פסיכולוגיה עברית

×Irina Lemeshinsky
Uma © Irina Lemeshinsky
זכור אותי
 

מאמרים

הסכנה שבפתיחת הדלת: מסע בעקבות טראומה מוקדמת בראי תיאוריית ההיקשרות

טראומה בילדות המוקדמת עלולה להשאיר פְנים מצולק ומנותק שנמצא בסכנת פרימה והתמוטטות. בעזרת מושגים מתיאוריית ההיקשרות (Attachment Theory) ייבחנו במאמר זה התהליכים הנפשיים של גיבורת הספר/סרט "הדלת", שחוותה היקשרות לא מאורגנת בילדותה המוקדמת. אמרנס הגיבורה מתנהלת בשני עולמות מקבילים הנמצאים בסכנת התנגשות: מצד אחד חיים מציאותיים, ומצד אחר חיים בצל הטראומות, כשבמרכזם פנטזיות של תיקון.

מתפרסם מ 13/10/2013 | 15,190 צפיות

תגיות: | | | |

 

הסכנה שבפתיחת הדלת: מסע בעקבות טראומה מוקדמת בראי תיאוריית ההיקשרות

הרהורים על הספר "הדלת" של סאבו

מאת אוה (חוה) אפלמן

 

"סודות נועדו להיחשף אבל לא תמיד אנחנו יכולים להתבונן בהם" (אנונימי).

 

התהליכים הנפשיים הכרוכים בחוויה טראומתית כוללים כאב, זעם והכחשה הנטרפים אלה באלה לתוך כאוס לא מאורגן. בטראומות של ילדות מוקדמת הפְנים המצולק שנוצר מתפצל, מתנתק ונסגר כשריון כהגנה מפני פרימה וקריסה. התינוק חסר האונים תלוי בפְניות ובהקשבה של האם למצוקותיו, וכן בהכלה ובארגון של תחושות הסכנה והכאוס שהוא חווה. כשהיחסים המוקדמים בין האם לתינוק הופכים להיות מקור המצוקה, התינוק, שאין לו למי לפנות, קורס בעקבות השבר הטראומתי ומתגונן באמצעות דיסוציאציה. מה קורה כשטראומות אלו נפרצות בבגרות? מה קורה כשהחלקים המפוצלים של האישיות נחשפים?

הסרט "מאחורי הדלת" (במאי אישטבן סאבו), המבוסס על הספר "הדלת" מאת מגדה סאבו (הוצאת כתר, אין קשר לבמאי), מאפשר לראות התפתחות של טראומת יחסים מינקות ועד בגרות, כשהתנהלותה של גיבורת הסרט אמרנס (שמשחקת הלן מירן) מסגירה את הפְנים המוכה. דמותה של אמרנס היא דוגמה לגיבורה שכל חייה מתמודדת עם חיים בצל טראומות ילדות. הנרטיב דן בשאלה הפסיכולוגית, האם ישנה אפשרות של תיקון? האם ישנה אפשרות שמישהו יראה את הפְנים החבול, יחבוש את הפצעים וירפא את הטראומות? או שמא טראומות הילדות ישתחזרו מול הרשעות והאטימות של הסביבה, ויגררו בעקבותיהן תחושות של בגידה, השפלה וצער, תחושות שהנפש לא תוכל לעמוד בהן ותתמוטט?

 

 

 

במאמר זה אבקש להשתמש בפרספקטיבה הייחודית של תיאוריית ההיקשרות (Attachment Theory) כדי להתבונן בצורה מדויקת ורגישה בשאלה מה טיבם של היחסים הבין-אישיים המתפתחים בצל טראומות ודיסוציאציה שהתעצבו ביחסים המוקדמים של היחיד, ומהם הקשיים והסיכונים שבפרישת הפְנים הכאוטי.

 

הסודות שמאחורי הדלת

הספר/סרט "הדלת" מתרחש בהונגריה של שנות השישים של המאה הקודמת, בעלת ההיסטוריה מרובת השכבות ומיוסרת המלחמות. מגדה, סופרת מצליחה, ובעלה מוצאים לעצמם סוכנת בית בשם אמרנס, המתגוררת מעבר לכביש של ביתם המהודר, בבניין המאוכלס באנשים קשי יום. דלת חדרה של אמרנס סגורה בפני כולם, מה שמייצר שמועות שונות על הסודות ש"מאחורי הדלת".

