פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×יצירה מאת Adam Hillman
Adam Hillman ©
זכור אותי

רגישות לדחייה אצל ילדים ובני נוער דחויים חברתית

רגישות לדחייה Rejection Sensitivity הינה נטייה קוגניטיבית-אַפקטיבית של הפרט לצַפּוֹת בחרדה ובכעס שאחרים יידחו אותו חברתית, גם כאשר בפועל לא מתרחשת דחייה. מחקרים רבים מצאו כי ילדים דחויים חברתית מפגינים רגישות גבוהה לדחייה. מאמר זה מנסה להבהיר את המושג רגישות לדחייה וכיצד ניתן לאבחן אותה אצל ילדים ובני נוער. מהן נסיבות החיים אשר יוצרות אצל הילד רגישות גבוהה לדחייה וכיצד ניתן לטפל בה. במאמר משולבות דוגמאות טיפוליות.

מאמרים | 6/12/2012 | 36,754

תגיות:

 

רגישות לדחייה אצל ילדים ובני נוער דחויים חברתית

 

מאת יעל אברהם

 

 

שמות המטופלים טושטשו בכדי לשמור על פרטיותם.

 

תיאור אירוע ראשון: רונן, בן 16, שואל את חגית בחצר בית הספר התיכון: "את רוצה לבוא איתי לסרט ביום שבת?" "אני מצטערת" עונה חגית, "אני עסוקה ביום שבת". רונן עוזב את החצר בכעס כשהוא בועט בפח הזבל שעומד מולו.

תיאור אירוע שני: דורית, בת 12, הגיעה לחגיגת בת המצווה של בת כיתתה. כאשר התקרבה לקבוצת החברות שלה ראתה כי כל המקומות בשולחן בו יושבות חברותיה תפוסים וכי אין לה מקום ישיבה לידן. דורית הסתובבה לאחור וישבה לבד בשולחן אחר. היא לא היתה מוכנה לשוחח עם חברותיה אשר ניגשו אליה לברר מה קרה, והלכה הביתה לבדה, פגועה מאד, לאחר חצי שעה.

תיאור אירוע שלישי: שגית, נערה בת 14, רואה מרחוק בהפסקה הגדולה את שתי חברותיה הטובות. כאשר היא מתקרבת אליהן, היא רואה אותן מסתודדות זו עם זו ומצחקקות. שגית פונה אליהן בכעס רב ואומרת: "אתן ממש מגעילות, אתן יודעות".

אחד המכנים המשותפים לשלושת האירועים שהוצגו הינו רגישות גבוהה לדחייה אשר קיימת אצל שלושת בני הנוער.

רגישות לדחייה Rejection Sensitivity הינה נטייה קוגניטיבית-אַפקטיבית של הפרט לְצַפּוֹת בחרדה ובכעס שאחרים יידחו אותו חברתית, גם כאשר בפועל לא מתרחשת דחייה. האדם הרגיש לדחייה מתמקד בחיפוש רמזים לדחייה בסביבתו. הוא נוטה לפרש כל התנהגות לא ברורה, עמומה או שלילית של הזולת כדחייה, גם במצבים שאין בהם משום דחייה ממשית. משפורשה התנהגות מסוימת כדחייה בעיני הרגיש לדחייה הוא יחוש מצוקה והדבר יוביל אותו לנקוט תגובת ייתר אפקטיבית והתנהגותית: תוקפנית או מסתגרת (Doweny & Feldman, 1996).

