פסיכולוגיה עברית

×Dafna Wexler
 Dafna Wexler ©
זכור אותי

כתבות שטח

להיות עם העצמי הרגיש בנוכחות האחר: אומנות של אמונה

עדי כהן-רוקח השתתפה ביום עיון שנערך לכבוד צאת ספרו של מייקל אייגן 'העצמי הרגיש' ומצאה עצמה מתרגשת מהמפגש עם משנתו של אייגן ודמותו ככותב, כמדריך וכמטפל, כפי ששורטטה על ידי דוברים בעלי זיקה עמוקה לתאורטיקן הפורה. על 'אי הידיעה' כהישג טיפולי, יכולתו של המטפל לבוא במגע עם 'העצמי הרגיש' שלו עצמו כפונקציה מתמירה, והאמונה - בייחודיות האדם, באנושיות ובפסיכואנליזה כעמדה אתית - כמצע ראשוני והכרחי למפגש טיפולי משמעותי.

מתפרסם מ 18/9/2014 | 10,887 צפיות

תגיות: | | | |

 

להיות עם 'העצמי הרגיש' בנוכחות האחר: אומנות של אמונה

 

מאת עדי כהן-רוקח

 

סקירת יום העיון 'על אמונה והשראה בפסיכואנליזה' שנערך לכבוד הוצאת הספר 'העצמי הרגיש' של מייקל אייגן, במסגרת סדרת ההרצאות 'איך עובדים' של תולעת ספרים בשיתוף עם מרכז ויניקוט.

 

בעודי צועדת ברגל בתל-אביב לוהטת השמש, מתקרבת לאולם צוותא בקצב הליכה לבילי- של 'מהר מדי', 'לאט מדי', שייצג גם מצב הוויתי, העסקתי את מחשבתי באפשרות לכתוב על יום העיון 'על אמונה והשראה בפסיכואנליזה', עוד בטרם נכחתי בו. התרגשתי מהרעיון לשים במילים את מה שיום העיון הזה, במהותו, היווה עבורי: אפשרות להעמקת תהליך האינטגרציה המקצועית והאישית שאני מצויה בו בשנתיים האחרונות.

כפסיכולוגית בהתמחות רפואית, העובדת בבית-חולים, חובבת ספרות פסיכואנליטית ותלמידה בתוכנית לפסיכותרפיה אינטגרטיבית מזרח-מערב1, אני מוצאת את עצמי רבות בתהליך כמו-אינסופי של פרימה-טוויה-פרימה מחדש, של שמחה-עצב והתעצבות בהקשר לזהותי כמטפלת, והבנתי את מהות המפגש הטיפולי ופוטנציאל הריפוי (כמו גם הפיתוי) שהוא טומן בחובו.

בלימודיי מתאפשרת לי העמקה בפילוסופיות ופרקטיקות המזרח, כפי שהן באות לידי ביטוי בדאואיזם ובבודהיזם, כמו גם התבוננות אודות התכתבותן עם פסיכואנליזה, נוירו-פסיכולוגיה ופסיכותרפיה ממוקדת-גוף. במסגרת זו טבעי לשוחח על רעיונות כמו 'נוכחות ברגע הזה', עשייה-אי-עשייה מתוך אינטואיציה, אמונה, הקשבה כאקט תרפויטי, אי ההכרח בפרשנות מילולית, ותשומת לב לתהליכים אנרגטיים-גופניים. לשמחתי, כל אלו ועוד מצאו להם ביטוי ביום העיון המרגש לכבוד צאת ספרו של אייגן, 'האני הרגיש'2, שיצא בהוצאת תולעת ספרים ובשיתוף מרכז ויניקוט. במסגרת הספר עוסק אייגן בתפקידה של הרגישות האנושית והאופן בו היא נפרטת בהבטים שונים בחיינו. כמו כן, דן בחשיבות של הקשבה, שהייה והמתנה כמצע פוטנציאלי להתפתחות רגישות, ומסייע במעבר מרגישות לגירויים לפרשנות של החוויה. לאורך הספר מובאת עמדתו המרכזית של אייגן אודות האמונה בייחודיות של האדם, באנושיות ובניואנסים של חוויה כמקור להתמרה, וכן אמונה בפסיכואנליזה כעמדה אתית, המבטאת היפתחות לרישום של החיים בליבנו.