בתמונת הפתיחה של הסרט, מגדה הסופרת באה לחצר ביתה של אמרנס כדי להציע לה לעבוד בתור סוכנת בית. אמרנס, בנעלי "גולדה" ושביס ובבגדים כהים, מעלה מתוך הגיגית הרותחת כבסים לקרצוף וממשיכה גם כשמגדה פונה אליה. היא מכתיבה למגדה את התנאים לעבודה, והיא גם מכתיבה את קצב הדיאלוג ואת צורת הדיבור ביניהן. מגדה נינוחה ונענית לתכתיביה של אמרנס. נראה כי היא קולטת את הדקויות שדרכן תתוודע מאוחר יותר לרבדים הנסתרים של אמרנס.

הצליל שבו מבטאת אמרנס את התנועה a (אָה) במילים ישמש חרך שדרכו תיפתח הדלת בפני מגדה. מגדה הסופרת נזכרת שאביה ביטא את התנועות כמו אמרנס, הגייה ששניהם הביאו איתם ממחוז כפרי בהונגריה של ילדותם. אמרנס נחרדת לשמוע, שהגיית התנועות במילים חושפת בפני מגדה עובדות מחייה שהיא מתאמצת להסתיר כדי לא להסתכן בפרישת הכאוס הפנימי שלה.

אמרנס מתפקדת כעוזרת בית מעולה; היא מספקת בצורה מדויקת את צורכיהם של מגדה ושל בעלה, כגון מאכלים משובחים וניקיון מופתי. אבל היא מתנהגת בצורה בוטה, חודרנית ואף מפחידה, בלי שאפשר להבין מה מניע אותה. למשל, היא מתפרצת לחדר השינה של מגדה ובעלה לפנות בוקר ומעירה אותם ללא סיבה נראית לעין; היא מתעקשת להעמיד על מדף מרכזי בספרייה של מגדה את כלב הפורצלן שהביאה; ועוד ועוד. מגדה, מצדה, סקרנית ומתמסרת לגחמותיה של אמרנס, שעליהן היא גם כותבת בספרה.

אבל בשלב מסוים מגדה נלחצת כשאמרנס מתנהגת כ"מכשפה" שחושפת את העתיד: היא קובעת באופן פסקני שבעלה של מגדה חולה וצריך אשפוז, אף על פי שאין עדיין כל סימנים פיזיים למחלת הריאות החריפה שמתפתחת בגופו ותצוץ רק כמה ימים מאוחר יותר. האם אמרנס עצמה חוותה מאורעות מסוכנים שבעקבותיהם פיתחה אינטואיציות חדות של הישרדות ודריכות לרמזים? ומה דוחף אותה להתערב ולהציל את בעלה של מגדה לפני שהמחלה תכריע אותו?

אמרנס פוקדת על מגדה לשתות מהשיקוי שהכינה ומונעת ממנה בתקיפות ללכת לבקר את בעלה בבית החולים: "אני יודעת שהמוות לא קרב כי אף זכוכית לא נסדקה. אני פשוט יודעת!". מגדה, חסרת אונים מול מחלתו הקשה של בעלה, ממשיכה להתמסר לדרישותיה של אמרנס ה"מכשפה", שלופתת אותה בדרך שמפחידה ומנחמת בעת ובעונה אחת. למעשה, זוהי נקודת מפנה ביחסיהן; רק כשמתרחש היפוך תפקידים ומגדה מתפקדת כילדה חסרת אונים מול אמרנס, אמרנס מרגישה בטוחה לפתוח סדק בדלת ולספר למגדה על הטראומות שחוותה בחייה, שהן מקור הידע שלה. חייה הבוגרים של אמרנס מלאי ניגודים: היא אמנם נותנת ועוזרת, אבל באופן מפחיד ובלתי צפוי; היא מכתיבה תנאים ושולטת ללא עוררין, אף שברור שהיא סוכנת הבית ולא יכולה להכתיב; היא עצמאית וחסרת מורא אבל פעמים מפוחדת ומשותקת.

