לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
קאובוי של שושנים - גבריות במאה ה-21קאובוי של שושנים - גבריות במאה ה-21

קאובוי של שושנים – גבריות במאה ה-21

מאמרים | 2/8/2012 | 32,172

לאבות ולסבים שלנו היה מודל זכרי ברור שיכלו לחקות ולהיות די בטוחים שהם פועלים באופן גברי. המאמר עוסק בקשיים ובאתגרים של הזכר המודרני המשך

 

קאובוי של שושנים

גבריות במאה ה-21

מאת רועי סמנה

 

המאמר מבוסס על הרצאה שניתנה ב-6.7.12 בספריית בית-אריאלה, כחלק מסדרת ההרצאות של מכון תמוז לקהל הרחב.

 

קאובוי של שושנים, אני קיפוד בלי הקוצים
אז מי פה הגבר האמיתי? במי את בוחרת במי?
חייל של אהבה, אני נמר בשדות חיטה
אז מי פה הגבר האמיתי? את מי את אוהבת את מי?

"קאובוי של שושנים" – יאיא

 

מאמר זה יעסוק בזן שנמצא בסכנת הכחדה: הגבר. נשמע מוגזם? היסטרי? שימו לב: בשנת 2009 הצליחו לייצר באנגליה זרע אנושי מתאי גזע. כלומר ללא שום השתתפות, אקטיבית או פסיבית, של גבר. באותה שנה פורסם גם מאמר בכתב-עת מדעי חשוב שדיווח על לפחות 50 חומרים כימיים המפריעים לפעילות ההורמונלית הגברית, חומרים שמשמשים לייצור אריזות של מוצרים שונים וכך זולגים אל מוצרי המזון שלנו וגורמים לפמיניזציה של גברים, כלומר להפיכתם לבעלי מאפיינים פיזיים נשיים (אצל: Synnott, 2009). בסרט דוקומנטרי של רשת השידור הקנדית CBC דיווחו חוקרים על ירידה של 50% בספירת הזרע בחמישים השנים האחרונות, כשמרבית הזרע הנותר הוא פגום. בנוסף, חלה עלייה של 200% בפגמים מולדים באיברי המין הגבריים בעשרים השנים האחרונות, ואחוזי הלידה של זכרים נמצאים בנסיגה מתמדת ביותר מעשרים מדינות מתועשות, ככל הנראה כתוצאה מזיהום אוויר (שם). יש פסימיסטים שמסיקים מכל המידע הזה שגברים עומדים להיעלם, להיהפך לנשים או להיות מוחלפים בתוצרי מעבדה.

לפני שכל זה קורה, וכל עוד גברים מאכלסים קצת פחות מחצי מהאוכלוסייה האנושית, שווה בכל זאת לתת את הדעת על מצבם בתקופתנו. אבל לפני כן, אפתח בגילוי נאות: אני גבר. טרנד הגבריות החדשה, עליו אספר בהמשך, היה (ועדיין) טוב אליי. הוא אִפשר לי לתת ביטוי מלא לנטיותיי האישיותיות, לחלקים הגבריים והנשיים שלי, ולהיכנס כחבר של כבוד למועדון שבעבר לא קיבל בקלות חברים כמוני. יחד עם זאת, שאלות כמו מה היא גבריות, מהן גבולותיה, איך היא מגדירה אותי ואיך אני מגדיר אותה ממשיכות להעסיק אותי, גם בשל מניעים אישיים (וביניהם עובדת היותי גבר העוסק במקצוע הנחשב נשי) וגם בשל העבודה הטיפולית שלי עם גברים לא מעטים שעסוקים בשאלות דומות בעצמם. בשאלות הללו ועוד עוסק מאמר זה.


- פרסומת -

 

גברים במלכודת

משפט כמו "ברוך שלא עשני אישה" היה אולי רלבנטי בימים קדומים אך כבר אינו כזה – ולא רק כי הוא משפיל עבור נשים. אולי כבר התחלתם לקלוט שבימינו להיות גבר זה בכלל לא פיקניק. יש האומרים שאנחנו חיים בתקופה בה מידת הגאווה שבלהיות גבר היא הנמוכה ביותר שהייתה אי פעם (Levant, 1996). הנה עוד כמה עובדות סטטיסטיות רלבנטיות (McCann, 2012):

  • תוחלת החיים של נשים גדולה מזו של גברים.
  • לגברים סיכוי גדול פי שניים מנשים להיות קורבנות של פשע אלים.
  • יותר גברים מנשים חיים כהומלסים.
  • בין גילאי 10 ל-14 שיעור ההתאבדות בקרב נערים גדול פי שניים משל נערות. בין גילאי 15 ל-19 שיעור ההתאבדות גדול פי ארבע. בין גילאי 20 ל-24 שיעור ההתאבדות גדול פי שש.