דאוני הינה החוקרת המרכזית בפיתוח המושג רגישות לדחייה, במאמריה היא מתארת את המעגל המרושע של הרגישות לדחייה או הנבואה שמגשימה את עצמה. על פי מעגל זה, האדם הרגיש לדחייה מגיע, כאמור, אל הסיטואציה החברתית עם ציפיה לדחייה. משום כך הוא מתרגם ומפרש את הרמזים החברתיים כדחייה (Doweny & Feldman, 1996). רמזים חברתיים יכולים להיות: שתי חברותי הסתודדו זו עם זו, כשהתקרבתי אל חברי הם השתתקו, הגבתי לחברתי בפייסבוק והיא לא עשתה לי לייק, לא שמרו לי מקום באוטובוס ועוד. לאחר שהאדם הרגיש לדחייה פרש את הרמזים החברתיים כדחייה, מתחיל אצלו תהליך פנימי של רומינציה מחשבתית. הרומינציה הינה תהליך קוגניטיבי המערב מחשבות חזרתיות, חודרניות, ועוינות ביחס לדחייה (Bartolo et al, 2010), כעין "העלאת גרה" מחשבתית, כמו למשל: "הן לא שמרו לי מקום לידן כי הן לא רוצות באמת את חברתי וזו היתה הזדמנות טובה עבורן שאחרתי, כדי לא לשמור לי מקום, תמיד ידעתי שהן מחפשות סיבה כדי לא להיות לידי", או "אני יודעת שהן מדברות עלי, תמיד הן עושות את זה כשאני לא נמצאת על ידן הן לא באמת חברות כל כך טובות שלי כמו שחשבתי". תהליך הרומינציה של המחשבות מעורר ולעיתים מאיץ אצל הנער או הנערה תחושה חזקה של מתח ועוררות שלילית אשר מביאה לתגובה שלילית – לעיתים תגובה תוקפנית כלפי הסביבה ולעיתים תגובה של המנעות מן הסביבה והתכנסות פנימה. כתוצאה מן התגובה השלילית, מגיבה הסביבה באופן שלילי כלפי הנער או הנערה ותגובת הסביבה מעצימה את חווית הדחייה ומאששת אותה. ובכך מתחזקת הציפיה לדחייה. החזרתיות של מעגל הדחייה יוצרת פגיעה בערך העצמי של האדם ונוצרת אצלו תחושה של חוסר מסוגלות בתחום החברתי. נמצא כי אנשים עם רגישות גבוהה לדחייה חווים יותר דיכאון ובדידות חברתית ואף מתקשים לשמור על קשרים רומנטיים לאורך זמן (Downey et al. 1998a). כמו כן נמצא כי לילדים רגישים לדחייה היו יותר קשיים עם בני גילם ועם מוריהם. הנתונים הראו כי במהלך שנות לימודיהם בביה"ס, הם הפגינו רמות גבוהות יותר של הפרעות בשיעורים, התנגדויות, התנהגות קונפליקטואלית וחוסר עניין בביה"ס (Downey et al, 2004). מחקרים נוספים מצאו כי בקרב הרגישים לדחייה, בנים נוטים יותר לתגובות תוקפניות וכועסות בהשוואה לבנות אשר נוטות לתגובה המנעותית יותר אשר מתאפיינות ברומינציה של מחשבות עוינות כלפי האחר (וייסברוד ושות' 2009; Downey et al, 1998b). דאוני (2002), מסבירה את הקשר בין רגישות לדחייה ותוקפנות בעזרת תיאורית היייחוס של היידר (Heider, 1958): על פי תיאוריה זו, אנשים רגישים לדחייה תופסים את הדחייה של הזולת גם כאשר אינה קיימת במציאות ומייחסים את הדחייה לכוונות רעות ושליליות של האחר. מכיוון שכך הם מגיבים בהתנהגות תוקפנית כתגובה אוטומטית השרדותית, ללא תיווך של מחשבה ושיקול דעת. במקרים אחרים, בהם אין תגובה תוקפנית, הילדים הרגישים לדחייה מייחסים את הדחייה לעצמם ובמצב הזה במקום להגיב בתוקפנות הם יפתחו תגובות של המנעות, נסיגה מאינטראקציות חברתיות ולעיתים גם תסמינים דכאוניים.

ניתן לייצג בצורה סכימטית את המעגל המרושע של הדחייה באופן הבא (אפל, 2010):

 

כיצד מתפתחת רגישות לדחייה?

