פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי

טרנספורמציה לאחר אובדן טראומטי

כיצד ניתן לחבר בין אובדן וטראומה לבין התפתחות וטרנספורמציה? במאמר מוסברים מושגים אלה מתוך תיאוריות שונות ומוצגים שלבים בתהליך החיבור ביניהם. כמו כן, המאמר מתאר מקרה טיפולי ומציע הגדרות לתפקיד המטפל המלווה תהליכי טרנספורמציה לאחר אובדן טראומטי.

מאמרים | 2/10/2014 | 15,751

תגיות:

 

טרנספורמציה לאחר אובדן טראומטי

אובדן משמעותי והתפתחות "עצמי" חדש

מאת טל פסטרנק מגנזי ונירה שניר

 

 

פרטי המקרה הוסוו לשם שמירה על סודיות.
 
 
"להימנעות מהסבל יש מחיר כבד של הרחקת עצמנו מהחיים. כדי לחיות במלאות, ייתכן שנצטרך לבחון לעומק ובכבוד את סבלנו ואת סבלם של אחרים. במעמקי כל פצע ששרדנו נמצא הכוח שאנו זקוקים לו כדי לחיות. התבונה שפצעינו יכולים להציע לנו היא מקום מפלט. מציאתו אינה מיועדת לרפי הלב. אבל כך גם החיים" (רמן, 1998).


הקדמה

לפני כחמש שנים איבדה טל, אחת מכותבות מאמר זה את שני אחיה בתאונת טיסה. עוד בזמן 'השבעה' אמרה להוריה כי אובדן קשה זה יכול לרסק או להצמיח, אי אפשר שלא להשתנות. בשלב מוקדם זה, עוד בטרם הייתה ההבנה איך ניתן לעשות זאת, החלו לנבוט הזרעים לגבי החלטתה כי חייה עומדים להשתנות ולא רק באופן שלילי. במהלך שנים אלו עברה טל תהליך טרנספורמטיבי, אינטנסיבי, כואב ואקטיבי בעיבוד האבל, חוותה שינויים רבים באישיותה ובחרה אף לשנות את חייה במישורים אישיים ומקצועיים רבים.

נירה, הכותבת הנוספת של מאמר זה הגיעה אף היא ממשפחה שכולה, כאשר אביה שכל את אחיו ובביתם הונהג המוטו כי החיים ממשיכים ואינם משתנים. השכול נחווה במשפחתם באמצעות טקסים ואזכרות, סיפור מותו של דודה ובחירת הוריה לקרוא לאחיה הבכור על שם דודו שנפל.

במפגש עם טל, נירה הופתעה לשמוע את פתיחותה בשיח אודות השכול והתייחסותה לגבי השינוי האישי שחל בה בעקבות המקרה, שינויים חיוביים בגוון של צמיחה פוסט טראומטית וטרנספורמציה, מושגים אשר היו זרים לה ועוררו את סקרנותה. מתוך מפגש זה, המייצג התמודדויות שונות עם נושא האובדן, נולד המאמר.

המאמר עוסק באובדן טראומטי כאלמנט המעורר צמיחה פוסט טראומטית וטרנספורמציה, יוצגו בו מושגים רלוונטיים, יוצגו שלבי התהליך ותפקיד המטפל, תוך שזירה ושילוב של תיאור מקרה. תיאור המקרה הינו טיפול אשר נערך במסגרת אחד המרכזים המטפלים במשפחות נפגעי המתה.

 

תיאור מקרה

אריאל (שם בדוי) בחור צעיר כבן 24, הופנה אל טל באמצעות מרכז טיפול בנפגעי המתה, כארבעה חודשים לאחר שאחותו נרצחה באופן אכזרי ביותר בידי בעלה, זאת לאחר שהביעה רצון להיפרד ממנו.

המפגשים עם אריאל היו עבור המטפלת מפגשים קשים, מציפים, אך מאתגרים ומרתקים.

אריאל שחקן כדורסל במקצועו, מקורב מאוד למשפחתו ומתגורר עדיין בבית הוריו. הוא האחרון בסדר הלידה ולו היו חמישה אחים נוספים. כאמור, אחת מאחיותיו נרצחה. הפגישות הטיפוליות עם אריאל החלו כארבעה חודשים לאחר רצח אחותו. ניתן היה לראות כי האבל עדיין טרי מאוד ומשפיע על אריאל ברמה יומיומית. אריאל התקשה להירדם בלילות, הוצף במחשבות חודרניות ומעין פלשבקים לרגעי חייה האחרונים של אחותו. בנוסף, סבל מסיוטים כאשר נרדם. ברמת התפקוד, התקשה להתרכז ולבצע את תפקידו כשחקן כדורסל וניכר היה שסף הגירוי והתסכול שלו נמוך. אריאל אף ציין שהוא התנתק מחברים, כתוצאה מקושי למצוא איתם שפה משותפת, ובעיקר מעביר את זמנו עם בני משפחתו הקרובה ועם בת זוגו.

 

אבל מורכב ואובדן טראומטי

ההגדרה של "אבל מורכב" (Persistent Complex Bereavement Disorder) נכללת לראשונה ב- DSM V. מיעוט משמעותי מן האנשים שאיבדו אדם קרוב חווה סיבוכים בתהליך האבל וסיכון להפרעה פתולוגית. עבורם, האבל עשוי להתפתח לחוויה מתמשכת של דיכאון, חרדה, אשמה וכעס, שאינם פוחתים. הם נמנעים מפעילויות ויחסים שמשמעם חזרה למסלול החיים (Malkinson, 2007), שקועים במחשבות בלתי פוסקות על המנוח וסובלים ממחשבות חוזרות וחודרניות על מותו. יש הנמנעים מאזכורים לאבדן מתוך קושי להכיר בסופיות ולהכיל את המידע הכואב, יש החווים תחושות אשם וכעס על כך שהמוות לא נמנע, ועל כך שהם חיים בעוד המנוח איננו. הרגשות נותרים עזים כבהתחלה, הייצוג המנטאלי של המנוח לא עובר שינוי לפחות שנה לאחר האובדן, והחיים לא מעוצבים מחדש (Shear & Mulhare, 2008). ישנם מצבים שחוויה של אובדן טראומטי מובילה לאבל מורכב.

במהלך השנים ניתנו מספר הגדרות לאובדן טראומטי: "אובדן טראומטי" הינו אבל המלווה בחשיפה לטראומה חיצונית ולאיום על החיים. לרוב, מדובר במוות בעקבות תאונת דרכים, אירוע טרור, התאבדות או רצח. במדינות מערביות מוות טראומטי מתרחש בכ-5% ממקרי המוות (Kristensen, Weiseath & Heir, 2012).

(Kaltman & Bonnano, 2003) ערכו הבחנה בין אובדן כתוצאה ממוות אלים (תאונת דרכים, פיגוע טרור, רצח) ובין אובדן כתוצאה ממוות פתאומי (מחלה, התקף לב). במחקרם על אובדן בני זוג, עלה כי לאחר מוות אלים נשארים סימפטומים של PTSD (כגון הימנעות, זיכרונות ומחשבות חודרניות) וסימפטומים של דיכאון לאורך יותר זמן מאשר לאחר מוות פתאומי. לטענתם, ישנה חשיבות גדולה להתייחס לסימפטומים הטראומטיים (כפי שמופיעים לאחר PTSD) שכן, הם מחריפים את הסימפטומים של האבל, ואם לא מטפלים הן בסימפטומים של הטראומה והן בסימפטומים של האבל, אלה עלולים להמשיך לאורך שנים.

