פסיכולוגיה עברית

×Paule Bernard Roussel
Paule Bernard Roussel ©
זכור אותי
 

מאמרים

"שלומי קשור בחוט אל שלומך": החוט ומשמעויותיו בטיפול באמנות

במאמר זה מתארת המחברת את משמעויות הבחירה בחוט הטקסטיל ואת משמעויות השימוש בו במסגרת טיפול באמנות. מתוך כלל מלאכות הטקסטיל מתמקדת המחברת בסריגה, בסריגת אצבעות ובתפירה, ומדגימה את הערך הטיפולי של הבחירה בטכניקות אלה באמצעות תיאורי מקרה.

מתפרסם מ 25/5/2014 | 20,093 צפיות

תגיות: | | |

 

"שלומי קשור בחוט אל שלומך": החוט ומשמעויותיו בטיפול באמנות

 

מאת חמוטל ארבל

 

 

שְׁלוֹמִי קָשׁוּר בְּחוּט

אֶל שְׁלוֹמְךָ

 

וְהַחַגִּים הָאֲהוּבִים

וּתְקוּפוֹת הַשָּׁנָה הַנִּפְלָאוֹת

עִם אוֹצַר הָרֵיחוֹת, הַפְּרָחִים

הַפְּרִי, הֶעָלִים וְהָרוּחוֹת

וְעִם הָעֲרָפֶל וְהַמָּטָר,

הַשֶּׁלֶג הַפִּתְאוֹמִי

וְהַטַּל

תְּלוּיִים עַל חוּט הַכְּמִיהָה,

 

אֲנִי וְאַתָּה וְהַשַּׁבָּת

אֲנִי וְאַתָּה וְחַיֵּינוּ

בַּגִּלְגּוּל הַקּוֹדֵם.

אֲנִי וְאַתָּה

וְהַשֶּׁקֶר

וְהַפַּחַד

וְהַקְּרָעִים,

אֲנִי וְאַתָּה

וּבוֹרֵא הַשָּׁמַיִם שֶׁאֵין לָהֶם

חוֹף

אֲנִי וְאַתָּה

וְהַחִידָה,

אֲנִי וְאַתָּה

וְהַמָּוֶת.

זלדה

 

בספרות המקצועית של תחום הטיפול באמנות נכתב מעט יחסית על חומרים ומשמעויותיהם. התייחסותנו אל החומר היא כאל דבר מובן מאליו. לכל חומר גשמי יש איכויות כימיות ופיזיקליות. על פי הגישה האלכימית, חומרים שונים מייצגים מהויות רוחניות שונות, ולאותו החומר עצמו עשויות להיות משמעויות שונות בטיפולים שונים. חומר אינו נבחר באופן אקראי על ידי המטופל; הוא מייצג בחירה נפשית עמוקה, בדרך כלל מודעת רק בחלקה, המבוססת על החושים. בשלב הבחירה בחומר פועלים כוחות יצריים, תחושתיים, זיכרונות גופניים קדומים ועמומים המקושרים להיבט נשי, רחמי, אימהי (אורבך, 2003).

על פי מון (Moon, 2010), אובייקטים שנוצרים בטיפול באמנות מייצגים את האינטראקציה בין המטפל למטופל ומתווכים בין הפנימי לבין המציאות החיצונית. האובייקטים הם צינורות אל המחשבות, הזיכרונות והרגשות של המטופל, וככאלה הם משמשים כלי קונקרטי עבור המטופל לספר את סיפורו האישי (Kay, 2013).

במאמר זה אני מבקשת לעמוד על המשמעויות של הבחירה והשימוש בחוט הטקסטיל במסגרת טיפול באמנות. מתוך כלל מלאכות הטקסטיל אתמקד בשלוש: סריגה, סריגת אצבעות ותפירה. אציג את הערך הטיפולי של הבחירה בטכניקה ושל השימוש בה באמצעות דוגמאות קליניות ממפגשים פרטניים.

למלאכות הטקסטיל יש משמעויות שונות. דיקי (Dickie, 2011) דנה בערך התרפויטי של עבודת הטקסטיל ומציינת שהשתקעות בעבודת מחט מספקת מצע לצמיחה ולתחושת סיפוק. על פי בלייקמן ושות' (Blakeman et al, 2013), עבודת החוט היא דרך לא מילולית לתקשורת, אמצעי לספר סיפור. בנוסף לכך, החזרתיות של הפעולות עשויה לספק ארגון וסדר פנימי בתוך סביבה כאוטית. בוכהלטר (Buchalter, 2009) מציעה שהבחירה בסריגה כטכניקה עשויה לנבוע מקשר למסורות משפחתיות, מחזון של יצירת מוצר שימושי או מהצורך בהרגעה ובהפחתת מתח. נראה כי ניתן להרחיב הבנה זו לעבודות החוט באשר הן.

החוט במיתולוגיה ובתרבות

חוט הוא שילוב ארוך של סיבים ממקור צמחי, ממקור סינתטי או מן החי, הנוצר באמצעות פעולת הטווייה, ומשמש לפעולות כגון אריגה, סריגה, תפירה, רקמה ויצירת חבלים. המלאכות הקשורות בחוט, באופן מסורתי וארכיטיפי, הן מלאכות נשיות. במיתולוגיות ולאורך הדורות הנשים הן הממונות על בריאת החיים ועל מלאכות החיבור (נצר, 2007). במקרא (יהושע ב') מתואר כיצד רחב הזונה עזרה למרגלים שיהושע שלח לתור את הארץ לרדת בחבל מבעד לחלון, ובתמורה לכך זכתה להגנה בעת כיבוש יריחו: היא סימנה את מקום מושבה באמצעות חוט – "תקוות חוט השני" – וכך הצילה את עצמה ואת בני משפחתה.

