פסיכולוגיה עברית

×Наивная акварель
Наивная акварель ©
זכור אותי
 

סקירות ספרים

שירה מונכחת גוף - סקירת ספרו של אסף רולף בן-שחר "אנטומיה של טיפול: פסיכותרפיה גופנית"

ספרו של ד"ר אסף רולף בן שחר, "אנטומיה של טיפול: פסיכותרפיה גופנית", מציג מפה עדכנית של הפסיכותרפיה הגופנית, שצמחה בעשורים האחרונים מתוך עבודתם של הפסיכואנליטיקאי שנדור פרנצי ותלמידו של פרויד וילהלם רייך. הספר כולל שלושה שערים הפותחים צוהר לעולמות ידע שונים: שער היסטורי, שער תיאורטי ושער קליני. בסקירה זו מציג המחבר את הספר ומדגים את המודל התיאורטי העומד בבסיסו באמצעות מקרה קליני.

מתפרסם מ 12/12/2013 | 11,072 צפיות

תגיות: | | | | |

 

שירה מונכחת גוף

סקירת ספרו של אסף רולף בן-שחר "אנטומיה של טיפול: פסיכותרפיה גופנית"

מאת אלעד אמסלם

 

אמרתי לנשמתי, היי מבלי נוע, וחכי ללא תקווה

משום שתקווה תהא תקווה לדבר המוטעה; חכי ללא אהבה

משום שאהבה תהא אהבה את הדבר המוטעה; יש עוד אמונה!

אך האמונה והאהבה והתקווה טמונות כולן בהמתנה.

חכי ללא מחשבה בעבור שאין את עוד מוכנה למחשבה:

ואז החושך יהא לאור, ואי התנועה תהא לריקוד.

ט"ס אליוט, ארבעה קוורטטים, מתוך רולף בן-שחר (2013)

 

הפסיכותרפיה הגופנית היא גישה טיפולית רחבה ומגוונת, אשר מגבשת את אופייה ואת זהותה בעשורים האחרונים. הספר "אנטומיה של טיפול: פסיכותרפיה גופנית", פרי עטו של ד"ר אסף רולף בן-שחר, שואף להציג מפה עדכנית שלה. תוכן הספר נפרש על פני שלושה שערים הפותחים צוהר לעולמות ידע שונים: שער היסטורי, שער תיאורטי ושער קליני. השער ההיסטורי מתאר את נקודות הציון שהביאו לגיבוש הפסיכותרפיה הגופנית, את מקומה של הגישה בעולם הטיפולי ואת הזרמים ושיטות הטיפול הקיימים בה. השער התיאורטי מתאר את האידיאולוגיה העומדת בבסיס הגישה, דרך המשגה והבנת יחסי הגומלין השוררים בין הגוף לנפש. השער הקליני מתמקד בווינייטות שבהן באה לידי ביטוי התיאוריה הלכה למעשה, ונבחנות לעומק המורכבויות הטיפוליות שמציבה הגישה. בנוסף, בסיומו של חלק זה מתקיים דיון מעמיק בדבר שתי מיומנויות מרכזיות של הפסיכותרפיסט הגופני: השימוש השנוי במחלוקת במגע בטיפול, והשימוש בהדהוד ככלי טיפולי המתקף את המרחב האינטר-סובייקטיבי הגופני.

האג'נדה של רולף בן-שחר הינה התייחסותית. הקווים המשיקים בין התהוות הפסיכואנליזה ההתייחסותית לבין התפתחות הפסיכותרפיה הגופנית בת זמננו הם הקווים המנחים את כתיבתו. בהתאם לכך, הוא מבין את תפקידה המכונן של הפסיכואנליזה הפרוידיאנית הנמצאת בבסיסן של שתי הגישות הללו. הפסיכותרפיה הגופנית צמחה מתוך עבודתם של הפסיכואנליטיקאי שנדור פרנצי (שתרם להתפתחות תיאוריית יחסי אובייקט ולפסיכואנליזה ההתייחסותית) ושל וילהלם רייך, תלמידו של פרויד שהופרה מרעיונותיו של פרנצי ונחשב בעיני רבים למייסד הפסיכותרפיה הגופנית. ממשיכיו של רייך אומצו על ידי התנועה ההומניסטית של אמצע המאה העשרים, והמשיכו בתהליך הרפיית האחיזה של הגישה מן הבסיס הפסיכואנליטי שלה. הפסיכואנליזה ההתייחסותית התגבשה מאוחר יותר, בשנות השמונים, בהשראת גישות כגון תיאוריית ההתקשרות, תיאוריית יחסי אובייקט והגישה הבין-אישית.

