"השומר אחי אנוכי?" – חוויית האובדן של אחאים למתאבדים
מאת רועי אופנבכר
מאמר זה מבוסס על עבודת מ"א (תזה) שנכתבה בהנחיית ד"ר שרון גיל מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה. שמות המרואיינים המופיעים במאמר שונו לשם שמירה על פרטיות.
כשהייתי בן 13 אחותי יעל התאבדה. ההתאבדות התרחשה כרעם ביום בהיר, ללא התרעה מוקדמת וללא סיבה נראית לעין. תחילה דובר על תאונה על פסי הרכבת, אך מאוחר יותר התגלו המכתבים. כשהמילה "התאבדות" נהגתה, עלו וצפו שאלות רבות. במשך השנים קראתי את מכתבי ההתאבדות, סרקתי את כל היומנים ועברתי שוב ושוב על השירים שכתבה. ניסיתי לחפש מניע, גורמים ואולי גם אשמים. ניסיתי להבין מה המעשה הזה אומר עליה, ויותר מכך – מה הוא אומר עליי. בשנה האחרונה ציינו במשפחתי עשרים שנה להתאבדות, ובימים אלו סיימתי לכתוב עבודת מחקר על אחים ואחיות למתאבדים. לאכזבתי, השמים לא התבהרו אחרי עשרים שנה וגם לא לאחר כתיבת המחקר. התאבדותה של אחותי נותרה חידה, ואליה נוספו חידות של מתאבדים אחרים. אבל על חווייתי שלי, כאח של מתאבדת, אני יכול לומר כעת דברים מעט יותר ברורים.
לצורך המחקר ראיינתי 12 אחים ואחיות למתאבדים. חוויית ההקשבה להם הייתה מיוחדת במינה עבורי. בכל אחד מהסיפורים מצאתי נקודות השקה לחוויה שלי, אף שלכל סיפור אופי ייחודי המתבטא במניע להתאבדות, באופן ההתאבדות ובהשפעות המעשה. עם זאת, רגע טראומתי אחד קשר את כל הסיפורים יחד – רגע ההודעה על דבר ההתאבדות. בכל פעם מחדש זיהיתי בדברים של היושב מולי את רגע ההודעה שלי. שוב ושוב שחזרתי בראשי את התמונה שלי בתור ילד בן 13, מרים את שפופרת הטלפון, וקול נשי אומר שמדברים מבית החולים הדסה. היא שאלה אם אחד ההורים נמצא ואני העברתי את השפופרת לאבא שלי. אני זוכר, או כך לפחות אני מספר לעצמי, שמתוך סקרנות המשכתי להסתכל על פניו וראיתי אותו מחוויר ואת הבעת פניו משתנה.
כמו כל טראומה, המטען שנושא איתו רגע ההודעה נשאר זמן רב. במשך שנים רבות הייתה טבועה בי החרדה מפני טלפונים מצלצלים בבית הוריי. בכל פעם שהם היו מרימים את הטלפון, ועל אחת כמה וכמה כשאני הייתי מרים אותו והקול מהצד השני ביקש לדבר עם אחד מהם, הייתי נדרך כולי. הייתי קורא להם ומסתכל על פניהם בדאגה. ביקשתי לראות אם הבעת פניהם משתנה, וכשאימא שלי הייתה משהה את הבעת פניה ולא מגיבה במשך זמן שנראה לי ארוך מדיי, הייתי בטוח שקרה משהו. גם היום, עשרים שנה אחרי, כשהטלפון מצלצל בבית הוריי אני מרגיש שגופי נדרך מעט. אני גם מכיר היטב את אנחת הרווחה בכל פעם שהבעת פני הוריי משתנה לטובה.