גם מיכל עשתה פעולה דומה – היא הורידה את דוד מבעד לחלון בעזרת חבל, ובכך הציעה לו "קצה חוט" בבריחה מפני שאול אביה. מיכל היא האישה היחידה בתנ"ך שנאמר עליה שאהבה איש (ולא זו בלבד אלא שזה נאמר פעמיים – שמואל א', י"ח, 20; 28), והשימוש בחבל/חוט הוא לא רק אקט של אהבה אלא גם של מרידה באביה.

באופן דומה, אריאדנה במיתולוגיה היוונית שיתפה פעולה עם הגבר שהתאהבה בו כנגד אביה: תזאוס, נסיך אתונה, יצא להרוג את המינוטאור, מפלצת השוכנת בלב המבוך שבנה מינוס מלך כרתים. אריאדנה, בת המלך, התאהבה בתזאוס ונתנה לו פקעת חוט, כדי שיקשור אותה אל דלת המבוך. לאחר שתזאוס מצא את המינוטאור והרג אותו, הוא גולל את פקעת החוט ועל ידי כך מצא את דרכו חזרה החוצה (המילטון, 1982).

החוט, הניתן לתזאוס על ידי מורת דרך אישה מחוץ למבוך, מסמל הן את ההיבט הנשי-רגשי, והן את החיבור הבין-אישי שנשים עוסקות בו יותר מגברים. החוט מחבר אל דמות מנחה במציאות או אל הנחיה פנימית, וההתחברות אל האנימה, כלומר אל החלק הנשי בנפש, היא המסייעת לגבר במציאת דרכו מתוך המבוך הפנימי החוצה (נצר, 2011). בטיפול, באופן מטפורי, המטפל מציע למטופל (ואולי גם לעצמו) את "חוט אריאדנה", כדי שיוכל להיכנס למבוך נפשו ולצאת ממנו בשלום (נצר, 2004).

האלה היוונית אתנה הייתה אלה אורגת. בכעסה על אראכנה שהתיימרה להתחרות בה באריגתה, היא הפכה את אראכנה לעכביש, ועל ידי כך הותירה לה את מלאכת האריגה. פנלופה, אשתו של אודיסאוס, חיכתה לשובו של בעלה שנעדר עשרים שנה. ממחזריה השתמטה בתואנה שעליה לסיים את אריגת בד התכריכים לחמיה. אך היא ארגה ביום, ובלילה פרמה את כל אשר ארגה (המילטון, 1982). האריגה, אם כן, מייצגת את הבריאה של ארג החיים ואת החיבורים הקשורים בו.

המיתוס היווני של המוירות מציע היבט נוסף של החוט – חוט החיים. המוירות הן שלוש אלות הגורל, המתוארות ככוח האחד שמעל לאדם ומעל לאלים, הגזֵרה הקדומה שאינה ניתנת לשינוי: קלוטו מצוידת בכישור ותפקידה לטוות את חוט הגורל הייחודי לכל אדם; ללקסיס יש סרט מידה, שבאמצעותו היא מודדת את החוט וקובעת את אורכו; ואטרופוס מחליטה על מותו של האדם וגוזרת את החוט במספריים שלה בהגיע יומו (נצר, 2007).

על פי הוס (2010, Huss), גם התיאוריה הפמיניסטית תומכת בהבנה שמלאכות הטקסטיל הן צורה מגדרית של ביטוי, של זהות נשית, של סטטוס ושל כוחות. ההסבר לכך הוא שמילים כמבני כוח שמגדירים מציאות נוצרות בידי גברים, וככאלה אינן מתארות את החוויה של נשים בעולם גברי. האמנות במסגרת טיפול באמנות עשויה להיות דרך תקשורת שמתמקדת באלמנטים של קבלה ושל קשר – אלמנטים שמדגישים מחשבות, רגשות ומערכות יחסים.

אם כן, ניתן לראות שמלאכות הטקסטיל, מעבר למהות הפרקטית שלהן, היוו עם ההתפתחות האנושית מרחב למפגש, לביטוי ולריפוי, תוך כדי הדגשת המרכיב הנשי.

מלאכת הסריגה

סריגה היא מלאכה טקסטילית המייצרת את המשטח תוך כדי הפעולה. חוט בודד מתפתל ומקבל צורה של לולאה, נקשר בלולאות סביב עצמו ויוצר על ידי כך תוצר חדש. הסריג הוא המשטח הנוצר, המורכב מרצף לולאות חוטים המשולבות ביניהן.

סריגה עשויה להתבצע בשתי מסרגות, במסרגה אחת או באצבעות בלבד (סריגת אצבעות). מה שיקבע את איכות הסריגה הם עובי החוט הנבחר, מרקמו וצבעו, עובי המסרגות ומידת המתח של החוט. נדרשים ידע טכני ותכנון מראש של מספר הלולאות ("עיניים"). החורים במשטח הסריגה גם הם בעלי משמעות: חוט דק בסריגת אצבעות או במסרגות עבות ייצור משטח רופף עם חורים גדולים, ואילו משטח שנסרג מחוט עבה יהיה צפוף ובעל מסה.