היקשרות לא מאורגנת: יחסי אימה ונחמה

במונחים של תיאוריית ההיקשרות, איכות יחסי האובייקט של אמרנס, המשלבת הטלת אימה ונחמה, היא חלק מהתמונה המאפיינת היקשרות לא מאורגנת, שנצפתה גם בתינוקות (Lyons-Ruth & Jacobvitz, 2008). הידע הפסיכואנליטי מצביע על כך שנחמה היא יסוד הכרחי (כמו בסיס בטוח, בולבי; התכווננות רגשית, סטרן) במרקם של מערכות היחסים הבין-אישיות של התינוק עם האֵם.

התינוק חסר האונים תלוי בפניוּת ובהקשבה של האֵם למצוקות, לפחדים ולסכנות שהוא חווה כדי לשרוד וכדי לשחק בחיים. האֵם באופן קבוע נוכחת ומארגנת מחדש מצבי מצוקה (היא סוכן הטרנספורמציה הראשון), ותחושות הנחמה, הביטחון והוויסות הרגשי תופסים מקום מרכזי בהוויית היחסים אם-תינוק. אבל, כשהאֵם מפחידה את התינוק בצורה פתאומית ושוברת את תחושת הבסיס הבטוח, היא הופכת להיות מקור המצוקה, ולתינוק הפגוע אין לאן לפנות.

מצבי ניתוק של האם (למשל באֵבל או בדיכאון) יכולים לעורר אימה אצל תינוק החש שבר בקשר עם האם. מכיוון שהתינוק חסר כלים פנימיים לווסת את עצמו ולהכיל את הקריסה ביחסיו עם האם, הוא נשאר עם תחושות של כאוס, הצפה רגשית, מחנק וקפיאה ללא פתרון. הדרך היחידה שנותרת לו היא להתנתק מעצמו ומהסביבה באמצעות דיסוציאציה. כשחוויית השבר בקשר עם האם חוזרת שוב ושוב באופן בלתי צפוי, מתגבש אצל התינוק דפוס היקשרות לא מאורגן. כשהאם המנחמת היא גם האם הפוצעת, היא משאירה בתינוק חלל ריק, כמו חור בנפש (גרין, 1983) או אי של טראומה (Bromberg, 1998), שמפוצל מההווה המציאותי ויש לו "חיים משלו" (LeDoux, 1999).

התנהגויותיה של אמרנס מרמזות כי חוותה טראומות בילדותה. היא מספרת למגדה שהתייתמה בינקותה מאביה, וחיה עם אב חורג שנפטר כמה שנים מאוחר יותר. היא גם מספרת לה על אותה פעם שבה אמה הכתה אותה, והיא "הצילה" את אחיותיה התאומות הקטנות מהאם הרודנית ומהכאוס הרגשי, כשברחו מהבית במזג אוויר חורפי וסוער. תוך כדי בריחה, האחיות התאומות מצאו מחסה מתחת לעץ, וכתוצאה מפגיעת ברק נהפכו לגדמים מפויחים. למראה הגדמים, האם צווחה את כאבה וקפצה לתוך הבאר. אמרנס מספרת כיצד קפאה על מקומה ולא הצילה את אמה. איך אפשר להציל אֵם רודפנית שבורחים ממנה?

התנהגויותיה של אמרנס כלפי אמה מרמזות על ינקות מצמיתה וכאוטית. מנקודת המבט של תיאוריית ההיקשרות, אפשר לשער מהן החבלות הנפשיות שאמרנס עברה בינקותה כשטופלה בידי אם שהייתה מוכת סבל, מלאת צער וסוערת, ללא יכולת ופניות רגשית לספק לבתה התינוקת באופן עקבי מקום בטוח ורגיש המותאם לצרכיה. סביר להניח שהאם הייתה עסוקה בעצמה ובחיפוש אחר דמות להישען עליה, וראתה באמרנס גם נטל מיותר.