 

הכניסה לעולמו של אייגן

ראשונה, ברכה מרב בן ש"ך, המתרגמת של 'האני הרגיש' מאנגלית לעברית, והקריאה את תודותיו של אייגן לעמיתיו ולקוראיו- דברים שנשרגו בהם ביטויים מעוררי השראה כמו 'מהעצמי הרגיש שלי לשלכם' 'רגש נוגע ברגש' 'עולם אנושי כאבר אחד' 'כל רגע עשוי להיות הארה' ועוד. לאחריה, ד"ר עפרה אשל, פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית, ממייסדי מרכז ויניקוט, נשאה דברי פתיחה, שהעלו בי תחושת התרגשות וחיות עזה, שלוותה בתחושה פיזית של חום בפריפריה ואימה במרכז הגוף. אשל הזכירה חלק ממאמריו וכתביו הרבים של אייגן3, שממלאים מדף וחצי בספרייה שלה, כאשר התייחסה להשפעה של וויניקוט וביון על חשיבתו של אייגן. ציטוטים נפלאים מתוך כתביהם של אייגן, ויניקוט וביון מילאו את המרחב בינה לבין עמיתיה וקהל השומעים, והדהדו בתוכי כמו שירה צרופה במנגינה שיש לה דופק. כזאת שממשיכה לפעום באופן תת-סיפי כשהאוזן כבר אינה קולטת גירויי שמע, אבל העור עדיין פתוח לקלוט ולספוג דרך נקבוביותיו את אותו משהו שאין לו שם. 

במהלך הרצאתה מסבירה אשל כי היא רואה את עבודתו של אייגן כמכוננת מרחב טיפולי שמאפשר היות-עם הנפש השבורה. על המטפל לאפשר לעצמו להיות עם 'העצמי הרגיש' שלו, מאחר ו"כדי להיות במעמקים צריך לקרוס". להבנתי, היכולת של המטפל לקרוס כמצב הוויתי בתוך טיפול, היא יכולת של העצמי הרגיש שלו, כמו גם כזו שמכוננת ומרחיבה אותו. היות המטפל בקשר עם העצמי הרגיש שלו, עבודתו עם הלב השבור שלו, והליכתו אחר עצמו בהשפעת מה שקורה באותו הרגע עם המטופל- כל אלו יסייעו להליך הטיפולי, ולכך שהמטופל יוכל לאט-לאט למצוא עצמו בתוככי מטפלו ("עצמו שבתוכי"). תנאים אלו יאפשרו לדברים להחוות שוב ושוב, ובהמשך יובילו לצמיחת חוויה חדשה ולא מוכרת בתוך הדפוס הקיים של המטופל.

אשל מזכירה את דבריהם של ויניקוט וביון בהקשר ל'צעקה' ולתהליך התפרקות שחל באדם בהקשר למה שקרה ולא נחווה, אך עודנו ממשיך להתקיים. אייגן, בדומה למוריו, מאמין כי כמטפלים עלינו לשמוע את הצעקה הבלתי נשמעת, ולהיות מוכנים להיות על סף הקטסטרופה יחד עם מטופלינו. היכולת של המטפל לשאת כל זאת ממקום שמחזיק אמונה ברוח האדם ובתהליך ההקשבה למעמקים וחשיבותו, מאפשרת למטופל להפגש עם המצוקה שלא יכול היה לפגוש לבדו. למעשה, הנוכחות הקשובה היא מצע המאפשר את עבודת הנפש והתרחבותה. בנקודה זו בהרצאה אני מדמיינת את רסיסי האישיות מפוזרים וקפואים ללא משמעות בחלל אליבא דה ביון, ואיך מתוך נוכחות קשובה המאמינה בחשיבות של הקשב אליהם, נוצרת בפערים ביניהם תנועה, כך שמתוכה יוכל להתהוות לו שינוי, ולהתארגן לו קוסמוס חדש ומפתיע בעל משמעות. עולה בי מחשבה ואני נותנת לה מקום כאן כך שתהדהד גם אצלכם - אולי בריאות נפשית היא היכולת להמשיך להתרחב בתוכנו בתנועה הייחודית לנו לאור 'המפץ הגדול הפרטי שלנו, ורישומי החוויות החדשות שנארגות לתוכו?

כאן מתחילה להתגבש לה, בכרוניקה כמעט ידועה מראש, האימה. איך אוכל לכתוב משהו על יום-העיון כשכבר בדברי הפתיחה, במבואות הכניסה לעולמו של אייגן, דרך דבריה של אשל, מקופל עבורי עולם ומלואו? ובמילותיו של בורחס בספרו 'האלף': "כאן מתחיל ייאושי כסופר.... איך אעביר לזולתי את האלף האינסופית, שזיכרוני הנרעש צר מהכילה?" (בורחס, 2000, עמ' 124)4. המתח בין החוויה לבין הדיווח המילולי אודותיה5 מעלה בי ציטוט של לאו צ'ה, חכם דאואיסטי:

"דאו, אשר תוכל להגדירו,

אינו דאו נצחי.

שם, אשר תוכל לכנותו,

אינו שם נצחי"6.