רולף בן-שחר מתאר בספרו את הדיאלוג המחודש של הפסיכותרפיה הגופנית עם הזרמים הפסיכואנליטיים שמהם צמחה, ומהלך הספר מהווה גם מבוא להתפתחות האבולוציונית שהגיחה מתוך המפגש בין הגישות, העונה לשם: "פסיכותרפיה גופנית התייחסותית" (נספחים המתארים את הגישה ההתייחסותית ואת הגישה הגופנית ההתייחסותית מופיעים בסוף הספר). בהזדמנות זו ראוי לציין כי במסגרת הגישה האקלקטית של הספר, השיח המתקיים בין הדפים אינו מוגבל לגישות מערביות בלבד, אלא כולל דיאלוג עם רעיונות שמאניים ותפיסות מזרחיות.

מבט אל השער ההיסטורי

השער ההיסטורי מתאר את האירועים ההיסטוריים שעיצבו את התרבות הטיפולית המערבית. מוטיב הפיצול הקרטזיאני בין הגוף לנפש עומד כמסגרת, או אולי כעדשה, שדרכה נתפסת ההיסטוריה של התפתחות הפסיכואנליזה הפרוידיאנית, ושל הפסיכותרפיה הגופנית בפרט. בתפיסתו את העצמי כ"אני חושב", הביא רנה דקארט לפיצול בין הגוף לנפש, וכך גם הצליח לשחרר את חקר הגוף מכבלי הכנסייה – הגוף הגשמי השתייך לעולם המדעים, והנפש השתייכה לעולם הרוח שנשאר בחסות הדת.

לתפיסה הדואלית של דקארט היו השפעות מרחיקות לכת על עתידה של הפסיכואנליזה. רולף בן-שחר טוען כי "ההתנגדות להכללת הגוף בעשייה הפסיכותרפויטית נבעה בחלקה הגדול מבחירתו (ההכרחית) הפוליטית-אסטרטגית של פרויד להתנער מן הגוף כדרך לביסוסה המדעי של הפסיכואנליזה" (עמ' 34). כלומר ערעור על הנחות היסוד של הפרדיגמה הדואלית לא היה חלק מהחזון הפרוידיאני, אשר שאף לקבל הכרה מן הקהילה המדעית והפוליטית של סוף המאה התשע עשרה. פרויד אמנם התייחס לגוף, אך באופן מכני ופיזיולוגי שהנציח את הפיצול, והוביל בסופו של דבר להרחקתו מן השיח הפסיכואנליטי.

על רקע התפיסה הדואלית מביא רולף בן-שחר תיאור חי וציורי של בית החולים הפריזאי "פיטייה סלפטרייר", שאותו הוא מכנה "חדר הלידה של הפסיכואנליזה, ההיפנוזה והפסיכותרפיה הגופנית" (עמ' 53). מקום זה שימש בית להופעותיו ההיפנוטיות והגרנדיוזיות של הנוירולוג ז'אן מרטן שארקו וכן לעבודתם החשובה של תלמידיו – פייר ז'אנה, וכמובן זיגמונד פרויד. עבודתו של פרויד הושפעה עמוקות מהופעותיו גדושות ההשאה של שארקו, ולאו דווקא במובן החיובי.

רולף בן-שחר טוען כי לטכניקות האגרסיביות שפרויד נחשף אליהן בסלפטרייר, שכללו שימוש מניפולטיבי וסוגסטיבי במגע ובהיפנוזה, הייתה השפעה ניכרת על העובדה שאסר להשתמש בהן מאוחר יותר. בניסיון להסביר את האסטרטגיה של פרויד בדרך להטמעת רעיונותיו המהפכניים, מציג רולף בן-שחר את תפיסתו של המדען והפילוסוף תומאס קון (Kuhn, 1962):

שינוי פרדיגמה, כפי שטען והדגים קון, מצריך תפנית בקנה מידה חברתי – ארגון מחדש של תפיסות, אמונות וסכמות חברתיות, והתמסרות עמוקה לזרמי השינוי. לפיכך, שינוי חברתי מצריך מבנים יציבים הדומים לאלו הנדרשים בשינויים אישיים. כפי שתינוק נזקק לארגונים פנימיים וחיצוניים יציבים ולבסיס בטוח על מנת לנוע ולחקור – כך גם מבנים חברתיים. גמישות בתחום אחד, מלווה בדרך כלל בהידוק וקשיחות בתחום אחר. אי אפשר לשנות הכל בבת אחת – ופרויד הביא לשינוי פרדיגמטי חברתי חשוב ביותר, גם אם מאד לא נוח (עמ' 42).

