פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×יצירה מאת Adam Hillman
Adam Hillman ©
זכור אותי

"חיסול חשבונות" עם הורים מזדקנים

מאמר זה מבקש להסב את תשומת הלב לתופעה של תוקפנות מתמשכת כלפי קשישים מצד ילדיהם הבוגרים, הטוענים כנגד ההורות שקיבלו מהם והנזקים שנגרמו בגינה. במאמר מתוארות ההשלכות הקשות של התחשבנות זו על חיי הקשישים ועל המרקם המשפחתי, נדונים הגורמים התרבותיים העומדים בבסיסה של התופעה ותפקידה של הפסיכולוגיה הפופולרית בדמוניזציה של ההורים. לבסוף המאמר דן בהרחבה במקומו של המטפל בהתחשבנות זו, ואנשי מקצוע נקראים להיות מודעים לכוחות הפועלים עליהם ולגלות אחריות גם כלפי ההורה הקשיש הנמצא מחוץ לחדר הטיפולים.

דעות | 11/2/2016 | 16,590

תגיות:

 

"חיסול חשבונות" עם הורים מזדקנים

מאת ד"ר אסתר אליצור ונחי אלון

 

בשנים האחרונות שמענו על מקרים רבים בהם אנשים באמצע חייהם, כמונו וכמוכם, מתחשבנים עם הוריהם בני השבעים והשמונים על אירועים ודרכי חינוך וגידול שהתרחשו עשורים רבים לפני כן. ההתחשבנות יכולה להתרחש ברמות שונות של עימות: לעתים בדיבור בלבד, לעתים בהתרסה ואף בהתקפה מרה עד כדי אכזריות רגשית. לעתים תוך הפעלת אלימות מילולית או כלכלית, לעתים תוך הענשה בניתוק קשר או אף בניתוק ממש. פגשנו קשישים שילדיהם הבוגרים מחרימים אותם, מונעים מהם לראות את הנכדים, או תובעים תביעות כספיות אבסורדיות. אישה אחת, לדוגמה, ניתקה את הקשר עם אביה ומנעה ממנו לראות את הנכדים לאחר שסירב להראות לה את הצהרת ההון שלו. במקרה אחר אחת הבנות, שלקחה על עצמה לנהל את כספי האם, סירבה לתת לאם כל מידע על מצב הכספים בטענה ש"בילדותנו את סירבת לתת לנו מידע". במקרה נוסף תבעו הילדים מאימם, שהתאלמנה לא מכבר, שתמכור את דירתה, תעבור לדירה קטנה יותר ואת הפרש הכספים תעביר להם על מנת "שיוכלו לשפר את הדיור שלהם בהתאם למעמדם". במשפחה אחרת, בכל פעם שהאם המזדקנת "אינה מתנהגת יפה" או "מעליבה את חתנה", מבטלים ילדיה את סידור השמרטפות שהאם לקחה על עצמה, למרות שהיא בעיר אחרת, כדי ליהנות מקשר עם הנכדים. ילדיה הבוגרים של אישה נוספת שאנו מכירים, המתגוררים במרחק רב ממנה, מסרבים לבקר אצלה ועומדים על כך שהיא תגיע אליהם במועדים ובלוח זמנים שהם קובעים באופן חד צדדי. ביקורים אלו כרוכים בהוצאות כספיות משמעותיות משום שהילדים אינם מרשים לה לנהוג ותובעים שתגיע במונית ("אינך מסוגלת אפילו לנהוג"). במקרה קשה נוסף שהגיע לאוזנינו נוהגים הילדים לפסול לא רק את ההורים אלא גם את משפחות המוצא ה"מופרעות" שלהם. הפסילה של משפחת המוצא של האם-האלמנה מכאיבה לה במיוחד.

בכל המקרים הללו זוכים הזקנים לתוכחות טלפוניות ופנים-אל-פנים בשפה בוטה ולעתים וולגרית, ובה תיאור מפורט של החולשות והפגמים שהילדים רואים בהוריהם. כך יכול אדם מבוגר להטיח באביו המזדקן: "אתה תמיד היית פחדן ואפס. תמיד היית נרקיסיסט וחשבת רק על עצמך. תודה פעם אחת על האמת: אתה משקר ותמיד שיקרת!". התנהגות זו הופכת במקרים רבים להיות יסוד קבוע ומרכזי בקשר עם ההורים, במשך שנים.