דאוני והקולגות שלה רואים בתאורית ההתקשרות של בולבי (1982) את היסודות התיאורטיים למודל שלהם ביחס להתפתחות של רגישות לדחייה. על פי מודל זה, רגישות לדחייה מתפתחת כתוצאה מחוויות מוקדמות, חוזרות ונשנות של דחייה מצד אחרים משמעותיים. כאשר היחסים בין ההורה לתינוקו, בשנת החיים הראשונה, מתאפיינים בהתקשרות שאינה בטוחה (נמנעת או אמביוולנטית), כלומר דמות ההתקשרות אינה זמינה, אינה עקבית ואינה קשובה לצרכיו, מפתח הילד "מודל עבודה פנימי שאינו בטוח" המתאפיין בספקות, בחרדות ובציפייה להידחות על ידי הזולת. ילדים אלו גדלים ומפתחים רגישות לדחייה. במהלך חייהם הם קולטים גירויים באופן סלקטיבי: מתעלמים מאותות של קבלה וקולטים סימנים ורמזים המשקפים דחייה, גם במצבים שאין בהם דחייה. מחקרים רבים מצאו קשר מובהק בין סגנון התקשרות שאינו בטוח לבין רגישות גבוהה לדחייה (Erozkan, 2009; Erozkan & Komur, 2006; Kenned, 1999) מחקרים עדכניים טוענים כי רגישות לדחייה יכולה להתפתח גם כתוצאה מחוויות חברתיות טראומטיות מוקדמות בשנים המעצבות של גיל הילדות, אשר נעשות על ידי אחרים משמעותיים שאינם ההורים, כמו למשל דחייה שיטתית על ידי קבוצת בני הגיל באמצעות חרם כיתתי, דחייה על ידי אחים או דחייה על ידי מורה משמעותי (Romero-canyas et al, 2010).

על פי דאוני ושותפיה למחקר (2005), לרגישות לדחייה יש ערך השרדותי- אדפטיבי עבור האדם והיא אף מגדירה את הרגישות לדחייה כמערכת הגנה מוטיבציונית Defensive Motivational System. מכניזם המבוסס פיזיולוגית אשר מעוּרַר כתגובה לאיום מהסביבה. המערכת מופעלת כתגובה לרמזים של קבלה-דחייה ומטרתה לספק, תחת לחץ, תגובה הגנתית מהירה ואפקטיבית לאיום בלי לקחת את הזמן לחשוב. כל זאת על מנת להגן על ה- Self מחוויה של דחייה על ידי אחרים משמעותיים. האדם הרגיש לדחייה נוקט באסטרטגיה של "עדיף להיות בטוח מאשר להצטער" (Downey et al, 2005).

 

איך נאבחן רגישות לדחייה?

דאוני בנתה שאלון רגישות לדחייה המיועד לילדים (Downey, 2000).

CRSQ - Children Rejection Sensitivity Questioner

שאלון זה כולל שני מדדים: ציפיה לדחייה המלווה בחרדה וציפיה לדחייה המלווה בכעס. מדדי הרגישות לדחייה בשאלון נעים מציון 1 שמסמל רגישות נמוכה לדחייה ועד לציון 36 המסמל רגישות גבוהה לדחייה. השאלון מציג בפני הילד 12 מצבים חברתיים שונים, אשר לא ברור אם אכן יש בהם דחייה. הילד מתבקש לדמיין את עצמו בכל אחד מהמצבים המתוארים בשאלות ולענות על שאלות המתייחסות לרגשותיו בכל אחד מהם. (למיטב ידיעתי השאלון לא תוקף בעברית. לקבלת תרגום חופשי לעברית של שאלון הרגישות לדחייה שנעשה על ידי המחברת, וכן את הממוצעים וסטיית התקן האמריקאיים, ניתן לפנות למחברת מאמר זה). הנה לדוגמא אחת מתוך 12 השאלות בשאלון:

דמיין לעצמך שאתה רוצה לקנות מתנה למישהו מאד חשוב לך, אבל אין לך מספיק כסף. אתה שואל ילד מהכיתה שלך האם הוא יכול להלוות לך כסף. הילד אומר "בסדר, חכה לי בסוף היום ליד השער ואני אביא לך את הכסף". בסוף היום, כשאתה עומד ליד השער ומחכה, אתה חושב לעצמך האם הילד באמת יבוא?

א. עד כמה מתוח אתה מרגיש באותו הרגע כשאתה עסוק במחשבה האם הילד יבוא?

לא מתוח בכלל                 מאד מאד מתוח

                    1 2 3 4 5 6

ב. עד כמה כועס אתה מרגיש באותו הרגע שאתה עסוק במחשבה האם הילד יבוא?

לא כועס בכלל                מאד מאד כועס

                  1 2 3 4 5 6

ג. האם אתה חושב שהילד יבוא ויביא לך את הכסף?

         כן!!!                         לא!!!