אין זה מקרה שהזיכרונות הראשונים שלי מההתאבדות קשורים בהבעת פניהם של הוריי, ולא במקרה השאלה הראשונה ששאלתי אותם הייתה: "אתם תמשיכו לחייך?". דאגתם של האחים והאחיות הנותרים להוריהם עלתה בכל הראיונות שערכתי. ההורים נתפסים כמי שכאבם הוא הגדול ביותר, ומאחר שהתמוטטותם גוררת את התמוטטות המשפחה כולה, משאבי האחים מופנים קודם כל לדאגה לשלומם. לעתים גם הסביבה מעבירה את המסר – באופן גלוי או ברמזים – שעל האחים הנותרים, בעיקר הבוגרים, לדאוג להוריהם.
להציל את המשפחה
אחים מתגייסים לתפקיד הצלת ההורים והמשפחה לא רק כאשר הציפייה לכך מגיעה מבחוץ. לעתים הם לוקחים אותו על עצמם גם מתוך הכרח פנימי. ההתגייסות אינה חייבת להתבטא בפעולה ישירה כלפי ההורים. לעתים היא מתבטאת בהבנה כי כעת עליהם להיות הילדים הטובים במשפחה, כאלה שלא מעציבים יותר את הוריהם ולא מכבידים עליהם. חשוב לציין כי לרוב זו דאגה הדדית – הילדים חרדים לשלומם של ההורים ואלה חרדים לשלום ילדיהם. ההתאבדות מכניסה את המערכת המשפחתית כולה לחרדות משתקות. האחים, כמו גם הקרובים האחרים של המתאבד, נהיים ערניים לכל סימן של אובדנות בסביבתם ומבקשים לאתר את הסיכוי להתאבדות הבאה ולנטרל אותו.
אחת השאלות שקרובים למתאבדים נשאלים פעמים רבות היא אם היו רמזים להתאבדות. שאלה זו אינה מקרית. היא מבטאת את הצורך בשליטה. לכאורה, אם היו רמזים, אפשר היה לדעת ולפיכך גם למנוע את ההתאבדות. לעתים קרובות, הצורך בשליטה מביא גם לרגשות אשם; הקרובים חשים שאם היו נוהגים אחרת, הדבר לא היה קורה. מתוך אותו צורך נבנה גם סיפור ההתאבדות. הקרובים למתאבד חוזרים שוב ושוב על האירועים של הימים האחרונים, אורגים את הזיכרונות, העדויות, המכתבים והיומנים לכדי סיפור עם התחלה, אמצע וסוף. בסיפור הזה ההתאבדות אינה מקרית. בסיפור הזה אפשר לרוב לזהות את נקודות המפנה, את רגעי החולשה ואת נקודת האל-חזור. לא פעם הסיפור כולל גם חלקים המעידים לכאורה כי יכולנו לנהוג אחרת, חלקים המעלים רגשות אשם או האשמות כלפי אחרים. גם אם הסיפור משתנה ומתעצב כשנוספות פיסות מידע חדשות, וגם אחרי שחולף זמן רב, הסוף תמיד נשאר קבוע. זוהי הטרגדיה שלנו: זה סיפור קוהרנטי, המציג את ההתאבדות כאירוע שמתרחש על רצף של זמן ושל מרחב, כזה שיכול להסביר מה באמת קרה, שיכול להיכתב רק בדיעבד, כשהסוף כבר ידוע ואי אפשר לשנותו.
שלד בארון הבגדים
הסיפור הראשון שמספר התנ"ך לאחר הגירוש מגן עדן הוא סיפור קין והבל. אם ההרמוניה בגן עדן מתוארת מבעד ליחסים הזוגיים שבין אדם וחוה, הקנאה שלאחר הגירוש מתוארת באמצעות היחסים בין קין והבל. אלוהים מזהה את הפוטנציאל הנפיץ של יחסים אלה כבר מן ההתחלה, ומזהיר את קין פן יתפתה לפגוע באחיו הצעיר הבל. קין, שלא שועה לאזהרות, רוצח את אחיו בחמת זעם. כשאלוהים שואל את קין "איה הבל אחיך?", קין עונה "השומר אחי אנוכי?!". קין הוא האח השכול הראשון בתורה, אבל הוא גם הרוצח הראשון של תרבותנו. מורכבותם של יחסי האחים – מצד אחד תחרות וקנאה ומצד אחר קרבה ואחריות הדדית – באה לידי ביטוי בשאלתו המיתממת של קין.