כל מילה שנאמרת מחברת אותי לתחושת מרחב אינסופי מחוצה לי, ובמקום לגלוש על הרעיונות מרחיבי הנפש, ולמצוא את האינסוף שבתוכי, נוצרת אצלי תחושה שאני צריכה לתפוס אותם כדגים למאכל. כן, אני כבר מכירה את ההרגל הזה של הקשבה מתוחה, של מאמץ והחזקה גופנית-נפשית-מנטלית. אני עסוקה בלהבין ולזכור, ובאופן זה, הגלים נשברים תחת רגליי, הדגים מוטלים מתים על החוף, והנוכחות שלי מאבדת מהפתיחות ומהתנועתיות שלה. כפי שאני נוהגת בעבודתי הטיפולית, אני נושמת עמוק ומחפשת דרך להימצא בקו התפר בין תדר המילים מבחוץ לרטט התחושות מבפנים, למצוא מקום לנוח בו בלי להיאבד- 'עשייה-לא עשייה'7.

אשל מסיימת את דבריה בהתייחסות לסיפור הילדים 'כד כחול וכד צהוב', על שילובם של הכחול והצהוב לירוק כך שבעצם מפגשם הם מפסיקים להיות דומים לעצמם, ויוצרים צבע חדש ולא מובחן. אשל מקבילה זאת למצב בטיפול ואומרת כי המטפל הולך ונצבע במטופל ועולמו עד שנעשים אחד, ללא זרות ועם חירות גדולה, כך שמתהווה נוכחות של עצמיות. ולבסוף מעלה את השאלה "מי יודע מי מהשניים גורם לשינוי להיות?". מי באמת יודע? אני שואלת יחד איתה בליבי, ונזכרת במקרים בהם כמטופלת או כמטפלת, לא היה לי ברור איך מתהווה לו שינוי, ומה או מי יצר אותו.

 

כתיבתו שלו אייגן - בצק של כנות, אהבה ואמונה

הדובר הבא, ד"ר מאיר שטיינבוק, פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי, ממייסדי מרכז ויניקוט, פותח את דבריו בהצהרה שישוחח אתנו באופן שונה ממה שהתכוון. כנותו וישירותו מיד מסייעות לי לעשות את המעבר להקשבה רעננה, שאמנם צבועה בדבריה של אשל, אך לא כפופה להם. שטיינבוק מתייחס לשימוש של אייגן במילים באופן שיוצר שפה, ועל משקל הקונספט הוינקוטיאני של אם-סביבה, רואה את השפה האייגנית כשפה-סביבה. שטיינבוק מתייחס לאייגן כמי שנחלץ מתבניות השפה באופן שמאפשר לו, ולנו בעקבותיו, להמציא את עצמנו. מכאן הוא פונה להבהרה אגבית של שם הרצאתו 'ללוש איתו', שמשמשת גם ככותרת המבוא שלו בפתיחת הספר,. באומרו כי "במקום לתת מילים מסובכות לתמות פשוטות, אולי עדיף ללוש". הלישה, עבודת כפיים שנעשית עם כל הנשמה, היא מלאכה שהתנועה טבועה בה. אייגן, לדעתו, ניזון מה'קמח והמים' של גדולי התיאורטיקנים בפסיכואנליזה, אך החופש שבהגותו נובע מהלישה החוזרת ומתמדת שלהם עד שנוצר בצק אוורירי. שטיינבוק מוסיף כי באנגלית הפועל ללוש הוא knead עם K שתוקה ולא נהגית, ואז נפנה לצטט משירם המפורסם של הביטלס, תוך שהוא מחליף את הפועל 'צריך' עם 'ללוש': “All you knead is Love". באופן שמאוד מרגש אותי, שטיינבוק מסביר כי אייגן לא חושש להציע את האהבה כמצע ראשוני עליו ינבוט הקשר הטיפולי ותתהווה ההוויה. משחק המילים משלהב, ובקהל מתרגש לו צחוק. אני ממש מרגישה איך הגוף שלי מתרכך, והאנרגיה זורמת בו בחופשיות מהמרכז לפריפריה.

שטיינבוק שואל 'איך עובדים?', ועונה ברוח דבריו של אייגן- "לא יודעים. קודם כל עובדים ולא יודעים". דרך כך, שטיינבוק נפנה לעסוק בשאלת הידיעה בטיפול, ומזהה את אי-הידיעה כבסיס ההתקיימות שמצוי בתנועה. אני נפעמת מהיכולת של שטיינבוק להעביר מורכבות בפשטות, ומההתכתבות של דברים אלו עם הדאו, אחדות בזרימה שטבעה הוא ההשתנות8. בדומה לרוח הדאואיזם, שטיינבוק מדבר על הפוטנציאל הטמון באי-הידיעה, ועל התנועה האינסופית של התהוותנו כמטפלים וכבני אדם באמצעותה. למעשה, הלא-לדעת יכול להיחשב לדעתו כהישג טיפולי שמרחיב תהליכים ראשוניים, ומגדיל קיבולת של הלא מודע.