                  1 2 3 4 5 6

השאלון של דאוני מאפשר לגלות האם קיימת אצל הילד רגישות גבוהה לדחייה, כמו כן ניתן בעזרתו למקד מהם האפיונים הספציפיים של הילד. האם הרגישות שלו מתאפיינת יותר בכעס ובאה לידי ביטוי בתוקפנות כלפי אחרים או שאולי מתאפיינת הרגישות שלו בחרדה ומתח אשר לעיתים באים לידי ביטוי בהמנעות או התרחקות חברתית ובהסתגרות פנימה.

 

ההבחנה בין רגישות לדחייה לבין חרדה חברתית

יש דמיון מסוים בין רגישות לדחייה לבין חרדה חברתית שכן בשני המקרים פירושו של האדם את המצבים החברתיים מקשה עליו להשתלב חברתית בקרב קבוצת השווים. אולם ישנם מספר הבדלים משמעותיים בין רגישות לדחייה לבין חרדה חברתית. ההבדל הראשון הוא שהאדם הרגיש לדחייה חווה ומפרש מצבים עמומים פירוש של דחייה, דווקא מצד הדמויות הקרובות לו ביותר כגון, חברים הכי טובים, ובני משפחה קרובים. לעומת זאת האדם הסובל מחרדה חברתית, מרגיש רגוע ובטוח יחסית בקרב האנשים הקרובים לו ולכן לא חש לידם חרדה, הוא יחוש חרדה בקרב אנשים פחות מוכרים לו. הבדל נוסף בין רגישות לדחייה וחרדה חברתית הינו הפחד הבסיסי, העומד בבסיס הקושי של האדם. הפחד הבסיסי של האדם הרגיש לדחייה הינו פחד מדחייה, "לא ירצו אותי, לא יאהבו אותי". לעומת זאת הפחד הבסיסי של האדם החרד חברתית הינו פחד מביזוי והשפלה פומבית, "אני אעשה מעצמי צחוק, יצחקו עלי, ילעגו לי, ישפילו אותי".

 

כיצד מטפלים ברגישות לדחייה

דאוני ושותפיה (2005) מציינים שלושה מוקדים על רצף המעגל המרושע של הרגישות לדחייה, אשר מסומנים בשרטוט הבא בחיצים אדומים. שלושה מוקדים אלו מציינים שלוש נקודות בהן אפשר לנסות ולקטוע את המעגל וליצור דינאמיקה אחרת: המוקד הראשון הינו בין ההסטוריה של המטופל לבין הציפייה לדחייה, המוקד השני הינו בין הציפיה לדחייה לבין התפיסה והפירוש, והמוקד השלישי הינו בין התפיסה לבין התגובה. בחלק הבא של המאמר אנסה להסביר את שלושת המוקדים הללו ולהדגים כיצד ניתן להתערב באופן טיפולי.

מוקד ההתערבות הראשוני לקטיעת המעגל המרושע של הדחייה, הינו בין ההסטוריה לבין הציפיה: כלומר להיות מוכן לנתק את הקשר בין העבר הקשה, אשר יצר את הציפייה לדחייה, לבין ההווה. כך למשל המקרה של ישראל, בחור צעיר בן 18 תלמיד כיתה י"ב, אשר הגיע לטיפול בשל קשיים חברתיים. באחת הפגישות הטיפוליות הוא סיפר כיצד נפגע כאשר הגיע באיחור של שעה למסיבת ריקודים באחד המועדונים בעיר ולהפתעתו ראה כי חבריו כבר נכנסו אל המועדון ולא חיכו לו בחוץ. כאשר נכנס למועדון הוא הגיב בכעס רב כלפי חבריו, כמעט ולא רקד בסביבתם וקיבל החלטה שלא לצאת איתם בשבוע הבא. במהלך השיחה שיתף אותי ישראל בהסטוריה האישית שלו, וכך אמר:

"גדלתי בקיבוץ עם הורים שהיו ממייסדי הקיבוץ, שניהם היו מאד אידיאולוגיים והיו מושקעים עד מעל הראש בחיי הקיבוץ. אף פעם לא היה להם זמן אלינו. כל חייהם הוקדשו לתרומה לקיבוץ כך שלפעמים היו עוברים ימים שלמים בהם כמעט ולא ראינו אותם. אני הבן הבכור במשפחה ואחרי נולדו עוד שלושה אחים ושתי אחיות. מאז ומתמיד חשבתי שאת האחים והאחיות שלי ההורים שלי אהבו יותר ממני. למשל לי מעולם לא חגגו בר מצווה, ביום בו מלאו לי שלוש עשרה, הביא לי אבא שלי ספר תנ"ך ואמר לי מזל טוב. לעומת זאת לאחים שלי כבר חגגו בר מצוות יפות בקיבוץ. במשך שנים היתה לי תחושה שאני שקוף בעיני ההורים שלי, שגם אם אעלם הם לא ישימו לב. הקיבוץ שלי היה בין האחרונים בארץ בהם עוד היתה נהוגה הלינה המשותפת בקיבוצים ואני זוכר לילות קשים עם שומרת הלילה, פעם אחת אפילו ניסיתי ללכת בחושך לבית של ההורים שלי כי כל כך פחדתי, אבל הם החזירו אותי בכעס לבית הילדים ומאז לא העזתי עוד לבוא אליהם".

החוויה של ישראל במסיבה היתה שגם עכשיו הוא שקוף בעיני החברים הקרובים שלו. העבודה הטיפולית עמו התמקדה בניסיון לנתק את הקשר בין העבר המכאיב אשר יצר את הנטייה שלו לצפות לדחייה ולנסות ולבדוק האם ייתכן וכעת המצב שונה, שכן חבריו הנוכחיים אינם הוריו ואין קשר ליניארי רציף הכרחי בין החוויה שחווה עם הוריו לבין העובדה שחבריו לא חיכו לו מחוץ למועדון עד שהגיע.

כאשר מדובר במטופלים צעירים יותר, אשר פיתחו נטייה קוגניטיבית של רגישות לדחייה, יש לנו אפשרות להתערב בנקודה שבין ההסטוריה לבין הציפיה לדחייה, באמצעות עבודה עם ההורים, זאת על מנת לנסות ולהשפיע על תהליך יצירת הנטייה הקוגנטיבית של הרגישות לדחייה אצל הילד. מנסיוני בעבודה הטיפולית עם ילדים רגישים לדחייה, פעמים רבות אנו מוצאים כי מערכת היחסים של הילד עם לפחות אחד מהוריו מתאפיינת בדחייה (אברהם, 2012). לעיתים נמצא כי גם ההורה הדוחה חווה אף הוא חוויות של דחייה מצד הוריו בילדותו. יצירת הברית הטיפולית עם ההורה הדוחה הינה הכרחית על מנת לגייס אותו לעבודה על מערכת היחסים בינו ובין בנו או ביתו. גישת הטיפול המשפחתי מבוסס התקשרות (דיאמונד, 2003) מציעה דרך יעילה ליצירת ברית טיפולית עם ההורה. על פי גישה זו יש לקחת פסק זמן מן הטיפול בילד ולשמוע מן ההורה את סיפור ילדותו שלו. הבקשה הספציפית מן ההורה הינה "ספר לי סיפור שמאפיין את היחסים שלך עם הוריך כאשר היית בגיל של בנך?" בדרך כלל מסיפוריהם של ההורים עולה חוויה של דחייה. המטפל מפיק מן הסיפור את הרגש המרכזי שעלה ממנו – פחד, עלבון, דחייה – ואומר להורה: "נשמע שחווית כמה מהדברים שהבן שלך מדבר עליהם. אני יכולה לעזור לך להיות שם בשביל בנך בדרכים שאבא שלך לא היה שם עבורך. האם תהיה מעוניין בכך?" כאשר ההורה מגויס לעבודה, ניתן לעבוד איתו על הקשר שלו עם בנו בדרכים מגוונות כמו למשל, איתור החוזקות של בנו או ביתו, עבודה על חיזוקים חיוביים, שיפור המגע הפיזי בינו לבין בנו ועוד. קיימות גישות טיפול המתמקדות בעבודה עם ההורה על חיזוק הקשר בינו לבין בנו או ביתו. כמו למשל גישתה של נעמי אפל (2010) – ח"מ ח"מ – חיוך, מגע, חיזוק, מחמאה. אשר עובדת בגישה קוגניטיבית-התנהגות עם ההורה, הן על אספקטים ראשוניים אשר קשורים לתהליך ההתקשרות הראשונית הפגוע לעיתים, כמו חיוך ומגע, בין ההורה לילדו, והן על אספקטים מתקדמים יותר כמו חיזוק ומחמאה.