התמורות שעבר השיח הפסיכותרפויטי הגופני מורכבות מהשפעות היסטוריות, הניתנות לבחינה מפרספקטיבות שונות. רולף בן-שחר מציין למשל הקבלה מעניינת בין פרנץ אנטון מסמר, הנחשב לאבי ההיפנוזה המודרנית, לבין וילהלם רייך. שניהם מהפכנים אשר זכו להכרה מפוקפקת בימי חייהם. הראשון זכה ביוקרתו בעקבות החזרתו של הגוף לידי הקהילה הטיפולית והמדעית, אך סיים את דרכו כ"שרלטן". השני היה פסיכואנליטיקאי מבית מדרשו של פרויד, אשר חקר בשיטתיות את ההקשרים הסומטיים-רגשיים והכניס אותם לקונטקסט טיפולי, אך סיים את חייו בכלא האמריקני, כשברקע כתביו עולים בלהבות. מאידך פרויד (בדומה לשארקו), שניחן בכריזמה וברגישות חברתית גבוהה, הצליח להציג את רעיונותיו בתבונה, תוך כדי הבנת משמעותם הרבה של הכוחות הפוליטיים והחברתיים.

כיום, רעיונותיו של וילהלם רייך בדבר מרכזיותם של תהליכים גופניים ביצירתם ובהנעתם של כוחות החיים (כמו גם אלו של שנדור פרנצי בנוגע למרכזיות האפקט והחוויה בטיפול) מקבלים תשומת לב מעמיקה, מתוך דיאלוג מפוכח ואחראי יותר. עם זאת, המסר שעולה מבין השורות הוא כי כוחות פוליטיים הם חלק בלתי נפרד מן התרבות האנושית, וכי נדרשת תשומת לב בשדה החברתי בד בבד עם השדה הטיפולי. דוגמה לחשיבה זו אפשר לראות בתיאורו של רולף בן-שחר את תהליך התפתחותה של הפרדיגמה הגופנית ההתייחסותית: "נדרשת הכרה באשלייתיותה, החלקית לפחות, של הזהות האישית הנפרדת. שינוי פרדיגמה שכזה דורש הבשלה חברתית ותרבותית של היכולת לשאת חוסר ידיעה וזרימה" (עמ' 49). תפיסה זו רואה בצורך האנושי בביטחון ובידיעה צורך טבעי, אך גם כזה העלול לעכב התפתחות או לכל הפחות תנועה ושינוי. החלק הבא של הסקירה (ושל הספר) מפתח תפיסה זו, הרואה בתנועה ובזרימה רכיבים הכרחיים בדרך לשינוי.

מבט אל השער התיאורטי

השער התיאורטי של הספר נפתח בסיפור קצר:

היה לי פעם חבר שהיה רופא סיני מוכשר מאוד, וציני כמעט באותה המידה. מושג הצ'י (Chi), המתאר את אנרגיית החיים והמרכזי לרפואה הסינית, היה בעיניו מבנה מטפורי, לא אמת. "אני לא מאמין בצ'י", הוא נהנה לומר לחבריו המטפלים, שכעסו עליו תמיד. יום אחד, כששאלתי אותו מדוע בחר ברפואה סינית ולא ברפואה מערבית, ענה: "התרבות המערבית מתייחסת לגוף האדם כאל מכונה ביולוגית; הרפואה הסינית – כאל שירה". הוא המשיך: "אנשים מגיבים אחרת לשירה מאשר למכונאות, והיא אסתטית יותר בעיניי" (עמ' 111).

במבוא לשער התיאורטי, מוצג טבעו של השיח הנפשי. ההנחה שמעלה רולף בן-שחר לתודעה היא כי הבנה שפתית של עולם הנפש מורכבת ממטפורות כברירת מחדל. מושגים כגון "הלא מודע", ה-"mind", וכן תחושות ורגשות, הם תיאורים שהוטמעו באופן שפתי, בניסיון להציג תמונה בהירה של מורכבות הנפש. על בסיס הנחה זו מזמין רולף בן-שחר את הקורא למסע שמציע השער התיאורטי: "אני מוצא את המטפורות של הפסיכותרפיה הגופנית אסתטיות ורלוונטיות לחשיבה הטיפולית, ומזמין אתכם לבדוק אם הן מוצאות חן גם בעיניכם. במחיר הוויתור על אמת אובייקטיבית, אולי נצליח ליצור שירה יפה ובעלת ערך" (עמ' 112).

