פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי

הארון הזה מחניק מדי - התמודדותם של הומו-לסביים דתיים: סוגיות אישיות, הלכתיות, חברתיות וטיפוליות

מאמרים | 20/1/2013 | 14,974

מאמר זה מציג את התמודדותם של אנשים דתיים אשר מגדירים את נטייתם המינית כהומוסקסואלית. המאמר יתאר את הלבטים הקיימים בקרב מבוגרים הומו-לסביים ביחס לזהותם; את משמעות הזהות הייחודית של ההומו-לסבי הדתי; את המגמות ההלכתיות המרכזיות הקיימות כיום בעולם הדתי-מודרני ביחס לסוגיה זו; ואת המקום החברתי שבו נמצאים הומו-לסביים דתיים לצד האופציות החברתיות הפתוחות בפניהם כיום ושהיו סגורות עבורם בעבר. לבסוף, אתייחס לטיפול באוכלוסייה זו ובכלל זה במשפחותיהם, ואציע פתרונות שעשויים להקל עליהם.

עירית קורןעירית קורן
  ד"ר עירית קורן, פסיכותרפיסטית (MSW); (Ph.D בלימודי מגדר) לחשב מסלול מחדש-מטפלת באנשים שמחפשים...

 

הארון הזה מחניק מדי

התמודדותם של הומו-לסביים דתיים: סוגיות אישיות, הלכתיות, חברתיות וטיפוליות

מאת: ד"ר עירית קורן

הקדמה

מאמר זה מביא את התמודדותם של אנשים דתיים אשר מגדירים את נטייתם המינית כהומוסקסואלית (במאמר זה אכלול בהומוסקסואליות גם זהות מינית לסבית). מתוך דבריהם של המרואיינים עולה כי אנשים אלו מתמודדים עם שלוש סוגיות מרכזיות: הזהות האישית, הסוגיה ההלכתית והסוגיה החברתית. מטרת המאמר היא לתאר את הלבטים הקיימים בקרב מבוגרים הומו-לסביים ביחס לזהותם; את משמעות הזהות הייחודית של ההומו-לסבי הדתי; את המגמות ההלכתיות המרכזיות הקיימות כיום בעולם הדתי-מודרני ביחס לסוגיה זו; ואת המקום החברתי שבו נמצאים הומו-לסביים דתיים לצד האופציות החברתיות הפתוחות בפניהם כיום ושהיו סגורות עבורם בעבר. לבסוף, אתייחס לנושא הטיפול באוכלוסייה זו ובכלל זה במשפחותיהם, המתמודדות עם הגילוי והיציאה מהארון של ילדיהם, ואציע פתרונות שעשויים להקל על אוכלוסייה זו.

החומר המלא שעליו מבוסס מאמר זה מצוי בעבודת הגמר שכתבתי בעבר (קורן, 2001). המחקר מבוסס על ראיונות עם גברים הומוסקסואלים ונשים לסביות המגדירים את עצמם כדתיים. המאמר שלפנינו מביא את הסוגיות המרכזיות שאיתן התמודדו המרואיינים, כפי שהסתמן במחקר, ומוסיף עליו את המרכיב הטיפולי.

מבוא

בשנת 2003 יצא בהוצאת ידיעות אחרונות ספרי "ארון בתוך ארון: סיפוריהם של הומוסקסואלים ולסביות דתיים"1. היה זה הספר הראשון בארץ שעסק בנושא רגיש וטעון זה, שהיה עד אז טאבו חברתי. הספר זכה לתגובות רבות מצד העולם החילוני. התראיינתי בתכניות טלוויזיה כגון פופוליטיקה ובתכניות בוקר שונות ואף במספר תכניות רדיו, אולם הספר לא זכה לשום התייחסות מצד העולם הדתי. אמנם הוזמנתי על ידי הרב ריסקין לדבר בכנס רבנים, אך ניכר היה כי בעת ההרצאה וגם לאחריה הרבנים נעו בחוסר נוחות רבה והעדיפו לא להרחיב את הסוגיה. למרבה השמחה, חל מאז שינוי מסוים בחברה הדתית. כך למשל הוקם ארגון "הו"ד" (הומואים דתיים), ארגון "בת-קול" (לסביות דתיות), ארגון "כמוך" וכן הלאה. יותר ויותר רבנים נאלצו ונאלצים גם היום להתמודד עם שות"ים (שאלות ותשובות) בנושא שנשלחו ונשלחים להם דרך אתרי האינטרנט המבטיחים את שמירת האנונימיות של הכותבים. כיום גברה ההכרה בכך כי ישנם הומואים ולסביות דתיים, וכי הם מתמודדים עם זהות שולית כפולה שאינה קלה עבורם או עבור בני משפחותיהם המתמודדים עם הגילוי של ילדיהם ביחס לזהותם המינית.

אולם, על אף שקיימת תזוזה מסוימת בחברה הדתית ביחס לסוגיה זו (להרחבה ראו מאמרו של שניידל, תשס"ו), סבורתני שעדיין קיים חוסר הבנה רב בקשר לזהות ההומו-לסבית הדתית, קושי של הרבנים להתמודד עם נושא זה ולהציע פתרונות לפונים אליהם, וכן מצוקה רבה בקרב הנוער והמבוגרים המתמודדים עם זהות מורכבת זאת, הנובעת בין השאר מהסטיגמות השליליות הקיימות ביחס לאוכלוסייה זו.

על נוער הומו-לסבי בעולם ובארץ

בישראל חיים כ-600 אלף בני ובנות הקהילה ההומו-לסבית. כרבע מהם הם בני נוער וצעירים עד גיל 25. בני נוער אלו מצויים בסיכון גבוה יותר, בהשוואה לבני נוער הטרוסקסואלים, למעשי אובדנות והתנהגויות מסוכנות. זאת כיוון שאוכלוסייה זו מאופיינת בתחושות של אשמה, בושה וסודיות בהקשר לנטייתם המינית. תחושות אלו מחזקות את הנטייה להסתיר את המצוקה ואת הכוונות האובדניות (מתוך לוינסון, 2005).

בישראל, האובדנות בקרב בני נוער וצעירים באשר הם, מעוררת דאגה רבה. בשנת 2009 בערך שישית מההתאבדויות של נשים וגברים היו בקרב צעירים בני 15–24. בקבוצת גיל זו, 16% מכלל המתאבדים הם גברים ואילו 14% באותה קבוצת גיל הן נשים. שיעור ניסיונות ההתאבדות אף הוא דומה בקרב בנים ובנות. אצל בנים השיעור מגיע ל-342 למאה אלף ואצל בנות הוא 314 למאה אלף בשנים 2008–2010, אולם מרבית ההתאבדויות בפועל הן של גברים. נרשמו כ-1400 ניסיונות התאבדות בקרב צעירים בני 15–24. שיעור ניסיונות ההתאבדות (בניגוד להתאבדות עצמה) גבוה פי 1.5 בקרב נערות בהשוואה לנערים (משרד הבריאות, 2011).

ביחס לנוער הומו-לסבי באופן ספציפי, הרי שמחקרים שנערכו במדינות שונות בעולם מזהים אחוזים שונים של נוער זה הנמצא בסיכון להתאבדות. המחקרים השונים מתארים אחוז גבוה של ניסיונות התאבדות בקרב נוער זה. כך למשל אחד המחקרים הללו מצא כי למעלה מ-40% מבני הנוער ההומו-לסבי דיווח על ניסיונות אובדניים (Proctor & Groze, 1994). בני נוער אלו גם דיווחו על התנהגויות מסוכנות כגון: שימוש באלכוהול ובסמים בשיעור גבוה מעמיתיהם ההטרוסקסואלים (שם). בישראל טרם נחקרה התופעה של אובדנות בקרב צעירים הומואים ולסביות, המהווים תת-קטגוריה ייחודית בתוך הקטגוריה של נוער בכלל. אולם אם נשליך נתון זה על הנוער הישראלי, הרי שאלפי בני נוער הומו-לסביים מצויים בסיכון למעשים אובדניים ולהתנהגות מסוכנת. הבעיה מקצינה כיוון שעקב הסודיות וההסתרה של אנשים הומו-לסביים, אוכלוסייה זו היא על פי רוב בלתי נראית והתופעה נתפסת כלא קיימת (לוניסון, 2005).