סריגה משמשת להאטה של קצב החיים המודרני המהיר, למדיטציה ולהתבוננות. נשים רבות מדווחות שהאפקט המרגיע נמשך זמן רב לאחר שחדלו ממלאכת הסריגה (2011 ,Dickie). מחקר שנערך לאחרונה בקרב אנשים הסורגים לעתים תכופות בדק את הפוטנציאל התרפויטי של הסריגה, ומממצאיו עולה כי הסריגה היא כלי יעיל לשיפור איכות החיים: נמצא שהטבע הריתמי והחזרתי של הסריגה, יש בו כדי להקל על לחץ ולגרום להרפיה ולוויסות רגשי. הסריגה תוארה על ידי הנבדקים, ברובם הגדול נשים, כמדיטטיבית וכבעלת "איכויות זן" – נינוחות, רוגע, רוחניות, שמחה וביטחון. גם למרקם החוט הייתה השפעה על המשתתפים במחקר – מגע נעים תואר כמשפר את מצב הרוח. הסריגה שיפרה מיומנויות כגון תכנון, הגדרת מטרה, סבלנות, התמודדות עם טעויות וביטחון בלקיחת סיכונים.

בנוסף, הנבדקים הרגישו שהסריגה שיפרה את כישוריהם המתמטיים, הארגוניים והעיצוביים. סריגה נמצאה גם כמפחיתת חרדה בקרב אנשים המתמודדים עם הפרעות חרדה, ומבין המשיבים שסבלו מדיכאון, 81.5% ציינו כי הם חשו מאושרים יותר לאחר שסרגו (Riley, Corkhill & Morris, 2013).

לסריגה יש פן עונתי: החורף מזמין להתכנס, להתכרבל, להתחמם באובייקטים רכים ועוטפים. יש בה גם רכיב פונקציונלי ואופנתי: שניר ורגב (Snir & Regev, 2013) מצביעות על כך שחלק מהכוח הטיפולי של חומר הוא בהיותו תלת ממדי וביכולתו ליצור חפצים שימושיים ובני קיימא.

סליל החוט במצבו הגולמי, לפני שנעשתה בו פעולה כלשהי, נמצא במצב ראשוני של טרום בריאה, של פוטנציאל המבקש מימוש. האיכות הטרנספורמטיבית של החוט ההופך לסריג היא משל למסע, שראשיתו העלאת העיניים. לאורכו אפשר לפגוש קשיים מעוררי חרדה, ודרכים שונות להתגבר עליהם. המתח הנפשי הכרוך בפעולה חדשה ולא מוכרת מוצא את דרכו אל החוט: אצל סורגים מתחילים החוט לעתים קרובות מתוח יתר על המידה, מה שמקשה מאוד על שחרורו מהמסרגה או מהאצבעות. נדרשת הרפיה, נדרשת נשימה. לעתים מסתבך "חוט העלילה", הנרטיב, ונוצר פלונטר שיש להתירו בסבלנות רבה.

לטעויות בסריגה עלולות להיות השלכות משמעותיות של פרימת הסדר הקיים; עין שנפלה עלולה ליצור חור לאורך הטור כולו. יש צורך בתשומת לב זהירה, וגם הפתרונות עשויים להיות שונים: המשמעות הסימבולית של העלאה חזרה של עין שנפלה שונה מהמשמעות של פרימת חלק ניכר מהמשטח כדי להגיע לשורש הבעיה. החרדה מנפילה של עיניים יכולה להיקרא בטיפול גם כחרדה מאובדן העין הרואה, אובדן המבט הטיפולי האמפתי.

למלאכת הסריגה בטיפול יש איכות של חניכה נשית, של העברת ידע מדור לדור, והחוט הוא אמצעי חיבור אינטימי בין המטפלת למטופלת. אדגים זאת באמצעות הסיפור של מור.

הסיפור של מור

מור בת ה-13 הופנתה לטיפול עקב חרדה, פסיביות וקושי ביצירת קשרים. מור היא הבת האמצעית במשפחה המונה זוג הורים ושלושה ילדים. תהליך יצירת הקשר הטיפולי עם מור היה איטי מאוד ולקח לה זמן רב לבסס אמון. היא מיעטה לדבר אך השתמשה היטב בכלי האמנותי לביטוי רגשותיה וכדרך ליצירת קשר. בעשייה האמנותית שלה, בחרה מור בדרך כלל בפעולות שיביאו ליצירה של תוצר שימושי.

בשנה השנייה לטיפול ביקשה ממני שאלמד אותה לסרוג. מור למדה מהר מאוד את טכניקת הסריגה ובחרה לסרוג צעיף מצמר סגול, פעילות שבה עסקנו במשך חודשים רבים. הסמיכות הפיזית בינינו, הנחלת הידע הנשי והשיח המילולי תוך כדי הסריגה הבליטו וחיזקו איכות נשית-אימהית בקשר שלי עם מור. בשלב מסוים היא הציעה שנסרוג בארבע ידיים: אני החזקתי במסרגות והעברתי את העין ממסרגה למסרגה, והיא העבירה את החוט. באופן זה, המסרגות שימשו כמכל שבו החזקתי אני, ואילו החוט, שהחזיקה מור, נע ביניהן. מור נהגה לבחור אילו שורות תסרוג בעצמה ואילו נסרוג שתינו יחד.