לשאלתו של קין משיב האל "קול דמי אחיך צועקים אליי מן האדמה" וחושף בכך את מעשהו של קין. בשיר "ואחי שותק", אמיר גלבוע מנסה לדובב את אחיו המת. השיר מסתיים במילים: "ואחי שותק, ואחי שותק, ודמו מהאדמה זועק". גלבוע מתכתב עם תשובתו של אלוהים לקין, ומתאר את אחד הפרדוקסים הגדולים של ההתמודדות עם השכול, בעיקר של אדם הנפטר בדמי ימיו: הפער הבלתי נתפס בין השקט של המת לבין הזעקה העולה מקרוביו. אני סבור שבקרב משפחות של מתאבדים הפער הזה גדול במיוחד. מעטים המקרים שבהם הקרובים למתאבד חשים בנוח לומר כי הוא נח על משכבו בשלום. שניידמן (Shneidman, 1972) כתב כי כשאדם מתאבד הוא שם את השלד שלו בארון הבגדים של קרוביו. אין הרבה דרכים מתאימות יותר ומדויקות יותר לתאר תחושה זו של משפחות המתאבדים.
קשר ההשתקה
המסורת היהודית, כמו מסורות רבות אחרות, מתקשה להתמודד עם המצב החריג שבו התוקפן הוא גם קורבן המעשה. היחס למתאבדים בדת היהודית ובדתות רבות אחרות נחרץ מאוד. בעבר נהוג היה להאשים אותם ברצח, לקבור אותם מחוץ לגדר, לא לומר דברי הספד על קברם ואף לשרוף את גופותיהם. עם זאת, באשר לשאלה כיצד לנהוג במשפחות המתאבדים, המסורת היהודית נחרצת הרבה פחות. התלמוד מתייחס למשפחות של מתאבדים לפי העיקרון של "תהא שמאל מרחיקה וימין מקרבת" (ליכטנשטיין, 2008). משמעות הדבר היא שיש לגנות את המעשה אבל לנחם את המשפחה. בפועל, הדבר כמעט בלתי אפשרי, ולכן הפתרון ההלכתי והחברתי שנמצא הוא בדיקת כל מקרה לגופו. אם אפשר למצוא פרצה שתכריע כי לא מדובר בהתאבדות – עושים כן. בכך מאפשרים למשפחה להימנע מהתיוג החברתי השלילי של המעשה בלי להפחית מחומרתו.
הצורך "להשתיק" את ההתאבדות מוכר לנו לא רק בחברה המסורתית. גם המדינה המודרנית מאפשרת למשפחות למחוק את התיעוד כי יקירם התאבד, וכן נעשים מאמצים להעלים פרט זה מחוברות זיכרון ומשיחות על הנפטר. יש לציין שבמידה רבה גם הפסיכיאטריה נרתמת למאמץ: הטענה כי התאבדות היא סימפטום של מחלה מחזקת את התפיסה שהיא נעשית שלא מדעת וכך יוצאת משליטתו של המתאבד או של משפחתו.
כל אלה, גם אם מקלים על הסביבה ועל המשפחות בהתמודדות עם תחושת האשם והתיוג החברתי, מחזקים את קשר השתיקה סביב המעשה. בכל ההיסטוריה האנושית אין מוות כה מושתק ולא מדובר כמו מוות בהתאבדות. במחקר שנערך בארצות הברית בקרב סטודנטים הקרובים למתאבדים נמצא כי 44 אחוז מהם מסתירים את סיבת המוות של קרוביהם, יותר מכל מוות אחר (Range & Calhoum, 1990).