שטיינבוק מתייחס לוינייטה המוזכרת בספר, בה מספר אייגן על טיפול בשרה, אשה יהודייה הגוססת מסרטן. "שרה מבקשת ממני לשיר לה. אני שר לה מנגינה יהודית שאני ממציא תוך כדי שירה, מנגינה מתוקה שוברת לב, שמחה יהודית מיוחדת העשויה מכל שברונות הלב מאז היות הזמן" (העצמי הרגיש, עמ' 107). האם שירה זו אינה מפרה גבולות אנליטיים? האם ניתן לגזור תיאוריה או פרקטיקה מתוך התערבות זו? שטיינבוק לא נותן תשובות ברורות לשאלות אלו, אלא רק מביע התפעלותו מהחופש המפעים שמאפיין את התערבויותיו של אייגן, ואשר מפעם בבסיס בהגותו. עבורי, מילותיו של אייגן שמושרות בקולו של שטיינבוק, מתכתבות עם אי-הידיעה בתוכי, ואולי אף מרחיבות אותה. "אנחנו מזמזמים מעט ביחד. יה יה יה, יה יה יה, מתוק מאוד, והזמזום מורכב מהברות שמשמעותן אלוהים". (שם, שם). כמה ערך יש באותו זמזום מתוק, וביכולת לזמזם יחד, אני מוקסמת. "אף אחד לא שר לי ככה. היא מתייפחת" (שם, שם). גם אני מתייפחת מעט בתוכי.

שטיינבוק מסביר מעט את מושג "העצמי הרגיש"- "השם המתאר את הרגישות האנושית ברבדיה השונים. מקלעת עצבית-תחושתית ראשונית, החשופה לרישומיי גירויים תחושתיים מבפנים ומבחוץ- בעת שההבחנה בין פנים לחוץ עדיין אינה קיימת- מקלעת זו מתהווה לכלל אישיות אינטגרטיבית, שלמה" (מתוך המבוא: עמ' 11). שטיינבוק מתייחס להקשבה ככלי הטיפולי העיקרי, מאחר ורק כך נוכל לאפשר למה שמובן מאליו לגעת בנו ולקבל חיים בתוכנו. לשם כך עלינו להיות מסוגלים להיות עם הראשוניות של החוויה- הרגישות והבכי הגולמיים. רק ההקשבה הפתוחה באמת יכולה להחזיר למטופל הסובל את האמון והאמונה בכך שיש טעם להקשיב לרחשי הנפש שלו. האמונה, לפי אייגן, היא דבר נחוץ ביותר באזורי הטראומה, והיא איננה 'מחוז מבטחים' שמגיעים אליו, אלא יש בה תנועתיות. האמונה היא מקצב תנודתי בין התמוטטות ושיקום באמצעות האחר (בהשראת ויניקוט) ומקצב של הירצחות ושיבה לחיות (בהשראת ביון).

העבודה הקלינית, ההיות שם בהקשבה למטופל מתוך מקצב של אמונה, היא עבודה קשה, שהרי בתגובה להתעוררות של חיי נפש שהיו מתים עד כה, צרכים ראשונים שהיו לא מנוסחים, סוף סוף מתחילים להנכיח את עצמם במרחב הטיפולי, ומבקשים מענה. כך נרקם הצורך לתלות, היוצר מקצב בין היות המטפל אובייקט לבין היותו מצע. בשלב זה, אם המטפל מאפשר זאת דרך עבודה עם דיסאצוציות חופשיות, כלומר: מתן ביטוי "למרכזיות של מנגנון הדיסואציה מול מנגנון ההדחקה בטיפול במצבי הרגרסיה לתלות", המוות הנפשי של המטופל יוכל אולי להיות סוף סוף מוכלל לתוך חוויה (שטיינבוק, 2010)9. שטיינבוק מקביל את המטפל לאוויר עבור המטופל. בדומה לאוויר, המטפל כמו לא נראה, אך למעשה קיומו כחומר אינסופי שלא נהרס, דרוש למטופל על מנת לא לקרוס ולמות שוב. שטיינבוק מתייחס לאחרות של המטפל לא כאחרות של אובייקט אלא כמטריצה מופנמת של אלוהות התומכת באדם- מצע כל-יכול ראשוני, תומך ובלתי נודע.