ייחודיותה של הפסיכותרפיה הגופנית איננה קשורה לשיטה או להתערבות כזו או אחרת. במקום אלו טובע רולף בן-שחר את המונח "סקרנות סומטית" כצורת התמקמות טיפולית המעוגנת בידע תיאורטי ובידע קליני. בבסיס הידע הנצבר של הפסיכותרפיה הגופנית עומדות תפיסה התפתחותית ותפיסה אישיותית ייחודיות, אשר מתייחסות למבנים סומטיים כאל חלקים בלתי נפרדים מן המשוואה הנפשית. ההתמקמות הטיפולית וההתערבויות שבאות בעקבותיה הן שלוחות של הבסיס התיאורטי שעליו הן מושתתות. לפי תפיסה זו, גישות המערבות כלים גופניים או הבנה של הדיאלקטיקה הגופנית-נפשית לא ייכנסו תחת מטריית הפסיכותרפיה הגופנית ללא חיבור של ממש לתשתית התיאורטית וההיסטורית של הגישה.

בפרק הראשון של השער, הנקרא "צורה וזרימה – שלוש רמות של ארגון עצמי", מציג רולף בן-שחר מודל מרתק שאותו הוא רוקח ממקורות תיאורטיים מגוונים. לפי מודל זה, היקום והטבע האנושי נעים בין ארגון לפירוק מבנים, בין צורה (form) לזרימה (flow). מושגים מטפוריים אלה מניחים כי ארגונים גופניים-נפשיים נמצאים בתנועה מתמדת בין פירוק להצרנה של מבנים חדשים. בבסיסם של תהליכים אלו עומד מוטיב הפעימה, המגלם את אנרגיית החיים: "פעימה, זרימה ורטט הם בסיס הוויטליות האורגניזמית" (עמ' 216). מוטיב זה מעניק השראה לתפיסה הדיאלקטית של הספר, הרואה בדינמיקה האנושית חלק מאותה פעימה:

אפשר להבין את החיים האורגניים, כתנועה בין התארגנויות צורניות שונות של בניית מציאות, שביצירתן אנו משתתפים [...] בבסיס ההנחה שהחיים האורגניים פועלים כעיקרון מארגן, נחה תפיסת המציאות ותפיסת העצמי כפועמת (pulsating). לפי תפיסת עולם זו, ליקום יש "דופק" ופעימה, ואנו נוטלים חלק בפעימה זו. התנועה וההשתנות הדינמית נמצאות בבסיס המציאות – זוהי עמדה בסיסית בפסיכותרפיה הגופנית (עמ' 117).

המודל התיאורטי שפורש רולף בן-שחר מהווה אינטגרציה בין שלוש תפיסות עיקריות: התפיסה ההתייחסותית, פסיכותרפיית יחסי העצמי (Self-relations Psychotherapy) של סטיבן גיליגן (Gilligan, 1997; Gilligan, 2004; Gilligan, 2012) ותפיסות רייכיאניות. השילוב בין הגישות הוליד תיאוריה העוסקת במתח הדיאלקטי שבין צורה לזרימה: "להבנתי, התנועה בין ארגון (סטטי) להתארגנות (דינמית) היא ליבת המודל ההתפתחותי של פרויד וההיגיון שמאחורי מבני האישיות של וילהלם רייך" (עמ' 117).

בין צורה לזרימה: הלכה למעשה

כדי להדגים את רעיון התנועתיות של המודל והמעבר בין ארגונים נפשיים, נתבונן במפגש הטיפולי הבא (מתוך הקליניקה שלי), ברוח הפסיכותרפיה הגופנית ההתייחסותית.

רועי הוא בחור בן עשרים ושמונה המגיע לטיפול מזה שנתיים. הסוגיות העיקריות שעימן הוא מתמודד קשורות לרצונו ליצור קשרים משמעותיים ואינטימיות במערכות היחסים בחייו. עולמו הרגשי של רועי הוא נוכח-נפקד במפגש עימו, והגישה אליו לא תמיד ברורה ובטוחה. הרצון לתחזק תפיסת עולם אופטימית וחיובית הינו צד אחד במטבע של אישיותו, הכולל גם הימנעות מחיבור לרגשות כגון עצב או נזקקות, המפעילים מנגנוני הגנה דיסוציאטיביים ומונעים מפגש עם תחושות לא נעימות של כאב וכיווץ שאותם מתקשה רועי להכיל.

היכולת להתחבר לרגשות אלו ולאפשר את זרימתם הינה נדבך משמעותי ביכולת להרפות מדפוסים קשיחים ולהתמסר לזרימה ולדיאלקטיקה המאפיינת מערכות יחסים. העבודה עם רועי עוברת דרך יצירת דיאלוג הדרגתי עם חלקים פחות נגישים באישיותו, האוצרים בחובם תחושות של כאב וקשורים לחוויות עבר בעלות אופי טראומתי. השיח המחודש הכולל עיבוד נרטיבי ותחושתי של החוויה הביא עם הזמן להכללה של אזורים אלו כחלק מן העצמי של רועי, ולהכלת תחושות הכאב הנלוות אליהם.