"לא רוצה אח פלקט"
אלון היה בצבא בזמן שאחיו התאבד. הוא סיפר כי במהלך ימי השבעה אימו פנתה אליו בתור מי ש"מבין בנשק", כפי שהגדירה זאת, ושאלה אם יש סיכוי, ולו הקטן ביותר, שאחיו הצעיר ירה בעצמו בעקבות משחק עם הנשק ולא מתוך כוונה להתאבד. אלון מתאר שראה על פניה את הצורך העמוק שיאמר כי אכן יש סיכוי שזה היה משחק ותו לא. אבל הוא לא היה מסוגל לעשות כן – כל שיכול היה לומר הוא שכדי לירות צריך לשחרר את הנצרה.
מאז ועד היום המילה "התאבדות" לא נהגתה בבית של אלון. על המצבה נרשם כי האח נהרג בעת שירותו, ותמונות של האח לבוש מדים תלויות במקומות שונים בבית. סביב המילה וסביב המעשה נוצר חור שחור, שהכול עוקפים בכל דרך. החור השחור והמעקפים סביבו הם העדות היחידה להתאבדות. אלון אינו מקבל את ההתכחשות להתאבדות. עבורו אין משמעותה התנגדות למעשה בלבד. בעיניו יש בכך אי-קבלה של אחיו כמי שהיה. אלון מבקש להדגיש כי אף שהוא עצמו אינו בוחר במעשה, הוא מכיר בחשיבות ההגדרה שלו כבחירה של האח. הוא אומר שהוא מעוניין להתמודד עם הכרעתו של אחיו, להתווכח עמו, ולהמשיך לזכור אותו כפי שהיה.
על חשיבות הדיאלוג עם האח ועם מעשה ההתאבדות אפשר ללמוד מסיפורה של ענת, שאחיה התאבד בעת שירותו הצבאי. כמו משפחות רבות, גם משפחתה של ענת ביקשה להצניע את נושא ההתאבדות, וכמו אחים אחרים גם היא חשה שנעשה לאחיה עוול. ענת אינה מקבלת את השתקת ההתאבדות. היא רוצה להבין אותה ולדבר עליה, אבל יודעת שיקשה עליה לעשות כן בחברה. ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, כשמשפחתה עולה לקבר, היא מסרבת להצטרף. היא רואה בהשתתפות בטקסים של יום הזיכרון מעין הכנסה של אחיה לנרטיב שאינו שייך לו ומרגישה שהיום הזה מטשטש את זהותו ואת זכרו. במקום זאת היא מקווה לחלום עליו כדי שתוכל לפגוש את דמותו הקונפליקטואלית:
בקיצור, אז חיכיתי לחלום עליו, וזה פתאום איזה לילה אחד חלמתי עליו. בחלום אני יושבת שם, ואני רואה אותו כפוף, עם גופייה צבאית, ומלא זיפים וחצ'קונים, ואני בשוק שאני רואה אותו – כאילו מה הוא עושה פה. ואז הוא קם, והולך לשירותים, שהם די קרובים לחדר שלי, ואני קמה והודפת אותו. אני מחזיקה אותו חזק ואומרת לו "תעצור, מה אתה עושה פה? תעצור, מה אתה עושה פה?" ואני מושיבה אותו על כיסא פסנתר מסתובב כזה, ואני מחזיקה אותו והוא מתנדנד כזה. "תסתכל עליי, תהיה פה, מה אתה עושה פה?" והוא לא מסתכל עליי, ואז הוא אמר לי "הייתי בחללית גדולה ומפוארת והייתה שם בריכה". אמרתי "בסדר, מה... אני לא מבינה, איך זה הגיוני שאתה גם מת וגם פה?" ואז הוא אמר לי "מה הבעיה? אם תפוח נופל מהעץ עדיין אפשר לאכול אותו". והוא קם, ומין הודף אותי כזה, קם, הולך לשירותים, סוגר את הדלת ואני נשארת [...]. החלום הזה הוא קצת אבן דרך בהתמודדות איתו, כי נראה לי – בעיקר המשפט הזה עם התפוח – שאולי זה מסר שלו אליי, שגם אם הוא כבר נפל, אני עדיין יכלה לקחת אותו איתי, ובעיקר שיש לנו מקום משותף כזה, אז שום דבר לא הולך לאיבוד, אז הוא נשאר אצלי בחלק שיש לי כבר, בדמיון שיש לנו אחד לשני.