תמה שעלתה לעתים קרובות באמצעות החוט הייתה מתח לעומת הרפיה. לאחר הלמידה הראשונית, מור למדה בהדרגה לאפשר לחוט להיות מעט רפוי. באחת הפגישות, שהתקיימה לאחר כמה ביטולים מסיבות שונות, מור סרגה בעצמה בלי לשתף אותי במלאכת הסריגה, והייתה שקטה מהרגיל. הסבתי את תשומת לבה לכך שהחוט היום מתוח מאוד, ושאלתי אם היום קשה לה יותר להרפות. מור אישרה שאכן כן.

בספרו "משחק ומציאות" מתאר ויניקוט (1995) ילד בן שנתיים וחצי, אדמונד, המשחק בפקעת של חוט, בעוד ויניקוט משוחח עם אמו. כחלק ממשחקו, אדמונד מושך את הקצה הגלוי של פקעת החוט הסבוכה ומדי פעם "תוקע" את הקצה בירכה של אמו, כמו בשקע חשמלי. החוט מסמל בו בזמן את הנפרדות מהאם ואת האחדות עמה, באמצעות תקשורת. נראה כי גם עבור מור פעולת הסריגה ייצגה את הקשר הטיפולי בינינו, ואת הדיאלקטיקה בין הישענות עליי כמכל טיפולי לבין נפרדות ועצמאות.

כפי שמציעה אורבך (2003), המפגשים הלא מילוליים של המטפל והמטופל, הקשורים בעשייה ובמגע עם חומרים, מחיים חוויות אימהיות קדומות, משחזרים מציאות קדומה של זיכרונות-אני טרום מילוליים של קרבה והתמזגות עם האחר. החוט מספק דרגות משתנות של קרבה/מרחק, וזוג המסרגות עשוי לייצג גם זוג הורים המאפשר תנועה חופשית בתוך מסגרת מוגנת. הצעיף הצומח והולך היווה עדות מוחשית ליצירה ההדרגתית של מארג היחסים בין מור לביני. לאחר תקופת הנתק בינינו נדרש זמן כדי לבנות מחדש את המכל הטיפולי שנפגע בשל קטיעת הרצף, והקושי להתחבר חזרה מצא את ביטויו הן בבחירה לשתף אותי פחות בסריגה ובשיח, והן בחוט המתוח.

סריגת אצבעות

סריגת אצבעות היא מקרה פרטי של סריגה. היא יוצרת משטח סרוג ארוך, שרוחבו מוגבל לרוחב האצבעות. ניתן לתפור משטחים זה לזה לאורכם, ליצירת משטח רחב יותר.

חלק מקסמה של סריגת האצבעות נעוץ בטבעה הבלתי אמצעי: כל שנדרש הוא שתי ידיים וחוט, ללא מתווכים נוספים (מסרגה או מסרגות). כמו בשימוש בחומרי אמנות אחרים ללא תיווך (חֵמר, צבעי ידיים ועוד), המגע הישיר של הגוף עם החומר מחזיר את המטופל אל חוויות ראשוניות, שכן מגע הוא אופנות התקשורת הראשונה שחווה התינוק (Sholt & Gavron, 2006). לכך ניתן להוסיף את הריתמוס הרפטטיבי של פעולת הסריגה עצמה, שעשוי גם הוא להזכיר דופק, תנועות ערסול וכדומה. בנוסף לכך, סריגת אצבעות היא טכניקה פשוטה שגם ילדים צעירים מאוד או אנשים בעלי מגבלות פיזיות לומדים בקלות ומצליחים בה.

באמצעות הסיפור של מעיין אדגים את המשמעות של סריגת אצבעות לעיבוד תכנים של פרידות טראומתיות. מעיין, בת שש, הופנתה לטיפול עקב משבר גירושים קשה בין הוריה. מדובר בגירושים בקונפליקט גבוה, שהביא לנתק מוחלט בין הילדה לבין אמה בתקופה אחת, ובינה לבין אביה בתקופה אחרת. בזמן הטיפול מעיין הייתה בקשר עם שני ההורים, אך היחסים בין ההורים נותרו קשים מאוד ומעיין הייתה נתונה בקונפליקט נאמנות חריף.

מעיין הכירה את סריגת האצבעות מבית הספר שבו למדה. בקליניקה היא בחרה שני חוטי צמר – חוט ורוד וחוט חום, וסרגה משניהם צעיף. היא עסקה בכך לסירוגין במשך כמה חודשים. הצעיף המתהווה ושתי פקעות הצמר שיצרו אותו הונחו יחד בקופסה שלה בחדר הטיפול, והיא חזרה אליה ברוב הפגישות, לצד עיסוקים אחרים. הצעיף הפך בהדרגה לאובייקט שבאמצעותו, תוך כדי פעולת הסריגה, מעיין העלתה סוגיות הקשורות לפרידת הוריה. היא תהתה מה תהיה תגובתן של חיות המחמד בשני הבתים לצעיף ("החתול ימות על זה – חתול משתגע מדברים של צמר. אבל גם הכלב שאצל אימא ממש יאהב את זה"). כמו כן, היא הציפה את השאלה באיזה בית הצעיף יהיה בסופו של דבר לאחר סיום הטיפול, בבית של אימא או בבית של אבא.

פרידה היא תוכן מרכזי בחיי כל אדם, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בילדים שמסכת חייהם הפגישה אותם עם ניתוקים ועם אובדנים טראומתיים. לפרידה לא מותאמת יש השלכות ארוכות טווח וטראומתיות על גיבוש האישיות. הפרידות מחברות את הילד אל בדידות מול חוויה שאינו יכול לעבד עבור עצמו, מה שעלול להוביל למצב של חרדה קטסטרופלית או אימה חסרת שם. במצב זה התחושה השלטת היא של היעדר המשכיות של העצמי. דבר אינו בטוח, מה שיוצא מטווח הראייה אולי לעולם לא יימצא שוב. מכאן קצרה הדרך לחוויה שחוסר ההמשכיות מצוי בתוכי: שיש בי משהו שאי-אפשר לשאת (Kenrick, 2000).