המתבונן האמפתי יכול לראות שבני החמישים המתחשבנים עם הוריהם סובלים מכאבי נפש שונים, ושההתחשבנות היא חלק מכאבים אלו וגם ניסיון להקל מעליהם. עם זאת, העיסוק בכאביהם שלהם כרוך בעיוורון גמור ביחס לכאבי החיים, הבדידות, הזקנה וההזדקנות של הוריהם. ההורים מצויים כיום בשלב האחרון של חייהם וסובלים בעצמם מקשיי-חיים גדולים: בעיות בריאות, קשיי הסתגלות למגבלות הגופניות והנפשיות המעמיקות, קשיים כספיים, בדידות ואלמנות. הזקנים החיים לבדם מתקשים להסתדר אפילו עם הבעיות הטכניות של ניהול הבית ואחזקתו, קל וחומר בהתמודדות עם מצוקות כבדות יותר, כמו ההחלטה לעבור לדיור מוגן או להישאר לבדם בבית, או העמידה מול ניסיונות לניצול כלכלי ואחר. המוות הוא אורח תדיר בחייהם של ההורים המבוגרים; נוכחותו, וגם בואו בעתיד, מעסיק אותם תדיר. המקרים שהזכרנו מעוררים תחושה שמועקות אלו כלל אינן מעסיקות את הילדים המתחשבנים, הנתונים בכאביהם שלהם.

ה"ילד" בן החמישים, במעמד חברתי וכלכלי מבוסס ובעל משפחה בעצמו, ממשיך להתחשבן עם הוריו כאילו הוא עדיין הילד/המתבגר הניצב בזעם אין אונים מול הוריו המצויים בשיא כוחם. להט המאבק של המתבגר על האוטונומיה, על זכויותיו ועל מציאת אשמים לכאביו, ותביעתו לתיקון עוולות, מוכרים לכולנו, וגם השלכותיהם המסוכנות מוכרות. אולם במקרים שתיארנו, הלך-נפש זה מתמשך אל תוך שלבי חיים שונים לחלוטין בצורה בלתי-עדכנית. הוא מעלים מעיני ה"ילד" את עובדות-החיים הקשות הנוכחיות: הוא זה שנמצא כיום במיטב שנותיו וכוחותיו, ההורים זקנים יותר והם אלו ההולכים ונעשים תלויים בו יותר ויותר. עכשיו הם החלשים והנזקקים, בעוד הוא מהווה לעתים המקור היחיד לתמיכה ולסיוע. ההתחשבנות שתיארנו איננה מכירה בשינוי העמוק במצב היחסים, וממשיכה דפוס שהיה אמור למצות את עצמו לפני שנות דור. לעיתים, בני או בנות הזוג של הילדים, אשר מסיבות שונות לא הגיעו ליחסים מספקים עם הזקנים, יוצקים שמן על המדורה. כאשר נוצר סכסוך ומתח בין חתנים וכלות לבין הקשיש/ה, נוצרת תכופות הדרישה מבן הזוג: "עליך לבחור: או אני או היא". כשבוחרים להעדיף את בן/בת הזוג נוצר מתכון להתחשבנות הרסנית, שאין בה לא חמלה, לא כיבוד אב ואם ולא הכרת תודה.

ההשלכות על חיי ההורים הזקנים הן קשות. אחת מהן אמרה לנו: "איני רוצה לחיות יותר. במצב בו ילדי אינם רוצים לבקר אצלי ונכדי מתנכרים לי מוטב למות". אחרת טענה: "מתקרב היום בו אהיה תלויה בילדי. אולי יטפלו בי היטב ברמה המעשית, אבל לא תהיה שום תמיכה רגשית. מוטב למות לפני שאגיע לשם". אולם ההשלכות אינן פוגעות רק בזקן, אלא במרקם המשפחתי כולו: רצף הדורות נשבר. ההתחשבנות והפצע המדמם לא פותרים את מצוקות הילדים ורק מוסיפים על מצוקות הזקנים. כשנוצר נתק גם מן הנכדים, המשפחה כולה מפסידה. הדוגמה שנותנים ילדים כאלו לילדיהם שלהם היא הרסנית, ועלולה להנציח את מעגל הקסמים בדור הבא. יש סיכוי רב שההתקפה הבלתי פוסקת של הילדים על הוריהם תגרור בעתיד התנהגות דומות מצד ילדי-הילדים כלפיהם, וכך יונצח מעגל ההתחשבנות.

