח בוקע מתוך מים, המייצג גם הוא הבקעה מהלא-מודע; (6) תנועת המטוטלת של קרן האור, מהווה את הציר המרכזי, האקסיס-מונדי (ציר העולם), שמסמל את ציר העצמי המגשר בין האני והעצמי, בין המודע והלא מודע, בין האלוהי והאנושי. תנועת מטוטלת היא תנועה מתמדת בין ניגודים. ציר הנפש הוא בתנועת מטוטלת שמחברת את הקצוות בין הניגודים השונים במאנדלת הנפש. שעון הפרח מראה את העצמי בהתהוותו המתמדת כנע בין הפרחים השונים, מייצגי הניגודים, ומחבר ביניהם.

ביטויי הזמן בחיזיון

השעון מחלק את העיגול השלם לשעות היממה, ובכך הופך לסמן של חלוקת הזמן לחלקיו התפקודיים והמשימתיים. זו תודעת הזמן האנושי שדוחפת את האדם למיצוי חייו בזמן המדוד שיש לו. מומו היא ילדה ובעולם הילדים הזמן שונה משל המבוגרים; הוא איטי. לכן היא פתוחה לחווית האיטיות של הצבה. אכן, חווית הזמן שלי בילדותי הייתה שהזמן לא זז. הוא היה איטי מאד. בבגרותי הוא נהיה מהיר מדי.

לעומת זאת, הזמן שבטרם התודעה ומעבר לה הוא זמן הווה נצחי ללא הבחנות בין עבר, הווה ועתיד, זה הזמן האלוהי, שהוא גם הזמן של ההתרחשויות בלא-מודע וזמן העצמי והוא ביטוי לאחדות האינסופית של הזמן-מרחב, של העצמי הגדול-הטרנסצנדנטי שמעבר לעצמי היחידני. זה זמן המדיטציה שבו אין תנועה לעומת הפעילות המתמדת של האנשים האפורים. הזמן הנצחי הוא זמן הרגע בלבד. כמו זמן ההווה המתמיד של המאסטרו. זה זמן הזֵן שבו הרגע הוא הנצח, והוא ההארה שמתקיימת בתוך היומיומי ביותר. הספר "מומו" הוא מסע של הקורא אל הכרת הממד של ההיות- ההוויה במקום הממד של העשייה. ובכך הוא מכוון אל התממשות העצמי בכל רגע ורגע, נוסח הזן.

הנה למשל שני שירי זן (בולוק, 2011):

נשיפה
ושוב שאיפה
דע כי זו ההוכחה
לנצחיותו של העולם
                                       (עמ' 80)

כפרח לוטוס
המפציע בחיות
עם טל הבקר
כך יחודם של אלה
שראייתם לא סומאה מאבק
                                       (עמ' 78)

הזמן האחדותי תואם לחווית הזמן המיסטית. הוא תואם למה שאריך נוימן (2013) מתאר כמציאות אחדותית של זמן-מרחב-יקום, שהיא הוויה של הנני, הווית אדם בכל מלואו נוכח ההוויה. הווית אני-עצמי, הווית העצמי הגדול, הטרנסצנדנטי. בנוסף לכך נמסר למומו שלכל אדם יש את הזמן המיועד רק לו, וכל פרח הוא בצורתו המיוחדת החד-פעמית, והיקום משתתף בגורלו של היחיד ונועד לו. תובנה זו משתלבת עם משמעות האינדיבידואציה שהיא מימוש הייחוד הסגולי של העצמי.