למרות שאנחנו חיים בחברה הנשלטת על-ידי גברים בעמדות כוח, האמת היא שגברים רבים ממש לא מרגישים בעלי עוצמה. חוויות מוקדמות כואבות וטראומטיות של אובדן ופרידה מטואטאות מתחת לשטיח שארוג מציפיות להישגים, לחוזק ולקשיחות, ועלולות להוביל גברים לחוש קונפליקט, חרדה ובלבול. מכיוון שתפקיד הגבר המסורתי דורש מגברים להסתיר את רגשי הפגיעות שלהם, לרוב יש להם מעט מאוד מקומות בהם הם יכולים לבטא את רגשותיהם. וכך, בהשוואה לנשים, אצל גברים יש אחוזים גבוהים יותר של אלכוהוליזם, התמכרות לסמים, וכאמור אובדנות – מה שמלמד על כך שגברים רבים פועלים במקום לחלוק בצורה מילולית את הכאב הרגשי שלהם (Rabinowitz, 2006).

לנשים אין לרוב חשק לשמוע על הצרות של הגבר המודרני. אחרי הכול, ההישגים שהן צברו בעקבות המהפכה הפמיניסטית עדיין מצומצמים. גברים עדיין תופסים הרבה יותר עמדות מפתח מנשים בעולם העסקי ומהווים רוב השולט בגורלן ובגורל כל היתר בעולם הפוליטי. בנסיבות אלה אפשר בהחלט להבין את חוסר הסבלנות של נשים לרגישויות של גברים, אבל זה יהיה חבָל. יש כאלו שאומרים ש"הכוח הגברי" הוא רק אשליה, כיוון שלגברים אין זכות בחירה בתהליך הדיכוי שבו הגורל שלהם נקבע עם לידתם – להיות יצורים מנצחים ולא יצורים מטפלים (כ"ץ, 2009). למרות שרוב מוסדות הכוח בחברה – הממשלה, הכנסת, בנקים, צבא, וכו' – נשלטים על-ידי גברים, הרי רוב הגברים לא שולטים בשום מוסד, אלא נשלטים על-ידי מיעוט של גברים אחרים וכלואים במבנים ביורוקרטיים שהופכים אותם ל"ברגים קטנים" (נרדי ונרדי, 2003).

יתרה מכך, זה נכון שהשלטון הגברי עדיין דומיננטי בימינו, אך התחושה היא שזמנה של הסמכות הגברית עומד להסתיים. מתחת לפני השטח, הכוח הגברי מתחיל להתערער. ברחבי אירופה, למשל, בנות מראות ביצועים לימודיים טובים יותר מבנים. באיחוד האירופאי, 20% יותר נשים מגברים מסיימות בהצלחה את הלימודים באוניברסיטה. לאחר הלימודים, סיכויי הנשים למצוא עבודה גדולים מאלו של גברים. והנה עוד שתי דוגמאות קטנות: בגרמניה, בין 1991 ל-1995, פי שניים יותר גברים מנשים איבדו את עבודתם, ובארצות הברית גברים שולטים כרגע רק בשתיים מתוך חמישה-עשר תחומי העבודה שאמורים לצמוח בעשור הקרוב: שרתות והנדסת מחשבים (Clare, 2000).