אנו הכותבים מייחסים מקרים כאלו לא לעיוורונם של יחידים, כי אם לערכים בסיסיים של התרבות בה אנו חיים. הערכים המסורתיים הקשורים למשפחה, ללכידות, לאחריות הדדית, לכיבוד אב ואם, לחמלה ולהכרת טובה, התחלפו בקידוש בלתי מבוקר של ה'אני', בהתנכרות לאחריות כלפי אחרים, באבדן כבוד להורים ובכפיות טובה קיצונית. המשפחה, בעבר מוסד מקודש, נפסלת, ובמקומה מתקדש היחיד שאינו חייב מאומה לאיש אלא לעצמו. גם אם הקשישים שהכרנו חטאו בהיותם הורים (ואיזה הורה לא חטא ולא טעה?) הרי למיטב שיפוטנו, חטאיהם האמיתיים או המדומים אינם מצדיקים את הנקמנות, הענישה וההתעללות של ילדיהם.

אגדה עממית מספרת על בן שבאמצע חייו החליף את אביו כראש המשפחה. הזקן המשיך לחיות בבית הבן. אשתו של הבן לא אהבה את העובדה שהזקן רועד והמזון שהוא אוכל נוטף על בגדיו, והחליטה שמכאן ואילך לא יאכל בכלי האוכל המהודרים של המשפחה אלא בכלי-עץ גסים. יום אחד, בעוד האיכר ואשתו נוזפים בזקן על אכילתו, הבחינו שבנם הפעוט מגלף משהו בעץ. "מה אתה עושה?" שאלו. "אני מכין לכם כלי עץ ליום שבו אתם תרעדו והאוכל שלכם יישפך". האיכר ההמום ואשתו נחפזו לתקן את מעשיהם. בהקשר התרבותי שלנו יחס לא מכבד כלפי הורים מזדקנים וקשישים בכלל מקובל כל כך, שספק אם המעשייה עודנה רלוונטית. האם בתרבות בה אנו חיים היה פעוט מבחין בכלל ביחס הלא הולם כלפי האב הזקן? והאם מי מההורים היה מתעורר לתקן את התנהגותו? קרוב לוודאי שלא, ויעידו המקרים שתיארנו.

מקומה של הפסיכולוגיה הפופולרית בדמוניזציה של ההורים והמשפחה

כפסיכולוגים מקצועיים, מצער אותנו במיוחד תפקידה המזיק של הפסיכולוגיה הפופולרית וכן של גרסאות שונות של הטיפול הנפשי. בחלק לא מבוטל מן המקרים של התעללות "רכה" היו המתחשבנים בטיפול פסיכולוגי. השערתנו היא שמטפלים רבים עוזרים למתחשבנים לבנות סיפור חיים ('נרטיב') המסביר את הקשיים בחייהם בעזרת ההורות לקויה שקיבלו מהוריהם. יתר על כן, ישנם מטפלים שמעודדים את המטופלים להעלות את קובלנותיהם בפני ההורים "כדי לברר", כדי "לפרוץ את חומת השתיקה" או נימוקים דומים, מתוך אמונה שבירור יכול לסלק את הקשיים. לצעדים טיפוליים אלו, שנעשו מתוך רצון טוב ובהנחה ש"זה מה שנחוץ למטופל", יש פוטנציאל הרסני למשפחות. הם מתבססים על תמונת-אדם המקדשת את היחיד, את עולמו ואת צרכיו. בנקודת מבט זו, אחריותו של הפרט לעולם הסובב אותו, כולל להוריו, היא בעיה פסיכולוגית שצריך לפתור, ולא ערך חיוני גם ליחיד עצמו. הנחות פסיכולוגיות פופולאריות אלו רווחות בקהל הרחב ונתפסות בעיניו כאמת אנושית בלתי מעורערת, ולא כהשקפות ערכיות הנובעות מהתרבות העכשווית.

הפסיכולוגיה הפופולרית רואה את הילדות כתקופה הקובעת את חייו, אושרו וסבלו של אדם. תנאי גידול נכונים, בייחוד במישור הרגשי, הם קריטיים להתפתחותו של הילד, וחובתם של ההורים היא לספק את הסביבה ההכרחית הזו. בעיות של ילדים משקפות בהכרח סביבת גידול לקויה שנגרמה על ידי הורות לקויה. הורות לקויה עלולה לגרום להשלכות טראומטיות הרות-אסון, שאינן ניכרות מיד אלא לעתיד לבוא, כשיתעוררו קשיים בלתי נמנעים בחיי הבוגר שיצמח מן הילד. סיוע לבוגר הסובל חייב להסב לאחור את טראומות העבר שההורים חוללו. בלי שיטופל השורש לא יהיה מזור. טיפול להסרת קשיי הבוגר-שצמח-מן-הילד-שהיה-במצוקה-הורית דורש כמה יסודות הכרחיים:

  1. על המטופל להבין את האמת אודות הילדות הלקויה שנגרמה על ידי ההורים.
  2. על הטיפול להסיר את ההכחשה, ההדחקה ומנגנוני ההגנה האחרים שמנעו מהמטופל לראות את האמת הזו.
  3. על המטפל לעודד את המטופל להשתחרר מן ההורות הלקויה, הן על ידי עבודה עצמית פנימית, והן על ידי בירור עם ההורים. הבירור יכול לנוע מ"מה באמת היה בילדות" ועד ל"לא נתתם לי את מה שהייתי צריך".

תמונת-אדם זו מופיעה בפסיכולוגיה הפופולרית כאמת שאין בילתה, אמת מדעית, על טבע האדם וטבע הסבל.1 הרעיון "אם יש סבל – יש אשמים, צריך רק למצוא אותם" הוא חדש לגמרי בתולדות האדם. לפניו ידעו הכל שחלק מן הסבל האנושי הוא עובדת חיים וזהו. תמונה זו היא התשתית המאפשרת לאנשים להצדיק לעצמם את ההשתלחות בהוריהם. 

טענתו היא, איפה, משולשת: ראשית, אין ערובה שהפשעים שביצעו ההורים אכן היו כשם שחושבים ומרגישים הילדים. שנית, גם אם ההורים חטאו לפני עשורים, בהיותם הורים צעירים, הרי ש"חטאיהם" אינם מצדיקים בהכרח את התחשבנות ההווה. לבסוף, אל לנו לשכוח שגם אם חטאו ההורים, הרי המוטיבציה שלהם הייתה חיובית, לפחות בחלקה, וההשקעה שהשקיעו בילדיהם במשך השנים הייתה עצומה ויש לכבד אותה, בצד הביקורת.

תפקידם של מטפלים במתן לגיטימציה להתחשבנות

הפסיכולוגיה הפופולרית שולטת במידה מסוימת גם בנו כמטפלים. הרפלקס למצוא אשמים מושרש מדי בכולנו. כשהוא מצטרף לאמונה שחייבים לדבר על הכול, הוא מוביל אותנו "לקנות" את הסיפור על פשעי ההורים, ולעודד "הידברות" ובירור איתם.

נתקלנו במקרים רבים בהם המטופל/ת והמטפל/ת כאחד ראו את הסיפור שהתהווה בטיפול כ"אמת ההיסטורית". עם זאת, במקרים רבים אין ערובה שהסיפור החדש הוא כזה: סביר יותר שהוא "אמת נראטיבית" (כביטויו המוצלח של ספנס). לאמת הנרטיבית יש חשיבות ויש יתרונות. אבל יש לה גם מחיר, ולעתים מחיר כבד. בצד החיוב, האמת הנרטיבית קבילה על המטופל משום שהיא מתבססת על מה שנראה כזיכרונות או שחזורים אמתיים; היא קוהרנטית ופשוטה יותר מהסיפור שאתו הגיע המטופל לטיפול; היא מטילה את האחריות לסבלו של המטופל על כתובת ברורה ולא על גורל אכזר; וחשוב מכל, בתרבות הפסיכולוגית השולטת, סיפור זה הוא משכנע לגמרי. בכל אלו יש למטופל ערך רב. אולם בצד השלילה, האמת הנרטיבית עלולה להיות עריכה מוטה של זיכרונות אמתיים או מדומים; הקוהרנטיות מעלימה את מורכבות חיי המטופל והמקורות של מצוקותיו; ה"הסבר" של הפסיכולוגיה הפופולרית אינו בהכרח הסבר תקף; וההורים עלולים להפוך ל"אויבים בדיעבד", כפי שקרה במקרים שהכרנו. דוגמה לתפקיד הרסני של טיפול פסיכולוגי בהעמקת הקרע בין הורים לילדים אפשר למצוא בספרו של אשכול נבו, "שלוש קומות" (כנרת זמורה-ביתן, 2015).