בעולם כזה של תוהו ובוהו, אמרנס התינוקת חשה חסרת עוגן ופחד מהמבוגרים הפוגעים, אף על פי שהם אלה שאמורים להגן עליה מפני העולם המאיים. היא ביטאה את הזדקקותה לבסיס בטוח בתגובות כאוטיות המחפשות ארגון ונחמה, אך הדיאלוג בינה לבין אמה לא סיפק ביטחון אלא השתנה באופן תזזיתי, בהתאם למצבה הרגשי של האם. לעתים חשה אמרנס התינוקת מפוחדת ואף משותקת מאמה הסוערת והמנותקת (אמרנס כקרבן של אמה המפחידה והרודפת); לעתים ברכותה ובחיוניותה היא הצילה את אמה המפוחדת והכאוטית והחזירה לה את חיותה (אמרנס כמצילה את אמה חסרת האונים); ולעתים, כשהייתה תובענית שצריכה הכלה, היא הפחידה את אמה (אמרנס הרעה כרודפת את אמה שבורת הלב). כך, במצב של פחד ושבר שחוותה אמרנס בקשר עם אמה, האינטראקציות שלהן התאפיינו בתפקידים על פני משולש הפחד של קרבן-מציל-רודף והתחלפו באופן לא צפוי ולא עקבי כחלק מתבנית היקשרות לא מאורגנת.

הפחדים הכאוטיים של אמרנס התינוקת מאמה נחוו במעברים חדים בין דיאלוגים סותרים: היא הרגישה שהרוע שבתוכה הוא מקור המצוקה ולכן היא צריכה לעזור לאמה המיוסרת, לצד החוויה המפוצלת שאמה זנחה ונטשה אותה ולכן היא מקור הרוע והמצוקה. הטראומה הותירה באמרנס גם תחושה שכל מה שקורה סביבה תקין, ואילו היא הבלתי שפויה (רעה) וצרכיה בלתי רלוונטיים. את תחושות הקרבנות, חוסר האונים והקפיאה (fear, flight and freeze) החליפה בתפקיד המצילה כדי לנסות למנוע מאמה להתפרץ ולעורר בה תחושות של כאוס.

השדים הפנימיים מתעוררים

מחקרים מראים כי ילדים שחוו יחסים כאוטיים מינקות מתארגנים בסביבות גיל שש סביב תפקיד אחד מתוך התפקידים של משולש הפחד (קרבן-מציל-רודף) המוכרים להם מילדותם הטראומתית המוקדמת, ואילו שני התפקידים האחרים רוחשים מאחורי הדלת. היקשרות לא מאורגנת בינקות נחווית כמצב של סתירות וטלטלה בין מצבי נפש שונים, המתגבשים לכדי תפקידים שונים באינטראקציה עם האם. כך, כשהתינוק מרגיש רודף ביחסו לאם, מתעוררים בו יצרים השונים מאלו העולים בו כשהוא מרגיש מציל שלה. הסתירות בין התפקידים אינן ניתנות ליישוב בגלל אי-היכולת לעשות מנטליזציה של המצב. לרוב, בערך בגיל זה בוחרים הילדים בתפקיד המציל או הרודף, כדי שלא להרגיש חסרי אונים, פסיביים וקרבנות ביחסים עם האם. הבחירה בהיפוך התפקידים (לא עוד הילד התלוי באמו) מאפשרת להם למצוא פתרון חלקי למצב הלא מאורגן והמטלטל (Lyons-Ruth & Jacobvitz, 2008).

אמרנס בוחרת בתפקיד המצילה בתוך היקשרות לא מאורגנת. היא מוצאת כוחות בתוכה להיות המצילה של אחרים כשהיא חווה את עצמה עצמאית ובטוחה ונותנת לאחרים את מה שלא נתנו לה. כך היא ניסתה להציל את אחיותיה התאומות הצעירות מהכאוס של החיים עם האם המוכה והמכה. היא מאמינה שיש בכוחה להציל את האחרים וגם את עצמה בכל המצבים הטראומתיים הרודפים אותה. אבל בתוך נפשה נשארים חורים שמהדהדים לאורך חייה; אמרנס המצילה שומרת מאחורי הדלת את תחושות הפגיעות, חוסר האונים, הנרדפות והתובענות.