ההבדל הביולוגי היחיד בין המינים שכולם מסכימים עליו הוא ההבדל הכרומוזומלי. לנשים יש שני כרומוזומי מין בצורת X ולגברים יש כרומוזום X וכרומוזום Y. ה-Y אחראי לכוח הזכרי הגדול יותר, לגובה, למסת השרירים ולמהירות הרגליים. לתכונות האלו היה ערך רב בעולם שנשלט על-ידי כוח פיזי ואנרגיה גופנית. אבל כיום, כשרובוטים ממוחשבים הם שמרכיבים מכוניות ולא גברים מיוזעים, וכשהנטייה הגברית לאלימות נתפסת כמאיימת על קיום העולם ולא כשומרת על הגאווה הלאומית, מה התועלת בהבדל הזה? בזמנים של סבא שלי גברים התגאו בכך שהם אלו ששמים את האוכל על השולחן, שהם המפרנסים. אבל כיום אין כמעט שום דבר בחברה שאינו יכול להיעשות על-ידי נשים. "אז מה!" יגידו נשים בתגובה. ובכן, הבעיה היא שישנם גברים שהגדירו את חייהם, את זהותם ואת תכלית הגבריות שלהם במושגים של הישגים מקצועיים ותעסוקתיים שרק הם כגברים מסוגלים להגיע אליהם (Clare, 2000) ואותם השינויים האלו פשוט ממוטטים.

ד"ר רבקה נרדי (2007) מדברת על כך שעולם העבודה הוא אחד ממעוזיה האחרונים של הגבריות הישנה, מעוז שהגבר הולך ונדחק ממנו. במקום עבודתו הגבר פוגש נשים משכילות ואסרטיביות שמתמודדות מולו בטריטוריות שהיו גבריות באופן מסורתי ומאיימות על ההגמוניה שלו. הוא הופך נואש מפני שבניגוד לנשים, שמרחיבות את הטריטוריות התעסוקתיות שלהן, הוא ממשיך להצטמצם לעיסוקים ולמקצועות הנחשבים ל"גבריים" ומדיר את רגליו ממקצועות "נשיים" כמו טיפול, סיעוד והוראה. נרדי טוענת שגברים נואשים יילחמו בחירוף נפש על המעוז האחרון שלהם, וזאת הרבה פעמים על-ידי פגיעה באפשרויות הקידום של נשים. הם יקבעו את הדיונים ואת הישיבות החשובות לשעות שבהן מצופה מנשים ללכת הביתה לטפל בילדים, יקדמו ויצניחו לתפקידים בכירים את החברים מהצבא, יתפרו מכרזים למועמדים שלא לוקחים חופשות לידה וכולי וכולי. וזו סיבה טובה נוספת לכך שנשים יקשיבו למצוקת הגבר המודרני: אם יבינו אותו, בבחינה "דע את האויב", אולי יוכלו לעזור לו להימנע מלפגוע בהן מתוך ייאוש.


- פרסומת -

אבל לא רק במקום העבודה נמצא הגבר המודרני בסכנה, גם התפקיד שלו כאב נמצא תחת איום. העלייה במספר האמהות החד-הוריות/היחידניות לא מרמז רק על כך שגברים אינם מספקים בתור בני זוג ואבות, אלא על כך שהם אפילו מיותרים. נשים מצהירות שהן יכולות להביא לעולם ילדים ולגדל אותם בכוחות עצמן. הגבר, שבעבר כל-כך התגאה בפין שלו, מושא הקנאה של נשים אליבא דפרויד, מוצא את עצמו עכשיו לכל היותר בתפקיד של ספק-זרע וגם את התפקיד הזה, כפי שציינתי בהתחלה, הוא עלול לאבד בקרוב (Clare, 2000).

 

להיות גבר

אז הבנו שהגבר המודרני בצרות. אבל מה זה בכלל "גבר"? במחשבה ראשונה השאלה נשמעת כמעט אבסורדית, אבל מסתבר שזה לא כ"כ פשוט להגדיר גבריות. פרויד (2005) כתב בעניין:

חשוב ביותר שנבהיר לעצמנו כי המושגים "גברי" ו"נשי", שלפי דעה רווחת תוכנם נראה כה חד משמעי, נמנים במדע על המושגים המעורפלים ביותר וניתן לנתחם לפחות בשלושה כיוונים. לעתים משתמשים בגברי ונשי במובן של אקטיביות ופאסיביות, לעתים במובן ביולוגי וכן במובן סוציולוגי. [...] הן במובן הפסיכולוגי והן במובן הביולוגי לא מצויה גבריות או נשיות טהורה. (עמ' 80)

