לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
המפגש עם פגיעותם של המטפלים ושל הפסיכואנליזה: סקירת כנס עם פהמפגש עם פגיעותם של המטפלים ושל הפסיכואנליזה: סקירת כנס עם פ

המפגש עם פגיעותם של המטפלים ושל הפסיכואנליזה: סקירת כנס עם פרופ' לואיס ארון

כתבות שטח | 4/8/2013 | 13,175

להכנת הכנס הייחודי "היחיד והקבוצה במרחב הפגיעוּת המשותף" חברו יחדיו שלושה ארגונים מהקהילה הפסיכואנליטית בארץ ואירחו את הפסיכואנליטיקאי ההתייחסותי הנודע פרופסור לואיס... המשך

 

המפגש עם פגיעותם של המטפלים ושל הפסיכואנליזה:

סקירת כנס עם פרופ' לואיס ארון

מאת שירי רז

 

רשמים מהכנס "היחיד והקבוצה במרחב הפגיעוּת המשותף" בהשתתפות פרופ' לואיס ארון, שנערך בתל אביב ב-4-5.7.13. הכנס אורגן בשיתוף פעולה בין המכון הישראלי לאנליזה קבוצתית, בית הספר החדש לפסיכותרפיה, והפורום הישראלי לפסיכואנליזה ופסיכותרפיה התייחסותית.

 

בתחילת חודש יולי, בבית ספר לאמנויות במרכז תל-אביב, נערך כנס ייחודי וחגיגי אשר להכנתו חברו יחדיו שלושה מן הארגונים המובילים בקהילה הפסיכואנליטית בארץ. פרופסור לואיס (לו) ארון, מן הפסיכואנליטיקאים הפוריים, הבולטים והנועזים ביותר בזרם ההתייחסותי, הוזמן כאורח הכבוד וכנושא ההרצאות המרכזיות בכנס (שנערך כולו באנגלית).

היו אלו יומיים אינטנסיביים ומטלטלים של מעברים, די חדים יש לומר, בין הרצאות פרונטליות מרתקות וגדושות, תיאורי מקרה עמוקים, דיונים רבי אושיות ואישים ומפגשים חווייתיים בקבוצות. מעברים אלו נועדו לשרת את המטרות הרבות אשר הציבו לעצמם מארגני הכנס: לטעום מן הרעיונות המרתקים אשר בספרו החדש של ארון A Psychotherapy for the people: Towards a progressive Psychoanalysis, לחגוג את הוצאת התרגום העברי לספרו החשוב של ארון A Meeting of Minds: Mutuality in Psychoanalysis משנת 1996 (או "המפגש", כפי שתורגם כעת בהוצאת עם עובד), לאחוז בשני קצוות החבל של האנליזה האישית והאנליזה הקבוצתית, להמשיג שוב, לאו דווקא מחדש, את מושג 'השלישי הפסיכואנליטי' ולהתעמק באופן העמוק, החווייתי והסובייקטיבי ביותר במושג הפגיעוּת.

בשמלה לבנה וחגיגית פתחה את הכנס ד"ר פנינה רפפורט. רפפורט הציגה בדבריה את רעיונותיו של זיגפריד היינריך פוקס, אבי האנליזה הקבוצתית, נוירולוג ופסיכואנליטיקאי אשר הושפע עמוקות מפרויד, אך ראה את היחיד ואת האינטרה-פסיכי כנתון תמיד בתוך הקשר חברתי. מתוך תפיסה זו הגה פוקס את רעיון האנליזה הקבוצתית, כאנליזה המבקשת להיעזר לשם ריפוי בו-זמנית בשני ממדי הקיום של הסובייקט – הנפשי והחברתי.


- פרסומת -

רפפורט ציטטה בדבריה את ד"ר ארל הופר, וטענה כי באותה מידה שהיחיד והקבוצה הם שני צדדים לאותה מטבע, כך גם אנליזה פרטנית ואנליזה קבוצתית הינם שני צדדים משלימים, וכי אין אנו עוצרים מהיות פסיכואנליטיקאים פרטניים גם כשאנו מנחים אנליזה קבוצתית, ואיננו חדלים מהיותנו פסיכואנליטיקאים קבוצתיים כאשר אנו מטפלים באופן פרטני.

אחריה פנתה אל הקהל ד"ר שרון זיו-ביימן, ודיברה בהתרגשות על חגיגת תרגום הספר של ארון, ספר המהווה אחד מן הטקסטים הפסיכואנליטיים החשובים והמשפיעים ביותר על החשיבה הפסיכואנליטית כיום. זיו-ביימן תיארה את אתגרי הכנס כפי שהיא תופסת אותם: לבחון את האופן בו הכלים המקצועיים והאישיותיים שלנו משמשים כשריון מפני הפגיעוּת שלנו, וכיצד הם יכולים לשמש דווקא ככלים לקבלה ונתינה הדדית, כמפתחות לכניסה למרחב לא ידוע של פגיעוּת. את דבריה סיימה זיו-ביימן בהערה ספק חשש, כי המפגש עם הפגיעוּת שלנו אינו בהכרח נעים ושעלינו להיות ערים לכך.

אחרון המברכים היה ד"ר עופר מאורר, אשר ניגש אל המיקרופון ושאל: "מה זה אומר להרשות לעצמנו להיכנס למרחב פגיעוּת הדדי?". מאורר שיתף את הקהל בהרהוריו ותהה בקול האם באנו היום אולי כדי לגלות משהו שלא ידענו קודם, או אולי להבין בדרך חדשה דברים שידענו כבר, אולי להכניס מישהו חדש לחיינו, להבנתנו. בדומה לזיו-ביימן, גם מאורר ציין בפני הקהל כי לכניסה למרחב הפגיעוּת ההדדי, מכל סיבה שלא תהיה, מצטרפים באופן טבעי חששות ופחדים.

אחרי שסיימו לברך, ניגש אל המיקרופון בצעד בוטח, עשיר בניסיון וידע, פרופסור לו ארון. ארון פותח את דבריו בעברית עם מבטא ניו-יורקי כבד ו'שובר דיסטנס עם הקהל' כבר מן הדקה הראשונה. הסלנג הצבאי בו בחרתי לתיאור אינו מקרי, שכן תמת הבינאריות של הצבאי והאזרחי – והניסיון לפרק אותה – יופיעו בפנים רבות לאורך הכנס. אינו מקרי הוא גם ניסיונו של ארון לפרק מלכתחילה מבני סמכות והיררכיה מקובלים בין מרצה רב-מעלה וקהל מאזינים.

בהרצאתו, אשר כותרתה 'מפלצות, רוחות והבלתי מוחלט', ביקש ארון להציג נקודות מרכזיות מספרו החדש עליו עבד במשך שמונה שנים, בתחילה לבד ובשלוש השנים האחרונות עם קארן סטאר. וכך הוא מספר: לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה, פרויד נמצא ברגע של אופטימיות, אולי הגבוהה ביותר בימיו, כיון שהצליח להגיע לכדי פגישה עם צמרת הרפואה הצבאית באוסטריה, שבאמצעות הסיכומים שיושגו בה הוא עתיד – כך הוא מקווה לשכנע את שותפיו לפגישה – להעניק טיפול פסיכואנליטי לכל נזקק בסבסוד הממשלה. ארון מצטט מטבעות לשון פיוטיים כמעט, אשר וודאי משקפים את הלך רוחו המרומם של פרויד אז, ביניהם: "To alloy the pure gold of psychoanalysis…", ו-"This psychotherapy for the people", אשר הפך כמחווה וכהשראה לשם ספרו החדש. טענתו של ארון כי רוממות רוחו של פרויד לקראת פגישה זו נובעת מן החשיבות הסימבולית שהיתה לפגישה זו עבור פרויד ועבור הפסיכואנליזה, כמפגש בין רופא יהודי אשר אינו שייך לצבא ולממשל, אל מול כל אותם גנרלים ופסיכיאטריים נוצרים הקשורים עבותות לממשל. מפגש בין המדוכא, המודר, לשולט. חשיבות סימבולית זו משקפת את הבינאריות שבין פגיעוּת לאי-פגיעוּת, המהווה בינאריות מרכזית בפסיכואנליזה לדידו של ארון.