 

השליחות של מומו

כמו כל מיסטיקן שרוצה לחזור ולספר לאנשים מה שראה, גם מומו נתקלת במגבלות: המאסטרו אומר לה שאם היא רוצה לספר, היא צריכה לדעת לחכות. ההמתנה גם היא ביטוי לאיטיות התהליך שהצב מסמל. זה הכבוד לזמן המבשיל את תהליכיו, כמו הזמן של הבשלת הזרע באדמה, עד שיוכל לנבוט, זו ההמתנה עד שיצמחו בתוכה המלים שיאפשרו לה לספר זאת. במובן זה התגלות החזיון דומה להתגלות האל, שקורא למשה ואברהם ויעקב ומביא להם חווית-חלום של התגלות אלוהית ורק לאחר מכן מביא את המסר. המאסטרו מסביר למומו שלכל אדם יש מקדש זהב של זמן הלב, ומראה לה את מטוטלת הזמן הקוסמי ואת פרחי השעות היפהפיים החד-פעמיים של זמנה שלה. זמן הלב הוא מקדש כי בקשר אל העצמי יש משהו מקודש. הנפש הפנימית היא כמתחם מקודש של טקסים רוחניים, כי בה מתרחשים התהליכים המקודשים של שלמות הנפש, שמתגלה כאן בסמלי העצמי (המעגל, הזהב, הפרח, המאנדלה. (נצר, 2004, עמ' 317).

כשאנשים מניחים לאדונים האפורים להיכנס, הם חוטפים להם את פרחי הזמן, מקפיאים אותם עד שהם נעשים כגביעי זכוכית שמוקפאים מתחת לאדמה. הגביע שהוא אחד מסמלי העצמי (הגביע הקדוש) מופיע כאן בקיפאונו. אבל פרחי השעות אינם מתים – "בכל נימי ישותם שואפים הם לשוב אל האדם אשר לו הם שייכים" (עמ' 197). כלומר, העצמי האמיתי ממשיך להתקיים בסתר גם כשבפועל האדם חי את העצמי הכוזב, כפי שויניקוט אומר שהעצמי המדומה שומר על העצמי האמיתי (שם, 2009, עמ' 204). לפי אנדה, העצמי האמיתי מבקש להתגלות בנפש כמו פרח קוסמי שנפתח אל היקום.

מומו מקבלת על עצמה להציל את בני האדם מהאדונים האפורים גונבי הזמן. אחרי התגלות שעוני הפרח, כשהמאסטרו שולח אותה הוא אומר לה שמעכשיו תצטרך להיוועץ רק בעצמה. זה מאפיין מרכזי של מסע הגיבור, שהוא יוצא לדרך לבדו. בדידות הגיבור מחשלת את נפרדותו ואומץ לבו (נצר, 2011, עמ' 97). עם זאת, גם לגיבור היוצא לבדו יש מורה דרך, ובמקרה של מומו הצבה היא זו שמנחה אותה. המאסטר הוא מורה הדרך של זמן השעות, מורה דרך לעצמי, והצבה היא מורת דרך שליחה שלו. הוא גם מגלם את הזקן החכם והצבה את הזקנה החכמה. השליח, מורה הדרך והזקן החכם – שלושתם ארכיטיפים שמייצגים פונקציה בתוכנו אשר מגשרת בין הידע הלא-מודע והעצמי לבין התודעה. זו הפונקציה הטרנסצנדנטית, שגם מקבילה לציר אגו-עצמי, המתגלמת כאן בקרן האור שמגשרת בין למעלה ולמטה.

הקשר הבלתי אמצעי של מומו לטבע ולזמן-מוסיקה (שהם ביטויי העצמי הגדול הטרנסצנדנטי) הוא הפיצוי להעדר הורים כמקור בטחון ושייכות. גם המאסטרו מופיע כמו אב גדול תחליפי שאוסף אותה אל ביתו, מאכיל אותה ונושא אותה על כפיו, כפי שאפשר לראות את הצבה הדואגת לה כדמות אמהית.

כשמומו יוצאת לדרך היא מגלה שהיא נושאת בידה פרח שעות נפלא וגדול מאד. קודם לכן המאסטרו סיפר לה שלכל אחד יש פרח שעון כזה, ופתאום הבחינה בפרח שכאילו היה בה מאז ומתמיד. זה מזכיר ספור של בורחס (1975) על איש שחלם שהוא בגן עדן וקוטף שם פרח והתעורר עם הפרח בידו. מה שאנחנו חווים בעולמנו הפנימי כמטפורה תמונתית, כדימוי בהקיץ או בחלום, יכול להפוך לממשות פנימית. כשפרח השעון נמצא בידיה, הוא מופנם בה.