בסיומה של מדיטציה בת דקות אחדות, שאיתה החלטנו לפתוח את המפגש, רועי דיווח על תחושת התעוררות אופיינית בבית החזה. לרועי נטייה לגלם (embody) את תחושותיו המודחקות בעיקר באזור זה, המתאפיין בנוקשות יחסית ובנשימה שטחית. חקירה נוספת של אותה התעוררות גילתה תחושת מועקה מסוימת באזור בית החזה, ורצון מודחק שעלה לפני השטח לשחררה. המשך העיבוד הביא את רועי לשתף ברגשות של תסכול וכעס לא ברור שמרגיש בבקרים בתקופה האחרונה, ואליהם נלווית תחושה של מתח פיזי ונפשי.

החיבור של תחושות הגוף לנרטיב מסוים יכול לרמז על דפוסים פסיכוסומטיים המתנהלים מחוץ להישגה של התודעה. בשל כך החלטתי לבדוק לעומק את הדפוס המלווה את רועי בבקרים, ואת הדיאלוג הפנימי המתלווה אליו. לאחר עיבוד ורבלי של הנושא במשך כמה דקות, הרגשתי כי שיח המחובר לתחושות הגוף יאפשר לרועי עיבוד ממשי יותר של חוויית התסכול, ויעזור לו להרפות מעמדות של שליטה.

תוך כדי שיחה והעלאה למודעות של חוויית התסכול, הצעתי לרועי לעצום את העיניים ולנסות לתת ביטוי לדיבור הפנימי המלווה אותו בבקרים. ביקשתי שינהל את השיח הזה בקול, כדי שהחוויה תהפוך ברורה ומדויקת יותר. לצד השיח הפנימי שהתחיל לקבל ביטוי, המשכנו לחקור את התחושות בבית החזה ואת הנשימה באזור. רועי הצליח אט אט להתחבר לתסכול, באופן שמשלב רבדים שונים של החוויה. התכנים שהעלה כללו ביקורת עצמית, אשמה וכעס. בנוסף, הטונים שלו נעשו גבוהים וחדים יותר, אגרופיו הפכו קפוצים ונשימתו העמיקה. התסכול שליווה את רועי בבקרים היה נוכח ומורגש, אך גם מוכל ומבוקר.

כדי להוסיף עוד אלמנט שיאפשר הרפיה נוספת אל תוך החוויה וריכוך עוצמת ההגנות, בחרתי להוסיף התערבות הכוללת מגע. לאחר שקיבלתי את הסכמתו לכך, הנחתי את ידי על גבו באופן שמעניק תמיכה ואפשרתי לו להישען על כף ידי. תמיכה זו הייתה עוד דרך לאפשר לו להרפות מהעמדה ה"זקופה" שהחזיק, לנסוך בו ביטחון ולשדר לו כי הוא אינו לבד. ההנחיה שלי לרועי הייתה לשים לב לנשימה, ולמצוא בתוכו רכות והכלה של תחושת התסכול. עם החיבור לחוויה, רועי הצליח להביט בחמלה על הרגשות השליליים שחש בבקרים. העוקץ של התסכול יצא ממנו, ומתחושות של ביקורת ואשמה, נותרו כאב ועצב נקיים משיפוטיות. תהליך העיבוד שעברה חוויית התסכול הדהד בחדר, ובהתאם לכך הנשימה של שנינו נעשתה עמוקה ובטוחה יותר.

המפגש עם רועי התאפיין בפשיטה ובהצרנה של מבנים נפשיים שונים. תשומת הלב לתחושת ההתעוררות ולתחושת התסכול שעלתה בעקבותיה אפשרה חקירה והעמקה שלהן. החיבור הגופני הביא להרחבת שדה הזהות של רועי, ולביסוס חוויית התסכול. זו הפכה מתחושות ומחשבות חסרות צורה, לחוויה מגובשת ומאורגנת. השהייה הבטוחה בארגון החדש היוותה עוגן, שדרכו הוא הצליח להתחבר לתחושות עמוקות של כאב ולהכילן. החיבור עם רבדים נוספים של החוויה הביא ליצירת ארגון גמיש המתאפיין בתנועתיות ובזרימה. למעשה, רועי הצליח להרגיש את עצמו באופן ישיר ולהיות נגיש יותר לעצמו ולי.