מוקד ההתערבות השני לקטיעת המעגל המרושע של הרגישות לדחייה הינו בין הציפייה לדחייה לבין התפיסה והפירוש. העבודה הטיפולית עם המטופל הינה על פיתוח היכולת שלו לפרוש את הקשב שלו ולהתעלם באופן מכוון מרמזים של דחייה כל זאת מתוך מטרה לאפשר לו לצפות במידע נוסף העולה מן המצב ועל ידי כך לייצר פירושים אלטרנטיביים מאשר הפירוש האוטומטי של דחייה אפשרית. כך למשל אם נחזור לסיפורו של ישראל, ניסינו בפגישה הטיפולית להרחיב את ההתבוננות על הסיטואציה במסיבה. ביקשתי מישראל לספר לי פרטים נוספים על האירוע, ישראל סיפר כי שני חברים חיכו לו מחוץ למועדון ונכנסו עימו, כמו כן הוא סיפר שחבריו דיברו עם הסלקטור בכניסה למועדון וסיפרו לו שצריך להגיע חבר נוסף. אופן העבודה הזה עודד את ישראל לפרוש את הקשב שלו על משתנים נוספים בסיטואציה. תוך כדי שהוא מספר את הפרטים הללו, אמר ישראל כי הוא לא ממש מחשיב את ההתנהגות הזאת של חבריו משום שהוא יודע שהם לא באמת רוצים את חברתו. בשלב הזה ניסינו לאתר את המחשבות האוטומטיות של ישראל סביב אירועים אותם הוא מפרש כדחייה. המחשבות שעלו היו: אף אחד מהם לא באמת מחבב אותי, הם לא סובלים אותי, הם תמיד מנסים להמנע מחברתי, הם רק מחכים להזדמנות לברוח ממני. ניסינו לאתגר את המחשבות הללו בעזרת כמה דרכים. הדרך הראשונה היתה לשים סימן שאלה בסוף המחשבה האוטומטית (חמיאל 2010). כך למשל שאלנו - הם תמיד מנסים להמנע מחברתי? ישראל ניסה לענות על השאלה הזו בעזרת שאלות מתוך הדיאלוג הסוקרטי (Friedberg & McClure, 2002) כמו, מהן העדויות לכך שהמחשבה הזאת נכונה? מה עשוי להיות הסבר חלופי להתנהגות החברים? לאחר הדיון והאתגור ניסה ישראל לנסח מחשבה חלופית כמו - "אמנם הערב רוב החברים לא חיכו לי בכניסה למועדון אבל הם השאירו שניים שחיכו לי עד שהגעתי וגם התקשרו לברר אם נכנסתי למועדון".

בהמשך העבודה הטיפולית ניתחנו מצבים חברתיים אחרים אותם הביא ישראל לטיפול וניסינו להפנות את הקשב שלו באופן מכוון לרמזים נוספים הקיימים בסיטואציה.

מוקד ההתערבות השלישי לקטיעת המעגל המרושע של הרגישות לדחייה הינו בין התפיסה לתגובה. כלומר גם כאשר האדם מפרש את המצב הקיים כדחייה עדיין יש באפשרותו לעצור את עצמו לפני התגובה התוקפנית או הנמנעת בעזרת טכניקות של שליטה עצמית ולאפשר לעצמו לבחור תגובה אחרת. מחקרים מצאו כי פיתוח שליטה עצמית מהווה עבור הנער הרגיש לדחייה, גורם מחסן כנגד הרגישות לדחייה שלו. העבודה על שליטה עצמית יכולה לכלול לימוד המודל עשן ד"ק: עצור, שרירים, נשימה, דימוי (או דיבור פנימי), קדימה (חמיאל, 2010). על פי הפירוט הבא: עצור כאשר אתה חש שינוי במצב הרוח שלך, כווץ את השרירים והרפה אותם פעמיים בכדי לבצע הרפיה מהירה, קח שתי נשימות עמוקות בכדי להרגיע את הגוף ולצאת מהמצב של התגובה האוטומטית, דבר לעצמך דיבור פנימי מרגיע כמו למשל "עדיף להיות חכם מאשר צודק" או "הוא לא שווה את העצבים שלי" או לחילופין מצא דימוי אשר מרגיע אותך, כמו למשל דימוי של ברז נסגר במקרה של ילד אשר היה מגיב בקללות והתקשה לשלוט על פיו. ולבסוף, לך קדימה ועשה משהו אחר. ניתן כמובן ללמד את הנער או הנערה מודלים אחרים לשליטה עצמית.