בתור נערה חסרת הגנה, היתומה מאב ומאם, נשלחת אמרנס על ידי סבה לעיר הגדולה בודפשט לעבוד כעוזרת בבתי עשירים. בשנת 1944 היא מצילה את הפעוטה היהודייה אביקה גרוסמן, שבבית הוריה עבדה. כשאמרנס מופיעה בכפר של סבה עם התינוקת, הנתפסת בכפר כילדתה הבלתי חוקית, היא מושמצת ומושפלת. אמרנס, האימא הזמנית, מוסרת אותה בחזרה לגרוסמנים לאחר המלחמה. הקשר האימהי לאביקה מעורר אצל אמרנס את זיכרון הקשר הטראומתי שלה עם אמה, שבו הרגישה לכודה רגשית, והיא לא מצליחה לרפא את הכאב. עם הפרידה מאביקה חוזרות וצפות באמרנס תחושות של ריקנות וכאוס המוכרות לה עוד מילדותה, ואלו לא מתמלאות למרות הכלים המשובחים והכסף שהגרוסמנים שולחים לה מאמריקה.

מפגש מתוכנן בין אביקה האורחת מאמריקה לאמרנס משתבש ומעורר באמרנס את כל ה"שדים" הפנימיים. אמרנס מתכננת לארח את אביקה בביתה של מגדה ולהציגו כביתה שלה, ולהכין ארוחה משובחת שתוגש בכלי הבית שקיבלה מהגרוסמנים לפני שנסעו. היא מקווה להחיות מחדש את החיבור עם ילדה אהובה בתוך עולם מיטיב שיפצה על מה שהיא לא חוותה בילדותה. כמו במיתוס "האם הגדולה", אמרנס מתכננת לחזור להיות אמה של אביקה ולרפא את נפשה שלה. זהו שיאו של תיקון חייה. אבל כמו במיתוס היווני על הנערה קורה (Kore), בתה של האלה דמטר (האם הגדולה, אלת האדמה), אביקה משתחררת מכבלי אמרנס ה"אוהבת", ללא הסכמתה של אמרנס; היא נשארת באמריקה ולא מגיעה למפגש.

המיתוס של האם הגדולה נשבר, והכאוס הפנימי של אמרנס מתפרץ בהתקה כלפי הכלב האהוב. היא רודפת אחרי הכלב ומטיחה בו את העלבון וההשפלה שהיא חשה כלפי אביקה "מי את חושבת שאת". התנהגות זו מתחלפת באופן תזזיתי כשאמרנס מלעיטה את הכלב במטעמים שהיו מיועדים לאביקה ומרגישה רכה ומזינה כלפיו אך בד בבד היא מרגישה גם אשמה וחסרת אונים ובוכה כשהכלב בזרועותיה. אמרנס המובסת מתנהגת כלפי הכלב בדומה לתגובותיה של אמה כלפיה בילדותה. בכאוס המשתלט עליה, הרגשות והתגובות משתנים באופן תזזיתי מכעס ורדיפה, לחמלה והצלה, ולבסוף לתחושות קרבן ופגיעוּת.

הפער בין הלך הנפש של אמרנס כלפי אביקה לבין הריחוק של אביקה ממנה מעצים ומשחזר את תחושות הקשר הטראומתי מינקות. רמזי המציאות שמעוררים את הטראומה הינקותית מציפים באמרנס את החוויות המנותקות הקודמות כשהיא לכודה, אחוזה ומשותקת בתוך תחושות מנוגדות וסותרות של מצב הנחווה כבלתי פתיר.

כשהדלת נפרצת ונשברת

מבחינה נוירו-ביולוגית, ידוע שטראומה חוסמת את פעילות ההיפוקמפוס במוח, אותה פעילות המאפשרת ליצור הֶקשר של זמן ושל מקום וכן ליצור מילים לזיכרונות. בד בבד, טראומה מגבירה את פעילות האמיגדלה, הקשורה לרגשות כגון פחד, ללא אינטגרציה עם זיכרונות אחרים (van der Kolk, 1996).