שטיינבוק מדבר על היענות טיפולית מתוך מקום המתמסר לצורך של המטופל, דרך תנועת ויתור של המטפל על הזהות האנליטית שלו. על המטפל לנסות לתת לדמותו של המטופל לחלחל אליו, ולנוע בין פירוש להשראה. שטיינבוק מתייחס להרחבת העצמי של המטפל והמטופל כתוצאה של אנושיות הנרכשת בייסורים, שראשיתה, להבנתי, בכנות. שטיינבוק מסיים את דבריו בציטוטו את אייגן, שאני קלטתי רק את חלקו: "כנות עשויה להיות מעניינת יותר..". נדמה לי ששטיינבוק אמר "יותר מעניינת מעורמה", אבל איכשהו נראה לי שהמשפט דווקא יותר שלם כשהוא לא מושלם. עבורי, הכנות תמיד היוותה את האפשרות להתחבר למקום הכי אמיתי בתוכי, ורק מתוכה צומחת בי יצירתיות ושמחה, שמעניינות יותר מכל דבר אחר, לרבות עורמה. אני חושבת שבזכות הכנות, אני נמשכת לכתיבתו של אייגן. היא קרובה לחוויה, היא אמיתית, היא פועמת, תנועתית ונוכחת בה נשמה, מבלי להיכלא במילים. אני שמה לב שהקושי שאני חווה בכתיבה אודות יום עיון זה קשור לפחד לכלוא את נשמתו של אייגן מאחורי סורגי הבנתי הצרה, מאחורי מילים ריקות וסתמיות. גם עבור כתיבה צריך כנות ואהבה, ומעל הכל- אמונה.

אחרי שטיינבוק, נשא את דבריו ד"ר מיטשל בקר, פסיכולוג קליני ומורה בתוכנית לפסיכותרפיה בבר אילן, שהתייחס בהרחבה לכתיבתו של אייגן. הוא נושא את דבריו המעניינים בטון הומוריסטי וחופשי תוך שהוא שוזר בהם אזכורי תרבות מגוונים של וולך, קיפלינג ובורחס. בקר רואה את כתיבתו של אייגן כעולם שנעלם בו הגבול בין מוות ולידה, כתיבה המקפלת בתוכה שתי תודעות שדרות יחד. הבחנה זו של מיטשל מעלה בי אסוציאציה לטקסט הזן-בודהיסטי של דוגן על היות הלידה והמוות מקופלים זו בזה, וכן על ההצעה לראות בכל רגע לידה ומוות של משהו. בקר מציע את המושג 'האני המרובה', ומתייחס לאני הרבים של אייגן שנולדים ומתים בכל רגע של כתיבה, ואומר "הספרים הם העדים לחיים ולמוות של אייגן". לדעת בקר, אייגן כותב כדי להרגיש את המורכבות של החיים, התנועה העדינה בין האין ליש.

 

אייגן כמדריך וכמטפל

ד"ר ענר גוברין, פסיכולוג קליני ופסיכואנליטקאי העומד בראש התוכנית לפרשנות ותרבות באוניברסיטת בר אילן, הביא ליום העיון פרספקטיבה ייחודיתשתרמה לעיצוב דמות של אייגן, מאחר והיה מודרך שלו, וחיבר יחד איתו את הספר Conversations With 2007) 10Michael Eigen). גוברין סיפר על תחילת עבודתם המשותפת, על ניסיונו להבין באופן קוגניטיבי את אמירותיו העמומות והפתוחות של אייגן- דבר שנתקל בתחילה בנימוסו של אייגן, ובהמשך יצר קונפליקט ביניהם. גוברין מספר על היכולת ההדרגתית שלו, שהתבססה עם הזמן, להתאים עצמו להקשבה פתוחה. בעיני, היכולת הנרכשת בהדרכה מעין זו להקשבה פתוחה דרך מודלינג, היא מתנה רבת-ערך מעבר לכל תוכן הדרכתי מוצהר.

גוברין נתן דוגמא קלינית מתוך ההדרכה, ודרכה דן בעבודה הפנימית שעשה בהדרכה, שפירותיה היו לראות את החלקים הפסיכוטיים של המטופלת כבני-ברית ולא כאויבים, לעזור למטופלת לצמח עור, ולהבין כי גם כשניתכת בו בקשה קונקרטית בטיפול הוא רשאי ואף מחויב לא להיות מוגבל לקונקרטיות. דרך עדותו של גוברין, שוב מובן כי אייגן לא מעריך הבנה וידיעה הקוגניטיבית, אלא דרכי תנועה. ניכר כי הוא מדריך של עקרונות פשוטים, לא נרתע ממגע עם רגשות, ובעל אמונה שמשמעותה לא לפחד ממה שיש 'שם', בלב הרגישות, אלא לבנות וליצור באהבה. גוברין מסכם כי הפתיחות, האהבה והאתיקה כולן קשורות זו לזו, ולהבנתי, המתח שנוצר סביבן במהלך טיפול הוא זה שמסייע לשמור על חיות הטיפול ועל היכולת הטרנספורמטיבית שלנו כמטפלים ושל מטופלינו.