סבורתני שתחושת האשמה, הסודיות והקושי מתעצמת עוד יותר בקרב הומואים ולסביות דתיים אשר חיים בתרבות שהטקסט התרבותי שלה מוקיע את הנטייה ואת הזהות ההומו-לסבית ותופס את האדם המתנהג באופן כזה, ובייחוד את הגבר בעל הזהות ההומוסקסואלית, כ"תועבה", וכמובל על ידי יצר הרע וכחוטא.מעבר לכך הקהילה הדתית רואה בהקמת "בית נאמן בישראל" ערך עליון ואדם שאינו מקים בית כזה נתפס כחסר. מכאן שזוגיות הומו-לסבית אינה אופציה בקרב קהילה זו. נראה שהמצוקה של נוער ואף מבוגרים הומו-לסביים משמעותית. קבוצה זו נמצאת כנראה בסיכון גבוה יותר מהקבוצה המקבילה החילונית, לכן לא ניתן לבטל את הנושא או להתעלם ממנו שכן בדיני נפשות עסקינן.

הזהות הכפולה של הומו–לסביים דתיים

לא פעם כשהרציתי בפני קהל מטפלים שאינו דתי או לחלופין אנשים שאינם אנשי מקצוע טיפוליים, השאלה הראשונה שעולה היא: מדוע הם לא עוזבים את הדת? מדוע אנשים אלו מתעקשים להשאר בתוך תרבות שמוקיעה אותם, שאינה מכירה בזהותם, ושמעצימה את הסטיגמה השלילית הקיימת כלפי הומוסקסואלים? כדי לענות על שאלות אלו יש להבין היטב את הזהות הכפולה והמורכבת של הומו-לסביים דתיים. בניסיון לברר את מהות הזהות הזאת פניתי אל המרואיינים שלי: גברים הומוסקסואלים ונשים לסביות המגדירים את עצמם כדתיים אורתודוכסים ומרגישים מחויבים להלכה.המרואיינים הגיעו ממעגלים חברתיים שונים, ביניהם: חרדים ליטאיים, חוזרים בתשובה ודתיים המגדירים את עצמם כמודרניים. גילם נע בין 25 ל-37. במהלך הראיונות ניסיתי להבין כיצד הם מצליחים לשלב בין שתי זהויותיהם: הדתית והמינית, ועד כמה התמודדותם קשורה להלכה היהודית ולשיח הדתי או לחלופין מנותקת ממנה.

אחד הדברים המובהקים שעלו מכלל המרואיינים הוא הדגש על כך שהם מרגישים שיש להם זהות מורכבת שאותה כיניתי "זהות כפולה". המשותף לכולם היא התחושה כי אין להם בחירה ביחס לאף אחת מזהויותיהם: הדתית או המינית. להלן אביא שתי דוגמאות שונות לדרך שבה המרואיינים תפסו והבינו את הזהות הכפולה שלהם.

שילוב בין זהויות

רועי הוא בחור דתי, חובש כיפה סרוגה, אשר גדל בהתנחלות גדולה ובזמן הריאיון אתו היה באמצע שנות העשרים לחייו. רועי מתאר כיצד הוא מצליח להכיל את שתי הזהויות הסותרות כביכול שהוא נושא עמו:

אני באיזה שהוא מקום הבהרתי לעצמי שאני נולדתי לשתי הסיטואציות האלה. נולדתי הומו ונולדתי דתי […] מי שברא אותי, ברא אותי גם כזה וגם הכניס אותי למשפחה, הכניס אותי לאמונה הזאתי […] ואני לא יכול להגיד לעצמי […] זהו אני לא הומו, אני עכשיו חוזר בתשובה ואני חי לגמרי כבן אדם דתי, מצד שני אני לא יכול להגיד לעצמי בגלל שאני הומו אני עוזב את כל הדברים שאני מאמין בהם, את הדת שאני גדלתי עליה ואני אחיה רק כהומו

באופן אירוני דווקא האמונה הדתית של רועי, היא זו המאפשרת לו לחיות עם הזהות הכפולה שלו. בהמשך הריאיון רועי מדגיש שהיכולת שלו לשאת מאבק זה נובעת מהידיעה כי הוא חי בעולם מורכב וכי ההתמודדות עם נטייתו המינית היא רק חלק מהחיים המורכבים שאותם הוא חי בין כה וכה בהיותו אדם דתי-מודרני. מעבר לכך, הוא מדגיש שוב ושוב בדבריו וגם בהמשך הריאיון כי הוא מרגיש שהוא אינו יכול או מוכן לוותר על מימוש זהותו המינית ואף לא על זהותו הדתית למרות הקלות לכאורה שבה ניתן להתנתק ממנה.

מאבק בין זהויות

עמירם, שניתן להגדירו גם כדתי מודרני, מתמודד אף הוא עם זהותו הכפולה, אולם בניגוד לרועי ניכר כי הוא מתקשה יותר להשלים עם שתיהן והוא חש כי הוא מצוי במלחמה אבודה.

אתה מרגיש שאתה במלחמה והידיים שלך קשורות…

ואתה לא רוצה לוותר על כלום.

אתה לא רוצה לוותר על הדת,

ואתה לא רוצה לוותר על כל המצוות,

ואני גם לא רוצה לוותר על עצמי.

בחינה של דברי עמירם מראה כי שתי הזהויות שלו הסותרות כביכול, גורמות לו להרגיש שהוא במלחמה. אולם מעניין לראות מתי הוא מדבר בגוף שני ומתי הוא עובר, מבלי משים, לדבר בגוף ראשון. כשעמירם מתייחס לדת הוא מדבר בגוף שני ואילו כאשר הוא עובר לדבר על המיניות שלו, שאותה הוא מכנה "עצמי", הוא עובר באופן אוטומטי לדבר בגוף ראשון ואומר "אני". נראה כי לא בכדי עמירם מגדיר, באופן לא מודע, את המיניות שלו בגוף ראשון. המיניות היא מה שהוא. היא מוטבעת בו, היא בגופו, בעוד שהתורה והמצוות גם הם חלק ממנו, אך הוא יכול להתייחס אליהם באופן מרוחק יותר. אולי הדבר נובע גם מתוך תפיסה שהמצוות הן משהו שניתן לתמרן איתו, בניגוד למיניות ההומוסקסואליות שממנה לא ניתן לברוח ולא ניתן להתכחש לה והיא מבטאת את העצמי שלו.

לסיכום נראה כי אנשים אלו חווים זהות כפולה שהיא אינהרנטית, מוטבעת ומגדירה את מי שהם. העוצמה של הזהות הדתית נובעת דווקא מכך שהיא כל כך ברורה מאליה לרובם. טל, אחת המרואיינות מתארת זאת היטב כשהיא אומרת: "אני דתייה כי אני דתייה". העוצמה של הזהות המיניתנובעת אף היא מידיעה ברורה מאליה המהווה את המציאות הפנימית של האדם ההומוסקסואל. מתוך דבריהם של המרואיינים עולה כי התכחשות לאחת מזהויותיהם, בין אם מדובר בזהות הדתית ובין אם מדובר בזהות המינית, איננה אפשרית מבחינתם או לפחות מאוד מוגבלת. עליהם אם כן, להכיר בזהותם הכפולה, דבר שיכול להוביל למאבק פנימי מתמיד בין זהויות אלו או לחלופין להשלמה איתם ולמציאת דרכים לחיות בשלום עם שתיהן.