הגדרה נוספת לאובדן טראומטי היא כי אובדן טראומטי אינו בהכרח תוצר של סכנת חיים או טראומה. בתוך הטראומה כלול אוסף של מרכיבים הקשורים לקטיעה בקשר עם הנפטר, במקרה זה, בקשר של אריאל עם אחותו. מכאן, שניתן להגדיר אובדן טראומטי כאינטראקציה מורכבת של האדם החווה את האבל עם תהפוכות חיים מטלטלות בתגובה לחוויות הקשורות לאבל (רובין, מלקינסון ו-ויצטום, 2007).

הסימפטומים לאובדן טראומטי יכולים להיות רחבים ביותר וכוללים: דיכאון, חרדה, כאבים סומאטיים, הפנמה של אגרסיות, תחושת ריקנות, חוסר אונים ואיבוד תקווה אשר יכולים להמשך במשך שנים רבות. תחושות אלו עולות בעיקר סביב אזכרות, חגים ואירועי חיים מיוחדים הקשורים במעגל החיים. כמו כן, האבלים עשויים לסבול מקשיים רפואיים כגון לחץ דם גבוה, סרטן ובעיות לבביות (Prigerson et al. 1997). הם אף חשופים לבעיות נפשיות קשות הכוללות סיכון גבוה לאובדנות (Prigerson et al. 1997, Ajdacic- Gross et al., 2008). תהליך האבל יכול להסתבך כאשר יש תחושות אמביוולנטיות ותלות כלפי המת. במקרה של מוות אלים השורדים עלולים לחוות מחשבות חודרניות מהאירוע (Sklarew, Handel & Ley, 2012).

לטענת רובין ואחרים (2007), קיימת השפעה הדדית בין שני המרכיבים של האובדן הטראומטי – אבל וטראומה – אשר יוצרת תרכובת שאת תוצאותיה הפסיכולוגיות וההתנהגותיות קשה לצפות. התגובות השונות עשויות להיות מושפעות כתוצאה מאירועים מן העבר, ההתנסויות והתגובות הפיזיולוגיות המשפיעים על תגובת האדם ויוצרים הבדלים אינדיבידואליים בביטוי הסימפטומטי. השימוש במונח "אובדן טראומטי" נועד להדגיש את הצורך באבחון הן של מרכיבי הטראומה והן של מרכיבי האובדן כמו גם את מידת הדומיננטיות של כל אחד מהם.

במחקר שנערך בישראל, נערכה השוואה בין שלוש קבוצות. הראשונה – קבוצה של נפגעי טרור, הקבוצה השנייה – נבדקים שאיבדו קרוב משמעותי באירוע טרור, והקבוצה השלישית – קבוצת ביקורת. הממצא המרכזי שעלה מהמחקר הוא שאחוז גבוה (51.5%) מנפגעי הטרור והשכולים סבלו מהפרעה פוסט-טראומטית בפרק זמן של 2-5 שנים לאחר האירוע. ממצא מרכזי נוסף הוא כי 20% משתי הקבוצות הללו סבלו מאובדן טראומטי לאחר אותו פרק זמן. מחקר זה מראה כי יש טעם להבחין בין פוסט טראומה לבין אבל טראומטי (רובין ואחרים, 2007).

במקרה של אריאל, הוא ומשפחתו הגיעו למקום הרצח זמן קצר לאחר התרחשותו. הוא ראה את גופת אחותו ואף תיאר בפני המטפלת את המקומות בגופה בהם נפגעה קשות כתוצאה מהדקירות הקטלניות. בנותיה של אחותו, בנות 16 ו-10, אף הן היו עדות לרצח המזעזע של אמן.

במקרה והאדם האבל היה עד לרצח, לתאונה או להריגה, או במידה והוא מצא את הגופה במקרה של התאבדות, הוא עלול לסבול מדימויים מבהילים. יתכן אף כי הדימויים יהיו כה קשים עד שהוא יחשוש לחשוב על הנפטר מאחר ודימויים מפחידים מיד יעלו ויאפילו על מחשבות מרגיעות או זיכרונות נעימים. דימויים של המוות עשויים להיהפך למחשבות חודרניות ולהקשות על האבלים. בנוסף, לעיתים העיתונות והמערכת המשפטית חושפים פרטים רבים אשר עלולים להטריד ולהקשות ביותר על קרובי המשפחה האבלים גם אם לא היו עדים למוות הקשה (Mallon, 2008).

"אפקט ההחתמה" (Lifton, 1988), הינו רגע מרכזי באירוע הטראומטי, שעשוי להיות רגע ההודעה, או הרגע בו נראה הנפטר לאחר המוות. אפקט זה משאיר חותם על האדם והוא עשוי לזכור בדיוק רב ריחות, מילים, ומראות אשר נחקקים בתודעתו.

אריאל חווה את "אפקט ההחתמה" סביב ההודעה הטלפונית של רצח אחותו, ובהמשך ראיית גופת אחותו. בעקבותיו הוצף במחשבות חודרניות ופלשבקים.

"אפקט ההחתמה" עלול להופיע כהפרעה רדיקלית של דימויים, תחושות פתאומיות של איום או חשש לסוף החיים. לעיתים קיימת תחושה של האבל שהוא לא יכול לשרוד בלעדי האדם שנפטר. במידה והאבל נחשף לתמונות קשות של גופת הנפטר, קיים סיכון שְיפָתֵחַ תסמונת פוסט טראומטית. השורדים עלולים לחוות רגשות של אשמה ופנטזיות כיצד יכלו להציל את הקרוב להם ממוות. תחושות אשם אלו מפריעות לתהליך האבל, בעיקר במקרה של מוות פתאומי. מלבד המחשבות החוזרות על זירת המוות, מוות טראומטי עלול לעורר קונפליקטים קודמים והופך אותם אף לקשים יותר ובלתי ניתנים לפתרון. המוות עשוי להפריע לחיי הָאָבֵל באופן מהותי – הוא עלול לחוות את העולם כמסוכן, כבלתי ניתן לשליטה ולאבד אמון באנשים. האבל איננו יודע למה לצפות וחושש כי בכל עת הוא או אדם קרוב לו עלולים למות באופן פתאומי. ישנם אבלים המכחישים את המוות, או אפילו מנסים להתחבר מחדש לנפטר. ההכחשה יכולה להיות מועצמת במקרים בהם המוות היה אלים ברמה כזו שהנפטר לא ניתן לזיהוי. במקרה כזה, למרות שקיימת מודעות אינטלקטואלית שהאדם נפטר, קיים קושי להכיל זאת ברמה הרגשית. ההלם מהאירוע הטראומטי מערער את מנגנוני ההתמודדות של האבל, והוא עשוי לגלות כי מנגנוני ההתמודדות אשר שרתו אותו לאורך חייו אינם מספיקים להתמודדות עם אירוע טראומטי בסדר גדול כזה. מאחר ולא ניתנה ההזדמנות להיפרד, העצבות שבאובדן יכולה להשאיר את האבל בתחושות קשות של גזל, התייסרות, דיכאון, חרדה, אשמה, כאב ותחושות אימפולסיביות אגרסיבית. האגרסיות עלולות לבוא לידי ביטוי דרך הימנעות ממגע עם תחושות הייאוש, הריקנות והסבל. ישנם מצבים בהם התנהגויות עברייניות ואנטי סוציאליות יכולות לבוא לידי ביטוי כשהם למעשה מסווה לדיכאון (Sklarew et al., 2012).