ארון מתאר כיצד הכרה בפגיעוּת כמושג וכחוויה וההתמודדות איתה עומדות במרכז קונפליקט חשוב בפסיכואנליזה. מצד אחד, הכרה בפגיעוּת כחוויה לגיטימית מהווה את הבסיס לשינוי, לריפוי, לפתיחות ולאתיקה של המטפל; אך מן הצד השני, הפגיעוּת מודחקת, מוכחשת ומוצמדת לתכונות אינהרנטיות אשר פרויד דיכא או השליכן על הפתולוגי, ביניהן היהדות, ההומוסקסואליות, הפן הנשי והפרימיטיביות.

הסיבה לפיצולים הדיסוציאטיביים הללו בפסיכואנליזה לדעתו של ארון, היא היות הפסיכואנליזה תיאוריה אשר צמחה והתרוממה מתוך טראומות בהיסטוריה. הפסיכואנליזה מעצם היותה היא תולדה של פגיעוּת. פגיעוּת אשר הודחקה ועברה דיסוציאציה מתוך הפסיכואנליזה. ארון מחפש ומוצא את הדיסוציאציה הזו, את הפיצולים של הפסיכואנליזה גם בהמשגותיה התיאורטיות וגם במערכת יחסי מטפל ומטופל, כמערכת יחסים סאדו-מזוכיסטית.

הפתרון, או המוצא מבינאריות זו, לדידו של ארון, הוא בחיפוש אחר צורות מסוימות של שלישי. רק תפיסות שלישוניות יוכלו לדעתו לשחרר אותנו מהדיכוטומיות ומהפיצולים.


- פרסומת -

בנג'מין, התיאורטיקנית הבאה אשר מציג ארון, הושפעה גם היא בין היתר מדרידה (לצד ההשפעה של הגל עליה). ארון מציין כיצד היא מתארת את הצורך של הפסיכואנליזה להיחלץ מהפיצולים של השולט והמדוכא, של האדון והעבד, להיות ערים ללוגוס הכפוי של הפסיכואנליזה, ולשאוף לשלישי בדמות שוויון בין השולט למדוכא ובין הגברי לנשי. בנג'מין (2004) במושג "השלישי" שלה מחפשת דרך לפרק את הלוגוס הזה. כך גם השלישי של ארון: שלישי דה-קונסטרוקטיבי, המאפשר את היחלצותה של הפסיכואנליזה מן הבינאריות המרדדת אותה והמאפיינת אותה בכל מובן ובכל ממד – גברי-נשי, מודע-לא מודע, שחור-לבן, גוף-נפש, פסיכואנליזה ופסיכותרפיה.

ארון טוען שכאשר אנו מבינים כיצד הבינאריות הזו מרדדת את הפסיכואנליזה, נוכל להתחייב לחיפוש אחר השלישי. לדידו יש להבין שדה-קונסטרוקציה של הבינאריות אינה מבטלת את הניגודים הללו. הם קיימים, אך הפסיכואנליזה אינה חייבת להגדיר ולהמשיג עצמה על-ידי ניגודים.

לא קל לתפוס את המשמעות של השלישי אשר מציע ארון, וקשה אף יותר לחוות אותו. קשה לא לקטלג מידית את הידע החווייתי שלנו עם האחר, במפגש עם מטופל, או במפגש עם קבוצה. קשה לשהות מבלי לתת מובן ידוע מראש. השהות במצב הזה היא למעשה המרחב המשותף של הפגיעוּת האנושית, מרחב בו אנו נתונים לשינוי ויכולים לשנות, המקום בו אנו פוגשים את האחר כסובייקט והוא פוגש גם אותנו ככאלו. מפגש זה מהדהד את מפגש האמת עם האחר, האני-אתה, להבדיל מן האני-לז, כפי שמתאר אותו בובר, (1965, 1973), פילוסוף נוסף אשר השפיע על חשיבתו של ארון.

בכדי לעודד את הקהל להתמודד עם הקושי מצטט ארון את הסוציולוג פיליפ רייף, ומעודדנו לשאוף להיות מסוגלים להתמודד עם עמימות או אי-וודאות, הבלתי מוחלט. פרויד עצמו, לדעתו של ארון, מהווה דוגמא לבלתי המוחלט הזה – יהודי, אך שאינו דבק ביהדותו, רופא, אך לא במעמד הרופאים הנוצרים בתקופתו, סטרייט, אך עם נטיות הומוסקסואליות. ארון מזכיר את הפילוסופית הקווירית גודית' באטלר אשר מאמינה כי האתיקה שלנו כמטפלים בסיסה במרחב של מפגש אותנטי ופתוח עם האחר – מה שארון מכנה מרחב הפגיעוּת המשותף.

אנליטיקאית התייחסותית חשובה נוספת אשר מזכיר ארון היא דונה אורנג', אשר רעיונותיה (המוצגים באופן נהיר ומרתק בספרה; Orange, 2010), כמו רעיונותיו, מושפעים גם מן התפיסה ההרמנויטית של גדאמר וגם של לוינס. טענתו של גדאמר היא כי אדם אינו יכול להתעלות מעל תפיסותיו המוקדמות, המסורת בשפתו, ועל כן השאיפה להבנת האמת תהיה תמיד בתהליך של מיזוג אופקים בין הידוע ללא ידוע, בין המוכר לחדש ולזר. תהליך זה מחייב אותנו לשאוף תמיד להיות בדיאלוג מעגלי עם הנחותינו המוקדמות. חוויה כזו מתאפשרת רק במפגש עם האחר, כלומר במרחב האינטרסובייקטיבי. "הבנה עצמית תמיד מופיעה על ידי הבנה של משהו נוסף/אחר (other) לעצמי" (Gadamar, 2004, p.84). בהמשך לרעיונותיו של גדאמר, טוענת אורנג', איננו רק מחויבים להיות עדים לסבלו של האחר, אלא שעלינו לשים עצמנו בסיכון להיות מושפעים על ידי האחר, לשנות את עצמנו על ידי האחר. השפעתו של לוינס (1995), כהוגה אשר במרכז משנתו מצויה האחרות והמחויבות המוסרית של האדם אל האחר ואל סבלו, ניכרת כמובן בכתביה של אורנג' וגם ברעיונותיו של ארון.

ארון מזכיר את שורשי תפיסתו של לוינס – חוויותיו הסובייקטיביות בשואה – ומניח בכך את הקרקע עליה הוא בונה את אחת הטענות המרכזיות בספרו ובהרצאה המרכזית של היום השני בכנס. טענתו היא כי הפסיכואנליזה שורשיה בטראומות בהיסטוריה, וכי השואה מהווה טראומה מרכזית ונקודת מפנה משמעותית בהתפתחותה. הוא מסכם בציטוט ממשנה אבות ג א: "דע מאין באת ולאן אתה הולך", וקורא לפסיכואנליזה ולפסיכואנליטיקאים להכרה בפגיעוּת שלנו ולפריצה של כל בינאריות. ארון מבקש, כמעט דורש, ממטפלים להיחלץ מן התפיסה האוטונומית, ולהיכנס אל המרחב ההדדי של הפגיעוּת עם המטופל. להימנע מיחסים של שולט ונשלט, של בעל הסמכות, והנתון למרות ולמצוא יחד מרחב שלישי מחזיק.