 עניין של פרשנות: המישור ההלכתי – הוויה מול מעשה

כאשר בוחנים את האיסור ההלכתי על הומוסקסואליות והדרכים שרבנים מהמאה ה-20 ואילך הבינו איסור זה, ניכר כי הסוגיה המרכזית בנושא היא שאלת הבחירה שיש לאנשים אלו ביחס לזהותם המינית. האם הזהות המינית ניתנת לבחירה אם לאו? אם ההנחה היא שזהות זו ניתנת לבחירה, שהיא דבר נזיל, גמיש ומושפע מהתרבות ומהחברה, אזי ישנן השלכות דתיות קשות על אלו שבוחרים לממש את זהותם המינית.

ישנן שתי גישות מרכזיות ביחס לזהות ההומוסקסואלית. הגישה הראשונה היא הגישה החברתית-תרבותית. גישה זו מתארת תהליך שבו האוריינטציה המינית מתפתחת בשלבים. הנטייה המינית מושפעת מהקשר עם ההורים ומתהליך החיברות שילדים עוברים. כל הגורמים הללו יוצרים את נטייתו המינית של היחיד, שניתן להגדירה כמפת אהבה ייחודית שהאדם יוצר לעצמו, והמורכבת מאינטראקציה של המוח עם הורמונים, חוויות והשפעת הורים (Money, 1988). הגישה השניה היא הגישה הביולוגית-פיזיולוגית. לפי גישה זו הומוסקסואליות היא נטייה גנטית מולדת, שיש לה שורשים פיזיים ונפשיים. עודף או חוסר באסטרוגנים או בטסטוסטרונים במהלך התפתחות העובר, מעצב התנהגות מינית בוגרת הומוסקסואלית, הטרוסקסואלית או ביסקסואלית (Garents & Kimmel, 1993). בפועל אנו מקבלים רצף, או מרחב של שונות, שעליו מצויים רוב בני האדם,כך שרובם בעלי התנהגות הטרוסקסואלית ואילו מיעוטם נוטה להתנהגות מעטה או רבה של הומוסקסואליות (למפרט, 1994). על פי תפיסה זו מיניות הומוסקסואלית אינה ניתנת לבחירה.

כיום התפיסה הרווחת בעולם המערבי היא הגישה הביולוגית פיזיולוגית. ההערכה הרווחת היא שנטייה הומוסקסואלית נותרת יציבה אצל רוב האנשים במשך רוב חייהם ונוטה להיות לא גמישה, בפרט כשמדובר בגברים, ושהיא מאפיינת 4–5 אחוזים מהאוכלוסייה באשר היא. נטייה זו קיימת בכל התרבויות באחוזים דומים. נטייתן המינית של נשים גמישה מעט יותר מזו של גברים, אולם אף היא רחוקה מגמישות מוחלטת. נראה שבניגוד למה שחשבו בעבר, ההשפעה של גורמים משפחתיים וחברתיים זניחה, אולם דווקא ההשפעה הגנטית מובהקת. גורם משמעותי נוסף המשפיע על הזהות המינית הינו המאזן ההורמונלי של העובר ברחם אמו, ושכתוצאה ממנו מופיע אצל הומו-לסביים מבנה מוח האופייני מבחינות מסוימות לזה של בני המגדר השני. כך למשל מופיעים דפוסים קוגנטיביים רבים האופיינים למגדר השני והנוגעים למחזור שעות שינה וערות, ליכולות ורבליות, ולדפוסים של התמצאות במרחב (מתוך: שניידל, תשס"ו).

באשר לשיח ההלכתי בנושא ההומוסקסואליות, ניכר כי הפסיקות הרבניות מושפעות אף הן מהשאלה אם הומוסקסואליות היא מולדת או ניתנת לבחירה. ניתן למעשה לדבר על שתי מגמות עיקריות בעולם ההלכתי: הקריאה המצמצמת מול הקריאה המרחיבה, או במילים אחרות הקריאה הפרשנית המתייחסת למעשה ההומוסקסואלי (Doing) אל מול הקריאה המתייחסת למהות ההוויה ההומוסקסואלית (Being). חלק מקריאות אלו מושפעות מהיחס להומוסקסואליות כבחירה לעומת עובדה מוגמרת.

הקריאה המצמצמת מדגישה את ההגדרות המדויקות הקשורות לאיסורים התנהגותיים ספציפיים החלים על גברים הומוסקסואלים ועל נשים לסביות. גישה זו נובעת מן המקורות הקדומים, קרי התנ"ך, התלמוד והמפרשים הקדומים. על פי המקרא משכב זכר אסור: "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה הִוא" (ויקרא יח, כב), וכן "ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אשה תועבה עשו שניהם מות יומתו דמיהם בם" (ויקרא כ, יג). על פי רש"י (שם) איסור משכב זכר המחייב מיתה וכרת (משנה, כריתות א, א) הוא דווקא בביאה אנאלית וכפי שרש"י מגדיר זאת כאשר "מכניס כמכחול בשפופרת". התלמוד2 ממשיך ודן אף הוא בצדדים "הטכניים" הקשורים למשכב זכר. הדיון במקורות הללו הוא בעיקר סביב המעשה ההומוסקסואלי ולא סביב מהות האדם ההומוסקסואלי. המעשה ולא האדם הוא שמוגדר כ"תועבה".

מול קריאה זו קיימת הקריאה המרחיבה המתייחסת למהות ההוויה והזהות של ההומוסקסואל. רבנים והוגים רבים תומכים כיום בקריאה מרחיבה זו. שיח זה נעזר פעמים רבות במקורות חיצוניים, כגון: מחקרים מדעיים, תיאוריות מתחום הפסיכולוגיה והפסיכיאטרייה, כדי לחזק את הגישה הרואה בהומוסקסואליות דבר נתעב. מקורות אלו זרים למקורות ההלכתיים, אולם למרבה האירונה הרבנים, המוקיעים על פי רוב סוג זה של מקורות, משתמשים בו על מנת לחזק את טיעוניהם. כך נוצר שיח חדש המוקיע לא רק את המעשה ההומוסקסואלי עצמו אלא גם את המהות הפנימית של אנשים אלו. שיח זה מתבל את דבריו בשמות תואר המתארים את האדם ההומוסקסואל. דוגמא לכך ניתן למצוא בדבריו של הרב משה פיינשטיין המתייחס לאיסור משכב זכר ואומר: "אבל למשכב זכר ליכא שום תאווה מצד הבריאה, וכל התאווה לזה הוא רק תועה מהטבע…" (פיינשטיין אגרות משה או"ח, ד, סי' קטו). כלומר על פי פיינשטיין זהות מינית הומוסקסואלית אינה אינהרנטית לאדם ואינה טבעית. המניע של האדם ההומוסקסואלי להיות כזה הוא "שיצר הרע זה אינו אלא מחמת שהוא דבר אסור, שהוא כמו להכעיס ח"ו… ויצר הרע מסיתו להמרות נגד רצון ה'" (שם). כלומר ההומוסקסואל מתנהג באופן כזה כיוון שרצונו הוא להמרות את רצון האל.

מגמה זו מתחזקת, אם כי באופן בוטה פחות, בגישתו של הרב שלמה אבינר הכותב כי "אין דבר כזה "הו'... דתי" [ההשמטה במקור]. אמנם הרב אבינר טוען בניגוד לעמדת הרב פיינשטין, כי יש נטייה הומו-לסבית ותמיד היתה נטייה כזאת, אבל בדומה לו, אף הוא טוען כי נטייה זו היא בניגוד לטבע הגמור. על פי אבינר הבעיה ההומוסקסואלית היא בעיה של יצר הרע. תפיסתו של אבינר היא שההומוסקסואל אינו מורד באל דווקא, אך עליו להתגבר על יצר הרע שלו. הזהות המינית של ההומוסקסואל נתפסת כזהות שיש בה בחירה ומכאן שכל הומוסקסואל יכול להמיר את זהותו המינית לזהות מינית הטרוסקסואלית באמצעות טיפולי המרה. תפיסתו מתבססת על ההנחה שעל פי רוב הנטייה ההומוסקסואלית היא סימפטום בלבד למחסור עמוק בחום ואהבה. ולכן דרך טיפול פסיכולוגי מתאים יכולים הומוסקסואלים להתרפא (מתוך: שניידל, תשס"ו). אבינר אגב הוא גם זה שהקים את מרכז "עצת נפש" בשנת 2001 שמטרתו היא להמיר את זהותם של הומוסקסואלים ולהופכם להטרוסקסואלים. רבנים רבים הפנו הומוסקסואלים למרכז זה והמסר היה ששינוי הנטייה המינית הוא אפשרי אם האדם רק יתאמץ.