לסיכום, במאמר זה הצגתי את מושג הרגישות לדחייה. כיצד היא מתפתחת וכיצד מאבחנים אותה. הצגתי את המעגל המרושע של הרגישות לדחייה ומהם המוקדים על המעגל בהם ניתן להתערב ולנסות ולסייע לנער ולנערה הרגישים לדחייה. בעבודה עם ילדים דחויים נראה לעיתים כי הם בטוחים שמחשבותיהם על המציאות הינן שיקוף מדויק של אמת אובייקטיבית. מאמר זה מאיר את תפקידן של המחשבות והרגשות המייצרים את מצבי הדחייה לעיתים לא פחות מכפי שהם מגיבים אליהם. בהקשר זה ניתן לסיים עם דבריו של מהאטמה גנדי שאמר: "שים לב למחשבותיך; הן הופכות למילותיך. שים לב למילותיך; הן הופכות למעשיך. שים לב ושפוט את מעשיך; מעשים הופכים להרגלים. הֶיֵה מודע להרגליך; הם הופכים לערכים שלך. הָבֵן וקבל את הערכים שלך; הם הופכים לגורלך."

 

מקורות

אברהם, י. (2012). "התשמע קולי?" ההתמודדות ההורית עם ילד דחוי חברתית (גרסה אלקטרונית). אתר פסיכולוגיה עברית. http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2722

אפל, נ. (2010). גם אני רוצה להיות מקובל: מן המשא של החבר'ה אל המסע של החבר'ה. הרצאה בכנס איט"ה. עכו.

גנדי, מ. ק. (2005). אוטוביוגרפיה או סיפור ניסויי עם האמת. הוצאת אסיה. תל אביב.

ויסבורד, נ., רוזנבאום, מ., רונן, ת. (2009). רגישות לדחייה ותוקפנות בקרב מתבגרות ומתבגרים צעירים. חברה ורווחה, כט (1), 107-131.

חמיאל, ד. (2012). ממשבר לצמיחה. תוכנית חוסן בחינוך לתלמידי חטיבת הביניים. מרכז חוסן להתערבות בטראומה.

Bartolo, T. Peled, M. and Moretti, M. Social-Cognitive Processes Related to Risk for Aggression in Adolescents. (2010). Court Review, Vol. 46. pp 44-52. Issues 1-2.

Bowlby, J. (1982). Attachment and Loss: Volume 1. Attachment. (rev. ed.; original edition published in 1969). New York, NY: Basic Books.

Diamond G. S, Siqueland L, and. Diamond G. M, "Attachment-Based Family Therapy for Depressed Adolescents: Programmatic Treatment Development," Clinical Child and Family Psychology Review, Vol. 6, No. 2, June 2003, pp. 107-127.

Downey, G. & Feldman, S. (1996). Implications of rejection sensitivity for intimate

relationships. Journal of Personality and Social Psychology, 70, 1327-1343.

Downey, G., Freitas, A. L., Michaelis, B., & Khouri, H. (1998a). The self-fulfilling prophecy in close relationships: Rejection sensitivity and rejection by romantic partners.

Journal of Personality and Social Psychology, 75, 545-560.

Downey, G., Lebolt, A., Rincon, C., & Freitas, A. L. (1998b). Rejection sensitivity and children’s interpersonal difficulties. Child Development, 69, 1072-1089.

Downey, G. (2000). CRSQ – Children’s Rejection Sensitivity Questionnaire. Columbia Social Relations laboratory.

Downey, G., Mougios, V., Ayduk, o., London, B., and Shoda, Y. (2004). Rejection sensitivity and the defensive motivational system. Psychological Science, 15, 668-673.

Downey, G. Pietrzak, J. Ayduk, O., Baldwin, M. W. (Ed), (2005). Rejection Sensitivity as an Interpersonal Vulnerability. Interpersonal cognition., (pp. 62-84). New York, NY, US: Guilford Press, xviii, 462 pp.