למרות שלכל הגברים יש במשותף גוף זכרי, ישנם אינספור צורות וביטויים של מגדר, כלומר דרכים "להיות גבר". תפיסת הגבריות מושפעת מהיבטים תרבותיים, היסטוריים וגאוגרפיים, ובימינו ההשפעה המשולבת של תנועת הפמיניזם והתנועה ההומוסקסואלית ניפצה את הקונספט של גבריות אחידה; המושג "גברויות" הולך ותופס לפיכך את מקומו של המושג "גבריות". כשאנחנו נתקלים לראשונה במושג הזה בצורת הרבים שלו הוא עשוי להפתיע, משום שהוא מנוגד להנחה הרווחת שגבריות היא קטגוריה אחידה שנקבעה ביולוגית ושאליה משתייכים כל הגברים הנורמליים – כביכול הגבריות היא משהו טבעי שניתן למדוד במונחים של תכונות פסיכולוגיות ומאפיינים פיזיים. אבל כשאנחנו מקשרים גבריות לתרבות, זה נהיה ברור שגבריות היא מבנה מגוון, משתנה, אפילו בלתי-יציב. כלומר, בעוד שזכריות היא ביולוגית, גבריות היא תרבותית. גברים לא נולדים עם גבריות כחלק מהמטען הגנטי שלהם, הגבריות היא משהו שהם "מתורבתים" אליו, היא מורכבת מהכללים התרבותיים של ההתנהגות שהחברה מלמדת אותם שהם הראויים והיא מושפעת ממעמד חברתי, מגיל ומוצא אתני ומעוד הרבה גורמים אחרים (Benyon, 2002).

ההשפעה התרבותית על האופן שבו בנים ובנות גדלים מחלחלת לכל דבר, החל מבחירת צבעים לבגדים ועד השאלה אילו ביטויים רגשיים מותרים לכל אחד מהמינים. היסטורית, התרבות שלנו עודדה נשים להיות מכוונות-יחסים, ולעומת זאת עודדה גברים להסתמך על עצמם. הציפיות המסורתיות מגברים הם להיות מצליחים, חשובים ובשליטה, להיות קשוחים, מסתמכים על עצמם ובטוחים בעצמם, אגרסיביים, תחרותיים ועוצמתיים וכן להימנע מלהראות חיבה, רגשות או כל התנהגות שיכולה להיחשב לנשית (Rabinowitz, 2006).

השדר החברתי מתחיל כבר מגיל תשעה חודשים, כשאימהות מגיבות באופן שונה לבכי של בניהן ולזה של בנותיהן. כשבנים נסערים רגשית ההורים נוטים לעודד אותם "לצאת מזה". את בנותיהם הם בדרך-כלל ישאלו בדאגה: "מה קרה לך חמודה?". מבן מצפים כבר מגיל צעיר שיהיה עצמאי, שלא יהיה קשור לסינר של אמא, והציפייה הזו הופכת לקול פנימי שמעצב אותו להיות בהמשך חייו מנותק מילדיו, מבת זוגו ומעולם הרגש שלו. מה שעצוב הוא שההתייחסות הזו לבנים מבוססת על המיתוס שבנים הם מטבעם אגרסיביים, לא רגישים ושעולם הקשר שלהם פחות אינטימי, כאשר במציאות מחקרים מראים שבנים, לפני שהחברה מעוותת אותם, הם רגישים, אינטימיים ואמפתיים בדיוק כמו בנות, אם לא יותר (כ"ץ, 2009). כך, למשל, מחקרים מלמדים שתינוקות בנים הם יותר תגובתיים מבחינה רגשית ויותר נוטים לבטא רגשות מבנות (Levant, 1996).


- פרסומת -

אמצעי התקשורת משחקים גם הם תפקיד חשוב במסירת מודלים של גבריות לבנים וגברים. בחברה שבה מקורות מסורתיים לזהות ולהשקפת עולם – מקורות כמו הדת, המעמד החברתי והמשפחה – הופכים פחות משמעותיים, למדיה השפעה גדולה יותר על דעת הקהל. במדיה מוצגים הגברים לרוב באופן סטריאוטיפי כאגרסיביים, שאפתניים, דומיננטיים, עצמאיים ותחרותיים. כמה וכמה דורות גדלו על מודלים לחיקוי כמו קלינט איסטווד וג'יימס בונד, דמויות שהראו לנו שגברים לעולם לא נשברים, הם תמיד מאהבים נפלאים, בטוחים בעצמם ונמצאים בשליטה על הנשים שלהם, הכסף שלהם והמצב (McCann, 2012). הערכים הגבריים המסורתיים אותם מנחילה החברה לבניה המתבגרים תורמת ליצירת מאפיינים פסיכולוגיים בעייתיים אצל גברים, הדומיננטיים במיוחד אצל אלו מהסוג שניתן לכנות היום "הגבר הישן".