הרב רון יוסף, בן 38, הומוסקסואל בעצמו והעומד בראש ארגון הו"ד, אסף נתונים על אנשים שעברו דרך מרכז "עצת נפש" ויש להתייחס, לדעתי, בכובד רוב לנתונים הבאים. הרב יוסף גילה כי מבין 291 הפונים, 94 התחתנו מתוך אמונה ש"זה יעבור" אולם 59 מהם התגרשו או נמצאים בהליכי גירושים. 30 אנשים הגדירו את הטיפול כהצלחה ואילו 261 ככשלון. 248 אנשים אנשים הצהירו שלא חל שינוי בנטייתם לאחר הטיפול, 24 אמרו שהם נמשכים כעת יותר לנשים ואילו 19 דיווחו על איבוד כל חשק מיני. הפונים השקיעו 10,000-5,000 ש"ח לטיפול ולאחריו רבים דיווחו כי סבלו מדיכאונות ממושכים, שנאה עצמית, פגיעה בתפקוד ובחשק המיני ומשבר באמונה. רק 55 אנשים פנו לאחר מכן לפסיכולוג מוסמך.57%  מבין המטופלים חזרו בסופו של דבר בשאלה (חלוץ, 2012).

למרות הגישות הרווחות שתוארו לעיל והמתייחסים לזהות ההומוסקסואלים כבחירה וכניתנת לשינוי, קיימים כיום גם קולות מתונים יותר בעולם הדתי, אך חשוב להדגיש כי רובם אינם מתירים התנהגות הומוסקסואלית. קולות אלו מיוצגים למשל על ידי הרב שרלו והרב חיים רפופורט אשר מקבלים את הזהות ההומוסקסואלית כעובדה ולא כבחירה. יחד עם זאת, הם מפרידים בין הזהות ההומוסקסואלית למעשה ההומוסקסואלי. אף על פי שהם אינם מתירים קשר הומוסקסואלי הם מביעים אמפטיה כלפי מצוקתו של ההומוסקסואל וסבורים שאין להרחיק את ההומוסקסואל מהקהילה הדתית ואין לשפוט אותו לחומרה (מתוך: שניידל, תשס"ו).

ישנם פרשנים וחוקרים המשמיעים קול חדש ואף רדיקלי יותר בתפיסה של הומוסקסואליות. לטענתם יש השלכות הלכתיות מרחיקות לכת לשאלת היכולת של האדם לבחור בנטייה המינית שלו. ההשלכות ההלכתיות קשורות לביטוי ההלכתי "אונס רחמנא פטריה" (בבלי נדרים, כז ע"א): אנוס - הקב"ה פוטר אותו. אנוס פירושו אדם שעבר עבירה כיוון שהיה מוכרח לעשות זאת.

על פי הרב מאט, ההנחה הברורה מאחורי כל ציווי היא היכולת לציית לחוק, כלומר ההנחה כי לאדם יש אפשרות לבחור באופן חופשי (Matt, 1978). התורה מביאה מספר דוגמאות של עבירות הנעשות מאונס. העיקרון המנחה הוא שאם נעשים מעשים אסורים בהעדר בחירה חופשית והחלטה חופשית או בהעדר אפשרויות פעולה אחרות, עוברי העבירה נשפטים במידת הרחמים על פי העיקרון "אנוס רחמנא פטריה". הרב פרופ' אהרון שאר ישוב3 מצטרף אף הוא לקריאות הליברליות וטוען כי העמדה היהודית צריכה להיות כזאת שמתייחסת באותה הרצינות לסמכות המסורתית ולידע המחקרי המודרני. גישתם נשארת נאמנה לתפיסה על פיה הטרוסקסואליות איננה בגדר המלצה אלא ציווי. יחד עם זאת, גישה זו מסירה את נטל הגינוי והאשמה מאותם הומוסקסואלים שהתאמצו להשתנות וחשו כי אינם יכולים, ומאפשרת את קבלתם על ידי הקהילה כפי שהם. גם הרב סטיבן גרינברג, רב אורתודוכסי הומוסקסואל בעצמו, מציע קריאה רדיקלית של האיסור על הומוסקסואליות ומציע פרשנות שיוצרת מרחב פעולה מסוים לאדם ההומוסקסואל (Greenberg, 2004).

המסורת מעולם לא התייחסה להומוסקסואלים כאל אנוסים. היא מניחה כי כאשר הומוסקסואלים מתנהגים באופן מיני המתאים להם, הם עושים זאת מתוך רצון וכוונה ובוחרים באפשרות הזאת מתוך מגוון אפשרויות אחרות. החידוש בפרשנות זו היא בהתייחסותם של רבנים מסויימים להומוסקסואלים כעל אנוסים ומכאן שיש לדבר השלכות הלכתיות מקילות.

המרואיינים במחקר זה גילו דרכים שונות להתמודד עם האיסור ההלכתי, אשר לא תמיד הולכות יד ביד עם העמדה ההלכתית והפרשנות הרבנית. כך למשל, אלון, גבר הומוסקסואל שחזר בתשובה בשנות העשרים לחייו, התייחס בריאיון לתהליך שהוא נאלץ לעבור סביב ההתמודדות עם המיניות השונה שלו בהקשר ההלכתי. אלון היה מצוי בקשר זוגי עם גבר דתי אחר, ומסביר כיצד הוא מבין את ההבחנה בין המהות ההומוסקסואלית והמעשה ההומוסקסואלי וכיצד הוא מיישם הבחנה זאת בחייו:

למדתי. למדתי היטב. כן. וחקרתי מה המקורות של כל ההתנגדות להומוסקסואלים ולהומו סקס ודבר ראשון ראיתי שביהדות יש הבדל גמור בין

הומואים

והומוסקס.

מה שאסור בהלכה זה הסקס.

בני אדם אין בעיות,

אז להיות הומו כבר יש לי שלום עם זה, אחרי זה חקרתי את הפעילות […] וראיתי כל מה שכתוב על הומוסקס, זה היה במסכת קידושין והיה מאוד ברור שזה דיבר על חדירה. כמו שרש"י אמר. (כפי שהוזכר לעיל - ע"ק)

אלון מדבר בשני קולות. הקול שמתייחס למהותו כהומוסקסואל, "הומואים" כפי שהוא מכנה זאת, לצד הקול שמתייחס למעשה ההומוסקסואלי עצמו, "הומוסקס". לרבים הפרדה זו נראית מגוחכת אך לאלון, כמו לאחרים, הפרדה זו היא משמעותית ויש לה השלכות דתיות וחברתיות מרחיקות לכת. אלון, בדומה למרואיינים אחרים, בוחר לשמור על האיסור ההלכתי על חדירה. ההבחנה של אלון משמעותית כיוון שהיא מפרידה בין האדם לבין מעשיו. אלון מוצא פתרון שמאפשר לו להרגיש שהוא חי במסגרת ההלכתית ללא דיסוננס.

אמשיך לצטט את אלון:

היה מאוד פשוט שאם לא חודרים אז לא עוברים את האיסור.

אז נמנעתי מלחדור. וזהו.

זה כמו שנמנעתי מלאכול חזיר,

כמו שנמנעתי מלהדליק את הטלוויזיה בשבת,

נמנעתי מלחדור.