 

צמיחה פוסט טראומטית וטרנספורמציה

המושג "צמיחה פוסט טראומטית" חדש יחסית, אך ההבנה שסבל וכאב יכולים להיות מקור לשינוי חיובי היא בת אלפי שנים. בתנ"ך, בנצרות הקדומה, בתורות הינדיות, בבודהיזם ובאסלאם ישנה התייחסות לאפשרות של שינוי חיובי כתוצאה מחוויות של סבל (Linley & Joseph, 2004).

המונח "צמיחה פוסט טראומטית" פותח על-ידי קלהון וטדסי (1999 ,Calhoun &Tedeschi) מתוך סקירה של מחקרים ובעקבות ראיונות שהם ערכו עם ניצולי אירועים טראומטיים. הראיונות הצביעו על כך כי חלו במרואיינים גם שינויים חיוביים בעקבות התמודדות עם אירועים קשים (1999 ,Calhoun &Tedeschi).

על פי קלהון וטדסי (Calhoun & Tedeschi, 2001), "צמיחה פוסט טראומטית" הינה שינוי חיובי המופיע כתוצאה מהתמודדות עם אירועים טראומטיים. היא מתייחסת לחוויה אינדוידואלית של התפתחות בתחומים מסוימים אשר באה בעקבות התמודדות עם משבר. על מנת שהתפתחות זו תיחשב כצמיחה פוסט טראומטית, על האינדיבידואל לא רק לשרוד את האירוע הטראומטי, אלא גם לחוות שינוי בחייו הנתפס בעיניו כמשמעותי ביחס לחייו לפני האירוע (נומה, 2008; Calhoun & Tedeschi, 2004).

משפחות שכולות לעיתים מתקשות לקבל את המושג "צמיחה פוסט טראומטית" (Calahoun & Tedechi, 1999; Tedeschi & Calhoun, 2009) ויכולות לחוות רגשי אשמה סביב עצם הרעיון כי יכולה להיות צמיחה או יכול להתקיים רווח בעקבות אובדן בן משפחה קרוב. בנוסף לכך נראה כי גם לחברה המערבית ישנו קושי להתמודד עם אדם שכול אשר נראה מאושר, חיי חיים מלאים, ומסוגל לתאר "רווחים חיוביים", כפי שיפורט בהמשך, מאובדנו הקשה והאישי. למילה "צמיחה" עשויה להיות קונוטציה חיובית בלבד, ולכן, בעיני כותבות מאמר זה, יכולה להיות הטעיה לגבי התהליך הטרנספורמטיבי אשר אינו תהליך של צמיחה ליניארית וחיובית בלבד, אלא הוא בנוי באופן ספיראלי ומאופיין בעליות ומורדות לאורך כל התהליך.

לפיכך, נראה כי המושג "טרנספורמציה" מתאים לתאר בצורה הולמת יותר ומעוררת פחות הסתייגות, את תהליך השינוי אשר עשוי לעבור אדם לאחר אובדן טראומטי. על פי הגדרתו של פיחובסקי (מתוך Riley, 1999), "טרנספורמציה היא תהליך יצירה שיוצר 'אני חדש". כלומר, האדם שעושה שינוי בחייו עובר תהליך בו מעורבת פעילות אקטיבית של שינוי העצמי".

חשוב לציין כי טרנספורמציה וצמיחה פוסט טראומטית כפי שתופסים אותה טדסי וקלהון (Calahoun & Tedechi, 1999,2004; Tedeschi, & Calhoun, 2009). משמעותם אינה בהכרח ירידה בתסמינים שליליים. הצמיחה באה לידי ביטוי בתחושת האדם כי חייו משמעותיים, מלאים או טובים יותר מכפי שהיו טרם האירוע הטראומטי. כיוון שכך, כדי שאדם ידווח על שינוי חיובי בחייו, אין הכרח כי תתרחש במקביל ירידה ברמת המצוקה הפסיכולוגית הנלווית. למעשה, צמיחה ומצוקה יכולות לדור בכפיפה אחת.

במהלך הטיפול באריאל ניתן היה לראות כי במקביל לרגעים בהם הוא מעלה שאלות קיומיות על משמעות החיים ורצונו לממש את חייו באופן מלא, ישנם ימים או זמנים בהם נשאב למה שכונה על ידו "בורות". אלה יכולים להתרחש סביב הקשר עם ילדיה של אחותו, כאשר הוא מוצא עצמו כמתווך בין בני משפחתו לבין הילדים, במהלך דיונים בבית משפט בהם נאלץ לעמוד פנים מול פנים עם רוצח אחותו, או אירועים חיצוניים נוספים כגון חגים או חגיגת בר המצווה של בן אחותו חודשים מספר לאחר הרצח. אירוע זה, בו עלה אחינו לתורה, נחווה על ידי אריאל ובני משפחתו כאירוע מרגש, אך העדרה של האחות היו כה עצומים ואריאל הוצף בזיכרונות, געגועים וקושי רגשי רב במהלך האירוע.

הקלר (Heckler, 1998) תיעד סיפורים של אנשים שהתגברו על טרגדיות ובחן סיפורים אלה בראיה של טרנספורמציה. הקלר מצא כי קיימים שישה שלבים בתהליך הטרנספורמציה:

1. התקופה שקדמה לאירוע (לפני השכול) – בתקופה שלפני רצח אחותו, חי אריאל חיים רגועים וטובים על פי הגדרתו. הוריו ואחיו הרעיפו עליו אהבה רבה, פינקו אותו ובכל מצב של קושי ומצוקה נקלעו לעזרתו, תוך שלעיתים הם מונעים ממנו להתאמץ ולהתמודד עם קשייו באופן אישי.

2. הקריאה: האירוע – רצח אחותו זעזע אצל אריאל את הקרקע עליה עמד. אמונות ותפיסות אישיות, רוחניות, קוגניטיביות ואקזיסטנציאליות התערערו אצלו. הוא חש כי אין לו יכולת וכלים להתמודד עם המשבר והמצוקה הגדולה שפקדה אותו ומצא עצמו בחוסר אונים קשה ביותר.

3. האינקובציה – הינה התקופה בה האדם נפרד מהעולם. בתקופה זו נובטים הזרעים של האירוע הבלתי צפוי והאדם מחכה למשמעות ולכיוון. בשלב זה אריאל תיאר כיצד צמצם את קשריו החברתיים באופן משמעותי ביותר. במהלך הטיפול נעשה ניסיון מצד המטפלת לסייע לאריאל לעבור תהליך בו המחשבות החודרניות משתנות ל"הרהורים". בתהליך הצמיחה, המשימה של האדם השכול הינה לבנות סכמות קוגניטיביות כדי שיוכלו להכיל את המשמעויות של האירוע הקשה וגם להוות בסיס להמשך החיים ולבניית זהות חדשה (Janoff–Bulman, 2006). הכוונה היא כי דרך התהליך הטרנספורמטיבי ומציאת משמעות מחדש יוכל האדם להבין כי העולם הוא טוב, אך לא תמיד. האנשים טובים, אך לא תמיד והמציאות נשלטת רק בחלקה (לאופר, 2009). (Tedeschi & Calhoun, 2009) התייחסו לשלב זה כשלב ההרהורים בו חוזר האדם שוב ושוב במחשבתו אל האירוע מתוך רצון להבין אותו, למצוא דרך להתמודד איתו ולתת לו משמעות. יש צורך להבחין בין שלב ההרהורים לבין מחשבות חודרניות. מחשבות חודרניות הן חזרה לא רצונית אל האירוע, ואילו בהרהורים הכוונה לעבודה קוגניטיבית אקטיבית המסתיימת כאשר אדם מוצא משמעות במה שאירע. שלב ההרהורים הוא למעשה תיקון או הבניה מחודשת של הדרך שבה האדם מבין את העולם (לאופר, 2009). דרך שלב התכנסות זה, בו הרהר שוב ושוב באירוע הטראומטי, הצליח אריאל לחוות שליטה רבה יותר על התהליך הקוגניטיבי, ועיבד מחדש שוב ושוב את האירוע הקשה עד שיכל לנהל את מחשבותיו והרהוריו ולא הם שינהלו אותו.