הזיכרונות הטראומתיים של אמרנס נשארו צרובים בזיכרון האימפליציטי, שמורים במלואם "בדיוק כפי שזה קרה", ללא כל ניסוח מילולי, ומנותקים מהזיכרונות ה"רגילים" שלה, זיכרונות עם "חיים משלהם". מאחר שהם נשארו בלתי נגישים וללא בסיס מאורגן שבעזרתו אפשר להתמודד עם הכאב, הרי שכשהמפגש עם אביקה לא התנהל בדרך שבה אמרנס תכננה אותו, הם פרצו ללא שליטת ההיפוקמפוס והשתחזרו כמעט ללא אפשרות תיקון. במצב הזה, של טראומה משנית, הקשרים בין האמיגדלה להיפוקמפוס שוב היו מנותקים.

מבחינה התפתחותית, המסלולים הנוירו-ביולוגיים המוחיים הקשורים לפונקציות של אינטגרציה וויסות לא מתפתחים דיים אם בינקות אין דמות בטוחה ומנחמת במצבים של מצוקה ואיום. כך קורה שגם בשל קשיים נוירו-ביולוגיים בוויסות הרגשי, טראומה גוררת בעקבותיה טראומות נוספות. החוויות הפרה-ורבליות הקשות של אמרנס נשארו כאוטיות וחסרות מילים, זמן והקשר. המודלים הפנימיים הסותרים והמפוצלים הותירו בה תחושה של כאוס, של חוסר רציפות ושל ריק.

לאחר שנכשל הניסיון למפגש מרפא עם אביקה, אמרנס סוערת ואינה מצליחה למצוא משמעות ולעבד את החוויות בדרך של מנטליזציה. הדלת הפנימית שלה נפרצה. מגדה, הצופה מהצד בהתפרקותה, חשה את הכאוס חסר המילים שנחשף.

מגדה מגיעה לאמרנס בשעת לילה מאוחרת, דופקת על דלתה ומבקשת אוכל. רק אליה אמרנס נענית ופותחת מעט את הדלת. מגדה, הקולטת בחושיה את מצוקותיה של אמרנס, מנסה למלא במשהו את מקומה של הילדה אביקה, כדי שאמרנס תתארגן מהכאוס ותחזור להיות "האימא הגדולה והמצילה", וכך החלקים הפגועים והכואבים יחזרו להיות שוב מאחורי הדלת.

מול העולם המאיים, אמרנס חוסמת היכרות עם הפגיעות העמוקות שלה ונועלת את הדלת. כולם בוטחים בה כי היא יודעת להציל, אבל היא לא בוטחת באיש שיציל אותה; היא מרגישה בטוחה כשאנשים צריכים אותה – "כשאני צועקת אנשים עושים מה שאני אומרת" – אבל מצדה לא חושפת את עולמה (אף אחד לא עובר את סף דלתה) ולא תלויה באחרים. אבל בקשר עם מגדה, שכבר הציצה לתוך הכאוס הפנימי, הדברים נחווים אולי קצת אחרת.

השכנים, הצופים ממרחק באמרנס וחומדים את מה שנמצא מאחורי הדלת (רכושה), מחכים לשעת הכושר כדי לראות אותה קורסת, את פרטיותה נרמסת, ואת רכושה – שלהם.

כמו נבואה שמגשימה את עצמה, כשאמרנס קורסת פיזית בגלל מחלה המצריכה אשפוז, הדלת נשברת ואתה כל עולמה. למרות שמגדה ראתה את הפְנים החבול, היא לא שמרה על שלמות הדלת של אמרנס, ואפשרה לרשעות ולאטימות של הסביבה להרוס כשהיא נמנעת מלשמור על שלמות הדלת. הכאוס שאמרנס חווה מחדש מעלה שוב את תחושות הבגידה, ההשפלה והצער, שהיא לא יכולה לעמוד בהן. חוויית ההתמוטטות והכאוס של הינקות משתחזרת, וכאז גם היום, אין לאמרנס הכלים לתקן ולארגן את הפְנים החבול ואין לה למי לפנות ועל מי להישען, כי הדלת נפרצה והטראומה הציפה. מגדה, באופן ציני, מקבלת פרס על ספר שכתבה, המבוסס על חומרים מחייה של אמרנס.

