תפקידי האב בחיי הבת
מאת אורה ברקן
סקירת הרצאתה של ד"ר גילה עופר "לאן נעלם אבא? יחסי בנות-אבות", שניתנה במסגרת סדרת הרצאות "נשים חכמות" של מרכז "חכמת נשים" ביום ד' ה- 23.1.13 במרכז ארץ ישראל יפה בתל אביב.
מרכז "חוכמת נשים" בניהולה של ד"ר ענת גור מקיים זו השנה השנייה סדרת הרצאות תחת הכותרת "נשים חכמות". הרצאה שסקרנה אותי במיוחד היתה זו של הפסיכולוגית הקלינית והפסיכואנליטיקאית, ד"ר גילה עופר, בנושא יחסי אבות ובנות. עד השנים האחרונות נושא זה בפרט, והדיון על מקומם של אבות ביחס לילדיהם בכלל, נדחקו לשולי הפסיכולוגיה. עיקר העיסוק היה בתפקידים שממלאות האמהות עבור ילדיהן. והנה, סוף סוף, ערב שכולו מוקדש לנושא היחסים של אבות עם בנותיהם.
עופר פתחה בסקירה קצרה של ההתייחסויות התיאורטיות ליחסי אבות ובנות בשיח הפסיכולוגי. הראשון שהתייחס ליחסים בין אבות לבנות היה באופן לא מפתיע פרויד. לאחר שמיצק את תיאורית המשאלה, ולפיה מקור ההיסטריה הנשית הוא בפנטזיות לא ממומשות של הבת כלפי אביה,1 פרויד עשה צעד נוסף קדימה בהמשגת היחסים בין הבת לאביה. במסגרת הצגתו את התסביך האדיפלי, פרויד שיער כי הבת מגלה משיכה לאביה, מגלה את אבר המין שלו, ומבינה שלה ולאמה אין את מה שיש לאביה. מכאן מתפתחת "קנאת הפין", שלבסוף מומרת להזדהות עם האם ולהפנמה, שאמנם האב לא בהישג ידה, אך לפחות תוכל בעתיד להשיג מישהו דומה לו.
ההמשגה של פרויד את התפתחות הזהות הנשית ואת היחסים עם האב זכתה עם הזמן לקיתונות של ביקורת, אך ייאמר לזכותו שלפחות עסק בנושא זה ולא זנח אותו לחלוטין כפי שקרה לאורך שנים לאחר מכן. רק בשנות ה 80 לערך החלה התעוררות תיאורטית בשיח הפסיכולוגי ביחס לנשים ולהתפתחותן, התעוררות שהושפעה מהמהפכה הפמיניסטית. בהדרגה פסיכואנליטיקאיות פמיניסטיות, שאחת הבולטות ביניהן היא ג'סיקה בנג'מין, חזרו לעסוק בקשר המיוחד שבין אבות לבנות. בתיאוריות המאוחרות שהציעו, הן ערערו על התפיסות המוקדמות של פרויד בדבר עליונות הגבר על האשה, הפין על הפות, והיותו של אבר המין הגברי בחזקת "יש" או "קיים" בשעה שהפות הוא בחזקת "אין" או "חסר".
ג'סיקה בנג'מין היא אחת התיאורטיקניות החביבות עליי במיוחד. בעיניי השיח שהיא מייצרת מוביל לשינוי מהותי בתפיסה הפסיכואנליטית. במקום למקם את ההיררכיה ואת הנפרדות במרכז, זהו שיח שמקדם מושגים של הדדיות וקשר, בלי לבטל את הערך של עצמאות ונפרדות. היא לא היחידה אגב שעושה זאת. לא מעט ביקורת הושמעה על השיח הפסיכולוגי "הגברי" שרואה התפתחות נפשית תקינה ככזו שעונה באופן בלבדי על קריטריונים של נפרדות, עצמאות ואינדיבידואציה. לדוגמה, פרופ' אריאלה פרידמן בהמשגתה את היחסים בין אמהות לבנות מדברת על "אוטונומיה בקשר", כלומר על היכולת להשאר חופשי בתוך קשר שיש בו תלות הדדית (2011).
אם בקשר עסקינן, עופר הדגימה בהרצאתה את היחסים העדינים הנרקמים בין אב לבתו כמתקיימים בתוך קשר שיש בו מרכיבים חשובים של הזדהות וקירבה. היא הדגישה שכאשר האב נחווה על ידי בתו כמרוחק, נעדר או מנוכר, הדבר פוגע לא רק ביחסים בין האב לבתו, אלא גם בבטחון העצמי שתגבש הבת וכן ביחסים שתפתח בבגרותה עם גברים אחרים. בעניין זה, נזכרתי בספרה של לינדה שירס לנארד, "אשה פצועה". בספרה מתארת לנארד באופן חי ועוצמתי את הפגיעות של בנות שחוו יחסים בלתי מספקים עם אבותיהן. לנארד מוסיפה על המימד האישי ביחסים את המימד החברתי: "רבות מן הנשים האלה סובלות מפצע שמקורו ביחסים פגומים עם אביהן. ייתכן שנפגעו מיחסים פגומים עם אביהן האישי וייתכן שנפגעו על ידי חברה פטריארכלית הפועלת כמו אב גרוע ותרבות הממעיטה בערכן של נשים" (לנארד, 1988, עמ' 22). בהתבוננות רדיקאלית, המניחה קיומה של תרבות פטריארכלית שיש בה דיכוי מתמיד ומתמשך של נשים, יחסים קרובים ומעצימים שמתקיימים בין אב לבתו יכולים להוות תיקון ולהביא מזור לנפשה הפצועה של הבת.