4. החיפוש אחר משמעות – זהו השלב של מציאת משמעות, אשר מחובר לאירוע הטראומטי. בפגישות עמו שאל אריאל את עצמו שאלות לא פשוטות כגון למה זה קרה? מה הסיבות לכך? איך חייו ישתנו מהיום? איך ימשיך את הקשר עם אחותו המתה? אריאל חש כי משפחתו גוננה עליו כל חייו ומנעה ממנו לעיתים מלהתמודד ולהתאמץ. אריאל חשף במהלך המפגשים כי חש שברצונו להתמודד עם החיים, לפתח עצמאות ולהתבגר. הוא שאל עצמו שאלות אודות שינוי בקריירה, כך שיוכל לפתח קריירה משמעותית ולחיות חיים מספקים ומלאים.

5. שלב ההחלטות – החלטות מתקבלות בהתאם למציאת המשמעות. לאחר התלבטויות, קיבל אריאל מספר החלטות גורליות לגבי המשך חייו. הוא החליט לפרוש מקריירה מקצועית כשחקן כדורסל וללמוד משפטים, וקישר זאת באופן מובהק לרצח אחותו. כמו כן החליט כי ברצונו להתחיל בתהליך של נפרדות מבית המשפחה. התעורר בו הרצון לשמור על עצמו, לעבור תהליכי עיבוד אבל בדרכו האישית, להעז ולפרוץ את הגבולות המוגנים שלפיהם חיי את חייו עד כה.

6. האינטגרציה – תזוזה לכיוון חיים טרנספורמטיביים עם משמעות חדשה, פעולות למימוש ההחלטות ושילוב חווית המשמעות בחיים. לאחר מספר חודשים של טיפול קבוע, אריאל קיבל החלטה לעזוב את העיסוק בכדורסל, לטוס עם בת זוגו לארה"ב ולעבוד שם במכירות. במהלך המפגשים, חשף קשיים וחששות לגבי קבלת החלטתו מצד המשפחה. יחד עם זאת אריאל שיתף כי לראשונה בחייו הוא מרגיש בטוח בהחלטתו וכי הבחירה לנסוע הינה צורך אישי ורגשי, כך שלא משנה מה תהיה תגובת המשפחה, הוא החליט באופן סופי לנסוע.

 

המטפל המלווה את תהליך הטרנספורמציה

על פי טדסי וקלהון (Tedeschi & Calhoun, 2009), בהתייחסות הטיפולית לצמיחה פוסט טראומטית לא מדובר בגישה טיפולית חדשה. מדובר ביכולת התבוננות, נוכחות מלאה מול תכנים קשים ובמקביל חיפוש של ניצוצות תקווה ובחינה כיצד ניתן לשלב את ההתייחסות של צמיחה פוסט טראומטית לתפיסות הטיפוליות הקיימות. הגישה של צמיחה פוסט טראומטית מתאימה ביותר לעבודה בטיפולים המבוססים על הגישות האקזיסטנציאליסטית, הנרטיבית והקוגניטיבית. צמיחה פוסט טראומטית בעבודה קלינית יכולה להיות התפתחות עדינה שצריכים לטפל בה בזהירות וברגישות. מצד שני, ישנם מטופלים אשר עוברים תהליך של צמיחה פוסט טראומטית במהירות ובאופן כמעט אוטומטי (Tedeschi & Calhoun, 2009). בטיפול באריאל שולבו מספר גישות טיפוליות, ביניהן הגישה הנרטיבית, הגישה הקוגניטיבית ועבודה באמצעות דמיון. מטרת הטיפול לא הוגדרה מראש כצמיחה או ניסיון לחפש את ה"רווחים" שנוצרו כתוצאה מהאירוע הטראומטי שחווה אריאל. אלא, במהלך הזדמנויות מסוימות שנוצרו במפגשים, ניתן היה לשקף, לכוון בעדינות, או לשאול שאלה שתעורר את החיבורים הדקים והעדינים לכיוונים של טרנספורמציה.

על פי טדסי וקלהון (Tedeschi & Calhoun, 2009), המטפל המעוניין לסייע למטופל בתהליך של צמיחה פוסט טראומטית צריך להגיע ממקום של צניעות לתהליך, להיות מאפשר ונוכח באופן מלא. עליו להיות בעל יכולות גבוהות של חמלה, על מנת לאפשר אווירה מסוימת בחדר הטיפולים אשר יכולה לקדם תהליך זה. על המטפל להיזהר מלהיות מנהיג או לקחת אחריות יתר ביצירת התהליך.

עליו להיות סבלני ולבטוח ביכולות ובכוחות של המטופלים להתמודד ולהירפא. בעיקר צריך המטפל להיות מסוגל לרכוש כבוד לשורדי הטראומה ולאתגרים עימם נאלצים להתמודד. זאת בניגוד להתייחסות אל המטופל כמי שנושא בתוכו מקבץ של סימפטומים אותם יש צורך לשנות. טל, המטפלת של אריאל, עברה בעצמה תהליך טרנספורמטיבי לאחר אובדן קשה, במהלכו למדה להיות "מלווה רוחנית". הכלים כמלווה רוחנית והתרגול היומיומי של מדיטציות, סייעו לטל להיות סבלנית, חומלת ונוכחת במהלך המפגשים עם אריאל. לוין (2001) מציין כי רחמים הינו מצב בו פחד פוגש כאב ואילו חמלה הינו מצב בו אהבה פוגשת כאב. מאחר והמטפלת יכלה להיות מחוברת למצב המוכר של אריאל של אובדן קשה ויגון כואב ומאחר ומצב זה לא עורר בה אימה או פחד, היא יכלה להיות קשובה, מכילה וחומלת גם מול התיאורים והחוויות הקשות של אריאל במהלך הטיפול.

מטפלים יכולים לקיים הערכה לגבי הדיווח שמטופלים מוסרים על חייהם לפני הטראומה. שאלה כמו "איך היית לפני שכל זה קרה"? מספיקה בדרך כלל כדי לספק אינפורמציה כללית. אם יש צורך בהבהרות נוספות, ניתן לשאול שאלות כמו "מה הייתה דרכך האופיינית להתמודדות עם בעיות בחייך"? או "מה היה הדבר הכי קשה שנאלצת להתמודד איתו לפני שכל זה קרה"? "איך התמודדת עם זה"? במקרה של אריאל, כאשר נשאל שאלות אלו, השיב כי מה שסייע לו להתמודד עם קשיים קודמים היה התמיכה החברתית, אולם הפעם הוא חש כי אינו יכול להיתמך באופן מלא על ידי חבריו אשר אינם יכולים להבין את מה שעובר עליו. מאידך, יכול להיתמך ולהיעזר בבת זוגו אשר מהווה משאב משמעותי עבורו וכן באחיו ואחיותיו אשר עוברים את התהליך יחד עימו ומבינים בדיוק את מה שעובר עליו.