Erozkan, A. (2009). Rejection sensitivity levels with respect to attachment styles, gender, and parenting styles: A study with Turkish students. Social Behavior and Personality: an international journal, Volume 37, pp. 1-14.

Friedberg, R. D., & McClure, J. M. (2002). Clinical practice of cognitive therapy with children and adolescents: The nuts and bolts. Chapter 7: therapeutic socratic dialog. The Guilford Press. New York. London.

Romero-Canyas, R., Downey, G., Berenson, K., Ayduk, Ö., & Kang, N. J. (2010). Rejection sensitivity and the rejection-hostility link in romantic relationships. Journal of Personality, 78, 119-148.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

אברהם, י. (2012). רגישות לדחייה אצל ילדים ובני נוער דחויים חברתית. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2884

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

עינת אילעינת איל2/12/2017

בקשת השאלון של דאוני. שלום, אני קוראת בשקיקה את מאמריך ולומדת מהם רבות. על כך שאי ברכה.
אשמח באם תשלחי לי את תרגום השאלון של דאוני CRSQ - Children Rejection Sensitivity Questioner .
תודה רבה,
עינת

ניצן תמיר ראובניניצן תמיר ראובני28/9/2016

מחפשת קבוצה לילדים בתחום דחיה חברתית, מיומנויות חברתיות באזור רמלה - שהם. אנא חזרו אלי ל
nitstamir@gmail.com

דור איגלהדור איגלה23/12/2012

מאמר מעניין מאוד. שמחתי לקרוא את המאמר. התחברתי לנושא הן מתוך התנסותי בשטח כאיש חינוך שעובד עם ילדים ובני נוער בעלי רגישות לדחייה והן כאדם שסבל מדחייה חברתית בילדות ומכיר את המחשבות האוטומטיאות הנלוות. באמת מאמר יפה.

דפנה פדפנה פ11/12/2012

מובן ומרתק, תודה: דפנה.

יפית חסןיפית חסן10/12/2012

כרגיל- נהנתי. יעל,
כמו כל מאמרייך, גם המאמר הנוכחי כתוב בצורה נעימה לקריאה ונהנתי מאוד מקריאתו.
הנושא חשוב וחשוב לשים עליו דגש בבתי- הספר ובמסגרות בו אנו עובדים. יישר כח!!!

עינת בן דוד - הלמןעינת בן דוד - הלמן9/12/2012

מרתק ומועיל - כרגיל.... יעל יקרה, כמו תמיד - תענוג לקרוא את מאמרייך.
המאמר ברור ומעניין, מאיר נקודות חדשות ומסביר אחרות ישנות...
אני פוגשת ילדים רבים שחשיבתם נובעת מרגישות לדחייה חברתית,
קשה מאוד לעקור חשיבה שכזו, גם אצלם גם אצל ההורים, נתת לי כיוונים חדשים לחיפוש דרכים...
תודה לך!!!

אין גם איןאין גם אין6/12/2012

מנוסח היטב ומובן. נהניתי..

רחל בר-יוסף-דדוןרחל בר-יוסף-דדון6/12/2012

ילדים עם קשיים חברתיים. יעל, אני חושבת שאת ממש עושה עבודת קודש במאמרים שאת כותבת על ילדים עם קשיים חברתיים. באמת, כל הכבוד!
אני אישית הייתי משלבת גם טיפול אישי ממוקד-רגשות בטיפול האישי בילדים אלו, נוסף על הטכניקות הקוגניטיביות-התנהגותיות.
אגב, מי שרוצה לקרוא עוד על טיפול משפחתי ממוקד-רגשות, שהזכרת במאמר, יכול להיכנס לכאן: http://www.hargash...t=104
מי שרוצה לקרוא על שילוב של גישות בטיפול בילדים, שלדעתי יכול להיות מצוין בטיפול בבעיה שהוזכרה במאמר - רגישות לדחייה חברתית, יכול להיכנס לכאן:
http://www.hargash...id=15

מעין ארואטימעין ארואטי6/12/2012

יעל, תודה רבה!. תודה על ההסבר הברור, הדוגמאות הקליניות הממחישות והכלים הפרקטיים לטיפול.
אין לי ספק שזה יתרום לי בעבודה עם ילדים בעלי קשיים חברתיים.