אנו בטוחים שמטפלים המסייעים לבנות סיפור טיפולי של ההורות הגרועה חשים חמלה אמתית כלפי המטופל, ורוצים בכנות לעזור לו. מצד שני, הסיפור הטיפולי הזה עלול לעוות לגמרי את מה שהיה ולמחוק כל חמלה כלפי ההורים כפי שהיו כשהבוגר היה ילד. ברור כי כשהם הופכים בטיפול לגורמי- עוול, וכשהמטופל מקבל עידוד להתעמת איתם בהווה, אין סיכוי לראייה חומלת שתראה את קשיי ההווה של חייהם כאנשים זקנים המתקרבים למוות, ועתידים להיות תלויים יותר ויותר בילדיהם. הסכנה גדולה במיוחד בקרב מטפלים שמאמינים באוניברסאליות של הסיפור הפסיכולוגי הפופולרי, ונוטים לקנות את סיפורי המטופלים מספקת כמשקפים את האמת ההיסטורית.

אנו בטוחים גם שחלק גדול מן הילדים התוקפים את הוריהם אינם אנשים רעים. יש בהם כאלו שתחושת העוול שנעשה להם היא בלתי נסבלת. אחרים מאמינים שעם יעמתו את הוריהם הזקנים עם עוולות העבר יוכלו הזקנים סוף סוף לקחת אחריות – לטובתם שלהם. אולם השיתוף בין מטופלים ומטפלים יכול להפוך קובלנות סבירות לאיבת-עולם. קשה להבין כיצד אנשים זקנים שעשו כמיטב יכולתם עבור משפחתם נאלצים להיענש בערוב ימיהם על עוולות ופשעים שביצעו – או "ביצעו" – עשרות שנים קודם לכן. בחוקי המדינה יש נסיבות מקלות ויש התיישנות על פשעי. בחיסול חשבונות במשפחה אין התיישנות ואין נסיבות מקלות.

איך נבין את חלקם של מטפלים בתופעה? סיבה אפשרית אחת היא שכמו ה"ילדים", מטפלים שטרם הגיעו לגיל הזקנה מתקשים לחשוב על החיים כפי שהם נראים בעיני הזקן. בלימודי הפסיכולוגיה אין דגש על הבנת עולם הזקנה, וההתנסות האישית של מטפלים רבים היא צרה למדי. הזקנה מעוררת רגשות חזקים, חלקם של דחיה ושל רצון להישאר בתחום הבטוח של הבגרות הפעילה. סיבה שנייה היא שלמטפלים רבים אין ניסיון בעבודה טיפולית עם קשישים וזקנים, אולי משום שמקובל בטעות לחשוב שאי אפשר להשתנות בשלב החיים הזה. אם לא התנסינו בעצמנו ולא עבדנו עם אלו שמתנסים בזקנה, נתקשה לראות את העולם בעיניו של הזקן. קל יותר לכולנו לראות את העולם דרך עיניהם של המטופלים היושבים עמנו בחדר הטיפולים, ולהאמין שראיית העולם שלהם היא הנכונה. קשה יותר לראות את מי שאינם אתנו בחדר בעיניים חומלות, ביחוד אם אנו מאמינים שמקור הסבל הוא בהורות לקויה. הא ראייה: אנו עצמנו התחלנו לראות את התופעה רק בשנים האחרונות. לא מקרה הוא שאנו עצמנו בפתח הזקנה ושותפים לסיפוריהם של זקנים, הן חברים והן מטופלים. אנו מקווים שדברינו יעזרו למטפלים לזהות את התופעות שתיארנו, ולסייע להפחית את הסבל לכל המעורבים במקום לשפוך שמן על המדורה.

-----------------------------------------------------------

[1] דוגמאות קיצוניות של ראיית-אדם זאת ניתן למצוא בחיבורים "הדרמה של הילד המחונן" של אליס מילר ו"הורים מרעילים" של סוזן פורווארד. ניתוח ביקורתי של ראיית האדם הזו ניתן למצוא בספרם של אלון ועומר "השטן שבינינו", 'ספרים', 2006.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

אלון, נ. (2016). "חיסול חשבונות" עם הורים מזדקנים. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3382

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

נתי רוזנבלוםנתי רוזנבלום23/4/2016

ישנם גם מקרים של הורים שלא יצרו קשר ולא היו שם. אני נתקל במקרים של מטופלים שאין קשר משמעותי בינם לבין ההורים, או אחד מההורים, פשוט כי ההורים לא היו שם, בגלל סיבות שונות. קשה לייצר קשר יש מאין.