האנשים האפורים רוצים לקחת את הפרח מידה של מומו כי זה מקור כוחה, אך מצליחים רק לעקור עלים ממנו. לעומת זאת, מומו מצליחה להגיע למחסן שבו כל פרחי השעות של כל האנשים שמורים כגביעים קפואים, וברגע שנשר העלה האחרון שלה, כל גביעי הפרחים חזרו לתחייה והפרחים חזרו אל לבות האנשים. הזמן הגנוב חזר אליהם.

 

השוואה ל'ספור שאינו נגמר': המסע הנשי של מומו לעומת המסע הגברי של בסטיאן

'הסיפור שאינו נגמר' מתאר את המסע להציל את ארץ פנטזיה מפני החידלון והלא כלום המשתלט עליה ומפורר אותה. בכך קיימת הקבלה להרס העולם הרגשי האמיתי על ידי האנשים האפורים שגורמים חידלון והרס של עולם הפנטזיה שמומו מביאה. יש גם הקבלה בין ההצלה של ארץ פנטזיה והצלת ארצה של מומו. בסטיאן, גיבור "הספור שאינו נגמר", הוא ילד שיוצא למסע הצלת פנטזיה נגד מכשולים קשים. כלומר, הוא מגלם את תודעת האגו שהיא גברית במהותה, שנלחמת בהתאם למאפייני 'מסע הגיבור' המיתי, כנגד קשיים ומפלצות (זו תודעת האגו שצריכה להילחם במפלצת האם או האב כדי להתחשל ולהיות עצמאית), והוא מתחזק ובונה את עצמו, ומפתח כישורי חיים. בניגוד אליו, מומו לא יוצאת למסע הצלת ארצה כדי לחשל את האגו, במסע הגיבור הגברי הלוחמני. אמנם האנשים האפורים הם מפלצות שמאיימות על מהות הקיום האמיתי, אבל היא לא נלחמת בהם אלא משפיעה עליהם ומפוגגת אותם בעצם הוויתה, בסיוע נוכחות הפרח שבידיה. היא חיה מתוככי עצמיותה המלאה והיא שופעת ומקרינה את איכויות העצמי השלו שלה סביבה. 'הסיפור שאינו נגמר' מתאר את המסע להציל את ארץ פנטזיה מפני החידלון והלא כלום המשתלט עליה ומפורר אותה. נוכל לראות כאן הקבלה להרס העולם הרגשי האמיתי על ידי האנשים האפורים שגורמים חידלון והרס של עולם הפנטזיה שמומו מביאה. יש גם הקבלה בין ההצלה של ארץ פנטזיה והצלת ארצה של מומו.

מצבה של פנטזיה קשור באופן הדוק לשלומה של הקיסרית הילדותית החולה אנושות. החלמתה של פנטזיה היא החלמתה של הנסיכה-האנימה. אפשר לראות את מומו, כמו את הנסיכה החולה ב'ספור שאינו נגמר', כמגלמת את האנימה של העולם הגברי-הפטריארכלי. אנימה היא ההבט הנשי בנפש הגבר, ישות נשית, שהיא הגשר אל טיבה הנשי של הנשמה, אל ההיבט הנשי של העצמי. את הנסיכה צריך להציל ומומו היא בתפקיד המצילה. אנדה מכיר בחשיבותו של עקרון הנשי בנפש ובתרבות, עקרון שהודר בתרבות המערבית ושב ומקבל את ההכרה בו במאה העשרים. מומו היא ילדה שמגלמת את המהות הנשית בנפש, שקרובה לטבע, ולכן גם לזמן האישי של הלב ולהשתהות האיטית של ההוויה, שהיא זמן הלב של המאסטרו. כמו מסען של גיבורות אחרות במיתוסים ואגדות, המסע שלה נועד להציל את אהובי נפשה – את שני החברים שלה, גיגי ובפו – מקפאון האדונים האפורים.