סיכום

לאורך חייה ניסתה אמרנס לשמור על החלקים הכאוטיים שלה מאחורי הדלת, תוך כדי שימוש בפיצול ובדיסוציאציה. טראומות הילדות שחוותה מינקות השאירו אותה עם תבנית היקשרות לא מאורגנת ועם חורים בנפש שרחשו ביחסיה הבין-אישיים לאורך חייה. תפקידה כמצילה (אחד מתפקידי משולש הפחד) מרמז על עברה הטראומתי. ניסיונותיה לתקן את תחושות הריק והכאוס על ידי פתיחת הפְנים המצולק שלה לחוויית חיים מרפאה של קשר אימהי – כרוכה בסכנה. אמרנס קורסת ומתמוטטת מכישלון הניסיון לאחות ולמלא את חורי הנפש; הדלת נפרצת ואתה ההגנות הדיסוציאטיביות. החיים בצל טראומת הינקות מתרחשים במקביל לחיים מציאותיים, וקיימת ביניהם סכנת התנגשות מתמדת. תיאוריית ההיקשרות ותבנית ההיקשרות הלא מאורגנת מספקים כלים להבנת המשמעות של יחסי האימה והנחמה המאפיינים את אמרנס ואחרים שחוו טראומות ילדות מצמיתות.

 

 

מקורות

גרין, א' (2012). האם המתה. (א' רוזן (מתרגמת)). תל אביב: תולעת ספרים (נדפס במקור בשנת 1983).

 Bromberg, P.M. (1998). Standing in the spaces: Essays on Clinical Process, Trauma, and Dissociation. New Jersey: Analytic Press.

LeDoux, J.E. (1999). Psychoanalytic theory: Clues from the brain [Commentary on “Emotions as viewed by psychoanalysis and neuroscience: An exercise in consilience” by Jaak Panksepp]. Neuropsychoanalysis, 1, 44-49.

Lyons-Ruth, K., & Jacobvitz, D. (2008). Attachment disorganization: Genetic factors, parenting contexts, and developmental transformation from infancy to adulthood. In J. Cassidy & P.R. Shaver (Eds.). Handbook of Attachment: Theory, Research and Clinical Applications (2nd edition). (pp. 666-697). NY: Guilford Press.

van der Kolk, B. (1996). The body keeps the score: Approaches to the psychobiology of posttraumatic stress disorder. In B. van der Kolk, A.C. McFarlane & L. Weisaeth (Eds.). Traumatic Stress: The Effects of Overwhelming Experience on the Mind, Body and Society (pp. 214-241). New York: Guilford Press.

 

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

אפלמן ז"ל, א. (. (2013). הסכנה שבפתיחת הדלת: מסע בעקבות טראומה מוקדמת בראי תיאוריית ההיקשרות. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 21/11/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3033

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

dvora ashkenazidvora ashkenazi20/10/2013

לפתוח דלתות. תודה גדולה על המאמר המרתק והמעשיר,
קראתי ומיד חיפשתי את הסרט וצפיתי
סרט מטלטל
אחפש את הספר .

פתיחת דלת מעוררת חששות,
חשש ממה שיצא החוצה
וחשש ממה /מי שעשוי/ עלול להיכנס.

תודה

קרן קרןקרן קרן20/10/2013

חזק.מטלטל. נוגע וכואב כואב כואב. שחף רם - הסכנה וההזדמנות שבפתיחת הדלת - כמה נכון . רק מלקרוא מאמר שכזה פתח לי דלת והעיף אותי חזק . מצד שני אני תוהה עד כמה הצלקות היו נשארות עמוקות יותר אם הדלת היתה נשארת תמיד סגורה . לוידעת....
מאמר מאלף.וצורב.

שחף רם- און בלטשטייןשחף רם- און בלטשטיין16/10/2013

ורק להוסיף אולי לכותרת- הסכנה וההזדמנות, שבפתיחת הדלת..

שחף רם- און בלטשטייןשחף רם- און בלטשטיין16/10/2013

תודה על מאמר מרתק וקולח.. נהניתי מניתוח הספר/ סרט, תודה על חשיפתו- נכנס לרשימת הקריאה שלי.
לאורך הקריאה חשבתי פעמים רבות על ספרה של אליס מילר "הדרמה של הילד המחונן", ועל האור הנוסף ששופך על הדינמיקה הקישרית בה ומתוכה מתנהלת אמרנס.