ארון מבקש להבחין בין השלישי אליו הוא מתכוון, לבין השלישי המשותף אשר אל מולו יכולים המטפל והמטופל לעמוד יחד במשנתה של בנג'מין (במה שמעלה לדעתו ניחוח תיאולוגי של מהות טרנסצנדנטית, שמעבר, השאוב מכתביו של הגל). הוא טוען ליצירת המרחב השלישי בתוך הקֶשר ולא מחוצה לו.

ארון מסיים באזכור שניים מעמודי התווך של הפסיכואנליזה ההתייחסותית – מיטשל ופרנצי. מיטשל, אשר נחשב למייסד הגישה וחברו הקרוב של ארון, הוא בין ההשפעות המשמעותיות ביותר על הטענות שהוא מציג, כך הוא מספר. ב-1991 כתב מיטשל כי אנו תקועים בין שני עולמות, בבינאריות מסוימת של פגיע ולא פגיע, של מדוכא ושולט, וכי הדרך היחידה להיחלץ מכך היא במציאת השלישי. ארון מבקש לכבד את זכרו של מיטשל ולהמשיך את העבודה סביב רעיונותיו אלו. הוא מתוודה בפני הקהל כי בראשו הוא מנהל דיאלוגים יומיומיים עם מיטשל, אשר ביום מן הימים, כך הוא מאמין, יבשילו לספר.


- פרסומת -

פרנצי, אשר לא הוכר כמוביל דעה בקהילה הפסיכואנליטית בימיו, בלשון המעטה, הפך בשנים האחרונות לאחד מן האנליטיקאים המשפיעים ביותר על הפסיכואנליזה ההתייחסותית ובפרט על ארון (העומד בראש מרכז פרנצי באוניברסיטת ניו-סקול בניו יורק). ארון מצטט טקסטים מתוך יומנו של פרנצי, וטוען כי מרחב הפגיעוּת ההדדי הוא מרחב בו המטפל מזיל דמעה בכאב אמיתי על כאבו של המטופל, ואינו מסתיר זאת מן המטופל. מרחב זה מתאפשר רק כאשר האנליטיקאי והמטופל יחד מוותרים על כל כפייה ועל כל סמכותיות "ועושים רושם של שני ילדים שווים באימתם, המשווים את חוויותיהם, ובשל גורלם המשותף מבינים זה את זה באופן מוחלט ובאופן אינסטינקטיבי מנסים לנחם זה את זה" (Fernczi, 1995, p.56).

לפני סיום מתייחס ארון להמשגה הבינארית שהוא יוצר בניסיון להיחלץ מהבינאריות שבפסיכואנליזה, במובן של תפיסה בינארית אל מול תפיסה אי-בינארית. הוא מכיר בחולשה זו של התיאוריה אותה הוא מציג, ומבקש מאתנו גם כאן לתור אחר נקודת המבט של השלישי.

לסיכום מבקש ארון לטעון כי הפגיעוּת של הפסיכואנליזה אינה הופכת אותה לחלשה, או למדוכאת. השהות במרחב הפגיעוּת המשותף עם האחר הוא ברית של כאב בין מטפל ומטופל, אשר בעזרתה ובזכותה הם יכולים להיפגש באמת ולסייע זה לזה לצמוח הדדית מתוך המפגש. על מנת להגיע למקום גבוה יותר מבחינה תרבותית ובין-אישית, על הפסיכואנליזה להכיר בפגיעוּתה, להכיר באחר באמת ולראות את עצמה ואותו מחוץ לעדשות בינאריות מפצלות. בכך תוכל להפוך הפסיכואנליזה להיות פסיכואנליזה עבור אנשים כאנשים, ולהיעשות למתקדמת יותר, כמו השאיפה שמביע ארון בכותרת המשנה של ספרו החדש – "Towards a progressive Psychoanalysis".

אחרי מחיאות הכפיים הנלהבות מן הקהל המרותק והפסקה קצרה, נפתח דיון בהנחייתו של גארי דיימונד, בו שוחחו על הרצאתו של פרופ' ארון ד"ר חנה אולמן, ד"ר גילה עופר וד"ר עופר מאורר.

לדברי אולמן, יחסו של ארון לפסיכואנליזה הוא כאל מטופל הנמצא על הכורסא הפסיכואנליטית. לדעתה זהו ניסיון לרפא את הפסיכואנליזה על ידי התעלות מעל הבינאריות שבה, אל עמדה של שלישי. אולמן מבקשת להתייחס לרלבנטיות של רעיונותיו של ארון לפסיכואנליזה בישראל. הפסיכואנליזה בישראל כרוכה בפוליטיקה של ישראל, ובהגדרה החדשה שמדינת ישראל ניסתה להקנות לַיהודי. הבינאריות שאולמן מתייחסת אליה היא של תהליך התפתחות, לידה מחודשת של "היהודי החדש" המובחן מן "היהודי הישן". לדבריה, מושג הפגיעוּת כמושג בינארי אינו רק רע, אלא במובנים מסוימים – למשל ביחס לתפיסה הציונית של היהודי הגלותי כהולך "כצאן לטבח", ולניסיון להוליד את היהודי הגיבור החדש כדי לאפשר את הקמתה ויצירתה של מדינת ישראל – ניתן לומר שהוא אף הכרחי. בשל כך, מתריעה אולמן, הפגיעוּת אינה יכולה להיקלט בחברה הישראלית הפסיכואנליטית כה בקלות.

אולמן מצטטת את מיטשל וטוענת כי כשם שהמטופל מגיע לטיפול בתקווה לשינוי קיצוני בד בבד עם פחד משינוי, כך גם הפסיכואנליזה נאבקת ברצון לשינוי אל מול החרדה מאותו השינוי. היא מסיימת את דבריה בשאלה העולה מדבריה – כיצד נוכל לשמר את החלקים החיוניים של הבינאריות, ויחד עם זאת להתעלות מעליהם? כיצד תוכל הפסיכואנליזה להשתנות מבלי לשפוך את התינוק יחד עם מי האמבטיה?

ד"ר גילה עופר אשר עולה אחריה מתייחסת לפרובוקטיביות שבדבריו של ארון. היא אומרת כי בדבריו טוען ארון שהבינאריות שמקורה בתרבות מצויה בתוך הפסיכואנליזה ושלובה בה. הוא נותן לנו אינספור דוגמאות לכך, וטוען כי בינאריות כרוכה תמיד בהיררכיות. בכדי להיחלץ מהיררכיות בינארית זו ארון מציג מגוון רחב של אפשרויות אשר כעת הוא מכנה 'לא מוגדרות'. האפשרויות הלא-מוגדרות הן השלישי לתפיסתו. מכאן מבקשת עופר לראות את הפסיכואנליזה האינדיבידואלית והפסיכואנליזה הקבוצתית לא באופן בינארי, אלא כשתי מודולציות שונות של פסיכואנליזה – מודולציות אשר אינן מנוגדות, אינן היררכיות, אלא שוות ערך וצועדות זו לצד זו. המטאפורה בה עפר עושה שימוש היא של מנגינה פרטית אל מול נגינה של תזמורת.