חשוב שמטפלים יתייחסו למצבים יוצאי דופן בחיי המטופלים בהם הם מדווחים כי לא הצליחו להתמודד באופן חיובי עם שינוי או קושי. בסיטואציות כאלה חשוב לעודד אותם להיזכר בזמנים בהם התמודדו והתגברו על קשיים. דרך ההתמודדות במצבים אלה, ניתן יהיה להשתמש בטיפול כבסיס לגישה פרודוקטיבית להתמודדות עם הטראומה הנוכחית.

בטיפול חשוב מאוד להתייחס לנקודת הזמן בה החיים השתנו ול"אפקט ההחתמה". זהו אלמנט אשר מגדיר אירוע טראומטי אמיתי. בעל השלכה מהותית על נרטיב החיים, הסיפור אשר מתחיל להיכתב באופן אוטומטי על ידי כל אחד מאיתנו, ומסייע לנו לארגן את אירועי חיינו לתוך זהות אישית. לשורדי טראומה, האירוע המדובר הוא פעמים רבות הנקודה בה הם השתנו (Tedeschi & Calhoun, 2009).

המטפל צריך להיות שותף בתהליך הצמיחה, כפי שקור (Corr, 2002) ממליץ למטפל: "הערך התמודדות לא במונחים של הערכה חיצונית אלא, יותר חשוב, מנקודת המבט של המתמודד האינדווידואל, במונחים של איך הוא או היא משתמשים בקלפים שזמינים להם כתגובה לאתגרים הגדולים של החיים".

הטראומה מזמנת לפחות שלושה אתגרים על פי המודל של קלהון וטדסי (Calahoun & Tedechi, 1999): היכולת להתמודד עם מצוקה רגשית, אמונות ומטרות ונרטיב של החיים.

מצוקה רגשית מפריעה לאדם לחשוב על תוכניות חדשות ולפתח ביטחון ביכולת שלו לתפקד בעולם שוב, לאחר הטראומה. חלק חשוב בתהליך ההתמודדות עם ההצפה הרגשית היא להבהיר לשורדים שהתגובה הרגשית שלהם היא אופיינית למצבם.

כאן חשוב התפקיד של המלווה. פעמים רבות מרגיע את שורדי הטראומה והאובדן לדעת שהתגובות שלהם לא "משוגעות", והם מגיבים באופן צפוי למצב בו הם נמצאים. שימוש במטפורה כמו בפציעות גופניות עשוי לעיתים לסייע. למשל:" זה כמו במצב שנפצעת והגוף שלך ביצע משהו שאינו רגיל, כמו לדמם, להתנפח או לכאוב. לא היית מתייחס לדברים אלו כמצביעים על כך שהמצב אבוד?".

נרמול התגובות והחוויות של אריאל ואף הסבר פסיכו-חינוכי על תגובות וסימפטומים האופייניים למצב של אובדן טראומטי סייעו לאריאל להירגע מהבלבול והלחץ אותו חווה. כאשר הוסבר לו שתוקפנותו, חוסר סבלנותו, הצורך שלו בהסתגרויות והתנתקויות אופייניים לאנשים שעברו סיטואציות דומות, חש אריאל הקלה מסוימת. במהלך הטיפול שאל אריאל את המטפלת שאלות על דרך ההתמודדות שלה עם אובדניה וקיבל תשובות מצומצמות אך פתוחות וכנות. הדבר סייע לו לחוות שהוא מובן ולחוש יותר ביטחון בקשר, מה שהוביל ליכולת לשוחח בפתיחות ובכנות על חוויותיו.

מלון (Mallon, 2008) מציעה להשתמש בכתיבה אישית בהתמודדות עם אובדן כדרך לפורקן של התגובות לאירועים הטראומטיים. נמצא כי סוג כזה של כתיבה קשור לדיווחים על צמיחה פוסט טראומטית וכי אנשים התמודדו בצורה טובה יותר עם לחצים כאשר הם "מעלים גרה" באופן מודע על-ידי הכתיבה.

במודל של טדסי וקלהון (Calahoun & Tedechi, 1999) גילוי עצמי קרוב לתהליך של "העלאת גרה", ותלוי בתגובות האדם הקולט את הגילוי, כאשר זה יכול לעודד או להרתיע זאת. לכן, ישנה חשיבות לליווי של מומחה שיסייע בגילוי עצמי, ויעודד רפלקציה אנליטית מודעת תוך דיווח רגשות, כחלק מתהליך עיבוד הטראומה. יש להימנע מאמירות נדושות או ניסיונות אחרים להרגיע או לדכא תגובה כזו לטראומה. ליווי המומחה חייב להיות כזה שיגלה סובלנות ואורח רוח למצוקה של השורד, למרות שתהליך כזה לא בהכרח יגרום לרגיעה מהירה.

השלב הראשון בטיפול בשורדי טראומה ואובדן טראומטי הוא להגיע לתחושה של בטחון ביחסים הטיפוליים (הרמן, 1994). זהו צעד משמעותי בבניית היכולת לשוחח באופן פתוח על האירועים הטראומטיים וההשלכות בעקבות הטראומה. בנוסף, בשלב הראשון נדרש המטפל לסייע לשורד הטראומה לפתח התמודדות קונסטרוקטיבית עם הסימפטומים של הטראומה. בתהליך, שורד הטראומה אף נדרש לבצע הערכה מחדש של אמונותיו ומטרותיו בחיים. במודל של קלהון וטדסי (Calahoun & Tedechi, 1999) הם מחלקים את התהליך הקוגניטיבי לצורות מוקדמות שהן יותר אוטומטיות ולצורות מאוחרות יותר שיכולות להיות מכוונות וקשורות לסכמות ולנרטיב של שינוי. החמלה של המטפל מסייעת למטופל לעבור משלב ראשוני ומוקדם לשלב מתקדם ורפלקטיבי יותר.

המטרה בטיפול אינה בהכרח ליצור צמיחה פוסט טראומטית. תפקיד איש המקצוע הוא להיות סוג של מנחה לתמיכה פוסט טראומטית אשר יכולה להיווצר או להתגלות בתהליך שלאחר הטראומה, תוך בניית מערכת יחסים עם מומחה שותף. צמיחה פוסט טראומטית מהווה אפשרות אשר רבים משורדי הטראומה מגלים כי היא קיימת. אולם נמצא כי אפשרות זו עלולה להיות קשה ולא הולמת לניצולי טראומה רבים, אשר נכנסים לתהליך טיפולי, והמטפל מציב בפניהם מטרה של חיפוש אחר שינויים חיוביים במאבק עם הטראומה. מטרה זו עלולה לפגוע ברוב ההורים השכולים ואף לגרום להם להתקוממות והתנגדות לתהליך טיפולי מעין זה (Tedeschi & Calhoun, 2009).

בקשר הטיפולי עם אריאל חשה טל לא פעם כי עצם נוכחותה גם ללא מילים. העוצמה הפנימית, ההיכרות האישית עם הלילות החשוכים והבורות העמוקים של הנשמה, יחד עם אמונתה בעוצמות הפנימיות שקיימות באריאל וביכולת להתמודד עם משבר עמוק זה ואף לעבור תהליך טרנספורמציה, סייעו וקידמו את התהליך.