מערכות היחסים שמרכיבות את העצמי

המודל של רולף בן-שחר מתבסס על רעיון תפיסת העצמי של סטיבן גיליגן, המניח כי את העצמי מרכיבים שלושה שדות תפקודיים: שדה סומטי, שדה קוגניטיבי ושדה היחסים. בין השדות מתקיימת מערכת יחסים שממנה מורכב למעשה העצמי. רולף בן-שחר מפתח שדות אלו לכדי שלושה ערוצי ארגון – ערוץ סומטי, ערוץ לשוני וערוץ התייחסותי. שלושת הערוצים רוויים זה בזה, ובאים לידי ביטוי בכל ארגון אנושי באשר הוא. ערוצי הארגון משפיעים על הדרך שבה מאורגנת האישיות, ומקיימים ביניהם מערכת יחסים הדדית ובלתי היררכית. שיח פורה ותנועתיות בין הערוצים יביאו ליצירת ארגונים חדשים באופן הרמוני, ולתגובה גמישה ואדפטיבית לשינויים במציאות.

ערוצי הארגון הללו מתפקדים גם כמכלים נפשיים, המיועדים להכיל ולווסת את החוויה: המכל הגופני שואף לאיזון ביולוגי, המכל הקוגניטיבי מארגן את החוויה באמצעות שפה ויצירת משמעות, והמכל ההתייחסותי מאפשר לעצמי להיות מווסת על ידי דמויות התקשרות. במפגש עם רועי, נעשה שימוש בשלוש רמות הארגון הללו כדי לווסת את העוררות שהביאה עימה תחושת התסכול: המכל הקוגניטיבי הגדיר את החוויה באופן ורבלי ונתן לה משמעות וגבולות התייחסות. המכל הגופני, שכלל שימוש במגע ובתשומת לב לנשימה ולתחושות הגוף, עזר בתיקוף החוויה, בקרקוע שלה ובוויסות העוררות הגופנית. והמכל ההתייחסותי, הנוגע לקשר הטיפולי, אִפשר את ויסות התהליך בדרכים מגוונות, בהן הקשבה למקצב הטיפולי ולקיחת חלק פעיל בפעימה שממנה הוא מורכב.

אחד המוטיבים הבולטים במודל של רולף בן-שחר לקוח מתפיסת ה-mind של האנתרופולוג וההוגה גרגורי בייטסון (Bateson, 1972; Bateson, 2000/1979). בייטסון הציג המשגה הדומה לתפיסת העצמי בפסיכואנליזה ההתייחסותית, ולממד האינטר-סוביייקטיבי של החוויה. הוא ראה ב- mind תהליך הדדי, אשר אינו שוכן בתוך הסובייקט בלבד, אלא לוקח חלק בתנועה הכרתית מופשטת יותר המקיימת את "הנפש הרחבה". כפי שהעצמי מורכב ממערכות היחסים בין ערוצי הארגון השונים, כך מהווה הנפש הרחבה מוטיב התייחסותי הנוצר ממערכות יחסים בין-אישיות. כשם שערוצי הארגון של העצמי רוויים זה בזה, כך רוויה הנפש הרחבה בגבולות העצמי.

לתפיסה זו של העצמי כחלק משדה התייחסות רחב יותר מן הפרט קיים תפקיד מרכזי בוויסות שלו, וביכולתו לשהות במצבי ביניים חסרי צורה. רולף בן-שחר מתאר זאת בסגנונו הבלתי אמצעי: "התפיסה לפיה העצמי (והנפש) אינו אובייקט אישי כי אם חלק ממערכת יחסים נעימה לי. היא מאפשרת לחשוב על העצמי כתנועה זורמת בין שדות המוכלים על ידי שדות רחבים יותר, ונשמרים בעזרת מתח הדדי. אנו מתארגנים בתוך מסגרות רחבות יותר, והעצמי שאנו חווים משתנה בהתאם לקשר" (עמ' 147).

המפגש עם רועי התנהל בשדות התייחסות שונים – בגבולות העצמי של רועי, בתוכי, ובמרחב הטיפולי המשותף. ככל שהתקדם המפגש, הדיאדה הטיפולית הלכה ותפסה נפח רחב יותר. ההקשבה ההדדית לקצב הטיפולי, והשהייה המשותפת בתחושות שנכחו בחדר, יצרו את אותה נפש רחבה בחסות הקשר הטיפולי. התחושות שנכחו בחדר כבר לא היו מנת חלקו של רועי בלבד, ולפרקים הטיפול התנהל בממד נפשי ורוחני רחב יותר – נפש רחבה הבוראת את מערכת היחסים ואשר נבראת על ידיה.