זה לא עשה לי פורענות בחיים

אלון שם את מצוות הכשרות, שמירת השבת והימנעות מחדירה, על אותה סקאלה בסולם המצוות והאיסורים. מדבריו יוצא כי אדם יכול להיות הומוסקסואל ודתי אם ישמור על גבולות ההלכה. עבירת החדירה אינה חמורה יותר מעבירה של אדם שאינו שומר שבת או שאוכל טריפה. אלון ציין בדבריו שהוא מרגיש כי החברה הדתית בחרה בעניין זה לשים את הדגש על כל ההוויה הומוסקסואלית בגדר "והומוסקסואליות כנגד כולם".

לא אביא כאן את שאר דברי המרואיינים אך מתוך עבודת המחקר ניתן לומר כי הגברים ההומוסקסואלים שרואיינו מרגישים צורך חזק להתמודד עם ההלכה וחלקם אף בחרו להציב לעצמם גבולות שיאפשרו להם לחיות בשלום עם ההלכה. לעומת הגברים, רוב הנשים שראיינתי חשו שאין הן חיות בדיסוננס אמיתי, כיוון שאין איסור מפורש על משכב נשים מדאורייתא. דוגמא לכך ניתן למצוא בדבריה של מיכל, אשה חרדית החיה עם בת זוגתה ומגדלת איתה אתילדתן המשותפת. וכך היא מתארת את הדרך בה היא רואה את הדברים:

אין לי שום דיסוננס […] יהדות זה דת של גבולות […] הכל יש במסכת קידושין... זה נקרא עשרה יוחסין […] הכל הגדרות וקטגוריות […] היהדות היא נגד ערבוב תחומים. טשטוש גבולות. יש גבולות ואין דבר שאין גבולות.

מיכל רואה את מהות האיסור ההלכתי בעניין ההומוסקסואליות כאיסור על ערבוב תחומים בדומה לאיסור שעטנז או כלאיים. מיכל מסבירה כיצד היא מבינה את הדרך שבה יש לשמור על תיחום הגבולות, כדי לא לעבור על האיסור של לסביות או המסוללות כפי שהן מוגדרות בתלמוד (יבמות, עו ע"א; שבת סה ע"א):

קודם כל המשכב זכר זה ממש לא קשור ללסביות. אז בעניין הזה אין לי בעיה […] אצלנו יש דבר בגמרא, הקטע של מסוללות […] מה זה מסוללות? זה לא מין בין שתי נשים. זה דבר מסוים. […] כל הראשונים הסבירו את זה אחרת. המכנה המשותף בין כל ההגדרות של נשים מסוללות זה חיקוי של מין בין גבר לאישה […] מה זאת אומרת דרך גבר ואישה? זה התנוחה […] אני לא עושה את זה. יש עולם בלי זה.

מיכל הציבה לעצמה את גבולותיה ההלכתיים על פי הדרך שבה היא מפרשת ומבינה את מהות האיסור על "המסוללות", שאותו ניתן להשליך גם על איסור משכב זכר. גם היא בדומה לאלון, מפרידה בין הגבולות ההלכתיים הברורים שצריכים להישמר במעשה המיני לבין הלגיטימיות שלה כאישה לסבית. מכאן שהיא אינה מרגישה שהיא חיה בקונפליקט מבחינה דתית. מיכל מצאה לעצמה את הפתרונות שלה על ידי הצבת גבולות במסגרת ההלכה. מכאן והלאה ההתמודדות שלה תהיה לא מול הקב"ה אלא מול הקהילה החרדית בה היא חיה.

למרות השוני בגישת הגברים והנשים שראיינתי, ישנם מספר דברים משותפים. כל המרואיינים דיברו על הצורך לחיות בפשרה. פשרה זו אינה מתבטאת רק בפן המיני, אלה היא חלק ממכלול הפשרות שאנשים דתיים החיים בעולם מודרני עושים בחייהם.

המישור החברתי – שוליות כפולה

בהקשר החברתי הרחב יותר ניתן לומר כי זהותם הכפולה של המרואיינים הופכת אותם לקבוצה בעלת שוליות כפולה: הם מיעוט בהיותם הומוסקסואלים והם מיעוט בהיותם דתיים בתוך קבוצה זו. החוקר ריימונד (Raymond, 1994) טוען כי הומוסקסואליות נתפסת לא רק כתת תרבות המצויה בתוך תרבות של "כור היתוך". הומוסקסואליות גוררת סטיגמות בתרבות הדומיננטית וההומוסקסואלים הופכים לחברה שולית, לא נראית, המושמצת ומוכפשת בגלוי. בנוסף לכך הומוסקסואלים ולסביות יכולים להפוך לקבוצת שוליים כפולה ואף משולשת בעקבות הבדלי דת, גזע, אתניות ומעמד לעומת החברה הדומיננטית. רבים מהמרואיינים הרגישו כי אין להם מקום בעולם. התמודדותם מול החברה קשה כפל כפליים כיוון שהם צריכים להתמודד לא רק עם מערך הסטיגמות והסטריאוטיפים שקיימים בחברה החילונית אלא גם מול מערך הסטריאוטיפים שקיימים בחברה הדתית. מיכל, אשה חרדית אנגלוסקסית מבטאת זאת בדבריה:

יש עוינות משני הצדדים כי בקהילה ההומו- לסבית מרגישים שהדת מגנה אותם, הדת שונא אותם מגדיר אותנו כתועבה […] ופעם ראשונה שהלכתי למצעד הגאווה […] ושמעתי צרחות מהבמה על מלחמת תרבות נגד הדתיים […] שאלתי מה אני עושה פה? אני לסבית בגלל שנולדתי לסבית אין לי מכנה משותף בקהילה כזאתי […] בסוף הלכתי ועשיתי שלט "אל תשנאו אותי שאני לסבית אל תשנאו אותי שאני דתייה"…

קבוצה זו צריכה להתמודד מול המעגל החברתי החילוני ההומוסקסואלי הרואה בדת אויב ומול המעגל החברתי דתי הרואה בהומוסקסואלים אויב. בתוך המעגל הדתי היא צריכה להתמודד מול עצמה ביחס לקהילה ומול עצמה ביחס להלכה. כך שהקושי וההתמודדות של אנשים אלו מועצמים.

מעבר לתחושת השוליות הכפולה המאפיינת את האוכלוסייה ההומו-לסבית הדתית, ישנו נושא חברתי נוסף שאיתו אוכלוסייה זו נאלצת להתמודד ביתר שאת והוא הנושא של הקמת בית בישראל. עד לא מכבר האפשרויות שעמדו בפני הומואים ולסביות דתיים היו להישאר בודדים ברווקותם או לחלופין להינשא לבן או לבת זוג מהמגדר השני, כשחלקם בוחרים לספר לבן הזוג על מצבם וחלקם לא. נישואין אלו לא החזיקו מעמד פעמים רבות, או יצרו קושי נפשי רב אצל שני הצדדים. כיום ישנן אפשרויות נוספות וניתן למצוא יותר ויותר הומו-לסביים דתיים שיוצרים בתים יחודיים ומורכבים במטרה להקים משפחה. "אנחנו" הוא דוגמא למיזם שידוכים ראשון מסוגו המשדך בין הומואים שומרי מצוות ללסביות דתיות. הרעיון העומד בבסיס מיזם זה הוא לאפשר להומואים וללסביות דתיים להקים בית בישראל אך עם קלפים פתוחים, ללא שקרים וללא בעיות של "מקח טעות". המשודכים יודעים היטב את מהות המשיכה של הצד השני. הרב ארלה הראל (מגשר מוסמך בהכשרתו, לשעבר ראש ישיבת שילה, וכיום ר"מ בישיבת אלון מורה ועוד), הוא העומד בראש המיזם ונותן את ברכתו לשידוכים אלו, וזה לכשעצמו חידוש גדול בחברה הדתית (http://www.kamoha.org.il/?p=5533).