החלום מבטא את החרדה של ענת לאבד את אחיה כפי שהיה, קונפליקטואלי – מצד אחד נער עדין וביישן, ומצד אחר כזה שמסוגל להתאבד. היא חוששת שהוא יהפוך בנרטיב המשפחתי למישהו שכלל לא היה. בהמשך הריאיון היא אומרת שהיא לא רוצה "אח פלקט". הנחמה שלה בחלום היא, שאף על פי שהוא הולך ממנה מיוזמתו, הוא יכול להישאר גם חלק מחייה. המשפט "אם תפוח נופל מהעץ עדיין אפשר לאכול אותו" מציין עבורה פריצת דרך, משום שהוא משקף לא רק את האפשרות להמשיך לשמור על קשר עם דמותו של האח, אלא גם לעשות זאת דרך החלקים המורכבים והקשים באישיותו.
התאבדות היא לא מחלה
מדוע חשוב לאלון ולענת להכיר בריבונות של המתאבדים על חייהם? מדוע הם מסרבים ללכת בתלם שהחברה מתווה להם? כדי לענות על שאלות אלו יש לתת את הדעת על התפיסה החלופית לתפיסה שהתאבדות היא מעשה מודע שנעשה בידי אדם ריבוני. התפיסה החלופית היא שהמעשה הוא חיצוני לנפש, שכמו כל מחלה אחרת הוא מתרחש בהוויה של חוסר שליטה. סיפורו של איתמר מדגיש את הבעייתיות שבחלופה זו.
איתמר היה בן 12 בלבד כשאחיו התאבד. בגיל 22 הוא מספר על הזיכרון הבולט ביותר מהתקופה שלאחר ההתאבדות. היה זה שבועות ספורים אחרי המעשה, כשההורים, מתוך החרדה לשלום ילדיהם, לקחו אותו ואת אחותו למפגש משפחתי עם פסיכולוג מומחה בתחום ההתאבדויות. איתמר מספר שהפסיכולוג פתח את הטיפול בשאלה לילדים: "אתם יודעים למה אתם נמצאים כאן?" משלא ענו, אמר הפסיכולוג שלאחר שילד מתאבד במשפחה, עולה הסבירות להתאבדות של ילד נוסף ולכן הוריהם דואגים. היה זה רגע מכונן בחייו של איתמר. הוא הבין שאובדן השליטה שחש עם התאבדות אחיו אינו קשור רק לגורלו של האח, אלא יכול לסכן גם אותו עצמו. ההתאבדות הפכה עבורו לאירוע חסר שליטה, מאיים, שאם האדם לא נזהר מפניו – הוא עלול לקרות גם לו.
איתמר סיפר שמאז הוא ניסה לברוח מהאובדנות, אולם ככל שהרחיק כך הרגיש שהיא קרבה אליו. המשבר העצים לקראת גיוסו לצבא. המחשבה שהוא עומד להיכנס למסגרת שבה התאבד אחיו ושיקבל נשק, כפי שאחיו קיבל, הפחידה אותו מאוד. זמן לא רב חלף מתחילת שירותו הצבאי עד שהגיע לחדרו של הקב"ן.