הבא לדבר הוא ד"ר עופר מאורר, אשר פותח בסיפור אישי מילדותו בו בתום לב אכל חומוס מצלחת של ילד אחר ונפגש בגערה. בכך מבקש להדגים מאורר כיצד כניסה למרחב משותף היא כניסה אשר אנו עשויים לטעות בה בתחושת הביטחון, והיא עלולה דווקא לגלות מרחב אשר אינו כה בטוח בהכרח. הוא ממשיך בסיפור אישי נוסף, אודות יציאתו מן הארון כשהיה בן 20. גם אז, בדומה לחוויית ילדותו, בחר לצאת מן המרחב האישי אל המרחב המשותף, מבלי שמידת הביטחון שלו בו הייתה ודאית. אי וודאות זו היא חוויה של פגיעוּת.


- פרסומת -

מכאן עובר מאורר לדבר על הבינאריות, שהוא רואה כמרכזית בעולם הטיפול. לטענתו, הבינאריות הבעייתית אינה בין פסיכואנליזה לפסיכותרפיה כפי שטוען ארון, אלא בין פסיכואנליזה ופסיכותרפיה בצד אחד, ופסיכולוגיה קוגניטיבית-התנהגותית מן הצד השני. מאורר מתאר בינאריות של מאבק חריף, מדמם כמעט. מאורר מציע היחלצות מהבינאריות הזו, בדמות תיאוריות חדשות אשר משלבות את שני הצדדים, ואשר מתייחסות אליהם כאל חלקים משלימים, ולא כאל חלקים מתחרים. מאורר טוען כי פסיכואנליטיקאים רבים עושים שימוש בכלים קוגניטיביים-התנהגותיים, אך אינם מודים בכך בפומבי. לטענתו עלינו לחדול מ'עבודה בארון', והוא קורא לדון בפומבי, יחד עם עמיתים ומדריכים, באפשרויות של שלישי, של שילוב כלים ושל אינטגרציה.

בתום החלק הזה מזמינים אותנו המארגנים להיכנס אל המרחב הציבורי בקבוצות קטנות יחסית. תחושת הציפייה המלווה בחשש מן הכניסה למרחב הציבורי אודותיה דיברו זיו-ביימן ומאורר בתחילת הכנס, מומחשת לכולם, אני מאמינה.

בשל הכבוד לפרטיותם של המשתתפים בקבוצה בה נכחתי אני, אתמצת מאוד את הדברים ואציגם באופן כללי. הנושאים אשר הועלו באופן רב עוצמה בקבוצה היו החשש לדבר, אל מול החשש להיות נעלם ולהישאר נאלם. הקושי להבין מהו השלישי אודותיו מדבר ארון וכיצד ניתן בכלל למצוא אותו. הבינאריות של הפגיעוּת אל מול תוקפנות. עד כמה תחושת הפגיעוּת משמשת לנו כאמתלה להיות תוקפנים. האזכור הפוליטי-מדיני ומערכת היחסים בין מדינת ישראל לרשות הפלסטינית הכמעט מתבקש עולה גם. אם לצטט מהזיכרון משפט חשוב ומעורר מחשבה שאמר אחד המשתתפים: "החומוס במרחב הציבורי אותו אנו לוקחים, אינו של מרדכי, אלא של מוסא".

החלק הבא בכנס היה של שני תיאורי מקרה והתדיינות. הראשון הוצג על ידי ד"ר לוסיאן לאור, והיה מקרה של אנליזה אינדיבידואלית, והשני הוצג על ידי ד"ר אורי לוין, והיה מקרה של אנליזה קבוצתית. שני התיאורים היו מרתקים, עמוקים וכנים באופן מעורר השראה. שניהם הציגו באופן רפלקטיבי, חותר להבנה ופתוח, את המחשבות והרגשות הכמוסים שלהם בעבודתם כמטפלים אל מול המטופל והקבוצה.

לאור, אשר הדגים מחול אנאקטמנט וירטואוזי למדי, מסיים את תיאור המקרה בשאלה עצמית שהופנתה גם למתדיינים – כיצד מתאפשר השלישי באנאקטמנט המשותף והמשלים של המטפל והמטופל. לוין ממקד את תיאורו במסר אותו הוא מבקש להעביר, והוא כי חשיבות האנליזה הקבוצתית היא בהבנה כי זו מודולציה של תרפיה דמוקרטית, אינטרסובייקטיבית בהגדרתה. לוין מבקש להרחיב את מושג "היכל המראות" של פוקס, המתאר את התנסויותיו של היחיד במרחב הקבוצתי, כקרקע לעידוד צמיחה של משתתפיה וגם של המנחה.

ראשונת המגיבים לתיאורי המקרה היתה ד"ר רינה לזר. לזר מתחילה את דבריה בסקירה היסטורית קצרה של ההמשגות השונות למושג הפגיעוּת בפסיכואנליזה, הכוללת את ביון, קליין, וויניקוט ובנג'מין, ומבקשת מתוך המשגות אלו לחדד את ממד השלישי הפנטזמטי. השלישי הפנטזמטי הוא הדמיון נטול הגבולות, הוא האינטימיות הנוצרת בקשר ומאפשרת ביטחון, הוא המרחב המאפשר משחק ומעבר מדיאלוג בין אישי לדיאלוג אינטרה-פסיכי. לזר קוראת את תיאורי המקרה כמקרים בהם המרחב הפנטזמטי היה מצומצם והפך בתהליך הטיפולי לנרחב יותר, הן עבור המופלים והן עבור המטפלים.

אחריה מגיב פרופסור אשכול רפאלי. רפאלי מתחיל את דבריו בטענה כי עבודתו של ארון מצביעה אל מהפכה, שעוד לא ברור מה היקפה ומה מטרתה. הוא מאמין כי המהפכה מתבטאת בכך שמטפלים נכנסים כעת אל המרחב של מטופלים בתנאים של האחרונים, ולא בתנאים שהכתיבו הם עצמם. בכך מסמן רפאלי את האחריות של המטפל במרחב ההדדי הזה כלפי המטופל. הבינאריות שרפאלי מבקש להתייחס אליה היא בין השאלה האמיתית, החותרת להבנה של המטפל את מה שהמטופל באמת זקוק לו ומבקש – לבין הראייה והניסוח שלנו את מה המטופל צריך. עלינו לשים לב להבדל, הוא טוען, ואם נשים לב לכך נגלה כי שתי השאלות יכולות להתקיים זו לצד זו.

המתדיינת הבאה, מרים ברגר, מזכירה כי לטענתו של פוקס, פסיכואנליזה קבוצתית כוחה בהחזרת הקונפליקט הפנימי, האינטרה-פסיכי, חזרה אל המקום הטבעי שלו: ההקשר האינטרסובייקטיבי, ההקשר החברתי. בהמשך לרעיון הזה, ובניחוח קוהוטיאני, מבקשת ברגר להציע התבוננות בכשלים האמפתיים אשר זוהו ותוארו על ידי שני המטפלים בתיאורי המקרה שלהם, כאל דרך המלך אל העבודה עם הקונפליקטים האינטרה-פסיכיים בצורתם הבין-אישית. ברגר מוסיפה כי שני תיאורי מקרה עוסקים בהדדיות, בהכרה הדדית, בקבלה ובדחייה של המטפל את המטופל ושל המטופל את המטפל, ומכאן שהכשלים האמפתיים של המטפלים אינם רק דרך המלך לעבודה על קונפליקטים אינטרה-פסיכיים של המטופלים, אלא גם של המטפלים.

אחרון המתדיינים הוא פרופסור ארון, אשר ראשית משבח את המטפלים אשר הציגו את תיאורי המקרה על כנותם ויכולותיהם הרפלקטיביות, אז פונה לטענתו על הבינאריות של הפסיכואנליזה והפסיכותרפיה. ארון מתנגח בטענה כי פסיכותרפיה שונה מפסיכואנליזה. אלה הן שטויות, לדעתו, כיוון שכולם צומחים מאותה קרקע והבעיות והאתגרים הם משותפים וזהים. כולנו 'מרפאים בדיבור', בין אם באופן פרטני, בין אם בזוגות, במשפחות או בקבוצות.