הקושי להרפות מארגון כלשהו קשור לקושי להיות במצב של זרימה המאופיין בחוסר ודאות. אך ללא הכלה מספקת, השהות במצבים כאלו נחווית כמאיימת. בהתאם לכך נוצרים מבנים גופניים ונפשיים קשיחים, החסרים את הפעימה והתנועתיות המאפיינים מבנים גמישים יותר. מודל הצורה-זרימה מניח כי האופי הדיאלקטי של ערוצי הארגון יביא בהכרח גם לביטוי סומטי של המבנה הקשיח באופן שרירי, כפי שהניח וילהלם רייך (Reich, 1972/1933) כשדיבר על שריון מבנה האישיות (Character Armor).

אחת הטענות שמעלה רולף בן-שחר היא כי "כל גישות הפסיכותרפיה מסייעות למטופלים להרפות מצורות קשיחות, למצוא צורות אדפטיביות יותר ולעודד את יכולתם הטבעית להתמסר לזרימה" (עמ' 129). אצל רועי, המבנה הקשיח התבטא באופן פיזי באזור בית החזה, ועיבוד של התכנים הרגשיים שהעלה התרחש לצד תשומת לב מיוחדת לאזור זה. הבנת הקשר הרגשי של אלמנטים גופניים כגון מבנה הגוף, אופי הנשימה והטונוס השרירי, עזרו לרועי ולי להבין את הארגון האישיותי שלו, הכולל גם את השדה הגופני. בנוסף, האופי ההתייחסותי של המפגש אִפשר לרועי להרפות מהעצמי אל תוך הדיאדה הטיפולית, באופן המזמין זרימה ושינוי.

האפשרות לעבוד עם מבנים סומטיים באופן ישיר ולא להשתמש באמצעים שפתיים-קוגניטיביים מייחדת את הפסיכותרפיה הגופנית ומהווה דרך נוספת ליצירת שינוי בטיפול: "אופיין הקונקרטי לעתים של ההתערבויות בפסיכותרפיה גופנית נועד לתת מענה לא רק להתארגנויות הלשוניות-קוגניטיביות ולהתארגנויות התייחסותיות, אלא גם להתארגנויות הגופניות. כאמור, אנו מנסים לדבר עם תהליכים גופניים בשפתם, שפה גופנית, ולא לאלץ אותם ללמוד את השפה הקוגניטיבית, שכן משהו חשוב מאיכות השיח אובד בתרגום" (עמ' 130).

אחד הדפוסים המאפיינים את רועי הוא עיבוד מתמשך של תחושותיו באופן קוגניטיבי, שמביא לעתים למחשבות חזרתיות המנציחות את הארגון הקיים. העבודה במפגש עם רועי פנתה לשדה רחב יותר, הכולל את החוויה הגופנית. החיבור לרבדים גופניים של אותן מחשבות אִפשר להן למצוא מפלט תחושתי ולהזמין שיח נפשי אשר לא יכול היה להתרחש באמצעים קוגניטיביים בלבד.

סוף דבר

הספר "אנטומיה של טיפול: פסיכותרפיה גופנית" יכול בקלות לשמש כמורה דרך עבור העוסקים בגישה, אך גם כמקור להבנה מעמיקה של משמעות הגוף בטיפול הפסיכותרפויטי למי שיחפוץ בכך. הקריאה בספר מעניקה חוויה רב-ממדית, ומחברת את הקורא לגוונים הרבים המרכיבים את החוויה האנושית. רולף בן-שחר משבץ בגוף הספר ציטוטים מעולמות ידע שונים, קטעי שירה המשתלבים עם אופיו המוזיקלי של הספר, וינייטות מאירות עיניים ועוד אלמנטים ספרותיים, אשר הופכים את הקריאה לקולחת לא פחות ממאתגרת.

רולף בן-שחר מנסה לכנס פרקטיקות שונות מבלי להיצמד לקוטב מסוים, ולטוות מבנה רעיוני יציב אך עם זאת גמיש. המבנה ה"רוטט" של האידיאולוגיה של רולף בן-שחר מתבסס על ההנחה כי מערכות יחסים הן הריקוד המורכב ביותר בטבע, וכי הניסיון ליצור דרך טיפולית מסוימת שתכיל מורכבות זו אינו מביא בחשבון את שלל הכוחות הפועלים בהן.