 

הגבר הישן

בספר "אילו גברים יכלו לדבר" מתייחס הפסיכולוג אלון גרטש (2004) לשבעה רכיבים פסיכולוגיים בעייתיים ההופכים גברים אלה למטופלים (וחשוב מכך – לבני זוג) קשים.

הרכיב ראשון הוא בושה. לטענתו, העובדה שגברים נוטים להיות מכווני-פתרון ומכווני-פעולה היא תמרון מיידי ולא מודע שנועד להסתיר את הבושה שהם חשים כשהם מתמודדים עם כאב או פגיעות. כשגברים חשים בושה, הם מנסים למזער אותה על-ידי כך שהם לא מתקשרים (כלומר שותקים), מתקשרים בכיוון ההפוך (כלומר מפריחים שקרים) או מתקשרים באופן עקיף (כלומר מתחמקים מהנושא מעורר הבושה). בעוד שנשים נוטות להתבייש בדברים הנוגעים להופעתן החיצונית ולתחושת כישלון ביחסים בינאישיים, גברים נוטים יותר לחוש בושה בקשר לביצועים שלהם: בעבודה, במיטה וכולי. הרבה פעמים דרך ההתמודדות של גברים עם התחושות הללו היא התקפה, למשל על-ידי האשמת הביצועים של מישהו אחר, כמו בת הזוג.

הרכיב השני הוא ריחוק רגשי. לגברים יש נטייה להסתמך על הראש ולהתרחק מרגשות והדבר הזה מהווה כמובן מכשול במערכת יחסים אינטימית. בעוד שנשים משתמשות במילים כדי לבטא רגשות, גברים משתמשים לרוב במילים כדי להעביר מידע. כך, למשל, כשאישה אומרת "אף אחד כבר לא מקשיב לי", הגבר עשוי להגיב הרבה פעמים ב"אבל אני מקשיב לך עכשיו". כלומר, לפרש את האמירה באופן מילולי, כהעברת עובדות ולא כדרך להביע רגשות. המילוליות של הגבר מגנה עליו באופן כללי מסערת רגשות, אבל גם עלולה להשטיח את נפשו ולהפוך אותה לדו-ממדית. הריחוק הרגשי פוגע ביכולת של גברים לאמפתיה, כי מי שאינו ער לרגשותיו שלו לא יכול להבחין ברגשותיהם של אחרים או להזדהות איתם.

הרכיב הבעייתי השלישי הוא פחד מהנשיות. בחברה שלנו גברים משתדלים לשמור על מרחק בטוח מנשים: נמנעים מלקשור איתן יחסים קרובים, מבקרים את גילויי הרגשנות שלהן ופוחדים פחד מוות מהפגנת התכונות הנשיות שלהם עצמם. בקיצור, גברים מרגישים שנשים, והנשיות כשלעצמה, הן מקור השפעה מסוכן. ויש לכך סיבה היסטורית: בנים מתחילים את חייהם בקרבה סימביוטית לאם ומתישהו בדרך, בדרך כלל אחרי גיל שש או שבע, הם מתחילים להתרחק מאמם. הילד בן השבע נמצא בקונפליקט. הוא רוצה את החום והאהבה של אמא אבל אביו, חבריו והמדיה מסתערים עליו עם מסרים לגבי גבריות: "בנים הם קשוחים", "שלוט ברגשות שלך" וכולי, והוא שואף להתאים את עצמו לסטנדרטים האלה. הפתרון הוא לרוב להסיט את ההשפעה המוקדמת של האם לעולם הפרטי של הלא-מודע. כלומר, הילד מפנים בהיחבא את האם. בהמשך, כשהוא הופך לגבר ורואה אישה בוכה, הרבה פעמים זה כאילו הוא מתבונן בראי העבר שלו, בתמונה של הפגיעות הפוטנציאלית שלו. הוא מזהה את עצמו, נבהל ונוקט עמדה מתגוננת של שליטה עצמית. אבל האמת היא שהתגובה הזו היא רק צד אחד של הקונפליקט. הצד השני הוא התשוקה להיות פגיע, שאורבת מתחת לפני השטח. ובאמת, גברים אומרים הרבה פעמים, כשאף אחד לא שומע, שהם מקנאים ביכולת של נשים לבכות, ולא רק בלילה. בעצם, מתחת לשאיפות הגבריות לקשיחות וחוזק מסתתרת כמיהה לפסיביות, לפגיעות לרגשנות ולאי רציונליות.