 

התייחסות לאלמנטים של צמיחה פוסט טראומטית וטרנספורמציה בטיפול באריאל

בעבודה עם אריאל, נעשה שימוש בשילוב של מספר גישות אשר עשויות לסייע בטיפול באבלים, בניהם הגישה הנרטיבית (דרכה ניתן להבנות מחדש משמעות לאחר אובדן) ועבודה עם דמיון מודרך. כמו כן, ניתן דגש והתייחסות למודל הדו מסלולי, בו העבודה הינה על המסלול התפקודי אך יחד עם זאת על המשכיות הקשר בין האדם האבל לבין הנפטר. נפרט כעת את השימוש בגישה הנרטיבית תוך מתן דוגמאות מהטיפול ונדגים כיצד, למרות שמטרת הטיפול לא הוגדרה כצמיחה פוסט טראומטית, גישות אלה סייעו לאריאל לעבור תהליך טרנספורמטיבי.

הגישה הנרטיבית מתייחסת לזהות האישית של כל אדם כסיפור, ורואה בסיפור החיים ביטוי מורכב לאישיותו של האדם המספר. אנשים מעניקים משמעות לחייהם ולאירועים שהם חווים דרך הסיפורים שהם מספרים על עצמם ועל חייהם. הסיפור נתפס לא רק ככלי לתיאור האדם וחייו, אלא גם כאמצעי דרכו מתגבשת ומתעצבת הזהות האישית (תובל-משיח ופרידמן, 2004). בקרב אנשים שחוו טראומה עשויה להיות פגיעה בנרטיב בשתי רמות: באופן ספציפי נפגעת היכולת לספר מה קרה באירוע עצמו בצורה קוהרנטית ומסודרת, ובאופן כללי יותר, קיים קושי לעגן ולשלב את האירוע הטראומטי בתוך סיפור החיים השלם, הכללי יותר של האדם (תובל-משיח ופרידמן, 2004).

בבניית הסיפור ישנם שלושה מרכיבים מרכזיים בתהליך ההתמודדות החשובים להחלמה:

1. שמירת הרציפות והקוהרנטיות – היכולת לשמור על תחושת הרצף כך שקוהרנטיות הסיפור נשמרת בשתי רמות – זו של סיפור הטראומה (קוהרנטיות ספציפית) וזו של סיפור החיים (קוהרנטיות כללית) נחשבת כסימן חיובי להחלמה. במהלך המפגשים הטיפוליים, סיפר אריאל מספר פעמים את סיפור הרצח של אחותו. רגעים ראשונים אלו של קבלת ההודעה וההגעה לבית אחותו מהווים "אפקט החתמה", כפי שתואר. ניתן היה להתרשם כי בפעם הראשונה, כאשר סופר סיפור טראומטי וקשה זה, הוא סופר על ידי אריאל באופן מקוטע, ללא קוהרנטיות ועם חורים במהלך הסיפור. בהמשך סופר סיפור הרצח עוד מספר פעמים, ובכל פעם נוספה עוד אינפורמציה משמעותית, נוספו עוד פרטים, והוא הצליח להרחיב את הסיפור לדמויות נוספות כמו אחיו, הוריו וילדיה של אחותו, כך שרמת הקוהרנטיות עלתה.

2. יצירת משמעות – תהליך המתרחש בשבועות ובחודשים שאחרי אירוע טראומטי וכולל חיפוש אקטיבי ודינמי של המשמעות של מה שקרה. שאלות כמו "למה זה קרה"? "מה אני יכול ללמוד ממה שקרה"? הן חלק מתהליך חיפוש המשמעות. במצבים של אובדן טראומטי ישנה חוויה של קטיעה של רצף החיים. פעמים רבות מציאת משמעות יוצרת את הקשר בין החיים לפני ואחרי וכך נוצר חיבור וחווית רצף בסיפור החיים.

במהלך העבודה עם אריאל, הוא החל להעלות שאלות אקזיסטנציאליסטיות הנוגעות לקיום ומשמעות החיים. ניתן אף היה לראות כי הוא עסק בשאלות הנוגעות להחמצה בחיי אחותו אשר נישאה בגיל צעיר, לא למדה, לא הספיקה לראות עולם והסתפקה בעבודה בעסק המשפחתי. בתהליך הטיפולי החל אריאל לשאול עצמו מה הוא רוצה להספיק בחייו ואף קיבל החלטות גורליות לגבי המשך חייו. הוא החליט לצאת לטיול ממושך בארה"ב, טיול שרצה לערוך כבר בעבר, אך בעקבות לחצים מצד אימו ויתר. הפעם, למרות חששותיו מתגובת משפחתו, הבין כי חשוב לו לעמוד על שלו ולערוך מסע התבגרות זה. בנוסף, לאחר התלבטות לגבי בחירת מקצוע עתידי החליט להירשם ללימודי משפטים וכרך החלטה זו באופן ישיר לאירוע הטראומטי של רצח אחותו.

3. דימוי ותפיסה עצמית – היבטים שונים של הערכה ושיפוט עצמי ביחס לטראומה נמצאו קשורים ליעילות ההתמודדות בניהם: מידת השליטה, הדרך בה אומד הפרט את הסימפטומים והתגובות לאירוע, רגשות אחריות או אשמה, מידת אקטיביות או פאסיביות בזמן האירוע (תובל-משיח ופרידמן, 2004).

בתהליך הטיפולי שיתף אריאל כי הוא בן הזקונים במשפחה. בהתאם לכך, הוריו התייחסו אליו באופן מגונן והעבירו לו מסר שהוא לא צריך להתאמץ ולהתמודד עם קשיים. לאחר רצח אחותו אריאל מצא עצמו ללא כלים להתמודדות. הוא יכול היה להבין שהוריו פעלו ממניעים חיוביים, אך הבין את המחיר שהוא משלם על כך וקיבל החלטה לצאת כדבריו "מאזור הנוחות". ההחלטות שקיבל נבעו בין היתר מתוך העובדה שהיה מסוגל להתבונן על חייה של אחותו שנרצחה ולראות כיצד בחרה לחיות חיי נוחות יחסיים, ופספסה הזדמנויות להתמודד עם האתגרים שהחיים זימנו לה, וכשניסתה לעשות זאת, הדבר עלה לה בחייה. נושא נוסף שעלה במהלך הטיפול היה נושא האשמה. אריאל העלה תחושות קשות של אשמה על כך שלא הצליח להציל את אחותו. הוא תיאר כיצד הוא חוזר במחשבותיו שוב ושוב לליל הרצח ומדמיין את עצמו מציל את אחותו (פנטזיית הצלה). בנוסף, שיתף כי עלו לו מחשבות שאולי עשה משהו רע ולכן אלוהים העניש אותו ברצח אחותו. במהלך התהליך, כאשר חזר וסיפר שוב ושוב את הסיפור, ולאחר שלאשמה ניתן מקום ולגיטימיות, אריאל הצליח להגיע להבנות מתוך תובנה ואמונה פנימית, כי לא יכול היה להציל את אחותו ובעקבות כך רמות האשמה ירדו.