אניח לרגע בצד את ההתבוננות הביקורתית-חברתית, ואחזור להרצאתה של עופר. חלק הארי בהרצאתה עסק בשני מושגי מפתח המתארים את הקשר בין האב לבת: אהבה הזדהותית ואהבה רומנטית.
אהבה הזדהותית היא כזו שבה מתאפשר לבת להזדהות עם אביה ועם מה שמייצג מתוקף זהותו הגברית. כאשר האב מאפשר לבתו קרבה, מתעניין בה, מתפעל ממנה ועושה איתה פעילויות שונות, הבת רוכשת בטחון ואמונה ביכולתה להסתדר בעולם ולהיות עצמאית "כמו אבא". בעולמנו, ברוב המקרים האב מייצג עצמאות, חופש ותשוקה. לדברי עופר ובהתבססה על התיאוריה של בנג'מין, שלב זה מתרחש בערך בגיל שנתיים, לפני השלב האדיפלי, כחלק מההבנה של הבת לגבי אובדן אשליית האומניפוטנטיות שלה והצורך שלה לממש עצמה כסובייקט וכבעלת רצונות משלה.
לאחר האהבה ההזדהותית, נוצרת "אהבה רומנטית" של הבת כלפי אביה. זה קורה בשלב האדיפלי שבו מתעוררת המיניות הלא בשלה של הבת, וחשוב שהאב יגיב אליה באופן תואם. האב בתגובתו יכול לעודד את ההתפתחות של הבת, אך עליו להזהר כמובן מלגלוש למיניות יתרה שלא מותאמת לשלב בו הבת מצויה, או להפך, מלהביע רתיעה או דחייה מבוהלת מהמחוות "הנשיות" של בתו כלפיו. בקיצור, על האב להמנע ממצב של "בלבול שפות". עופר הדגימה את התפתחות השלבים הללו באמצעות ספר הילדים "גורילה" מאת אנתוני בראון וכן על ידי הקרנת קטעים מהסרט "הילדים בסדר" בבימויה של ליסה צ'ולדונקו ובכיכובן של אנט בנינג וג'וליאן מור.
חשוב לציין כי עופר העלתה הסתייגות לקיום שלבים ברורים ומובחנים של התפתחות. לדעתה מדובר בתהליכים המתרחשים באופן מתמשך ואשר אמורים להמשיך להתקיים גם לאחר השלב האדיפלי.
תהיתי ביני לביני, מה קורה בתוך מערך היחסים הזה לאב? אני חושבת שזו שאלה שנעדרה מההרצאה והייתי שמחה אם הייתה זוכה להתייחסות. ד"ר עלי כ"ץ בספרו "אינטליגנציה אבהית" (2012) מספר בתבונה וברגישות על הקשר עם "בתו הקטנה ג'ולי". הוא מעלה על הכתב את ההתמודדות המורכבת שלו כאבא ואת נקודת מבטו הייחודית על הקשר המתהווה והמתפתח עם בתו שהופכת מילדה, לנערה ולאשה בוגרת, עד שהיא פורשת כנף ופורחת מהקן לחיים עצמאיים שכוללים בתוכם "גבר משלה".
למרבה הצער, במקרים רבים האב אינו מעורב דיו בקשר עם בתו או עם ילדיו בכלל. עופר הסבירה את האופנים השונים בהם משפיע היעדר האב, בין אם היה אובדן ממשי שלו ובין אם נחווה כמנוכר או כשתלטן, על חווייתה של בתו את עצמה ועל קשריה עם אחרים משמעותיים. נוצר פיצול של דמות האב: מחד עשוי להיתפס כאידיאלי וכבלתי ניתן להשגה ומאידך, כיריב רצחני שצריך להתרחק ממנו. זה יכול להביא את האשה לחפש גברים שמזכירים את אביה. במקרה הראשון הדבר יתבטא בשלילה עצמית, בחוסר הגשמה עצמית, בדימוי עצמי ירוד, בחוסר אונים ובפסיביות בעיקר בקשר עם גברים אך גם בקשרים אחרים. במקרה השני, האשה עלולה לדחות גברים מחייה ולתפוס אותם כאויבים, או לחלופין לחבור לגברים חסרי חוט שדרה, שיהיו כנועים לה וגם אז תיוותר מתוסכלת ללא דמות שתוכל להזדהות איתה. על מנת להמחיש את ההשפעות האלו, שיתפה עופר בוינייטות מהקליניקה. בנוסף, עופר הקריאה את השיר "לעולם" של נורית זרחי, שאיבדה את אביה בגיל צעיר. בשיר זרחי מבטאת את הכאב ואת תחושת החסר המציפה עקב האובדן שחוותה. לצדה הזכירה עופר את המשוררת סילביה פלאת', שאיבדה את אביה בצעירותה ואובדנו היווה צל קודר בחייה עד ששמה להם קץ.