ד"ר סקוט באום, פסיכולוג קליני ואנליטיקאי ביו-אנרגטי מניו-יורק, ראש התוכנית לאנליזה ביו-אנרגטית, הגיע במיוחד ליום-העיון, כדי לספר אודות חוויתו כמטופל של אייגן. באום, הנמצא בטיפול אצל אייגן בעשרים שנה האחרונות, שרוי באבל על מות אשתו. הוא שוחח איתנו מהלב, ללא דפים כתובים, אלא כשהקריא קטעים מכתיבתו של אייגן אודותיו, באופן שאיפשר לקהל הצצה לעולמו הפרטי כמטופל. חשתי סקרנות מהולה בקרבה מיד כשהשפה האנגלית החלה להתנגן על שפתיו של באום. נוכחותו היציבה והברורה העלתה בי אסוציאציה לסלע, וקולו העמוק והרם, כמו הגיח ממעמקיי האדמה. באום התייחס לכוח הנוכחות ולנוכחות הכוח, ותמת דבריו היתה מגולמת בגופו. באום מדבר בנחישות ובכאב, ומגולל את סיפורו כמטופל של אייגן, זאת מתוך התייחסות להיותו גם מטופל של ויויאן גוז, פסיכו-תרפיסטית גופנית. אני מתרגשת ודומעת כאשר הוא מזכיר שיחה קצרה שלו עם גוז, בה הוא אומר לה: "you saved my life" והיא משיבה לו: "now it's your life". באום משוחח איתנו על האלמנטים המשותפים שחווה כמטופל של אייגן ושל גוז, ביניהם תחושת האנרגיה בנוכחותו של אייגן, והיותו מטפל 'עם נשמה', ללא מגבלות בפתיחות ואמונה. כנות עזה של ייסורים וחיפוש עצמי נכחה במלואה באופן שבאום הביא את עצמו, עד כדי כך שלעיתים הרגשתי שאני מוכנסת לעולמו הפרטי, האנושי והאמיץ כל-כך, בלי שהסכמתי לכך.

באום מתאר את העמדה הפתוחה של אייגן כעמדה אקטיבית של קבלה, המציעה ומאפשרת לחיות עם מה שקורה במקום 'לפתור את זה'. כמו גם, עמדה המכירה בכך שלעיתים אין עוד משהו בטיפול שנוכל לעשות. שמתי לב שאני מתקשה לנשום לנוכח משקל נוכחותו, ומתקשה לעקוב אחרי המילים שלו, אך המבט שלי היה ממוגנט לעיניו, שמרחוק נראו לי חסרות צבע, ובעלות טקסטורת כלאיים בין כוכבים בוהקים לערפילית אפלה.

אני שומעת את התיאורים של באום את אייגן כמטפל, ומרגישה יופי פשטות פיוטי, פושט בגופי. זו אותה תחושה שעלתה בי גם כשגוברין תיאר את אייגן כמדריך, וגם כשאשל, שטיינבוק ומיטשל תיארו את כתיבתו. למרות שכל אחד מהדוברים הביא את היופי הזה באמצעות אנרגיה אחרת שכנראה אפיינה אותו באותו הרגע וקשורה כנראה גם ליחסיו עם אייגן, בכל זאת אייגן המטפל נשמע לי כמו אייגן המדריך- נשמע לי כמו אייגן הכותב. אייגן הוא אייגן. פיוטי, פתוח, פשוט, יפהפה. ואולי זו אני שלא מוכנה להכניס לתוכי אייגן אחר.

 

לעבוד כמו אייגן – איך עובדים כשלא יודעים?

ד"ר ירון גילת, פסיכיאטר העובד במרכז ברה"נ ע"ש י. אברבנאל, הציג מקרה טיפולי מעניין, שאופיין בחוסרים רבים מבחינה אנמנסטית לאור הימנעותה של מטופלת, שעברה התקף פסיכוטי ראשון, לשוחח על עברה. גילת תיאר את תחושותיו בעבודה עם אי הידיעה והיעדר הנרטיב הברור. דרך כך, העלה שאלות אודות נחיצות האנמנזה ומשמעותה של ידיעה בטיפול. האם חשוב שנדע את ההיסטוריה של המטופלים שלנו? האין המעשה הטיפולי אינו תמיד אלא ריחוף מעל תהום ללא נרטיב? איזו ידיעה נחוצה באמת בטיפול? לא אביא את פרטי המטופלת שהציג, אך כן אומר כי המעשה הטיפולי כפי שהשתקף מבעד לתיאור המקרה והויניאטות המרגשות, העלה בי ניצני הערכה לכנותו ופתיחתו של גילת כמטפל וכאדם. ניצנים אלו צמחו והפכו לפרחים של הוקרת תודה בתוכי, מאחר ואני עסוקה בשאלות אלו ממש בלימודיי ובעבודתי הטיפולית. בלימודי אנו עוסקים רבות בעבודה של הרפיה לתוך מה שלא ידוע, לעבודה מתוך אינטואיציה ולא דווקא ידיעה קוגניטיבית, ורואים בחשיבותה של עבודה פנימית של המטפל. גילת כינה זאת 'עבודה בנפש המטפל', ואני אוסיף: 'עבודה בגוף-נפש-רוח המטפל', כך שאת הסיפור ואת אי-הסיפור של המטופל, יכול המטפל לגזור, בין היתר, דרך מה שקורה בתוכו, מאחר והוא המצע הראשוני להתרחשות הטרנספורמטיבית.