נושא נוסף שאיתה מתמודדת החברה הדתית כבר מספר שנים היא "בעיית הרווקות המאוחרת" של גברים אך בעיקר של נשים, היינו נשים באמצע וסוף שנות השלושים שלהן שאינן מוצאות בן זוג. רבות מנשים אלו לא רוצות לוותר על הבאת ילדים לעולם וכיוון שהשעון הביולוגי דופק, המצוקה נעשית גדולה. אחד מהפתרונות שנשים אלו מוצאות הוא הבאת ילדים עם הומואים דתיים וחלקן אף מקבלות את ברכתם של רבנים שונים ליוזמה זאת. שינויים חברתיים אלו מצביעים על המהפך הגדול והשקט שהחברה הדתית-מודרנית עוברת בשנים האחרונות, ועל כך שחברה זו מצויה במצב בוגר יותר ויכולה להכיל בתוכה שונות רבה יותר מבעבר.

השלכות טיפוליות

למרות השינויים החברתיים והפתיחות שמבצבצת לה בתוך החברה הדתית, הזהות ההומו-לסבית הדתית עדיין יכולה ליצור מצוקה רבה. ניתן להקל על מצוקה זו דרך סיוע ויצירת מרחב טיפולי מתאים ליחיד או ליחידה. אולם כאשר הומוסקסואל או לסבית דתיים כבר מוצאים את האומץ והכוח לחפש איש טיפול או אשת טיפול הם נתקלים במשימה לא פשוטה. מצד אחד, כפי שאמרו לי מטפלים חילוניים רבים, הם אינם מבינים מדוע אנשים אלו מתעקשים לדבוק בזהותם הדתית, בנוסף, הם אינם יודעים כיצד להתייחס לאיסור ההלכתי הנתפס בעיניהם כפרימיטיבי וכאנכרוניסטי. מצד שני, מטפלים דתיים רבים מתקשים לטפל בהומואים ולסביות דתיים בגלל הסוגיה ההלכתית. בשנות לימודי בבי"ס לעבודה סוציאלית בישיבה אוניברסיטה הפגישו אותנו עם מטפלת קלינית דתית, המטפלת באנשים מקרב הקהילה הדתית המתמודדים עם קשיים במיניות במסגרת הזוגיות שלהם. מטפלת זאת רואה זוגות רבים אשר מתמודדים עם מיניותם ובתוך כך עוברים על שלל איסורים דתיים כגון צפייה בפורנוגרפיה, אוננות וכדומה. אולם היא הבהירה לקבוצתנו כי טיפול בהומוסקסואלים הוא טאבו עבורה וכי בגלל האיסור ההלכתי היא מסרבת לטפל בזוגות הומוסקסואלים או ביחידים כאלו. לחלופין, מטפלים דתיים רבים (כגון כאלה המצויים בארגון "עצת נפש" או ארגון "כמוך") מאמצים אג'נדה טיפולית ידועה מראש הקשורה לטיפולי המרה וזאת בניגוד לעמדה של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל ובארה"ב. זו האחרונה סבורה כי כל טיפול המרה אשר מבוסס על התפיסה של הומוסקסואליות כמחלת נפש, הוא בעייתי. הסתדרות הפסיכולוגים אף מוסיפה כי מחד אין הוכחות מדעיות לאפקטיביות של טיפול כזה, ומאידך ישנן הוכחות לסיכונים הכוללים בסוג כזה של טיפול, ובכלל זה: דיכאון, חרדה ואובדנותֿ (צוות בטיפולנט, 2012). כך יוצא שיש מחסור במענה ראוי לנערים וגברים, נערות ונשים ולבני משפחותיהם המתמודדים עם הזהות המורכבת הזו. על אף השינויים החברתיים, נראה כי המחקרים המצביעים על כך שהומוסקסואלים נמצאים בסיכון מוגבר לקשיים נפשיים עדיין תקפים וכי הסיכון שאוכלוסייה זו מצויה בה אינו במגמת שיפור. האפליה והלחץ הנובעים מהסביבה ממשיכים להוות גורמים לסיכון הנפשי בו נמצאת האוכלוסייה ההומו-לסבית. הדברים הללו נכתבו בהקשר של חברה מערבית חילונית ויש לשער כי האוכלוסייה ההומו-לסבית הדתית נמצאת בלחץ חברתי, תרבותי וסביבתי גדול עוד יותר בגלל המרכיב הדתי.

בהקשר זה נכנסים ההורים כגורם תמיכה אפשרי. מחקרים רבים מצביעים על חשיבות התמיכה ההורית ליכולת הוויסות הרגשי ולדימוי העצמי של מתבגרים בכלל ומתבגרים הומו-לסביים בפרט (Ryan, Huebner, Diaz & Sanchez, 2009). תמיכה של הורים בילדיהם המתבגרים מפחיתה באופן משמעותי את ההשלכות הנפשיות השליליות של מצוקה על רקע גלויים של תיוג שלילי, סטיגמה ואפליה (פרדס, כץ וקובלסקי, 2011). אולם לצערנו גם הורים חילונים וגם הורים דתיים מתקשים פעמים רבות לתמוך בילדיהם בזמן היציאה מהארון או לאחר מכן, שכן הם עסוקים באבל שלהם, בפגיעה שלהם, באכזבה שלהם ובקושי להתאים בין זהותו המציאותית של הילד או המתבגר לבין הפנטזיה שהם השליכו על ילדיהם הכוללים נישואים עם בן או בת זוג הטרוסקסואלים והקמת בית עם ילדים. להרחבה על תגובותיהם של הורים ליציאתם מהארון של ילדיהם ראו ספרה של מק (2009).

אם כן עבור הומואים ולסביות דתיים רבים, הדמות של המטפלת או המטפל היא לעתים הדמות היחידה שיכולה לספק מקום אמפטי ומכיל למצוקתם. החדר הטיפולי מהווה את המרחב שבו המטופל יכול להתלבט ביחס לזהותו המינית, ולקבל סיוע ותמיכה בהתמודדות עם הלחץ והמצוקה הנפשית אליו הוא חשוף בהקשר לזהותו המינית (King, 2001). לחלופין, יחידים אלו יכולים למצוא לעצמם מענה ותוקף גם דרך הצטרפות לקבוצת תמיכה חברתית אשר מעניקה משענת ומקום מכיל ואמפטי.

בסנהדרין ל"ז מופיע המאמר התלמודי הבא: "לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא".

תפיסה זו היא בעיני לא רק עמדה דתית אלא עמדה מוסרית ואתית שאליה מחוייב האדם באשר הוא אדם. החובה לעזור ולהיטיב עם אדם המצוי במצוקה נפשית חלה על סביבתו כמו גם על האדם עצמו. הורים אשר רואים כי ילדם נמצא במצוקה, מחוייבים לסייע לו באמצעות חיבור למערכת תמיכה גם אם הם עצמם לא מסוגלים לתת לו או לה תמיכה זו מסיבה דתית, רגשית או חברתית. במקביל, גם האיש או האישה המרגישים מצוקה המובילה אותם לדיכאון, חרדה ומחשבות אובדניות צריכים לנסות למצוא את הדרכים לעזור לעצמם דרך קבלת סיוע מתאים כדי לשמור על נפשם כפי שנאמר "ונשמרתם מאוד לנפשותכם". (טיפול מתאים מצוי כיום במסגרות שונות, דרך טיפול פסיכולוגי פרטי או במכון כגון מכון שילה, או לחלופין דרך קבוצות תמיכה של הומואים ולסביות דתיים של ארגוני הו"ד, איג"י וכן הלאה).