אינגלה רומרה (Romare) כותבת על העיקרון הנשי בסרטים לעומת העיקרון הגברי: העיקרון הגברי בסרטים מאופיין ביעילות, במכוונות למטרה, בחתירה קדימה ובלוגוס, ואילו העיקרון הנשי מאופיין ביחס אחר לזמן, על ידי השתהות ממושכת בתמונה ובדימוי, שהיא השתהות בחוויה עצמה, וכן בשאלות ללא תשובות, בהעמקה במהות החיים, במעמקים הארכיטיפיים ובקשר אל הטבע בתוכנו ומחוצה לנו. ניגוד בולט נוסף הוא העיקרון המעגלי הנשי של מחזוריות החיים לעומת העיקרון הליניארי הגברי של התקדמות לקראת המטרה או התוצאה (Romare, 2005, pp. 90-100).

מעניין ששני היבטים אלה של העיקרון הנשי קיימים במומו: יחס אחר לזמן ולהשתהות בו ללא מרוץ בזמן, ומחזוריות החיים, כפי שמבוטאת במחזוריות הפרחים הפורחים ומתים. ההשתהות בזמן, שפירושו איטיות בזמן, מקושרת עם המהות האיטית של הצב ועם המהות הנשית כאחת. לכן מורת הדרך היא צבה ולא צב, והצבה היא למעשה הדמות הנשית היחידה בספר מלבד מומו. גם ידידיה הבוגרים של מומו, גיגי ובפו, הם גברים. העיקרון הנשי קשור בהוויה, בהיות, והעיקרון הגברי קשור יותר לעשיה בפועל. גם בספר/סרט 'מצפן הזהב' יוצאת ילדה, ליירה, כנגד המבוגרים ("המגיסטרים") שפועלים לנתק את הילדים מהעצמי האמיתי שמתגלם בחית הכפיל שיש לכל ילד. אלא שליירה (שאף היא מסתייעת בסמל העצמי – במצפן הזהב, שמקביל לפרח השעון של מומו) אינה שונה מבן בכל מאפייניה - יש לה חשיבה עצמאית מאד, יוזמה ואומץ. היא נלחמת-יוזמת ונאבקת והיא לא מגייסת ולא מביאה ממד נשי.

בסטיאן, גיבור 'הסיפור שאינו נגמר' חוזר לחיים האמיתיים, ומסתבר שהוא השתנה: הוא אמיץ יותר, בוגר יותר. הוא מגלה, שהצליח להביא לאביו את מי החיים. מומו לעומתו כלל לא התנסתה במשימות החיים. היא לא יצאה למסע הגיבור שמאפשר לה לפתח כישורי אגו כדי להתמודד עם המציאות. היא לא עוברת תהליך גדילה וחניכה. למעשה כעלמה נצחית היא לא כשירה לחיים האמיתיים, לא בהתחלת הספר ולא בסופו. היא לא מתמודדת עם משימות של עבודה, קשרים אנושיים, משפחה ומימוש עצמי בתוך החברה. היא אפילו אינה מסוגלת לדאוג לעצמה למקום לגור, לאוכל וביגוד. היא חיה את חיי הנפש והדמיון. היא מביאה מסר שמתאים עבורה, כמי שחיה מחוץ לזמן ולמרחב ומחוץ לחוקי המציאות הרגילים. המסר שלה מתאים לה, ולא למי שחי בחיים הרגילים. יש פער גדול מדי בין חייה לבין חיי אנשים רגילים. כמו שנזיר שחי במנזר אינו יכול להיות המודל עבורנו לחכמת ההתמודדות עם החיים, שהרי הוא חי בשלווה במדיטציה מתמדת ואינו מחויב לפגוש את הקונפליקטים בחיים הבין-אישיים.