הרכיב הבעייתי הרביעי בגברים הוא ההתעסקות העצמית. זוהי נגזרת ישירה של הפחד מהנשיות. עצם הידיעה שאתה גבר לא מהווה הגנה מספקת מפני התשוקות הנשיות שלך – אתה צריך להוכיח את זה לעצמך שוב ושוב. ולא רק לעצמך – לכל העולם, עם שלל זיקוקים צבעוניים. אז אתה מדבר על עצמך בלי סוף ובלי להקשיב לזולת, קונה אולי מכונית גדולה ומפוארת ובאופן כללי מתנהג בצורה נרקיסיסטית.


- פרסומת -

התכונה הבעייתית החמישית אצל גברים היא תוקפנות. מבחינה ביולוגית, זכרים באופן כללי נוטים לתוקפנות יותר מנקבות. הדבר נכון לגבי מרבית בעלי-החיים על פני כדור הארץ. מעבר למקור הביולוגי, התוקפנות הגברית היא תוצאה ישירה של קונפליקט חוסר הביטחון הגברי. הגבר לא מסתפק בדחיית ההשפעה הנפשית של האם, הוא גם מבקש לשנות את מאזן הכוחות איתה. כלומר, הוא מבקש לנטוש את היחסים הפגועים והתלותיים עם אמו ולהמיר אותם בהיפוכם- בשאיפה להיות הבוס ולשלוט. התוקפנות של גברים מסוימים היא אם כן הגנה נפשית, שמטרתה להישמר מחוסר האונים הנשי של עצמם. לפי ההנחה הזו, ככל שהגבר חש חוסר אונים רב יותר, כך גדלה תוקפנותו.

כשגברים אינם מסוגלים להביע תוקפנות כלפי אחרים, הם מפנים אותה כלפי עצמם וזוהי התכונה הבעייתית השישית: הרס עצמי. אנשים הפוחדים מזעמם מפנים אותו כלפי פנים. ההפניה הזאת תתבטא אצל נשים לרוב בדיכאון ואילו אצל גברים בהרס עצמי. מקור אחר להרס עצמי, כזה שקשור בלקיחת סיכונים מיותרים, הוא הניסיון למה שנקרא "היפר-גבריות". מדובר בגברים החייבים לדחות את נשיותם, מפני שתמיד היו מוקפים בה מדי וכעת היא נמצאת בתוכם במידה מופרזת. במקרים כאלה ההרס העצמי הוא ניסיון להיפרד מאם מופנמת שתלטנית ונוכחת מדי על-ידי התנהגות אימפולסיבית ומסתכנת המדגישה כביכול גבריות עצמאית ומשוחררת.

הרכיב הבעייתי השביעי והאחרון הוא האופן שבו כל ששת הרכיבים שהוזכרו קודם משתלבים בהתנהגות המינית הבעייתית של רבים מהגברים. הבושה, למשל, גורמת לגברים להשתמש בידיים במקום במילים ולמתוח ביקורת על הטכניקה המינית או על הגוף של בת הזוג והריחוק הרגשי מתבטא בהתמקדות של גברים במטרה ובגישה המכנית שלהם לסקס.

 

הגבר החדש

בשנות הששים והשבעים הכללים והערכים המסורתיים בנוגע לגבריות ונשיות עברו התקפה. המרד הנשי במוסכמות שקבעו שתפקידן הבלעדי הוא להיות אימהות ועקרות בית לא רק שחרר אותן, אלא גם עורר שיח חדש בכל הקשור לתפקידים המסורתיים של נשים וגברים (כ"ץ, 2009).

גם סרטים, הצגות ותוכניות טלוויזיה החלו להציג גברים בדרך מורכבת יותר מאותה דמות קלאסית של גיבור קשוח, בדרך כלל שתקני, שסובל מחוסר יכולת לקשר ושעיקר הכישרון שלו ממוקד בשרירים, באומץ לב וביכולת לכבוש לבבות. המדיה מתארת יותר ויותר דמויות של גברים רגישים ופתוחים, שמחפשים קשרים קרובים ומגלים את החשיבות שיש בקשר שלהם עם ילדיהם (כ"ץ, 2009) וכך נוצר אתוס חסר תקדים, האתוס של "הגבר החדש".