הבחירה בשני חוטים עשויה לייצג פנטזיה של חיבור הנפרדים ואיחוי הקרע, וניסיון להתגבר על הפיצולים. ייתכן שעבור מעיין, שחוותה פרידות קשות ולא מותאמות, הסריגה גם שימרה רצף בין הפגישות: שתי פקעות הצמר הנחות יחד בחדר במשך חודשים, ויוצרות בהדרגה שלם חדש, עשויות לסמל את המשאלה לקשר בין שני הוריה. אך בשאלות על מקומו של הצעיף בסיום הטיפול מעיין גם הנכיחה את סיומו הצפוי של הקשר הטיפולי ואת הפרידה בינה לביני.

ניתן לראות שסריגת הצעיף אפשרה למעיין חקירת סוגיות של יחד ולחוד, הן ברובד קונקרטי והן ברובד סימבולי. נראה שכפי שבולבי (Bowlby, 1980) מציע, פרידה מעובדת בטיפול מזמנת אפשרות לתיקון של העבר, על פרידותיו הטראומתיות.

מלאכת התפירה

בניגוד לסריגה ולאריגה, שבהן החוט עצמו הוא האובייקט העובר טרנספורמציה, בתפירה החוט משמש לחיבור של בדים קיימים זה לזה לצורך יצירה של אובייקטים חדשים, או לתיקון של אובייקטים קיימים. זו אינה בריאת יש מאין, אלא הצטרפות אל דבר מה קיים. בחירת בד דורשת פחות דמיון מבחירה של חוט סריגה, מאחר שמשטח גדול יחסית נראה לעין. מצד אחר, ביצירת אובייקט חדש, הטרנספורמציה שמלאכת התפירה מציעה היא במעבר מדו-ממד לתלת-ממד: באמצעות התפירה, חלקי בדים שטוחים הופכים לאובייקט שבכוחו להכיל מילוי בעל נפח – גוף או חומר. המעבר דורש ידע, תכנון מדוקדק וסבלני, ויכולת לראות בעיני הרוח את התוצר ואת הדרך אליו.

איכות טרנספורמטיבית יש גם להפיכת המכל התפור מבפנים החוצה, בסיום פעולת התפירה. באחת, פנים הופך לחוץ ולהפך. הרעיון שהתפירה מתבצעת בצד שיהפוך לפנימי בסיום העבודה הוא לעתים לא פשוט להכלה. ההפיכה עלולה לעורר חרדה מחשיפה של מה שהתרגלתי לראות כנסתר, ואולי גם מהסתרה מן העין של מה שהיה עד כה גלוי.

לבדים, לחוטים ולסיבים יש צבעים ומרקמים מגוונים, המייצרים חוויות חושיות שונות, וכמו מלאכות טקסטיל אחרות, גם פעולת התפירה היא פעולה חזרתית, בעלת אפקט מרגיע. זאת אף על פי שבתפירה של אובייקט יש שלבים שונים שהפעולות הכרוכות בהם מגוונות יותר ומונוטוניות פחות מאשר במלאכות טקסטיל אחרות.

תפירה מחייבת שימוש במחט דקה שיכולה להוביל את החוט דרך שכבות הבד. בניגוד לחוט שיישאר בתוצר הסופי, המחט משמשת מתווך זמני שיסיים את תפקידו עם גמר עבודת התפירה. למחט עצמה שני קצוות – צדה האחד הוא החור שדרכו יש להשחיל את החוט, וצדה האחר הוא חוד דוקר. הקצוות הם בעלי משמעות זכרית ונקבית, והמחט כולה נושאת משמעות ארכיטיפית של אחדות הניגודים וכן משמעויות מיניות אנדרוגניות.1 אדגים זאת באמצעות סיפורו של עידו.

עידו, יליד קיבוץ בן 14, הוא הילד הצעיר במשפחה המונה זוג הורים וארבעה ילדים. הוא הופנה לטיפול על ידי הוריו בשל תלותיות רבה ותחושת חוסר מסוגלות בתחומים רבים, וכן בשל קשיים חברתיים שנבעו מחוסר הבנה של מצבים חברתיים. בטיפול הבחנתי כי עידו מודע מאוד לקשייו החברתיים, ופעמים רבות ביטא את הסבל שלו מבדידותו וביקש ממני שאלמד אותו "איך לעשות חברים". כמו כן, כבר בפגישה הראשונה הוא התלונן על כך שבנים לועגים לו וקוראים לו "הומו", ונושא זה עלה גם בפגישות נוספות.

אחרי שנתיים בטיפול עידו הביע רצון להיכנס לפרויקט ארוך טווח, וביקש שנתפור יחד כרית. הבד שבחר היה בצבעי שחור לבן, והתפירה התבצעה בצד שמאל של הבד, במטרה להפוך את הכרית מבפנים החוצה בסיום, כך שהתפר יהיה נסתר. בתחילת העבודה עידו היה תלוי בי לחלוטין בהשחלת החוט בקוף המחט, והשיח בנוגע למידת העצמאות שלו וליכולתו לעמוד בתסכולים שגרמו לו כישלונותיו היה חלק חשוב בטיפול. בהדרגה הוא העז יותר להשחיל את החוט למחט, והצליח להתמודד עם התסכולים ולהתמיד בניסיונות.