מומו חיה בקשר עם העצמי הנשי בלי לפתח תפקודי אגו. האם אפשרי מצב כזה מלבד בסיפור דמוי אגדה? זו נקודת התורפה שלה בתור מודל עבורנו. גם העובדה שאין לה שום הורים אישיים ואין לה ביוגרפיה ממקמת אותה מחוץ לחיים הממשיים. יתכן שבחירה זו של אנדה מעידה על עמדה קיצונית ביחסו להיבט ההרסני של החברה המודרנית לעומת חרות היחיד, שיכולה להתקיים לדידו רק מחוץ לחיים הרגילים בדמותה הפלאית של מומו.

 

סיכום

בספר "מומו" מתואר מסע של ילדה-גיבורה שנועד להציל את החברה ממפלצות השעבוד לזמן העבודה, מסע זה שונה ממסע הגיבור שנאבק במפלצות, והוא מסע שבו הגיבורה אינה נאבקת במפלצת אלא מתנסה בחוויה משמעותית של העצמי הנשי שבאמצעותה מוקרן ידע חדש לאנושות, אשר אמור לפוגג את השעבוד הגברי להישגיות בעולם המודרני.

 

מקורות

אנדה, מיכאל (1980 [1979]). הספור שאינו נגמר. תרגום חוה פלץ ושלומית קדם. הוצאת לדורי.

אנדה, מיכאל (1983 [1973]). מומו. תרגום: חנה טויכסלר. זמורה-ביתן.

בולוק, איתן (2011). בתוך השלג הדק. שירי זן . קשב.

בורחס, חורחה ל. (1975). גן השבילים המתפצלים. תרגום יורם ברונו בסקי. הקבוץ המאוחד.

ויניקוט, דונלד ו'. (2009). עצמי אמיתי, עצמי כוזב. תרגום: אסנת אראל, נעמי בן חיים, אורה זילברשטיין, מטי נוה, צפורה רמון. עם-עובד.

נוימן, אריך (1966). משבר והתחדשות. תרגום יונה שטרנברג. שוקן.

נוימן, אריך (2013). אדם ומשמעות. תרגום תמר קרון ודויד וילר. רסלינג.

נצר, רות (2004). מסע אל העצמי. מודן.

נצר, רות (2011). מסע הגבור. תהליך התהוות הנפש במיתוס, במעגל החיים ובתרפיה. מודן.

Romare, Ingela.(2005). The Feminine Principle in Film. Cinema & psyche. Spring Journal.73. pp.90-100

 

הערות

1. ארכיטיפ העצמי מתייחס לכוליות הנפש המכוונת למימוש האותנטי של ייעודו של היחיד, בינו לבין עצמו ובינו לזולת ולעולם-יקום. העצמי כולל בו את האני ואת הציר הדיאלוגי אני-עצמי.

2. הפרסונה היא ארכיטיפ מרכזי בתיאוריה של יונג, המתייחסת לאופן הניראות על-ידי העולם ולניסיון להתאים לציפיות העולם.

3. האורבורוס הוא סמל מיתי עתיק, אשר בתיאוריה היונגיאנית הפך לארכיטיפ המייצג מעגל סגור נטול התפתחות ותודעה.

4. הילד הנצחי מסמל את החיים הנולדים מחדש בפתיחות האותנטית של העצמי המקורי.

5. פואר-פואלה הם אנשים שחיים כעלמים נצחיים, חיים את הרגע, הפנטזיה, הרוח והאידאות, מרחפים ללא מחויבות לעקרון המציאות ומתקשים בחיי העבודה. הפואר והסנקס הם ניגודים משלימים.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

נצר, ר. (2016). "מוֹמוֹ" – אגדה למבוגרים על העצמי הנשי – מבט יונגיאני. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 17/11/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3385

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות למאמר זה.