בעקבות שיחה זו שוחרר איתמר מהצבא, לאחר שהשלים חודשים ספורים בלבד של שירות. כמו המפגש עם הפסיכולוג, כך גם המפגש עם הקב"ן הבהיר לאיתמר שהוא תפוח אדמה לוהט מדיי עבור החברה ושאין מי שמסוגל לעמוד בסכנת ההתאבדות שלו עצמו. סביבתו של איתמר העבירה אליו את תחושת חוסר האונים שלה אל מול המעשה של אחיו. הוריו המודאגים, הפסיכולוג שפגש כשהיה בן 12 והקב"ן בצבא ביקשו כולם להזהירו מאותה אובדנות פנימית, אבל בעצם דיברו מתוך החרדה ותחושת חוסר השליטה שלהם עצמם.
כשישבתי מול איתמר ושמעתי את סיפורו, נזכרתי באחת הפגישות הראשונות שלי עם בת הזוג שלי. ישבנו על מעקה בגובה עשרים מטר מעל סכר בית זית. היא כבר ידעה על יעל, ובהיסח הדעת שאלתי אותה אם היא לא חוששת שתתפתה לקפוץ מהמעקה. מתשובתה השלילית הפשוטה הבנתי שאין זה מובן מאליו שאנשים פוחדים להתאבד. באופן ציורי אפשר לומר שאדם שגדל בצל אח שהתאבד לומד שכדי לא להידרס בכביש לא מספיק להסתכל ימינה ושמאלה, אלא צריך להסתכל גם פנימה והחוצה.
בספרו "המיתוס של סיזיפוס" מגדיר קאמי (1978) את שאלת ההתאבדות כשאלה פילוסופית יחידה, אשר לתשובות עליה השלכות נרחבות. המתאבד מותיר לפתחם של אחיו ואחיותיו את האפשרות הזאת, ודרכה הם מתמודדים גם עם שאלת השליטה והריבונות על חייהם. זו שאלה מורכבת ומבלבלת. התשובה כי המתאבד לא בחר במעשה אולי מקהה את תחושות האשם והבושה של הסביבה, אבל מקשה על מתן מענה לשאלת ההתאבדות והבחירה בה.
סיכום
עשרים שנה אחרי, אני עדיין מוצא את עצמי ביחסים מורכבים עם התאבדותה של אחותי. לעתים כועס עליה, ואפילו מקלל אותה, אבל אחר כך תמיד מרחם עליה וחושב שהיא הייתה ילדה קטנה שלא הבינה מה היא עושה. היו ימים שאפילו הזדהיתי עמה ודרכה גם התאבדתי קצת. בימים אחרים התגעגעתי אליה ודמיינתי שהיא חוזרת אלינו. אבל בכל פעם אמרתי לעצמי שזו היא שעשתה זאת לעצמה. עבורי, האפשרות לומר דבר כזה, להכיר בסובייקטיביות שלה, איננה רק הדרך להשתחרר מרגשות האשם, אלא גם להחזיר לעצמי את השליטה על חיי, לומר לעצמי שאני לא אעשה זאת.
לפעמים אני עורג לתקופה שלא הייתה, לזמנים אחרים שבהם יש לי יחסים עם אחות שלא התאבדה, כזו שנמצאת במקומות אחרים בחיי, שמחים יותר. אבל אז אני נזכר שהיא בחרה לה את המקום הזה, ואני עדיין אוהב אותה ושונא אותה על מי שהיא. הרי היא תמיד תהיה אחותי הגדולה, וכמו כל אחות גדולה, היא מעצבנת ונערצת ומשפיעה מאוד על חיי.
מקורות
ליכטנשטיין, י"ש (2008). המאבד עצמו לדעת. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.
קאמי, א' (1978). המיתוס של סיזיפוס. תל-אביב: עם עובד.
Range, L. M., & Calhoun, L. G. (1990). Responses following suicide and other types of death: The perspective of the bereaved. Omega, 21, 311-320.
Shneidman, E. (1972). Forward. In A. C. Cain. (Ed.). Survivors of suicide. (pp. 5-17). Springfield Thomas Publisher.