כאשר המטפל יוכל להיות עם הניואנסים של החוויה והרגישות שבתוכו מתוך נוכחות קשובה ופתוחה, ומתוך אמונה בערך ההקשבה לעצמו ולמטופל דרכו, יוכל להתחיל להירקם בו תהליך טרנספורמציה , שהינה היווצרות של משהו חדש ואחר מתוך מה שהיה קיים עד כה. לא מדובר בשינוי צפוי, אלא בהפתעה של ממש, בבחינת 'הפיכת הדג לציפור'11. כשהמטפל מאפשר לעצמו להיות בתוך החוויה יחד עם המטופל, יוכל להנץ אצלו דבר מה חדש, שיאפשר לו התקיימות אחרת, שתוכל אולי ברבות הזמן לאפשר למטופל להיוולד או להימצא. ובמילותיו של אייגן: "אפשר שרגע אחר רגע המפגש אנלטיקאי יתלוש מסנן אחר מסנן, ולא רק יגיע אל קצה הבלתי-ידוע האנליטי, אלא יקפוץ לתוך הבלתי-ידוע עצמו- למען עצמו, אך יעשה זאת כשהוא נדחף על ידי צרכי המטופל. מטופל שהוא אדם לוחץ, מיוסר, המחליק דרך מסננים מוכרים, והנתון בסכנה שיאבד או שלעולם לא יוולד" (העצמי הרגיש, עמ' 74).

בפתח דבריו גילת ציטט את לאקאן, לפיו, הפסיכואנליזה היא תרופה כנגד חוסר הידיעה. לא הבנתי איך משפט זה מתכתב עם דבריו המקסימים לגבי אי הידיעה החשובה כל כך לתהליך הטיפולי, ולכן כל כך שמחתי שבתגובתו, הציע שטיינבוק, לערוך שינוי קל במשפט זה, ולומר כי 'הפסיכואנליזה היא התרופה לידוע'.

 

סיכום - מהעצמי הרגיש שלי

אני מוצאת את עבודתו של אייגן נוגעת, מעוררת השראה, אינטגרטיבית- אומנות של הקשבה ופתיחות עם מה שעולה ברגע הזה- אומנות של אמונה. בכתיבתי נותר עוד הרבה שאינו ידוע, ועל כך אני מתנצלת בפניכם קוראיי, וגם בפני המרצים. יום העיון היה גדוש בנפלאות, והקיבולת שלי כמאזינה וכותבת מוגבלת. תהליך הכתיבה עצמו היה עבורי חלק בלתי נפרד מחוויתי את יום העיון. הוא החל עוד בטרם שנכחתי ביום העיון על ידי ההחלטה לעשות כן. ההקשבה שלי ביום העיון הושפעה מהמוטיבציה לנסח בבירור את הרעיונות שהובעו בו, ולכן בחלקו הראשון היתה דרוכה ומאומצת. (כמה פעמים אנחנו מגיעים לטיפול עם מוטיבציה לרפא את המטופל מקשייו? להצילו? להבינו?) דווקא כשהרשיתי לעצמי באמת להיות ביום העיון ללא מוטיבציית יתר, ולוותר מעט על האחיזה הקוגניטיבית, עלתה בי מנגינה פנימית של תחושות ורגשות, שחיברה אותי ליכולת שלי להרגיש אמיתית. (עד כמה אנחנו מאפשרים לעצמו כמטפלים להיות עם המטופל באמת? מתוך עמדה של אמיתיות שלא מכרסמת במקצועיות?) אני מקווה שהמתח בין היש לאין, בין הסיפור לאי-סיפור, בין פרשנות להשראה עוברים כחוט השני בטקסט שלי גם עבורכם כקוראים, וממחישים את התמה העיקרית של יום העיון- האמונה בלהיות עם העצמי הרגיש בנוכחות האחר.

אחתום בציטוט שיר שכתבתי שעלה מתוך התחושה המורגשת שלי בעקבות יום-העיון ובהקשר למפגש הטיפולי עבורי:

גופי מסומן במילים ההן

שהחלפנו ביננו

כשלרגע לא

דאגנו

מה יקרה

 

כשמילה תיגע בעור

תיספג דרך הנקבים

ותצטרף לשטף הדם

הסמיך, שזורם ומעורר

פעפוע

 

אמונה מזינה כל תא משתוקק

והפחד המימי זולג מגרעין הנשמה

ובצאתו, בנשיפה ודמעות

מסמן על שפתיי

חיוך.

 

 

הערות

1. התוכנית לפסיכותרפיה אינטגרטיבית מזרח-מערב ביחידה ללימודי המשך, בית-הספר לעבודה סוציאלית, אוניברסיטת תל-אביב בשיתוף מכון דמו"ת.