איתיאל גולדאיתיאל גולד24/2/2016

צריך לזכור גם את הנזק שההתחשבנויות יוצרות לילדים עצמם. נגעתם בצורה יפה, במחיר שמשלמים הזקנים על ההתחשבנות של הילדים. מניסיון אישי אני חושב שגם הילדים עצמם המתחשבנים, מזיקים בכך לעצמם. ההתבוססות בבוץ ההתחשבנויות וה'בירורים' עם ההורים מה היה לא ממש עוזרים להקל על התחושות אלא לרוב מעצימים את תחושות התסכול והרחמים העצמיים של הילד על הילדות שלו. לרוב גם הטחת ההאשמות לא בונה קשר חדש תקין יותר אלא גוררת למאבקי כוחות והתגוננות מצד הזקנים וממילא התסכול של הילדים גובר. גישה יעילה יותר לדעתי היא לקבל את העוולות שנוצרו כחלק מהסיפור האישי שלי כאדם ומהתיקון שאני צריך לעשות כדי לצמוח ולהתפתח.

אסנת אלוןאסנת אלון23/2/2016

מקווה לא לחזור על מה שכבר הוספתי. התגובות הרבות (יש משהו מטלטל במאמר) עדיין נצמדות לציר החמלה. כלומר ההנחה היא שלאנשים בוגרים יש מספיק עודף רגשי- כדי לתת משהו להוריהם בזיקנתם ללא חשבון ,בשם ערך כיבוד הורים. ובכן אם נקרא נכון את הדיבר נראה שהציווי הוא 'כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על פני האדמה וכו' הווה אומר לעצמך ולזהות השלמה שלך אתה תורם כאן. החמלה היא רק בונוס. כלומר המוטיבציה שאולי צריך להוליך או ללכת אליה היא תחושת השלמה וראייה חיובית יותר של נסיבות חיינו כאן עם הורים טובים דיים בדרך כלל שעשו כמובן הרבה טעויות ( אחרת לא היו לנו חומרים לעבוד איתם )

מרונה לורברבלטמרונה לורברבלט23/2/2016

תודה על המאמר החשוב. אפשר להסתכל על התופעה שתיארתם גם בהקשר החברתי הרחב יותר. כמו שתמצואר גם במאמר (שמופיע גם כאן) של בני הזוג אלמוג- עד דור ה Y.
אנו חיים בחברה ש(לפחות בחלקה)מקדשת, למרבה הצער, את הנרקיסיזם, ההישגיות, ה'מגיע לי' וממעיטה בחלקה של אחריות אישית, וגרוע מכך, החמלה והאמפתיה התחלפו ב'פסאודו חמלה' שכל תכליתה להאדיר את שמו של אותו אדם בהיותו תורם לקהילה ומעלה התמונות לרשתות החברתיות.
צדקו מאד הכותבים מהמגזר הדתי, שמתארים שעל פי סולם הערכים הדתי אדם נדרש למצוות כיבוד הורים, לפיכך במגזר זה יתכן ותופעת סגירת החשבונות פחות בולטת.
מי יתן ונשכיל לייצר חברה אחרת.

נעמה איגראנעמה איגרא22/2/2016

מאמר אמיץ וחשוב. תודה לכם על מאמר אמיץ וחשוב
אחד התנאים שמאפשרים תופעה זו , הוא היותה מתנהלת במחשכים, כלומר בתוך המשפחה. בד'כ התנהגות תוקפנית זו אינה נחשפת לא על ידי הבנים ולא על ידי ההורים המתבגרים (מפאת הבושה), ולכן חשוב שהוצאתם את הדברים לאור השמש. לצערי גם אני הפכתי מודעות לנושא רק עם ההתקדמות בגילי שלי ובגיל מטופליי, ואני שומעת סיפורים דומים בקליניקה, גם מדור הבנים וגם מדור ההורים.

פנינה זינגרפנינה זינגר21/2/2016

סוגייה נוקבת וחשובה. יישר כח לכותבים, ששמו על השולחן את הסוגייה התרבותית של ה'אני' במרכז.
לעומת, מחוייבות חברתית לאחר ובוודאי לזקן החכם ובוודאי וודאי להורים .
כמטפלת ואישה דתית, נראה לי שנגע ה'אני' במרכז, אינו נמצא באופן כה בוטה וכערך בחברה החרדית והדתית. זאת, מאחר ויש מצוות כיבוד הורים, המחייבת הכפפת האני לטיפול בהורה המזדקן, תוך כבוד עצום אליו ולחוכמתו שבאה עם השנים. כמי שטפלה באם מזדקנת, חוויתי את התחושה המתמדת שלא עשיתי די. וגם היום, לאחר מותה – אני מייסרת עצמי על כך.
אני מסכימה עם כל מילה לגבי אחריות המטפל שלא להיסחף בנרטיב של המטופל. לדעתי, כשהמטפל נסחף – הוא אינו אמפטי אלא מזדהה הזדהות פשוטה ושאינה תורמת לאיכות החיים של המטופל. שכן, אינו עוזר לו להתמודד עם תהפוכות החיים, בהן, ההורה נהפך לחסר ישע והילד המבוגר, צריך לטפל בו בחמלה ובמחוייבות טוטלית. כי אלו מעגלי החיים.