לבסוף, המטפלים שמתמודדים עם  אוכלוסייה זו, בין אם דתיים ובין אם לאו, צריכים להיות מחוייבים לעקרונות הבאים: עליהם לשאוף להבין את השפעתה של הסטיגמה וביטוייה השונים על חברי הקהילה ההומו-לסבית; להכיר בכך שהומוסקסואליות אינה מחלת נפש; להכיר בכך שהמשיכה והרגשות לבני אותו מין הן וריאנטים נורמליים של המיניות האנושית וכי ניסיון לשנות אוריינטציה מינית נמצאו על פי רוב כלא אפקטיביים וכמזיקים; עליהם לזהות כיצד הידע והעמדות שלהם כלפי  אוכלוסייה זו משפיעים על ההערכה והטיפול בהם ולפנות להתייעצות מקצועית בנושא במידת הצורך (צוות בטיפולנט, 2012). דברים אלו נכונים ביחס לטיפול באוכלוסייה ההומו-לסבית בכללותה, אולם סבורתני כי כאשר מדובר בטיפול בהומולסבים דתיים, ישנן הנחיות נוספות החיוניות להצלחת הטיפול והקשורות בהבנת עולם המושגים החברתי וההלכתי שאיתם מתמודדים ההומו-לסבים הדתיים. עולם זה מתבטא פעמים רבות בשפה ייחודית ששואבת את האסוציאציות שלה מעולם התלמוד וההלכה, דרך דמויים וסמלים אשר מהווים עמודי תווך בחברה הדתית. על אף שהמטפל אינו מתפקד כפוסק הלכה, נראה לי כי הבנה ויכולת לדון בטקסט התרבותי איתו ההומו הדתי או הלסבית הדתייה מתמודדים, מאפשרות למטופלים אלו לראות את הדברים מזוויות שונות ולקבל מרחב נשימה שמאפשר להם להתמודד עם זהות זו ולקבל אותה, גם אם בסופו של דבר יחליטו להינשא לבן זוג מהמין השני ולהקים בית הטרוסקסואלי המתפקד באופן הייחודי לו. כל זאת בתנאי שיבינו את המשמעות של החלטה זו, כולל את הרווח והמחיר שלה.

סיכום ומסקנות

מאמר זה מבקש להדגיש מספר סוגיות חשובות. האחד ברמת המיקרו – בחינה מנקודת מבט אמפטית וקרובה, של קבוצה ייחודית מאוד המתמודדת עם מצב מורכב. השני ברמת המאקרו – בחינת הסוגיה המורכבת של הומו-לסביים בחברה הדתית-ישראלית על רבדיה השונים. כיצד חברה שיש בה קודים ברורים ואמיתות חד משמעיות, מתמודדת עם השונה והחריג? איזה סוג של שיח מתפתח בקהילה כזאת כלפי תופעה של הומוסקסואליות? לבסוף, הסוגיה הטיפולית ביחס לאוכלוסייה זו לא פחות חשובה, וכאן ביקשתי להציע הצעות פרקטית ביחס להתמודדות עם אוכלוסייה זו ועם משפחותיהם.

ניתן לסכם את התמודדותם של המרואיינים בשלושה מישורים שונים: מישור אישי, מישור הלכתי ומישור חברתי.

במישור האישי, המרואיינים הדגישו כי ההומוסקסואליות שלהם היא מולדת וטבועה בהם וכי אין להם בחירה בעניין זה. שיח זה של המרואיינים סותר את השיח הרבני-מסורתי הרווח, הטוען על פי רוב, כי הומוסקסואליות נתונה לבחירה ומכאן אף לשינוי. לכן עדות זו מצריכה חשיבה שונה ביחס לאוכלוסייה זו.

מעבר לכך, ניתן היה לצפות כי החיבור של שתי זהויות אלו: הדתית וההומוסקסואלית ייצרו פיצול מוחלט בחייהם של הומואים דתיים, אך לא כך היא. רוב המרואיינים מצאו את הדרך לחיות עם זהותם הכפולה. יחד עם זאת, ניתן לראות דרך המחקר, הבדל בין הדרך שבה הנשים מתמודדות עם זהותם הכפולה ובין הדרך שבחרו הגברים. השפה שבה נשים מדברות על השילוב בין שתי זהויותיהן היא רגועה ושלמה יותר בהשוואה לזו של הגברים, המאופיינת בביטויים של מאבק, בלבול, מורכבות וכעס. ניתן להבין זאת באופן פשוט– הגברים צריכים להיאבק עם איסור הלכתי ברור ומשמעותי. השפה הדתית בהתייחסותה להומוסקסואליות בוחרת בתיאורים בוטים וקשים יותר כלפי גברים הומוסקסואלים בהשוואה לנשים. התמודדותן של הנשים מתמקדת פחות בהלכה ומבטאת השלמה עמוקה יותר בשילוב הזהויות כפי שבא לידי ביטוי גם בדבריה של מיכל האומרת: "אין לי שום דיסוננס".כלומר אצל הנשים הזהות המינית והדתית נתפסות פחות כזהויות סותרות המאיימות זו על זו בהשוואה לגברים. בנוסף לכך יש לזכור כי התגובות להומוסקסואליות הן חריפות יותר בחברה המערבית בכלל ובחברה הדתית בפרט. אנו מכירים הרבה אנשים שלא יתרגשו מכך שבתם תתלבש ותתנהג כמו "טום בוי", אולם מעטים הם אלו שיכולים לקבל בשלוות נפש את בקשתו של בנם ללכת לגן בבגדי בנות.

באשר למישור ההלכתי, ראינו כי ניתן לזהות שתי מגמות עיקריות: הקריאה המצמצמת מול הקריאה המרחיבה. בהקשר זה ניתן להבחין בין המרואיינים. יש שאימצו את הקריאה המרחיבה ודיברו על חוסר המוצא שבו הם מצויים מבחינה חברתית והלכתית. אנשים אלו הפנימו את התארים הרווחים בשיח המרחיב. הם תפסו את הווייתם כהומוסקסואלים כפגומה מבחינה דתית, כחוטאת וכתועבה. אולם חלק מהמרואיינים, ובייחוד הגברים שבהם, הדגישו דווקא את הקריאה המצמצמת ודיברו על פשרות שהם עושים בהתנהגותם המינית, היינו הדגש היה על ההתנהגות ההומוסקסואלית ולא על מהותה. גברים אלו מרגישים צורך חזק להתמודד עם הסוגיות ההלכתיות ולהציב לעצמם גבולות. בסך הכל רוב המרואיינים ראו באיסור משכב זכר אחד מיני איסורים רבים שהפרתו אינה הופכת אותם לדתיים פחות שאינם ראויים לבוא בקהל.

במישור החברתי, ניתן לדבר על קבוצה בעלת שוליות כפולה המתמודדת עם קושי חברתי מועצם בהשוואה להומוסקסואלים שאינם דתיים. מדברי המרואיינים עלה כי בחברה הדתית בה הם חיים קיימת הכחשה חברתית של תופעה זו. רוב המרואיינים הרגישו כי קיימת בחברה תפיסה שלילית וכמעט מפלצתית של הומוסקסואלים. התפיסה הרווחת אינה מאפשרת להתייחס לאנשים אלו מעמדה אמפטית אלא רואה בהם אנשים בעלי מום או לחלופין חולים, וככאלה שיש להתייחס אליהם מתוך העמדה המקראית של "ובערת הרע מקרבך" (דברים י"ט, יט). אולם בעקבות שינויים שונים המתרחשים בעולם הדתי ובעקבות העובדה כי חברה זו התחילה להתמודד באופן כלשהי עם הסוגיה, ניכר כי נוצרו בפועל שינויים מרחיקי לכת באפשרויות של הומואים דתיים להקים "בית בישראל", ייחודי ומורכב, ואפילו לקבל על כך ברכת רב. בכך הומואים דתיים רבים מרגישים כי הם לא רק מגשימים את עצמם מבחינה אישית אלא גם מקיימם מצווה דתית של הקמת משפחה, המהווה אחת מאבני היסוד של הדת.

מכלל הראיונות, עולה באופן בולט ביותר כי קיימת אצל המרואיינים תחושה ששורש הבעיה נעוץ בחברה הדתית, ברבנים, בקהילה ופחות בהלכה ובאיסור הדתי שאיתו הם מתמודדים בדרכים שונות. צורת ההתמודדות של החברה מהווה את נקודת הכאב והמאבק האמיתי של המרואיינים. רצונםלהמשיך להיקרא דתיים למרות נטייתם המינית השונה. הם אינם מבקשים שישנו את ההלכה בשבילם אך הם מבקשים שיכניסו אותם לשיח הדתי ושיקבלום בקהילה. רובם מבקשים דווקא להישאר בעולם הדתי על כל הקושי שבו, ולקבל התייחסות ראויה מעולם זה.