כאמור לעיל, באורח מסורתי מלאכות הטקסטיל הן מלאכות נשיות, והבחירה של נער לתפור איננה בחירה מובנת מאליה גם בתקופתנו. במהלך העבודה עם עידו הופיעו בשיח הטכני על התפירה ביטויים רבים שיכלו להתפרש באופן מיני, ושמתי לב שרבות מהאסוציאציות שלי קשורות למיניות הומוסקסואלית: "נכנסת פה מאחור", "תשחיל", "שים לב שאתה לוקח את הצד האחורי", "זה אותו חור", "המחט לא חדרה עד הסוף", "צריך לדחוף עמוק" (בשלב מילוי הכרית), ועוד. ראוי לציין שתוכן זה לא נכח בפגישות באופן גלוי, וניסיונות עדינים שלי להציף נושאים אלה לא התפתחו לשיח מילולי עימו. עם זאת, נראה כי המהלך הטיפולי אִפשר לעידו חקירה ראשונית לא מודעת של זהותו המינית ושל נטייתו המינית.

בסיום התפירה, הפכנו את הכרית מבפנים החוצה, כך שהתפר היה עתה נסתר. עידו ביקש לחזור שוב על כל התפר, והפעם לעשות זאת מבחוץ, "כדי שהתפר יהיה חזק". אני פירשתי את הרצון שלו להחצין את התפר גם כמשאלה לחזק את זהותו המינית, להחצין אותה, להביא אותה למודעות שלו ושל הסביבה, להיראות.

נראה שעבודת המחט אפשרה לעידו ולי להיפגש עם תכנים לא מודעים בנפשו של עידו ועם שאלות שלו בנוגע לזהותו המינית: באיזו מידה עיסוק הנחשב נשי מאתגר את הגבריות המתפתחת, ובאיזו מידה הוא יכול להרשות לעצמו לעסוק בו. כמטפלת נשארתי עם שאלות פתוחות, אך אני חושבת שהמכל הטיפולי אִפשר לעידו חקירה של תכנים מעוררי חרדה ובלבול, במרחב תומך ומוגן.

סיכום

במאמר זה בחנתי את תפקידיהן ואת משמעויותיהן של אחדות ממלאכות הטקסטיל בהקשר של טיפול באמנות. גם לאורך ההיסטוריה וגם במובנים ארכיטיפיים, מלאכות אלה הן מלאכות נשיות: הנשים אחראיות על הבריאה, על טוויית חוט החיים, על החיבור הפנימי ועל הקשרים הבין-אישיים. מלאכות החוט הן שדה של חניכה נשית ושל עשייה חזרתית ומדיטטיבית מפחיתת מתח.

בספרות הטיפולית בכלל ובספרות על טיפול באמנות בפרט קיים מחסור בכתיבה על משמעויותיהם המטפוריות של חומרים. כפי שאפשר לראות מהדוגמאות שהוצגו במאמר, מלאכות הטקסטיל בהקשר הטיפולי מחברות בין טרנספורמציה בחומר לבין שינוי פנימי: עידו חקר בטיפול סוגיות של גבריות ונטייה מינית, באמצעות המחט האנדרוגנית; מעיין עסקה בשאלות של חיבור ופירוד על ידי יצירת שלם משני חוטים נפרדים; ומור יצרה קשר (ועוד קשר, ועוד קשר...) באמצעות הסריגה. מלאכות החוט, ככל אמצעי הבעה לא מילולי, מאפשרות מגע עם תכנים לא מודעים ו/או לא מדוברים, ולעתים שיח עליהם. התוצר הנוצר באמצעותן הוא שימושי, בר קיימא, בעל נפח, רך. החוט המטפורי הקושר בין המטופל למטפל משמש מראה נוספת לנפשו של המטופל ולקשרים שלו.

אני מקווה שהמאמר מוסיף חוטים למארג הקיים, ושיש בו משום תרומה להיכרות של אנשי מקצוע עם מאפייני החוט, עם השימוש בו ועם המשמעויות הנובעות מהעבודה עימו.

 

מקורות

אורבך, נ' (2003). להוציא רוח מן החומר. נדלה [22.2.14]: http://www.nonaorbach.com/masa.pdf

המילטון, ע' (1982). מיתולוגיה. גבעתיים: מסדה.

ויניקוט, ד"ו (1995). משחק ומציאות. תל אביב: עם עובד.

נצר, ר' (2004). מסע אל העצמי: אלכימיית הנפש – סמלים ומיתוסים. בן שמן: מודן.

נצר, ר' (2007). על התערוכה הרקמה של אמא – איטה גרטנר. נדלה [14.1.14]:

http://www.ruthnetzer.com/182625/%D7%90%D7%9E%D7%A0%D7%95%D7%AA-1

נצר, ר' (2011). מסע הגיבור: תהליך התהוות הנפש במיתוס, במעגל החיים ובתרפיה. בן שמן: מודן.

Blakeman, J.R., Samuelson, S.J., McEvoy, K.N. (2013). Analysis of a Silent Voice: A Qualitative Inquiry of Embroidery Created by a Patient with Schizophrenia. Journal of Psychosocial Nursing & Mental Health Services. 51.6: 38-45.

Bowlby, J. (1980). Attachment and Loss: Vol. 3: Loss: Sadness and Depression. New York: Basic Books.