בניגוד ל"גבר הישן", על-פי נרדי ונרדי (1992) ה"גבר החדש" הוא:

  1. מי שמאזן בין עבודה וקריירה לבין משפחה ואהבה – הגבר החדש מרגיש גבר גם בלי קשר להספק שלו בעבודה, להצלחה בקריירה ולקידום שלו. הוא יכול להרשות לעצמו לחזור הביתה בשעות שפויות למען איכות החיים שלו ושל משפחתו וכדי לחוות באופן מלא את אבהותו.
  2. מי שפתוח רגשית ולא מדכא רגשות – הגבר החדש בטוח בגבריותו גם כשהוא מרגיש חולשה, חוסר אונים או פחד, גם כשאינו סוגר את הכאב בכלא של שתיקות, או מבטא אותו בפרצי זעם ואלימות וגם כשהוא מביע הזדהות עם חולשה של אדם אחר. הוא מאפשר לעצמו לבקש עזרה, ייעוץ ותמיכה מבלי להתבייש בכך. הוא מרשה לעצמו להתקרב וליצור קשרים חמים עם נשים, גברים וילדים. הוא מרגיש חופשי להראות רגשות ואפילו לבכות.
  3. מי שנוקט בזוגיות 'בגובה העיניים' במקום בשליטה והתנשאות – הגבר החדש מרגיש גבר גם כשאינו 'ראש המשפחה' וגם כאשר בת זוגו לא 'מצייתת' לו. כשהיא מבקרת אותו, הוא לא חייב להוכיח שהוא צודק בכל מחיר. הוא יכול להרשות לעצמו להודות בטעות או להתנצל כשהוא פוגע. הוא יכול לקבל בשלווה את העובדה שאשתו מרוויחה יותר ממנו ולהרגיש טוב כשהוא משתתף באופן פעיל בעבודות הבית.
  4. מי שמתמסר לחושניות ולמיניות במקום להתמכר לאורגזמות – הגבר החדש מרגיש גבר גם כשבת זוגו אינה רוצה לקיים אתו יחסי מין במידה מספקת לדעתו, גם כשאין לו זקפה במידה, בכמות ובתדירות שהיה רוצה, גם אם הוא לא מממש את כל הפנטזיות המיניות שלו, וגם כשהביצועים שלו במיטה לא זוכים ל'מחיאות כפיים'. במקום 'לכבוש', 'לדפוק' ולהיות מכור לאורגזמות, הוא יכול 'לעשות אהבה' וליהנות מקרבה גופנית. מספר הנשים ש"כבש" אינו קריטריון לגבריות, ומותר לו להיות נאמן לבת זוג אחת.
  5. מי שמממש אבהות 'בגובה העיניים' בלי משחקי כבוד – הגבר החדש מרגיש גבר גם כשילדיו אינם פוחדים ממנו ולא מצייתים לו באופן עיוור. הוא יכול להרשות לעצמו לתקשר עם ילדיו 'בגובה העיניים' ולהתייחס אליהם בדרך שנחשבת ל'אמהית'. מכיוון שהוא בטוח בגבריות שלו, הוא יכול לאפשר לבנו לשחק עם בובות, ללבוש שמלה, או לרקוד בלט.
  6. מי שנוקט זהירות ושומר על בריאותו במקום לערוך הפגנות 'אומץ' מיותרות – הגבר החדש מרגיש גבר גם כשהוא מתחשב בצרכים של גופו ולא מפגין זלזול בסכנות בריאותיות. הוא יכול להרשות לעצמו לנהוג בזהירות על הכביש, בעבודה, להימנע מספורט 'גברי' מסוכן, לעמוד מול לחץ לקחת סמים, לשתות אלכוהול או לעשן, לשמור על תזונה נכונה ולעשות בדיקות תקופתיות. הוא מרגיש שמותר לו לטפל בגופו ולטפח אותו.
  7. מי שלא מרגיש שכוח פיזי ואלימות, הצטיינות בספורט, קריירה צבאית מפוארת ותהילה על פעולות הם קנה מידה מחייב לגבריות שלו.