לימור זבולוןלימור זבולון21/2/2016

חשוב. ,תודה לכם על הבאתכם לתשומת הלב הציבורית נושא כאוב וחשוב זה. אני מוצאת את המאמר נוגע בנקודות רלוונטיות עליהן לא נהוג לדבר, גם בקרב אנשי המקצוע, נושאים אלה נעדרים מהשיח בדרך כלל. המאמר מעורר להמשך חשיבה. תודה

אסנת אלוןאסנת אלון15/2/2016

העניין איננו רק חמלה בסיסית. בניית נרטיב של: 'שתו לי אכלו לי.'.משחרר לגמרי את האדם מלהביט נכוחה על מי שהוא. התיקון ,גם המשפחתי הוא חוויה מתמשכת שלעולם לא תבוא לידי סיום. היכולת לסלוח ,להתחבר לרגעים נהדרים שהיה לנו נוח לשכוח , (הם לא היו מורשים להיכנס לנרטיב המהודק שבו היינו הצודקים אל מול הורים אשמים)היא חוויה משחררת ומעצימה. וכן הפסיכולוגים בהכללה, תורמים להבניית נרטיבים שכאלה שלהערכתי אינם באמת יכולים לתרום לרווחה הפנימית של הנועץ בהם.

דורית מינץדורית מינץ14/2/2016

מחשבות על המאמר החשוב. תודה ! מאמר חשוב, מעורר נקודות אמתיות למחשבה ולזהירות , לאיזון בן הסגידה הפופולרית לעצמי ובן הערך החשוב ללכידות המשפחתית.
כמטפלת חרדית האמונה על הצווי של 'כבד את אביך...' אני יודעת שאם מעלים איזשהו נרטיב שלילי בנוגע לטיפול ה'לקוי' של ההורים הנשקף מעיניו הסובייקטיביות של המטופל הוא מקבל מקום וכבוד אך זהו רק בבחינת שלב בסולם שמטרתו היא ניקוי סליחה התפייסות וחידוש הקשר עם ההורה ממקום של אמפתיה להורה שבבסיס ברוב הסיכויים שחשב על טוב ליוצא חלציו ואולי לא ידע כיצד להשיגו מסיבות שהוא עצמו היה קורבן לעברו. זהו תהליך כואב אך שיקוף זקנתו הקריבה ובאה של הפציינט העכשווי, שיקוף של חסרות האונים שיחוש מול שפיטת עברו לעתיד לבוא כאשר כוחותיו ומשאביו יתדלדלו היא חשובה עד מאוד כפי שמציין המאמר ומקדמת את ההבנה ההבנה הרגשית של ההורה הזקן. הלא שלא מן הנמנע אותו פציינט היה תינוק שלכלך וניקו אותו ושבר וסלחו לו אותם הורים דימוניים באשר הם ללא חשבון וזה הזמן להחזיר ללא חשבון ויחד עם זה להתנקות על הספה ולסגור בהבנה אופטית.
יחד עם זאת מצאתי שמאוד מאוד קשה לי לסגור באמפתיה כשהפציינט/טית סבלה לפני שנים מגילוי עריות ולכך אשמח לשמוע את תגובתכם.