- פרסומת -

בהמשך הוא מבקש להתייחס לדבריו של רפאלי ולפתח את ההבחנה שלו בין הפגיעוּת של מטפלים לפגיעוּת של מטופלים במובן של האחריות. טענתו החשובה, כפי שטען במאמריו בעבר, היא כי מערכת היחסים שבין מטפל ומטופל היא מערכת יחסים הדדית, אך שאינה סימטרית. המטפל הוא אשר אחראי לביטחון בטיפול. בלי ביטחון אין אפשרות לחשוף פגיעוּת. דבריו ישירים וחריפים. זה לא מוסרי ולא אתי לשכוח את מידת האחריות של המטפל, יחד עם ההדדיות וההכרה בו כסובייקט. בלי הא-סימטריה אין ביטחון. זה אינו מודל פטריארכלי כפי שהציעה הפסיכואנליזה הקלאסית, אלא מודל הדדי, אך שאינו סימטרי.

לבסוף ארון מבקש לתת יותר מקום לאנמנזה של המטופלים ושל המטפלים במקביל. להבין את הטעם להתייחסות לאירועי ילדותם ולרקע המשפחתי שלהם. הוא טוען כי יחד עם ההתמקדות של הגישה ההתייחסותית ב'כאן ועכשיו', עלינו לזכור כי להיסטוריה האישית והחברתית השפעה ישירה על ההווה – גם של המטופלים וגם שלנו כמטפלים. ארון מדגים כיצד ההיסטוריה האישית שלו, הלא מודע, חוויות הילדות והפגיעוּת שלו, השפיעו על הקשב שלו לתיאור המקרה של ד"ר לאור. לאור, כאיש צבא המטפל במטופל שאף הוא איש צבא, הדהד אצל ארון זיכרונות הקשורים באביו, שהיה איש צבא גם הוא; הדהוד זה יצר בו תבניות קשב לעיבוד פרטי תיאור המקרה של מערכת יחסים של אב ובן, ממדים של גודל (גדול מול קטן), וביטויים של כבוד וסמכות.

מכאן מציע ארון להכניס את הפגיעוּת כאובייקט להתייחסות בתוך השיח הטיפולי עם המטופל. להודות בתחושות של פגיעוּת ולשקף למטופל את אופן עבודתו עם פגיעוּת זו, גם במקרים של כשלים אמפתיים. באופן זה אנו מיישמים דברים אשר כתב פרנצי ב-1932, במאמרו 'בלבול השפות בין הילד והמבוגר'. פרנצי סבר שמטופליו רואים דברים רבים ומשמעותיים ביחס אליו, והאמין שהתעלמות ממידע זה תהווה שחזור טראומה מרכזית מילדותם, בה ההורים מכחישים היבטים מטרידים שילדיהם רואים ביחס למה שמתרחש להם וסביבם. ארון, בהמשך לפרנצי, מציע לנו כמטפלים לתמלל את חוויית הפגיעוּת אל מול המטופל ובכך לתקף את תחושותיו. תיקוף זה מקנה ביטחון למטופל לחשוף ולגלות גם את הפגיעוּת שלו ולפתח עוד יותר את מרחב הפגיעוּת ההדדי.

לסיום מבקש ארון להתייחס לפיל הענק באולם – ומעיר הערה חשובה על העמימות של תפיסת ישראל בעולם מבחינת מושג הפגיעוּת ועל הבינאריות של מעמדה כקורבן וכמקרבנת. לטענתו ישנן שאלות רבות העולות באשר למרחב הפגיעוּת של ישראל בהתייחס למצבה הביטחוני ולאפשרות של ישראל ושלנו כמטפלים להיכנס בביטחון אל מרחב פגיעוּת זה. שאלות חשובות אשר נוכחות, נמצאות, וחייבים לתת להן ביטוי לדידו.

באווירה זו הגענו אל מרחב הפגיעוּת בקבוצה הגדולה. ואכן היה זה מרחב של פגיעוּת. בחצר בית הספר בו נערך הכנס חיכתה לנו סוכה לבנה גדולה ובתוכה מעגלים קונצנטריים של כיסאות אחד בתוך השני. במבט ראשון נראה המרחב מאוד מזמין, מאוד עוטף, אולם המציאות התל-אביבית הקיצית החמה, מגבלות טכניות וכמובן הקושי להיכנס למרחב של פגיעוּת קבוצתי ביום כה אינטנסיבי ודינאמי (תרתי-משמע), הפכו את המרחב ללא קל לשהייה. היה חם מאוד, כולנו ישבנו בגובה ראשים זהה, כך שלא יכולנו לראות את הפנים של הדוברים, אשר קולותיהם נשמעו מתוך הרמקולים שבצדדים מבלי שנוכל לגלות על פי חוש השמיעה מהיכן הם מגיעים ומיהו הדובר, הקבוצה העוטפת הפכה להיות faceless crowd.

פרקטיקת הקבוצה הגדולה היא פרקטיקה נפוצה משנות ה-70 בכנסים של החברה לאנליזה קבוצתית (GAS), ולישראל עשתה עלייה לפני כעשור. מטרת הקבוצה כפי שמתאר ויינברג (2002) אינה טיפולית, ותחת זאת היא מיועדת לחקירת כוחות מודעים ולא מודעים המניעים תהליכים חברתיים, ארגוניים ומערכתיים. הקבוצה הגדולה, מעצם היותה, מעוררת תוך זמן קצר תחושות חרדה ורגרסיה אל מקומות ראשוניים מאוד. המשתתף בקבוצה הגדולה חווה על בשרו קונפליקטים של זהות מגדרית, פוליטית וחברתית, של שייכות, של חוסר אונים ושל בדידות. תחושת ההישג האישית מצטמצמת ליכולת לדבר. הציפייה לתגובה אינה מתממשת תכופות. התסכול מן המעבר מתחושת הקרבה ואינטימיות של הקבוצה הקטנה, לתחושה ההפוכה אשר ויינברג מכנה 'בורג במכונה' של הקבוצה הגדולה, הינו רב. תסכול זה, בצרוף רמות גבוהות של חרדה, מביאים לתגובות אגרסיביות גולמיות ולביטויים פרובוקטיביים. דוגמא לכך ניתן היה לראות בביטוי אשר טבעה בפשטות אחת המשתתפות באשר לחוסר הבנתה את תועלת הקבוצה הגדולה, והפך להיות שגור בפי רבים מן המשתתפים בכנס, והוא: ."I don’t get it"

בין הנושאים אשר הועלו בקבוצה היה משמעות המקום בו אנו יושבים, בחצר בית ספר כמעלה אסוציאציות של פגיעוּת בילדות ושל פגיעוּת פדופיליות אשר התקיימו במקום הזה בעבר, במרכז תל אביב כייצוג של ביטחון או כאשליה שלו. דוּבר לא מעט, ואולי לא מספיק, על הפגיעוּת במרחב הישראלי-פלסטינאי כמרחב דיאלקטי אשר שני הצדדים הם בו זמנית קורבנות ותוקפנים – ועל המחויבות של הפסיכואנליזה כיום להיענות לאתגר החברתי, לבטא רעיונותיה במרחב הפוליטי ולא לטמון ראשה בחול. קולה של משתתפת אשר הגיעה לכנס מסוריה מייצר מחיאות כפיים רבות. אזכור תאריך הכנס, אשר נקבע ליום עצמאותה של ארצות הברית, מעלה תגובות גם כן.