לבסוף, על אף שעסקתי בסוגיה הטיפולית רק בסוף המאמר, היא מבחינתי העיקר. המאמר נפתח בהסברת מורכבות הזהות של הומו-לסביים דתיים והתמודדותם לא רק עם הסוגיות החברתיות אלא גם עם הסוגיות ההלכתיות. כתוצאה מכך הלחץ הנפשי שנערים ונערות, וגברים ונשים רבים מצויים בו הוא גדול. לחץ זה מתעצם אם וכאשר הם מבקשים לצאת מהארון אל מול משפחותיהם. על מנת להקל על מצוקה זו הבעתי את דעתי לגבי המחוייבות של האדם המצוי במצוקה ושל משפחתו הרואה מצוקה זו, לעודד חיפוש עזרה מתאימה בקרב הקהילה הטיפולית או במסגרת קבוצות תמיכה המתקיימות היום ברחבי הארץ. מחוייבות זו היא בעיני לא רק מחוייבות מוסרית אלא אף דתית, בגדר "לא תעמוד על דם רעך".

 

ביבליוגרפיה

 

מקורות קאנוניים:

פיינשטיין, מ. אגרות משה (הוצאת ברוקלין). ניו יורק תשנ"ו.

רש"י, פירוש התורה (מהדורת שעוועל ח"ד). ירושלים תשי"ט.

תלמוד בבלי, מסכת נדרים (מהדורת צילום, דפוס וילנה). ירושלים תשמ"א.

תלמוד בבלי, מסכת ברכות (מהדורת צילום, דפוס וילנה). ירושלים תשמ"א.

תלמוד בבלי, מסכת יבמות (מהדורת צילום, דפוס וילנה). ירושלים תשמ"א.

תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין (מהדורת צילום, דפוס וילנה). ירושלים תשמ"א.

מקורות מחקריים:

חלוץ, ד. נובמבר 30, 2012. די לכיבוש (היצר). מוסף הארץ.

חן, מייק. 2009. פחד אהבה. תל אביב: הוצאת דיאלוג-הפצות.

למפרט, ע. 1994. האבלוציה של האהבה. תל אביב: הוצאת משרד הביטחון.

פרדס, כץ וקובלסקי. 2011. ההורים כבסיס בטוח למתבגר בתהליך ה"יציאה מהארון" בראי תיאוריית ההתקשרות. מפגש, 3: 17-38.

קורן, ע. 2003. ארון בתוך ארון: סיפוריהם של הומואים ולסביות דתיים. תל אביב: ידיעות אחרונות.

שניידל, ז. תשס"ו. מקומם של דתיים הומולסביים בחברה הדתית. אקדמות: כתב עת למחשבה יהודית, י"ז: 85-114.

שרבט, ע. 2001. הומוסקסואליות במקורות התלמודיים. עבודת M.A. רמת גן: אוניברסיטת בר- אילן – המחלקה לתלמוד.

Garents, L. D. & Kimmel, D. C. 1993. Introduction. In Garents, L. D. & Kimmel. D. C. (eds.),Psychological perspectives on lesbian and gay male experiences(pp.1-51). New York: Colombia University Press.

Greenberg, S. 2004. Wrestling with God and Men: Homosexuality in the Jewish Tradition. Madison: Wisconsin.

Matt, H. J. 1978. Sin, crime, sickness or alternative life style? A Jewish approach to homosexuality. Judaism, 105(27),13-24.

Proctor, C. D. and Groze, V.K. 1994. Risk factors for suicide among gay, lesbian and bisexual youth. Social Work, 39(5): 504-513.

Raymond, D. 1994. Homophobia, identity, and the meaning of desire: Reflections on the cultural construction of gay and lesbian adolescent sexuality. In Irvine, J. M. (ed.). Sexual cultures and the construction of adolescent identity (pp. 57-84).Philadelphia:Temple University Press.

Ryan, C. Huebner, D. Diaz R. M. & Sanchez, J. 2009. Family rejection as a predictor of negative health outcomes in white and Latino lesbain, gay and bisexual young adults. Pediatrics, 123: 346-152.

מקורות מהאינטרנט ואתרי אינטרנט:

לוינסון, ג. 2005. נוער הומו-לסבי בסיכון. צוות פסיכולוגי.

http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=594

משרד הבריאות. 2011. אובדנות בישראל: התאבדויות 1981–2009 2004–2012 ניסיונות התאבדות.

http://www.health.gov.il/publicationsfiles/loss_2011.pdf

ארגון אנחנו: (http://www.kamoha.org.il/?p=5533).

קווים מנחים לטיפול באוכלוסייה ההומו/בי סקסואלית ע"פ איגוד הפסיכולוגים האמריקאי.11.11.2012. צוות בטיפולנט.

http://www.betipulnet.co.il/portal/particles

הערות

  1. לעיון בפרק מתוך הספר ראו באתר של הו"ד. ניתן לקנות את הספר באתר ידיעות ספרים.

  2. לדיון התלמודי על משכב זכר במקורות הקאנוניים ראו: בבלי, יבמות פג, ע"ב; בבלי, סנהדרין נד, ע"ב. וכן לדיון הפרשני ראו רמב"ם איסורי ביאה א, י: "המכניס ראש העטרה בלבד הוא הנקרא מערה מלשון 'את מקורה הערה' (ויקרא כ, יח), והמכניס כל האבר הוא הנקרא גומר. ובכל הביאות האסורות - אחד המערה ואחד הגומר, ואע"פ שלא הוציא שכבת זרע, ואף ע"פ שפירש ולא גמר - כיוון שהכניס ראש העטרה נתחייבו". וכן לדיון התלמודי בנושא המסוללות ראו: בבלי, מסכת שבת סה, ע"א וכן בבלי, יבמות עו, ע"א, רש"י מסביר כי ב"מסוללות" הכוונה "דרך תשמיש זכר ונקבה, משפשפות נקבתן זו לזו" וכן שרבט (2001).

  3. שאר ישוב הוא מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת בר-אילן. הדברים המובאים כאן הם על סמך ראיון אישי שערכתי בביתו בירושלים בתאריך 5.9.00

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

קורן, ע. (2013). הארון הזה מחניק מדי - התמודדותם של הומו-לסביים דתיים: סוגיות אישיות, הלכתיות, חברתיות וטיפוליות. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2908

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

שלום קוליןשלום קולין30/1/2013

התייחסותו של י. לייבוביץ ע"ה כאדם אמוני לתופעה. ישעיהו ליבוביץ ע'ה, בשני מכתבים שבלינק דלהלן, הצליח להגדיר את העדשות הכפולות בהן מביט האדם הלוקח על עצמו מחויבות הלכתית, על תופעה זו. מחד, הנאמנות והמחויבות למסורת וההלכה. מאידך, הכבוד לזולת כערך דתי ואנושי. ההתלבטות וההתחבטות בין 2 עמדות אלו במכתביו, פותחת צוהר לא לאדם ההומוסקסואל, אלא לחברה הדתית דהיום. הכנות והישרות במאמרים, אף מעניקים לקורא מבט אחר על ישעיהו ליבוביץ האדם, שבשיחות ובמגעים האישיים, היה מהאנשים שניחנו ביכולת אמפטית יוצאת דופן והעניק לזולתו כבוד באשר הוא אדם.
שלום קולין.
http://tpeople.co....?id=6

איתמר ירוןאיתמר ירון29/1/2013

מצורף לינק למאמר. http://www.hakirah...t.pdf

עירית קורןעירית קורן21/1/2013

do you have by any chance this article?.

שניאור הופמןשניאור הופמן20/1/2013

הארון מחניק.
Thank you for posting your excellent article. I recommend to all mental health practitioners to read an
interesting article by Rabbi Chaim Rapaport entitled, Judaism and Homosexuality: An Alternative Rabbinic View'.
Best
Seymour (Shneor) Hoffman
e mail: batya_ho@netvision.net.il