 

תחומים בהם ניתן לראות שינויים כתוצאה מתהליך של טרנספורמציה

לפי טדסי וקלהון ישנם שלושה תחומים עיקריים שבהם מתחולל השינוי אצל אנשים שמדווחים על צמיחה (Calhoun & Tedeschi, 2006 ,2004, 1999):

1. שינויים בעצמי – שינויים שנחווים על-ידי צומחים לאחר אובדן, מאופיינים בתחושת פגיעות רבה יותר, אך לצד זאת בתחושה של חוזק ויכולת רבה יותר. לאירוע טראומטי יכולות להיות השפעות קוגניטיביות שליליות על תפיסת העולם של האדם, כגון תחושה שהעולם מסוכן ובלתי צפוי כמו גם ההכרה בפגיעות האדם (Janoff- Bulman, 2006). עם זאת, פגישה עם אתגר גדול יכולה להביא את האדם לתחושה שהוא התאמץ ושרד את הגרוע מכל, ועל כן מסוגל להתמודד עם מה שהחיים יזמנו לו (Calhoun & Tedeschi, 2006; Aldwin, Levinson & Spiro, 1994). כלומר, תחושת הפגיעות עשויה לחדד את תחושת ערך החיים. אנשים שחוו אסון בחייהם מדווחים כי הם מעריכים יותר כל יום שעובר וחשים יותר יכולת ושליטה בחייהם. בנוסף, אנשים עשויים לפתח תחומי עניין חדשים ואפילו לבצע פריצת דרך חדשה ולמצוא את "ייעודם" בחיים בעקבות המאבק והתמודדות עם המשבר (Calhoun & Tedeschi, 2006).

אריאל הביע בפגישותינו תחושה לגבי שבריריות החיים: "רגע אחד אתה כאן אחר כך אתה יכול להיעלם". בנוסף, שיתף כי התגברו אצלו חרדות לבני משפחתו הנותרים. יחד עם זאת תיאר כי תחושות אלו חידדו אצלו את ההבנה כי הוא מעוניין למצות את החיים, להספיק דברים היום ולא לדחותם למחר.

2. שינויים במערכות יחסים – בעתות מצוקה ומשבר עלולות להיפגע מערכות יחסים משמעותיות. למרות זאת, התמודדות עם משבר יכולה להוביל לשינוי חיובי משמעותי במערכות היחסים האנושיות של השורד. השינוי יכול להתבטא בדרך שבה האדם תופס ומבין אנשים אחרים, וכתוצאה מכך להרגיש מחובר אליהם יותר. הוא עשוי לחוש תחושה גדולה יותר של חמלה כלפי סבל של אנשים אחרים (Calhoun & Tedeschi, 2006). אנשים שחוו טראומה והתמודדו איתה, מדווחים על רמה גבוהה יותר של אינטימיות, חופש פנימי להיות הם עצמם, ופתיחות לגבי נושאים שאינם מקובלים חברתית אך משמעותיים עבורם (Calhoun & Tedeschi, 2006).

באשר למערכות יחסים, אריאל ביטא שינויים בקשריו עם הזולת. אלה באו לידי ביטוי בכך שצמצם קשרים עם חברים אשר הרגיש כי אינם יכולים להבין אותו ולתמוך בו ושהוא מתקשה לשתף אותם בחוויותיו. זאת במקביל ליכולת להעמקה רגשית של קשרים אחרים, יכולת לשיתוף רגשי גבוה יותר אשר לא הייתה לו לפני כן, הן במהלך הטיפול והן עם אחיותיו ובת זוגו.

3. שינויים בפילוסופיית החיים של האדם - על פי קלהון וטדסי (Calhoun & Tedeschi, 2006) עבור אנשים מסוימים, התחום בו מתרחשת הצמיחה הגדולה ביותר, הוא התחום האקסיסטנציאליסטי או התחום הרוחני. שינוי זה יכול לבוא לידי ביטוי בתחושה גדולה של שליחות, סיפוק גדול יותר מהחיים ומשמעות בחיים ושינוי סדרי עדיפויות. לאחר חוויה טראומטית ומערערת המאתגרת את היכולת להבין את העולם, לנסח יחסי סיבה ותוצאה, מושגים כמו צדק, שכר ועונש נדרשים להתעדכן על מנת להחזיר לאבל את תחושת הביטחון, השליטה והידיעה בחייו. לפעמים, כדי להבין את "הסיפור שלי", יש צורך לספר אותו מחדש בהקשר רוחני של מה איבדתי ומה מצאתי לאחר אובדן האדם היקר לי מכל. אלו החווים את ההתמודדות עם האובדן בהקשרים של צמיחה אישית ורוחנית, מדווחים על תחושת משמעות רבה יותר לכל יום שעובר ולחיים בכלל. יש המתחזקים באמונתם הרוחנית-דתית המאפשרת הסתכלות על האובדן בהקשר רחב יותר של משמעות, ויש המתמודדים במסגרת רוחנית אישית של האירוע בתוך חייהם שלהם, ויש מי שחווים שינוי בשני המישורים במקביל. הורים שכולים מדווחים על הערכה רבה יותר לחיים. מדובר בתחושת קרבה לאחרים, צמיחה רוחנית ותחושת ערך לחיים. ההבנה שהחיים שבירים וזמניים מולידה תחושת ערך ומשמעות חדשה. העולם נתפס כמקום שיכול להיות הגיוני ומובן, גם אם לפעמים אינו כזה. מסתבר כי בעולם שאינו תמיד מובן, ובחיים שאינם תמיד נתונים לשליטה וניבוי, קיימת יותר הערכה לחיים (Janoff-Bulman, 2006 ). הקיום העצמי אינו מובן מאליו יותר והחיים מוארים באור חדש. לאחר אובדן וטראומה, המוקד עובר ממציאת משמעות החיים למציאת משמעות בחיים (Calhoun & Tedeschi, 2004).

במשך תקופה ממושכת אריאל מצא עצמו מתמודד עם שאלות של משמעות, של סקירת חייו עד כה, ובעיקר של בדיקת שאיפותיו ועתידו. קיום מרחב המאפשר בחינה אמיתית לתהליך זה הינו משמעותי בעיקר על מנת שיתאפשר חלל רחב מספיק וממושך דיו כדי שהתשובות יוכלו להגיע מאריאל. ניכר היה כי הוא מסוגל להבין כי נמנע מלעשות דברים רבים לאורך חייו מתוך חשש ופחד. תהליך השינוי בא לידי ביטוי בחיפוש משמעות הן ברמה האישית והן ברמה המקצועית ממקום המכוון יותר לשאיפות ולמשאלות ולא מונע מפחדים. כך במהלך המפגשים אריאל התלבט האם להתחיל ללמוד לימודים אקדמאים ואיזה. בתחילה התעניין בלימודי הנדסה, אך לאחר בחינה מחודשת החליט ללמוד משפטים.

 

סיכום ותובנות

במאמר זה התייחסו הכותבות לתהליך המורכב והעדין של טרנספורמציה וצמיחה פוסט טראומטית לאחר אובדן טראומטי דרך הדגמה של תהליך הטיפול באריאל. אריאל היה אחד ממטופליה הראשונים של טל בתחום השכול לאחר אובדן אחיה, והוא היווה ציון דרך משמעותי עבורה בתהליך הטרנספורמטיבי אותו חוותה בעצמה.

כפי שעולה מהמאמר, טרנספורמציה או צמיחה אינם אמורים להיות מטרת הטיפול, אלא תוצר אשר עשוי לקרות תוך כדי הטיפול. הגישות הטיפוליות העיקריות המאפשרות טרנספורמציה הן הגישה הנרטיבית, הקוגניטיבית והאקזיסטנציאליסטית. למטפל המלווה תהליך טרנספורמציה תפקיד משמעותי. עליו להיות קשוב לצרכי המטופל, חומל ובנוכחות מלאה. אין להאיץ תהליכים ואין ללחוץ על המטופל טרם הביע בשלות ונכונות לתהליכי צמיחה. ביטויי הטרנספורמציה עשויים להיות בשלושה מימדים עיקריים: שינויים בתפיסה של העצמי, שינויים ביחסים הבינאישיים ושינויים בפילוסופיית החיים של האדם, הכוללים שינויים בסדרי עדיפויות, הערכה של החיים ושינויים בתפיסות רוחניות.