- פרסומת -

במישור האישי-חווייתי של ה'כאן ועכשיו' הביעו חלק מן המשתתפים קושי במעבר מן הקבוצות הקטנות לקבוצה הגדולה; אחרים דיברו על הקושי שבהתדיינות על מקום כה אישי, מרחב הפגיעוּת שלנו, בשפה האנגלית אשר אינה שפת האם של מרבית המשתתפים. לא מעט הֶקשרים של מיניות, דיכוי ושליטה נשמעו לאורך כל השעה, אשר שיאם היה בהקבלת המיקרופון המקנה את רשות הדיבור, לפאלוס הפטריארכלי השולט.

באופן כללי נראה שהקבוצה העזה להיפגש ולגעת במקום הכה רגיש הזה של הפגיעוּת, אך האווירה היתה לא קלה. היה חם בכל מובן. בתחושתי היה זה המעגל ההתייחסותי הכי סכיזו-פרנואידי שנכחתי בו באופן אישי, אך נדמה כי דווקא החוויה המורכבת המחישה באופן הברור ביותר, עד כמה מורכב לשהות במרחב הפגיעוּת הציבורי, החברתי, וכמה הגנות עלינו להוריד בכדי להעז ולפגוש את האחר באופן כה אותנטי וכה חשוף. עם תרמיל עמוס בידע ובחוויות, ונפש מותשת משהות במרחב הפגיעוּת, הסתיים לו היום הראשון.

היום השני נפתח במושב "פגיעוּת הדדית במרחב הקבוצה", בהנחייתה של עירית קליינר-פז. על הבמה עלתה קבוצה בת שמונה משתתפים, אשר הציגה בסטינג שנקרא fish-bowl במשך 45 דקות דינאמיקה של אנליזה קבוצתית בהנחייתו של ד"ר רובי פרידמן. מטרת ההצגה היתה להראות תהליכים קבוצתיים באנליזה קבוצתית.

לאחר הדינאמיקה עולים לבמה חני בירן ופרופסור ארון להתדיין על מה שהוצג. בירן מדברת על הסימטריה שנוצרה בקבוצה בסדר הישיבה של הנשים לגברים, המהווה מהות אנושית לדידה. הרצון למצוא סימטריה החוצָה הדדיות, זה רצון שאנו מוצאים פעמים רבים אצל מטופלים. זה כמובן לא אפשרי בטיפול להיות עד כדי כך התייחסותיים וגם לא רצוי.(בדומה לניסיונו הכושל של פרנצי בניסוי האנליזה ההדדית). בהמשך לדברים שאמר ארון, גם בירן מבקשת להבחין בין הדדיות לסימטריה. משם ממשיכה בירן ומתארת את העזרה והשיקופים ההדדיים שחברי הקבוצה נתנו זה לזה, ואומרת כי זהו ביטוי מייצג לכוחה של קבוצה. בהסתכלות על התהליך של הקבוצה, משקפת בירן את ההתמודדות של המשתתפים עם קונפליקטים שונים הקשורים לסמכות ומגדר, וטוענת כי רק אנליזה קבוצתית יכולה לאפשר לנו לחוות ממש את הדרמה האינטרה-פסיכית במישור האינטרסובייקטיבי, ולא רק לדבר על זה.

לפני סיום מעלה בירן את מושג "המסך הבלתי נראה" של פוקס. מסך אשר יוצר פיצול בתוך העצמי, או ריחוק, אשר יוצר תחושה של חוסר אותנטיות. בקבוצה, העצמי האותנטי משתקף באחרים ומאפשר לאדם לגלותו דרכם. בירן מסכמת בהתרגשות את האופן בו ב-45 דקות קצרות של דינאמיקה עברה הקבוצה תהליך משמעותי מאוד.

ארון מגיב לקשיי התקשורת הטכניים שהיו בקבוצה בשל הקושי של המשתתפים לשמוע זה את זה ללא מוניטור וכן לעובדה כי השפה בה דיברו אינה שפת האם שלהם. הוא מתייחס לכך במובן של בלבול השפות של פרנצי, כך שחוסר הבנה שלנו את האחר המבין אותנו, עלול ליצור חוסר הבנה שלנו את עצמנו. בסיום דבריו הוא משבח את פרידמן על יכולתו להוביל ולכוון את הקבוצה, כמנצח על תזמורת ומפנה את תשומת ליבנו לכך שבאנגלית המילה conductor מסמנת גם מנצח בתזמורת וגם מנחה קבוצה, ולא בכדי.

ארון מתייחס להערה מהקהל באשר לקונפליקט שבין רצון בהכרה, חשיפה עצמית, בושה ואשמה. לדידו סוגיה זו מקורה ביחס האמביוולנטי שיש לנו כלפי תחושות אלו. אנו רוצים ולא רוצים שיכירו אותנו במקביל. הוא מסביר את בחירתו לשתף את מטופליו ואת הקהל באסוציאציות האישיות שלו, ואומר כי עלינו ללמוד לסמוך על ה-mind שלנו. אם ה-mind לוקח אותנו למקום מסוים, לתחושות, זיכרונות ורגשות מסוימים, יש בכך תועלת, מטרה או כלי. לא תמיד כמובן צריך לתת לזה ביטוי, והכרחי להפעיל שיקול דעת על מידת החשיפה.

החלק הבא בכנס הוקדש להרצאה נוספת של ארון, המהווה את פרק השביעי בספרו החדש: "פסיכואנליזה כניצולת שואה". בפתיחת המושב משוחחת אוסנת כהן-גנור עם ארון על הבמה, ומתארת אותו כאישיות מרשימה ופתוחה לדיאלוג עם מטופליו ותלמידיו. כהן-גנור מתארת גם את החיוניות שיש בו, ואם לרגע שכחנו כי הכנס התייחסותי ובענייני Self-Disclosure עסקינן, היא אף משתפת אותנו בתמונה פרטית של ארון מנגן בלהקת רוק...

את הרצאתו פותח ארון בטענה שיש להכיר בפסיכואנליזה כניצולת שואה בעלת עבר הטראומטי. ארון מעניק לנו סקירה היסטורית מפורטת של התפתחותה של הפסיכואנליזה בארצות הברית מסוף שנות ה-30 ואילך, בהתבוננות בה כניצולת שואה. הוא פותח בכך שמבחינה פוליטית, בסוף שנות ה-30, כאשר אירופה האנטישמית היתה בשיאה והפסיכואנליזה באירופה כמעט גוועה, היו הפסיכואנליטיקאים האירופאים המהגרים מערבה במצב נואש. מצב זה הוביל אותם להסכים בלית ברירה עם כל תנאי אשר הציב להם הארגון האמריקאי הפסיכואנליטי, אשר מצדו התנה תנאים המונעים מהם להמשיך בהכשרה ובעבודה כפי שעסקו בהן עד כה. היה עליהם להשיג מחדש רישיון רפואי לפני שיורשו לעסוק בפסיכואנליזה, ואחר כך להיות חלוצים במקומות נידחים יחסית לניו-יורק. הלחץ להתאים לגישה הרפואית של הפסיכואנליזה האמריקאית גם גרם לרבים לשנות צד ולהפר את תמיכתם בפרויד, אשר טען כי אין להתנות הכשרה פסיכואנליטית בהכשרה רפואית. כל זה הוביל להתמסדות של הפסיכואנליזה באופן קונפליקטואלי, רב זרמים וסיעות.