כדי להתמודד עם מערכת היחסים הטיפולית, מציע רולף בן-שחר לרכוש מיומנות של תנועתיות בין הרבדים השונים של החוויה. הכוונה לתנועה שתוכל להכיל את הכמיהה הגדולה לקשר ולאחדות, יחד עם הצורך הקיומי לזהות ולנפרדות. סגנון הכתיבה שלו משתלב באופן הרמוני עם המבנה הנפשי המוצע בספר – כזה הנמצא בתהליך תמידי של תנועה וארגון, ובו בזמן מושך לכיוון מבני של הפנמה ושלווה. הפילוסופיה המורכבת ורבת הפנים של רולף בן-שחר מצליחה לבוא לידי ביטוי דרך הכתוב, וליצור את מוטיב ה"נפש הרחבה" דרך מערכות היחסים המתוארות בספר. אל המטפורה הזו נוצק בתבונה וברגישות הגוף הממשי, מתוך אמונה שחיבור מהותי לאחר אינו יכול להתקיים ללא התבוננות ותשומת לב לגופים המכילים את החוויה.

 

מקורות

רולף בן-שחר, א' (2013). אנטומיה של טיפול: פסיכותרפיה גופנית. חיפה: פרדס.

Bateson, G. (1972). Steps to an Ecology of Mind. Chicago, IL: The University of Chicago Press.

Bateson, G. (2002). Mind and Nature: A Necessary Unity. Cresskill, NJ: Hampton Press (Original work published 1979).

Gilligan, S.G. (1997). The Courage to Love: Practice and Principles of Self-Relations Psychotherapy. New York: Norton.

Gilligan, S.G., & Simon, D. (2004). Walking in Two Worlds. Phoenix, AZ: Zeig, Tucker & Theisen.

Gilligan, S.G. (2012). Generative trance: The experience of creative flow. Bethel, CT: Crown House Publishing.

Reich, W. (1972). Character Analysis. New York: Noonday (Original work published 1933).

Kuhn, T.S. (1962). The Structure of Scientific Revolutions (2nd Ed.). Chicago: University of Chicago Press.

Eliot T.S. (1944). Four Quarters. London: Faber and Faber.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

אמסלם, א. (2013). שירה מונכחת גוף - סקירת ספרו של אסף רולף בן-שחר "אנטומיה של טיפול: פסיכותרפיה גופנית". [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 20/11/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3062

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אסי שורקאסי שורק14/12/2013

תודה על הסקירה המעניינת. הספר של אסף אכן מומלץ!. הספר מרחיב ומעמיק את הבנת הפסיכותרפיה בכלל. דרך תיאורי המקרה וההתייחסות לגוף וליחסים הטיפוליים הוא מכניס באוופן יוצא דופן את הקורא לאינטימיות המרגשת של המטפל עם עצמו ועם המטופל.

רחל שליטרחל שליט14/12/2013

דגת את קטעי השירה מהספר והוספת את שלך. אלעד, ברוך המצטרף לרשימת הדוברים את הפסיכותרפיה הגופנית.
נהניתי לפגוש את זווית הראיה וההגשה הנעימה שלך, כמו גם לזכות להצצה בעבודתך הרגישה.
סיפרו של אסף אכן קולח ומאתגר כאחד, אולי כמו הפסיכותרפיה במיטבה והפסיכותרפיה הגופנית בפרט.
התנועה בין חלקי הנפש והתגלמותם באינסוף מבעיהם מרתקת ומסעירה, סוחפת ובלבלת... טוב שניחנו גם בגוף לעגון בו.

אביבית גרינברגאביבית גרינברג13/12/2013

"נפש נדיבה". אהבתי לירקוד בין צורה לזרימה...ביחד איתךבטיפול ברועי.
אהבתי את ה"נפש הרחבה"שניפתחה בין הספר למאמר נפש רגישה ואינטיליגנטית...דרכה יכולתי לחוות בבהירות איך שלפת מהספר את ה"כילים הטיפוליים" ואלה קורמים עור וגידים ורוטטים לריקוד משותף בחדר הטיפולים שלך.
תודה!.אביבית

לירון ליפקסלירון ליפקס12/12/2013

מעורר השראה. פעימת כתיבתך נעמה לי, חשתי כמה היא מאפשרת לי לשוב ולפגוש את ספרו של אסף באופן נגיש ומרגש. הצלחת באופן מתוחכם אך פשוט להוסיף אותך דרך הצצה מרתקת לחדר הטיפולים שלך, ועל כך אני מודה לך.
מצפה לקרוא אותך שוב :)
חיבוק גדול!

אלעד אמסלםאלעד אמסלם12/12/2013

בחזרה. תודה בחזרה אסף, על התרומה שלך להתפתחות התחום בארץ.
וכמובן תודה אישית על הדחיפה והתמיכה לקחת חלק בקולות שעוזרים להוציא את הגישה היפה הזו מהארון.

אסף רולף בן-שחראסף רולף בן-שחר4/12/2013

תודה. תודה רבה אלעד, נעים לי להרגיש את המעורבות העמוקה שלך עם הספר ועם התחום, ולשמוע את הקול הנפרד שלך גם. שוב תודה! אסף