תהליך הטיפול באריאל נמשך כחצי שנה ונקטע בעקבות החלטתו לטוס לארה"ב. מספר חודשים לאחר שהסתיים הטיפול באריאל, יצר קשר עם המטפלת מארה"ב ושיתף אותה בנכונות החלטתו להתנתק למספר חודשים ובתהליך הצמיחה המשמעותי שממשיך ועובר שם. אריאל תאר כיצד ממשיך ומחזק את יכולותיו, מתמודד עם אתגרים אשר חיים עצמאיים במדינה מרוחקת מזמנים ומפתח תחושות מסוגלות וחוזק אישי במהלך שהייתו שם. אריאל זכה להצלחה בעבודתו ולקידום, בעקבותם החליט להאריך את שהותו. הטיפול הסתיים במובנים רבים טרם זמנו, אך הרעיון לאפשרות של טרנספורמציה אשר עלה במהלך הטיפול, התקווה שהטיפול אפשר ולא פחות מכך הביטחון והתמיכה שקיבל אריאל מהמטפלת אפשרו לו לעשות את הצעד המתאים לו, לבחור בדרך התמודדות המייחדת אותו, ולהמשיך את התהליך הטרנספורמטיבי באופן עצמאי, במדינה מרוחקת.

 

ברצוננו להודות על התמיכה והסיוע שקיבלנו בעת כתיבת המאמר מבית הספר לעובדי רווחה ובמיוחד לד"ר ענת הראל.

 

מקורות

הרמן, ג' ל' (1994). טראומה והחלמה. תל אביב: עם עובד.

לאופר, א. (2009). צמיחה פוסט טראומטית: אשליה חיובית או דרך חדשה לבחינת התמודדות עם טראומה? חברה ורווחה, כ"ט (1), 63-84.

לוין, ס' (2001). מי מת: המוות כמורה לחיים. כרכור: פראג.

נומה, מ' (2008). צמיחה פוסט טראומטית בקרב נשים שחלו בסרטן שד (עבודת גמר לקבלת תואר "מוסמך לעבודה סוציאלית"). אוניברסיטת חיפה, חיפה.

רובין, ש', מלקינסון, ר' ו-ויצטום, א' (2007). טראומה ואבל: סוגיות אבחנתיות וטיפוליות. שיחות, כ"ב(1), 5-11.

רמן, ר' נ' (1998). חוכמה משולחן המטבח: סיפורים שמרפאים. תל-אביבן: מודן.

תובל-משיח, ר', ופרידמן, ש' (2004) התמודדות נרטיבית וקוגניטיבית עם טראומה. שיחות, י"ח(2), 147 – 155.

Ajedacic-Gross, V., Ring, M., Gadola, E., Lauber, C., Bopp, M. M., Gutzwiller, F. F., & Rossler, W. W. (2008). Suicide after bereavement: An overlooked problem. Psychological Medicine, 38, 673-676.

Aldwin, C. M., Levenson, M. R., & Spiro, A. (1994). Vulnerability and resilience to combat exposure: Can stress have lifelong effects? Psychology and Aging, 9, 34-44.

Calhoun, L. G., & Tedeschi, R. G. (2006). The foundation of posttraumatic growth: An expanded framework. In L. G. Calhoun, & R. G. Tedeschi (Eds.) Handbook of posttraumatic growth: Research and practice (pp. 1-23). New York: Psychology Press.

Calhoun, L. G., & Tedeschi, R. G., (2004). The foundation of posttraumatic growth: New considerations. Psychological Inquiry, 15, 93-102.

Calhoun, L. G., & Tedeschi, R. G., (2001). Posttraumatic growth: The positive lessons of loss. In R. A. Neimeyer (Ed.), Meaning reconstruction and the experience of loss (pp. 157-172). Washington, D.C: American Psychological Association.

Calhoun, L. G., & Tedeschi, R. G. (1999). Facilitating posttraumatic growth: A clinicians guide. Mahwah, N.J.: Lawrence Erlbaum.

Corr, C. A. (2002). Coping with challenges to assumptive worlds. In J. Kaufman (Ed.), Loss of the assumptive world (pp. 127-138). New York: Routledge.

Heckler, R. A. (1998). Crossings: Everyday people. Unexpected events and life affirming change. Orlando, FL: Harcourt Brace.

Janoff-Bulman, R. (2006). Schem change perspectives on posttraumatic growth. In L. G. Calhoun, & R. G Tedeschi (Eds.). Handbook of posttraumatic growth: Research and practice (pp.81-99). New York: Psychology Press.

Kaltman, S., & Bonanno, G. A. (2003). Trauma and bereavement: examining the impact of sudden and violent death. Anxiety Disorders, 17, 131-147.

Kristensen, P., Weisaeth, L., & Heir, T. (2012). Bereavement and mental health after sudden and violent losses: A review. Psychiatry, 7(1) 76-97

Lifton, R. J. (1988). Understanding the traumatization self: Imagery, symbolization and transformation. In J. P. Wilson, B. Harel, & B. Kahana (Eds.), Human adaptation to extreme stress: From the Holocaust to Vietnam (pp. 7-31). New York : Plenum.

Linley, P. A., & Joseph, S. (2004). Positive change following trauma and adversity: A review. Jornal of Traumatic Stress, 17, 11-21. Psychology, 74, 828-840.

Malkinson, R. (2007). Cognitive grief therapy: Constructing a rational mening to life following loss. New York: W.W. Norton.

Mallon, B. (2008). Dying, death and grief: Working with adult bereavement. London: Sage.

Prigerson, H. G., Bierhals, A. J., Kasl, S. V., Renolds, C. F. III., Shear, M. K., Day, N., & Jacobs, S. (1997). Traumatic grief as a risk factor for mental and physical morbidity. American Journal of psychiatry, 154, 616-623.

Riley, I (1999). Transformation: Through The process Of bereavement and use of the spirit. (Doctoral Dissertation). Available from ProQuest Dissertations and Theses database. (UMI No9930449).

Shear, M. K., & Mulhare, E. (2008). Complicated grief. Psychiatric Annals, 38(10), 662-670.

Sklarew, B. H., Handel, S., & Ley, S. (2012). The analyst at the morgue: Helping families deal with traumatic bereavement. Psychoanalytic Inquiry, 32, 147-157.

Tedeschi, R. G., & Calhoun, L. G. (2009).Expert companions: Postraumatic growth in clinical practice. In L. G. Calhoun, & R. G. Tedeschi (Eds.), Handbook of posttraumatic growth: Research and practice (pp.291-310). New York: Psychology Press.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

פסטרנק מגנזי, ט. , שניר, נ. (2014). טרנספורמציה לאחר אובדן טראומטי. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3181

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

גליה דגליה ד7/10/2014

אני לא אשת מקצוע הטיפול. אני לא אשת מקצוע הטיפול, ואני לא אחת ממשפחה שכולה, אלא מישהי שעברה טראומה בעצמה ונישארה בחיים, וקריאת המאמר שלכן מאוד נגע, בייחוד נגע המשפט שלכן שכתבתן שלוין מציין כי רחמים הינו מצב בו פחד פוגש כאב ואילו חמלה היא מצב בו אהבה פוגשת כאב.
ושוב תודה על המאמר המעשיר כל כך.
גליה