Buchalter, S . (2009). Art Therapy Techniques and Applications. Jessica Kingsley Publishers. London.

Dickie, V.A. (2011). Experiencing Therapy Through Doing: Making Quilts. OTJR 31.4 : 209-215.

Huss, E. (2010). Bedouin women’s embroidery as female empowerment. In: Moon C. (ed.) Materials and Media in Art Therapy. London: Routledge.

Kay, L. (2013). Bead collage: An arts-based research method. International Journal of Education & the Arts, 14(3). Retrieved [14.01.14] from: http://www.ijea.org/v14n3/v14n3.pdf.

Kenrick, J. (2000). ‘Be a kid’: the traumatic impact of repeated separations on children who are fostered and adopted. Journal of Child Psychotherapy, Vol. 26(3), 393-412.

Moon, C. (2010). Materials and Media in Art Therapy. London: Routledge.

Riley J, Corkhill B, Morris C. (2013). The Benefits of Knitting for Personal and Social Wellbeing in Adulthood: Findings from an International Survey. British Journal of Occupational Therapy, 76(2), 50-57.

Sholt, M. & Gavron, T. (2006). Therapeutic Qualities of Clay- Work in Art Therapy and Psychotherapy: A Review. Art Therapy: Journal of American Art Therapy Association, 23(2), 62-72.

S. Snir, D. Regev (2013). A dialog with five art materials: Creators share their art making experiences. The Arts in Psychotherapy, 40, 94–100.

 

 1 תודה לאביבית אביב ולהדס גרטמן על הבחנות אלה.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

ארבל, ח. (2014). "שלומי קשור בחוט אל שלומך": החוט ומשמעויותיו בטיפול באמנות. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 26/3/2019, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3133

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

מירה אמירמירה אמיר7/6/2014

"הכל שזור בהכל". חמוטל יקרה, הודיה על כתיבת מאמר הנוגע בחומר, אך מכוחו המטאפיזי של הטיפול באמנות, למעשה, נוגע ברוח ומידע פנימי חדש כעתיק הצפון בנו.
המהות הקוסמית מבקשת כל העת להביא לתודעתנו הנפרדת (זמנית), את הזיכרון הקדמון שבו כולנו שזורים, שייכים ומקושרים זה לזה.
התפיסה התודעתית הקוסמית שופכת אור חדש על מוצאנו ועל יעודנו, שהוא מעבר לגופים הרגשים והתפקודיים שלנו. יש ומסענו כאן בעולם החומר, הוא חקירת הנפרדות בדרך למציאת וכתיבת הפתרונות לתחושת שייכות ואחדותיות בתוך גוף פיסי (צלם בתבנית). כמיהת רבים היא לשוב לידיעת היותנו שזורים ושייכים.
הנשמות בגבוה, יודעות את שייכותן הנצחית, בעוד הנפש, השזורה בתוך הגוף (טכנולוגיה בריאתית שעוד רב הנסתר על הגלוי בה) עוד לומדת להיזכר ולהשלים את תחושת החסר הבלתי נסבלת , שמניעה את האדם ל'מסעות גילוי וחקירה' על גווניהם השונים.
"נתיבי הקוסמוס, הינם כאלה, השוזרים שדות מקושרים זה לזה, ברמה הרמונית. ובכך, אופק אירועים אישי, שזור הוא ברמה הרמונית באופק אירועים כוללני ובכך, הכול שזור בהכול. ובכך, אותן משמעויות אישיות כרוכות באותן משמעויות כוללניות. הבינו זאת, הטמיעו זאת ובכך, תסגלו לעצמכם את ביטול הפרדוקס האנושי…"
הליבה המרכזית, 8.2.2012
לכן, בהבנה שלי, העבודה התרפויטית באמצעות החוטים, האריגה, הסריגה, מאפשרים ומהווים דרך מוחשית, פיסית, חיה, אקטיבית להיזכרות והנכחה כה מהותית זו:
1. העיסוק בחוטים כמטאפורה מוחשית הנגלית לנו מתוך עצם היותנו כאן בתוך גוף פיסי - הנפש נשזרת בתוך גוף פיסי.
2. השנייה - היזכרות בזיכרון הבראשיתי האחדותי.
תרפיה והבעה באמצעי 'שזירה' מאפשרים את ההפנמה שיוצרת שקט פנימי של ידיעת היותנו שזורים מאז ומעולם בתוך מארג מרהיב של רשתות על גבי רשתות של מידע ותבונה על סופיים...