- פרסומת -

לטענתו של ארון, קיים הבדל בין האסכולות מבחינת ממד החידוש והמרדנות, כך שאלו אשר התפתחו על ידי פסיכואנליטיקאים מהגרים טרם מלחמת העולם השנייה היו מרדניות יותר מאשר אלו אשר התפתחו אחריה. ארון מסביר זאת בהבדל במוטיבציה הפנימית של הפסיכואנליטיקאים המהגרים הראשונים, לבין אלו אשר הגיעו בשיא הנאציזם באירופה ואחריו. אלו האחרונים, בשונה מן הקודמים, לא הגיעו במטרה להשיג רווחה כלכלית וביטוי חופשי יותר, אלא כדי להציל את חייהם ולהתרומם מן העפר. הם היו אסירי תודה לאמריקה שנתנה להם מקלט, ועל כן היו הרבה פחות מרדניים.

טענה נוספת של ארון היא כי השואה לא נדונה בפסיכואנליזה מספיק כטראומה אשר יש לתת עליה את הדעת, אלא שוחזרה וקיבלה ביטוי בתיאוריות ובמוסדות הפסיכואנליטיים. דוגמא מובהקת לכך ניתן לראות בחוסר ההתייחסות המוחלט כמעט של פרויד ליהדותו, או ליהדותם של מטופליו, או לביטויי האנטישמיות בחברה בימיו. איש העכברושים, משפחתה של דורה, ועוד תיאורי מקרה שלו מלאים בהקשרים יהודיים ואנטישמיים, אשר פרויד – במודע או שלא – בוחר לא להתייחס אליהם. לפרויד היו כמובן מניעים מסוגים שונים, אישיים ופוליטיים, בטשטוש זהותה היהודית של הפסיכואנליזה.

אחד החידושים שארון מבקש להציע הוא בהתבוננות בפסיכואנליזה כפועלת ומופעלת על ידי הגנות מאניות שמקורן בחרדות טראומתיות. לטענת ארון, ניתן להתבונן בתקופה העשירה, הפורייה של הפסיכואנליזה בארצות הברית אחרי מלחמת העולם השנייה בעדשה מלנכולית וטרגית דווקא. ארון טוען כי הפסיכואנליזה באמריקה עשתה שימוש נרחב בהגנות מאניות בפני כל תחושות האובדן, המוות, החרדה והנטישה שנלוו לתוצאות המלחמה, כמו גם למותו של פרויד. הפֶטיש הפרוידיאני – ההתייחסות של פסיכואנליטיקאים (עד היום אולי) לרעיונותיו של פרויד כאל גזע ממנו צומח כל רעיון – גם הוא מהווה מעין מנגנון הגנה מאני. ההשלכה של כל הסטריאוטיפים, הצדדים החלשים, המזוהמים על הנשיות, על ההומוסקסואלי, על היהודי – מהווה במבט זה מנגנון הגנה מאני בפני חרדת המוות ונספחיה שלאחר המלחמה. גם אל פסיכולוגיית האגו כשלעצמה ניתן להתייחס כאל מנגנון הגנה אומניפוטנטי מחוזק, אל מול הפגיעוּת העולה באדם מול זוועות המלחמה.

הרצאתו של ארון חריפה, חזקה ונוגעת בנימי נפשם של רבים בקהל. קשה שלא לגעת באופן אישי בכל אחד מן היושבים באולם במרכז תל-אביב, בהרצאה העוסקת בטראומות השואה וארון בדיבורו הרהוט והמשכנע, מצליח להשפיע על החוויה הסובייקטיבית, כך אני מאמינה, של כולם. באווירה זו אנו יוצאים לחצר להתכנסות נוספת של המטריצה הגדולה.

כאן האווירה אחרת. טענות ה-"I dont get it" שהושמעו בקבוצה ביום הראשון נשמעות שוב, אך הפעם האווירה רגועה מעט יותר כך נדמה. מחשבות רבות עולות בהקשר להרצאה של ארון. אנשים משתפים בסיפורי ההישרדות של משפחתם בתקופת השואה ועולות בקשות להתבונן בפגיעוּת שלנו, להיות מודעים להגנות שלנו ולהיזהר מהן ביחס הבין-אישי האינדיבידואלי, החברתי והפוליטי. אחת המשתתפות נעמדת כשהיא מדברת ומבקשת גם מאחרים לעשות את המאמץ לעמוד כדי לא להיות רק קול. הכנס הזה מבחינתה הוא האתגר לצאת מהמקום הבטוח שלנו, ולחוש ביטחון במקביל. היא מבקשת לאתגר את ארון ולשאול אותו על נושאים פוליטיים בארצות הברית שדורשים התבוננות רדיקלית, למשל באשר לאפגניסטן, ובישראל באשר לפלסטינאים, ומתייחסת לתנועת "פסיכואקטיב" – אנשי בריאות נפש לזכויות אדם בישראל. היא זוכה למחיאות כפיים של הקבוצה. לדבריה ולדברים דומים נוספים יתייחס ארון במושב השלישי והאחרון של הכנס.

המושב האחרון, "A Meeting of Minds", בהנחייתו של יהושע לביא, ביקש לחגוג את השקת תרגומו העברי של ספרו של ארון "המפגש". הדיון עסק בנקודות המפגש בין הפסיכולוגיה ההתייחסותית והטיפול הקבוצתי האנליטי בראי ספרו זה. המתדיינים היו פרופסור עמנואל ברמן, ד"ר אבי ברמן, ד"ר אילן טרבס ופרופסור ארון.

לביא הציג נקודת ממשק מעניינת בין פסיכואנליזה התייחסותית לאנליזה קבוצתית, דרך הקשר שבין סטיבן מיטשל לקורט גולדשטיין, אשר רעיונותיו היוו השראה גם עבור פוקס. בין השאלות אשר מציג לביא בהקשר לכך הן מדוע פוקס לא זכה להתייחסות ולציטוטים למרת שפרסם לא מעט מאמרים בשנות ה-30, ה-40 וה-50? מדוע ההכרה בפסיכואנליזה קבוצתית הגיעה רק בשנים האחרונות? והאם הלא מודע החברתי (סוציאלי) כה מרתיע?

פרופסור עמנואל ברמן, עורך התרגום של הספר, מדבר על הקושי בתרגום של המושג mind בכותרת meeting of minds, אשר תורגם בשל כך, באופן שאינו אקוויוולנטי, לכותרת 'המפגש'. על אף שחלפו 17 שנים מן היום בו פורסם הספר באנגלית, ספרו של ארון ותפיסתו לדידו של ברמן משמעותיים בדיוק כפי שהיו בשנות ה-90. הוא מכיר בכך כי הגישה המבקשת להתנצח עם גישות אחרות בפסיכואנליזה – הנוכחת בספר במידה לא מעטה – היא גישה השייכת יותר לשנות ה-90, ושהיום ככל הנראה המצב הוא שונה. ההתייחסותיות מהווה זרם מקובל על ידי רבים, כבר לא צעיר, בועט ומרדני כפי שהיה בעבר.

ברמן מדגיש את ההבחנה בין גישתו של ארון לשלישי, המציעה מבט של שני סובייקטים הנפגשים, ולבין זו של אוגדן המציעה איחוד של שני סובייקטים. גישתו של ארון ממשיכה את זו של בנג'מין – שלישי כמכיל בינאריות ומפרק אותה, ואילו גישתו של אוגדן היא של שלישי כיצירה משותפת של שניים.

טרבס, אשר עולה אחריו, משתף את הקהל במפגש האישי שלו עם הספר כפי שיצא במקור בשנות ה-90. הוא מתאר את ספרו של ארון כסיסטמתי, מראה התפתחות של רעיונות ומקל על לימוד הגישה ההתייחסותית. הוא ממחיש את משמעות המעבר מהתמקדות באזורים הפנטזיומטיים אל הקשרים בין-אישיים יותר – ומראה נקודה זו כמשותפת לאנליזה התייחסותית אינדיבידואלית וקבוצתית. טרבס מבקש להתייחס בהקשר לאנליזה קבוצתית גם להדרכה קבוצתית.