2. אייגן, מ. (2014). העצמי הרגיש. תל-אביב: תולעת ספרים.

3.

Eigen, M. (1986). The Psychotic Core. Northvale, NJ: Jason Aronson

Eigen, M. (1999). Toxic Nourishment. London: Karnac.

Eigen, M. (2006). Feeling Matters: From the Yosemite ,god to the Annihilated Self. London: Karnac.

אייגן, מ., (2010). תחושת מוות נפשי. תל-אביב: תולעת ספרים.

אייגן, מ., (2013). מחוז האמונה אצל ויניקוט, לאקאן וביון. אצל: מיטשל, ס.א. ולואיס, א. (עורכים), פסיכואנליזה התייחסותית - צמיחתה של מסורת. תל-אביב: תולעת ספרים. 

4. בורחס, ח.ל. (2000). האלף מתוך: האלף. הספריה החדשה.  עמ' 114-129.

5. ניתן לקרוא התייחסות רחבה לכך במאמרי: על תעלומות, סבל והמילים שביניהן

6. גראוזה, י' וקלעי, ח' (מתרגמים) (1973). לאו-צה: דאו דה צ'ינג. ירושלים: מוסד ביאליק. עמ' 29.

7. מושג דאואיסטי שמבטא את היכולת להיות מתוך נוכחות פתוחה, רכה ומאפשרת, אבל כזו שגם מחוברת לזקיפות פנימית. להרחבה ראו: ווטס. א. (2010). דרך הנהר. ווי וו ווי. עמ' 87-114. הוצאת בבל.

8. להרחבה ראו ווטס, א. (2010). דאו: דרך הנהר. פרק 3: דאו. הוצאת בבל: תל אביב

9. להרחבה: שטיינבוק, מ. (2010). מוות נפשי- מחשבה על עבודה פסיכואנליטית עם דיאסוציאציות חופשיות. מרכז ויניקוט.

10.

Eigen M. and. Govrin, A. (2007). conversations with Michael Eigen:Karnac

11. ראו:הסיפור 'מעוף מושלם'  בהופמן, י' (מתרגם) (1977). קולות האדמה: קטעים נבחרים מכתביו של החכם הסיני צ'ואנג-טסה. גבעתיים: מסדה.-עמ' 11-12.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

כהן, ע. (2014). להיות עם העצמי הרגיש בנוכחות האחר: אומנות של אמונה. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 16/12/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3190

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

עדי כהן-רוקחעדי כהן-רוקח27/10/2014

תודה שימי. ניסיתי למצוא את הרפרנס של ספר הילדים, והופתעתי שלא מצאתי. כן, זו בהחלט טעות מעניינת, או מה שהצעת או בעיות שמיעה שלי :)

שימי תלמישימי תלמי24/10/2014

קטכחול וקטצהוב. נהניתי לקרוא את סקירתך המרגשת שנכתבה מתוך תבונת הלב. אך למען הדיוק שם ספר הילדים שאוזכר עלידי עפרה אשל הוא קטכחול וקטצהוב מאת ליאוני לאו. מעניינת הטעות (הפרוידיינית) שקלטה כד במקום קט וחשבתי על הפיוט נתנה תוקף ועל הדימוי לאדם שם "משול כחרס הנשבר" שזהו העצמי אליבא דהאייגן . שימי תלמי

איתן מורןאיתן מורן15/10/2014

כתיבה זוהרת. יש בזהרורי האור השזורים לאורך המאמר הדהוד למיסטיקה,

סוג של ערגונות לרב קוק, שראה בדרכו, את דרכו

נורית ענבר-וייסנורית ענבר-וייס3/10/2014

תודה עדי. חיברת סקירה כנה ורגישה, עשירה ומעוררת השראה. נהניתי מאד לקרוא.
מסכימה אתך שהכתיבה של אייגן משתלבת לגמרי ברוח התכנית לפסיכותרפיה אינטגרטיבית מזרח-מערב. מוכרחים להזמין אותו לאיזה מפגש :-).

עדי כהן-רוקחעדי כהן-רוקח1/10/2014

תודה רבה מירה ודליה. כיף לדעת שהדברים שלי נוגעים באחרים :)

דליה ברוךדליה ברוך26/9/2014

תודה רבה. תודה מקרב לב שסיכמת ושיתפת ביום העיון של תולעת ספרים. לא הצלחתי להגיע אליו. החוויה שלי בקריאה של אייגן מרגשת ומצמררת וגם ספרו השני שתורגם קשרים חבולים מדהים. בברכה דליה ברוך

מירה אצילמירה אציל21/9/2014

יישר כוח. עדי! היה מרגש לקרוא את דברייך בכל רמות ההוייה- הנפשית, הגופנית והרוחנית. יישר כוח ואיחולים להמש