בסיום הרצאתה סיכמה עופר שתחת הזרקור של התסביך האדיפלי, הקשר של הבת עם אביה חשוב בכדי להשלים שלוש מטלות:
- נפרדות – כינון תחושת זהות עצמית עם מחשבות ודעות, ללא הרגשה של הרס של האחר החשוב.
- מיצוק זהות מגדרית – ידיעה מי הפרט מבחינה מגדרית יחד עם גמישות לצורות רבות של גבריות ונשיות. אמנם יש הגדרה ברורה שנשענת על המין הביולוגי אבל גם פיתוח של עצמי רב מגדרי שיכול לאמץ תכונות שונות. ההנחה היא שבריאות נפשית מקיימת גם קביעות וגם נזילות של הזהות המגדרית.
- בחירת אובייקט ותשוקה – העברת התשוקה לאובייקט שאינו הורה ויכולת להגשים מיניות, יצריות ויצירתיות.
אחד הקשיים בעיניי שעלו נוכח ההמשגות בהרצאה, וחלק מהקהל העלה אותן לדיון בסוף ההרצאה הוא התפתחות מהירה של שינויים ב"שדה" לעומת התפתחות איטית של התיאוריות. עופר כמובן מודעת לבעייתיות הזו והתייחסה לכך שהדיכוטומיה שמשמשת להבחנה בין תפקיד האב כמייצג את העצמאות ואת החופש לבין האם שמייצגת את התלות ואת הקשר לא קיימת באופן כה חד במציאות. למעשה יש יותר ויותר מזיגה בין תפקידים חברתיים ומשפחתיים שבאופן מסורתי שויכו למין אחד וכיום מאפיינים גם את המין השני. חשבתי בהקשר זה על דוגמה חיה ובועטת לשינויים שבשטח המערערים על התפיסות הישנות ועל חלק גדול מהתפיסות העכשוויות ביחס לתפקידים הוריים. את השינויים הללו ייצגה לאחרונה חוקרת המיניות ד"ר עמליה זיו בראיון עמה שהתפרסם באחד ממוספי סוף השבוע (סער, 25.1.13) ועסק בין היתר בהורות קווירית. בראיון, זיו סיפרה על החוויה ההורית שלה כמי שלא מזוהה באופן בלבדי עם מגדר כזה או אחר אלא נעה בין זהויות מגדריות שונות. זיו מערערת על הדיכוטומיה באופן רדיקלי. היא לא מסתפקת בשילוב מרכיבים שונים, גבריים ונשיים, בזהות הפרט אלא מדברת על גמישות ותנועה באופן מורכב ורחב מזהות לזהות. גם אם לא נרחיק לכת עד לתיאוריות קוויריות, ניווכח במהרה ש"השטח" מתמלא במהירות ב"משפחות חדשות", הבנויות מזוגות חד מיניים, ממשפחות משולבות או מהורה אחד בלבד והן בהכרח מערערות על ההנחות הקיימות בתרבות הנוכחית לגבי ייצוג ומעורבות של שני המגדרים – גבר ואשה.
לסיום, ההרצאה של עופר הותירה אותי במובנים מסוימים כשחצי תאוותי בידי. מצד אחד קיבלתי את התחושה שיש עוד עבודה משמעותית לעשות בנושא מעורבות אבות במשפחה בכלל וביחסיהם עם בנותיהם בפרט. זוהי עבודה שאבות יוכלו להרוויח ממנה לא פחות מבנותיהם. מצד שני, במרוץ התיאורטי "להדביק את השטח", ובעידן של ערבוב זהויות והגדרות, המציאות מאלצת להמשיך ולהתקדם הלאה, תוך כרסום בייחודיות האב. כל זאת ללא אפשרות לשהות לזמן מה עם הגדרות מובחנות, "מודרניות" באיכותן, להבדיל מפוסט מודרניות, כאילו שעל הראשונות, כבר אבד הכלח.
1 פרויד נסוג בכך מהתיאוריה המקורית שטבע, תיאורית הפיתוי, לפיה ההיסטריה נבעה מטראומה מינית ממשית (הרמן, 2010).
מקורות
הרמן ל. ג'ודית (2010). טראומה והחלמה. עם עובד: תל אביב.
כ"ץ עלי (2012). אינטליגנציה אבהית: על אבהות וגבריות מזווית אישית.. מטר: תל אביב.
לנארד ש. לינדה (1988). אשה פצועה: על יחסי אבות ובנות. מסדה: תל אביב.
סער צפי (25.01.13). קוויר באופן משפחתי, בתוך: מוסף גלריה, הארץ. הוצאת עיתון הארץ: תל אביב.
פרידמן אריאלה (2011). מחוברות: אמהות ובנות. אדום- הקיבוץ המאוחד: תל אביב.