ד"ר אבי ברמן, מתייחס למוטיב ה-I dont get it בהקשר הדה-קונסטרוקטיבי שלו, ומציע כי חוויית אי ההבנה של מה שקורה, היא היא החוויה של ניסיון ההבנה העצמית והבין-אישית. כלומר, כאשר הניסיון האישי, התפיסות המוקדמות, אינן מצליחות להבין מה שקורה, אני נאלץ לפרק עצמי, לפתוח את עצמי להבנות חדשות, ואז להיבנות מחדש בעזרתן.

אחרון הדוברים הוא כמובן ארון. ארון פונה לעמנואל ברמן ומבקש ממנו לא לחכות בפעם הבאה 17 שנה עד שספרו יתורגם... כי כעת קשה לו להיזכר בתהליכי החשיבה שהנחו אותו במהלך כתיבתו. לשאלה מדוע פוקס לא מדובר מספיק בחוגים האנליטיים, מתייחס ארון ואומר כי פוקס נמצא בחברה טובה – חברת החורגים מהדיסציפלינות. הפסיכואנליזה פועלת בדיסציפלינות שמתעלמות מאושיות מסוימות ככלל, ביניהם בולבי ואדלר. זה לא יוצא דופן – זה הכלל.

באשר להערה הנכונה של עמנואל ברמן על הגישה המתנצחת בספר, אומר ארון כי בשנות ה-90 היה צורך בכך כי הגישה ההתייחסותית היתה בחיתוליה ועוד לא רכשה לעצמה את הכבוד והמקום הראוי. בנוסף מבקש ארון לטעון כי מה שנדמה לעתים כהתנצחות,אינו כזה, אלא ניסיון מיפוי. בשנות ה-90 היה צורך למפות במה שונה הגישה ההתייחסותית מקודמותיה ומהם השורשים שמהם צמחה, והיום המצב שונה במובנים רבים. מה שחסר לדידו של ארון בספר "המפגש" זו התייחסות לטראומה, לדיסוציאציה, לריבוי מצבי עצמי, לחוויה לא מנוסחת, ולשלישי. הוא מגלה כי בספר ישנו משפט אחד בלבד על מושג "השלישי", החשוב כל כך בגישה ההתייחסותית כיום.

ארון מסיים בדברים חשובים אלו: "מה שלמדתי על פסיכואנליזה ופוליטיקה, הוא שפסיכואנליזה תוכל לשמש באותה מידה כדי להגן או על זווית המבט השלטת, או על האופוזיציונית. באופן זה ניתן להתייחס גם למושג הפגיעוּת כמקנה לנו זכות לנהוג כך או בדרך המנוגדת לחילופין. המושג פגיעוּת, כמו כל מושג מורכב אחר בפסיכואנליזה, מכיל בעצמו את הבינאריות כדיפראנס אשר יש להתאמץ לא לראות אותו כמכריע לטובת צד אחד או אחר. עלינו להיחלץ מן הבינאריות הזו ולהיות מאוד ביקורתיים, מלאי מחשבה וזהירות בעשותנו שימוש במושג הפגיעוּת ובפסיכואנליזה בכלל".

וכך הסתיימו להם יומיים אינטנסיביים ומרתקים של כנס ייחודי, הן בתכניו והן במבנהו. ההרצאות והחוויות יוסיפו להדהד בי ובשאר הנוכחים, אני מאמינה, במפגש עם מטופלינו ובחיינו האישיים גם כן. ההכרה בהכרח ובקושי הנלווה לכניסה אל מרחב של פגיעוּת הינה המתנה גדולה אשר העניק לנו ארון לחיינו המקצועיים, האישיים והחברתיים, מתנה אשר לא מגיעה עם הוראות הפעלה, אך עם אחריות רבה.

 

מקורות

בובר, מ' מ'. (1973). בסוד שיח. ירושלים: הוצאת כתר בע"מ.

בובר, מ' מ'. (1965). פני אדם - בחינות באנתרופולוגיה פילוסופית. ירושלים: מוסד ביאליק.

וינברג, ח'. (2002). הקבוצה הגדולה – מבוא. מתוך הרצאה שניתנה ביום עיון על הקבוצה הגדולה.

לוינס, ע. (1995). האחריות כלפי האחר. אתיקה והאינסופי: שיחות עם פיליפ נמו. ירושלים: מאגנס.

פרנצי, ש'. (2009). בלבול השפות בין המבוגרים לילד. (ע' ברמן, א' שמיר, עורכים, & ר' בר-חיים, מתרגמים) תל אביב: עם עובד.

Benjamin, J. (2004). Beyond Doer and Done To: An Intersubjective View of Thirdness.

Psychoanalytic Quarterly, LXXIII:5-47.

Derrida, J. (1997). Of Grammatology. Johns Hopkins University Press edition.

Ferenczi, S. (1995). The Clinical Diary of Sandor Ferenczi. (J. Dupond, Ed., M. Balint, & N. Z. Jackson, Trans.) United states of America: Harvard University Press.

Gadamer, H.-G. (2004). Truth and method (Second, Revised ed.). (J. Weinsheimer, & D. G. Marshall, Trans.) New-York: Continuum Publishing Group.

Orange, D. M. (2010). Thinking for clinicians : philosophical resources for contemporary. New York: Routledge.

 

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: פסיכואנליזה, פסיכולוגיה התייחסותית
עינת פיידר
עינת פיידר
מוסמכת (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
אונליין (טיפול מרחוק), פתח תקוה והסביבה, רמת גן והסביבה
בעז גסטהלטר
בעז גסטהלטר
פסיכולוג
תל אביב והסביבה
הדס גור
הדס גור
עובדת סוציאלית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
יובל ארבל
יובל ארבל
עובד סוציאלי
תל אביב והסביבה, רמת גן והסביבה
יהודה דוכן
יהודה דוכן
עובד סוציאלי
ירושלים וסביבותיה, אונליין (טיפול מרחוק)
רוני אפשטיין
רוני אפשטיין
פסיכולוג
אונליין (טיפול מרחוק), פתח תקוה והסביבה, רמת גן והסביבה

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

שירי רזשירי רז31/8/2013

תודה לך חיים ויינברג. תודה לך על התגובה המפרגנת. נעים לקבל הערכה שכזו מאדם אשר מאמריו משמשים לי ללמידה והשראה. שירי.

Haim WeinbergHaim Weinberg31/8/2013

סיכום מעולה. שירי, תודה על הסיכום המעולה של הכנס עם לו ארון. רק עכשיו מצאתי זמן לקרוא את הסקירה שלך ומצאתי אותה מתארת בנאמנות ובצורה מאד מכבדת הן את האוירה בכנס, הן את התכנים העשירים, הן את המסגרות השונות והן את כל הדוברים.
חיים וינברג

שירי רזשירי רז10/8/2013

תודה לך ליטל. תודה רבה לך ליטל על המשוב החם לסקירה. אכן היה זה כנס עמוס מהרבה בחינות ואני שמחה שהסקירה מצליחה להעניק טעימה מהחוויות ומהתכנים אשר היו בו. שירי.

ליטל גריןליטל גרין10/8/2013

תודה רבה. שירי, המון תודה על סקירה מקיפה ומתמצתת גם יחד. הכנס היה בשבילי עמוס מאוד רגשית ומנטלית והסקירה שלך מאפשרת לי לחזור לחוויה ולרעיונות לאט, בקצב שלי ולהיזכר בהנאה ברעיונות מאוד מעניינים ונוגעים ללב.
תודה על המאמץ, האומץ והנדיבות. ליטל גרין