דורית מינץדורית מינץ14/2/2016

מחשבות על המאמר החשוב. תודה ! מאמר חשוב, מעורר נקודות אמתיות למחשבה ולזהירות , לאיזון בן הסגידה הפופולרית לעצמי ובן הערך החשוב ללכידות המשפחתית.
כמטפלת חרדית האמונה על הצווי של 'כבד את אביך...' אני יודעת שאם מעלים איזשהו נרטיב שלילי בנוגע לטיפול ה'לקוי' של ההורים הנשקף מעיניו הסובייקטיביות של המטופל הוא מקבל מקום וכבוד אך זהו רק בבחינת שלב בסולם שמטרתו היא ניקוי סליחה התפייסות וחידוש הקשר עם ההורה ממקום של אמפתיה להורה שבבסיס ברוב הסיכויים שחשב על טוב ליוצא חלציו ואולי לא ידע כיצד להשיגו מסיבות שהוא עצמו היה קורבן לעברו. זהו תהליך כואב אך שיקוף זקנתו הקריבה ובאה של הפציינט העכשווי, שיקוף של חסרות האונים שיחוש מול שפיטת עברו לעתיד לבוא כאשר כוחותיו ומשאביו יתדלדלו היא חשובה עד מאוד כפי שמציין המאמר ומקדמת את ההבנה ההבנה הרגשית של ההורה הזקן. הלא שלא מן הנמנע אותו פציינט היה תינוק שלכלך וניקו אותו ושבר וסלחו לו אותם הורים דימוניים באשר הם ללא חשבון וזה הזמן להחזיר ללא חשבון ויחד עם זה להתנקות על הספה ולסגור בהבנה אופטית.
יחד עם זאת מצאתי שמאוד מאוד קשה לי לסגור באמפתיה כשהפציינט/טית סבלה לפני שנים מגילוי עריות ולכך אשמח לשמוע את תגובתכם.

שני אופירשני אופיר14/2/2016

כאוב וחשוב ביותר.. מעלה באופן הנוקב ביותר את חשיבותם וערכם של תהליכים של פייסנות, קבלה, תיקון וחמלה במסגרת הטיפול הפסיכולוגי.

ניצה איילניצה אייל14/2/2016

חמלה הורית. אני קוראת את המאמר ומזדהה עם כל מילה. כנראה בגלל גילי (מעל שבעים) ואולי בגלל הגעגוע להורי. עבורי זו הזדמנות לראות את היער בין העצים, את המהות בין הרעשים הרבים, את דמות הורי נצבעת מדי פעם בצבעים נוספים. קשר טיפולי עם אנשים זקנים ואודות הורים זקנים מאפשר למטפלים ולמטופלים כאחד מפגש אישי ייחודי, בין גילי ובין דורי. יש בו את כל הממדים והמרכיבים האנושיים ונוספת לו דמות המוות על מגלו הניצב מאחורינו. תודה ממעמקים על המאמר.

בר יוסף קרן רםבר יוסף קרן רם11/2/2016

בין הורים ובין ילדיהם - תמונה מורכבת ומבלבלת. אני מאוד מסכימה עם החלק הראשון של מאמרכם. ההתחשבנות הפשטנית עם הזקן מאוד פוצעת ומעליבה. לעיתים זה נעשה מתוך חשבונות ישנים, לעיתים אולי מחרדותיו ותוקפנותו של ה'ילד' בן 50 שאם הוא לא יתעקש להיות ילד - ימצא את עצמו עוד רגע כ'זקן' בעצמו, ולעיתים זה גם העומס של להיות בתקופת 'גיל הסנדוויץ' בו המון התנהגויות כמו נשפכות מתוך האדם ללא ויסות הולם. לעיתים על אלה גם מתווספת שכבה של 'גילנות' (אג'איזם) כלפי הזקן שהדימוי כלפיו נע בין היותו כל יכול, ומקור הרשע, ובין היותו חלשלוש וכזקוק להגנה חיצונית. אני חושבת שכמטפלים גם אנחנו צריכים להכיר בחלקנו ב'גילנות' הסמויה. כמה מהר אנחנו חסים ומרחמים עליהם .. כמו ממהרים להעביר אותם כביש סואן דימיוני ולא בודקים כיצד הם יכולים לעבור אותו לאט לאט לבד.
לעיתים קרובות עם מטופלים בני 70 - 80 המתלוננים על הקשר עם ילדיהם יש חשיבות להחזיק איתם עדיין את התפקיד ההורי שלהם, ובכך להתייחס לחלק משמעותי ורב שנים בזהות העצמית של האדם. במצבים אלה זה עוזר להיות בעמדה של מעין 'הדרכת הורים', ולזהות עם המטופל מה מתוכם מתכתב עם הקונפליקט שנוצר מול הילד ה'ביריוני' שמולם, ומה עוד יש בסיפור..
במכלול הפרדוקסים המאפיינים את הגיל המבוגר, לעיתים דווקא זה שיש לך מישהו לטפל בו (או להידרש לטפל בו בתוכך) - זה מה שמאריך את חייך..


סיגל חלקסיגל חלק11/2/2016

כואב ונכון. לצערי הדוגמאות אכן סביבנו, כואבות ואמיתות. תודה על העלאת הנושא.