מירה אמירמירה אמיר7/6/2014

"הכל שזור בהכל". חמוטל יקרה, הודיה על כתיבת מאמר הנוגע בחומר, אך מכוחו המטאפיזי של הטיפול באמנות, למעשה, נוגע ברוח ומידע פנימי חדש כעתיק הצפון בנו.
המהות הקוסמית מבקשת כל העת להביא לתודעתנו הנפרדת (זמנית), את הזיכרון הקדמון שבו כולנו שזורים, שייכים ומקושרים זה לזה.
התפיסה התודעתית הקוסמית שופכת אור חדש על מוצאנו ועל יעודנו, שהוא מעבר לגופים הרגשים והתפקודיים שלנו. יש ומסענו כאן בעולם החומר, הוא חקירת הנפרדות בדרך למציאת וכתיבת הפתרונות לתחושת שייכות ואחדותיות בתוך גוף פיסי (צלם בתבנית). כמיהת רבים היא לשוב לידיעת היותנו שזורים ושייכים.
הנשמות בגבוה, יודעות את שייכותן הנצחית, בעוד הנפש, השזורה בתוך הגוף (טכנולוגיה בריאתית שעוד רב הנסתר על הגלוי בה) עוד לומדת להיזכר ולהשלים את תחושת החסר הבלתי נסבלת , שמניעה את האדם ל'מסעות גילוי וחקירה' על גווניהם השונים.
"נתיבי הקוסמוס, הינם כאלה, השוזרים שדות מקושרים זה לזה, ברמה הרמונית. ובכך, אופק אירועים אישי, שזור הוא ברמה הרמונית באופק אירועים כוללני ובכך, הכול שזור בהכול. ובכך, אותן משמעויות אישיות כרוכות באותן משמעויות כוללניות. הבינו זאת, הטמיעו זאת ובכך, תסגלו לעצמכם את ביטול הפרדוקס האנושי…"
הליבה המרכזית, 8.2.2012
לכן, בהבנה שלי, העבודה התרפויטית באמצעות החוטים, האריגה, הסריגה, מאפשרים ומהווים דרך מוחשית, פיסית, חיה, אקטיבית להיזכרות והנכחה כה מהותית זו:
1. העיסוק בחוטים כמטאפורה מוחשית הנגלית לנו מתוך עצם היותנו כאן בתוך גוף פיסי - הנפש נשזרת בתוך גוף פיסי.
2. השנייה - היזכרות בזיכרון הבראשיתי האחדותי.
תרפיה והבעה באמצעי 'שזירה' מאפשרים את ההפנמה שיוצרת שקט פנימי של ידיעת היותנו שזורים מאז ומעולם בתוך מארג מרהיב של רשתות על גבי רשתות של מידע ותבונה על סופיים...

עדי מרחבעדי מרחב2/6/2014

מאמר יפהפה ומעורר השראה. חמוטל שלום, תודה לך על כתיבתו של המאמר. כמי שמטפלת במתבגרות, מצאתי עצמי שואלת שאלות רבות על מה שנתפס בעיני כ״מלאכת יד״ טכנית ולא יצירתית. מאמרך האיר לי באור אחר את המלאכות הללו, את התפירה מבחוץ פנימה או מבפנים החוצה, הנשיות, האחווה הבין דורית והלימוד המתאפשר, של התופרת את עצמה ושלי אותה דרך החוט... ארוך, קצר , מסתבך, נקרע, או מאחה את הדרוש איחוי וריפוי.
תודה!
עדי מרחב.

דר רוני אלפנדריד"ר רוני אלפנדרי1/6/2014

מאמר מקסים. חמוטל היקרה, ברכות על המאמר המקורי והחשוב. בהחלט השכלתי. זה הזכיר לי גם את כתיבתה של אן אלברז בספרה "נוכחות חיה". היא מתארת שם טיפול דינמי ארוך טווח שעושה רבות שימוש בדימוי ובמציאות של חוט. תודה. רוני

רות נצררות נצר31/5/2014

מעניין וחשוב.. חמוטל שלום, קראתי בעניין רב את המאמר שלך. שמחתי לראות את המקורות "שלי". אני מבקשת להפנות אותך למאמר נוסף שכתבתי על תערוכה של אדוה דרורי, מטפלת אנתרופוסופית בעצמה, שמשתמשת בחומרי בד רבים, ובו התייחסתי למשמעויות טיפוליות נוספות. ראי אתר 'בין המלים', גליון 8. וגם באתר שלי במדור מאמרים / אמנות.
רות נצר

דפנה ארדינסטדפנה ארדינסט31/5/2014

מאמר מרתק. תודה, חמוטל.

שלומית ברסלרשלומית ברסלר31/5/2014

אסוציאציה ספרותית. חמוטל יקרה. תודה על מאמר מאיר עיניים וקושר חוטים של מחשבה. חוט אחד שנקשר לי הוביל לספר הילדים (ולא רק) "אני וסבתה הבאה בימים", העוסק בפרידה דרך מטפורה של אריגה והתרה של שטיח. שם דווקא מלאכת האריגה מחזיקה בתוכה את ההתקדמות לעבר הסוף, ופרימת האריג מסמלת את חוסר ההשלמה עם כוון ההתקדמות הזה וניסיון למרוד בו.

דפנה פדפנה פ30/5/2014

טכניקה נוספת. תודה חמוטל ,
אחד התוצרים הראשונים של ילדים בגיל המעון אחרי ההתעסקות בקוביות הנערמות למגדל הוא ההשחלה של חרוזים על חוט. אותה תנועה חוזרת שדיברת עליה, התוצר הצבעוני שנוצר ומתהווה וכל זה על חוט גמיש ורך. התסכול שיש כאשר החוט חומק מבין האצבעות והכל נשמט ומתפזר. הקישוט שמעטר את הצוואר והיכולת להעניק אותו כמתנה, ועוד....

נטע טלנטע טל30/5/2014

חינוך ותרפיה אנתרופוסופית. תודה חמוטל על המאמר המעניין והחשוב. רציתי להוסיף שבחינוך האנתרופוסופי הבינו לפני הרבה שנים את חשיבות הסריגה התפירה, הליבוד, ואת היתרונות הן המוטוריים והקוגניטיביים והן את האיכויות הרגשיות והתקשורתיות שהן מכילות, ולכן מגיל מאוד צעיר יש דגש רב על עיסוק עם חומרים אלו.

בברכה,
נטע טל