הכול טוב ויפה. אבל כל אלו הן הלוא דרישות שמטלטלות את האידאולוגיה הגברית המסורתית ויוצרות את מה שמכונה בספרות המקצועית "משבר הגבריות". בשלב זה בהיסטוריה האתגר שעומד בפני הגברים הוא מורכב הרבה יותר. מצד אחד, גברים עדיין מתחנכים על-ידי המוסדות החברתיים להיות קשוחים, חזקים ועוצמתיים, ומצד שני הם מתבקשים להיות רגישים ויותר מכווני-יחסים על-ידי נשים בחייהם ועל-ידי החברה בכלל (Rabinowitz, 2006).


- פרסומת -

גם בנוגע לאבהות, נושא לגביו ארחיב בהמשך, מקבל הגבר המודרני מסרים כפולים: מחד, מצפים ממנו להיות "הגבר החדש" שיש לו בחירה ואחריות אישית, ולכן גם מצופה ממנו שיטפל ויהיה מעורב בחיי ילדיו. מאידך, לא מרפים מהמיתוס שהורות קשורה לאינסטינקט אימהי ולביולוגיה, ולכן על האב לתת לבת זוגו את הבכורה בהורות, ולמלא את חובתו ה(פרה-)היסטורית ולצאת לצוד (כ"ץ, 2009).

אז מה זה אומר להיות גבר בשנות האלפיים? התשובה היא לא פשוטה כמו שהייתה לפני שלושים או ארבעים שנה. במובנים רבים, לאבות ולסבים שלנו היה מודל זכרי ברור שהם יכלו לחקות את התנהגותו ולהיות די בטוחים שהם פועלים באופן גברי. לרוב הגברים כיום אין מודל אחד שאליו הם יכולים לשאוף או שאותו הם יכולים לחקות. התוצאה של זה היא שגברים רבים חווים בלבול וכבר לא בטוחים מה מצופה מהם כגברים (Doyle, 2000). זוהי תקופת ביניים, בה ברור שהגבריות 'הקלאסית' אינה מתאימה יותר, אך הגדרת הגבריות החדשה אינה ברורה כלל וכלל.

מצאתי למשל באחד הפורומים באינטרנט כמה הגיגים של גבר המבולבל ממסרים סותרים של אשתו:1

כאשר אתה רוצה את זה לעתים קרובות – אתה חולה מין.
כאשר אתה רוצה את זה לעתים רחוקות – ודאי יש לך מישהי אחרת.
כאשר אתה נשאר בבית ואשתך המפרנסת היחידה – אתה לא גבר.
כאשר אתה עובד ומשאיר את אשתך בבית שתדאג לילדים – אתה שוביניסט.
כאשר אתה עובד קשה מידי – אתה מכור לעבודה ואין לך זמן בשבילה...
כאשר אתה לא עובד מספיק – אתה בטלן חסר ערך.
כאשר אתה מנסה לשמור על כושר – אתה גאוותן ריקני שעסוק רק בעצמו.
כאשר אתה לא מנסה לשמור על כושר – אתה רשלן שמזניח את עצמו.
כאשר אתה בוכה – אתה רכרוכי...
כאשר אתה לא בוכה – אתה חזיר חסר רגישות...

השבר של הגבריות הישנה עלול להוליד אם כן לא רק את הגבר החדש, אלא גם את מה שחן ורבקה נרדי (נרדי ונרדי, 2003) מכנים 'הגבר הנואש'. גבר שמתבונן בנשים החדשות בתערובת של הערכה, משיכה ופחד. מחד הוא מעריך ונימשך אל עצמתן הרגשית ושכלן, מאידך הוא יודע שלא יוכל לעמוד בציפיותיהן. אותן תכונות שבזכותן ניבחר על-ידי בת זוגו – ביטחון עצמי, נחישות ושאפתנות – הופכות לאחר שנת הנישואין הראשונה לבומרנג. מתברר לו ש"ציוד הלוחם" שאיתו הגיע לנישואין לא מתאים לחיים זוגיים ומשפחתיים, ושהוא לא מצויד בכלים חיוניים כמו הקשבה למצוקות בת זוגו וילדיו, טיפול ופינוק, ביטוי רגשות, פתרון בעיות בדרך של משא ומתן בגובה העיניים ופשרות. הגבר הנואש למד להיאבק, להתווכח, לנצח. לעתים הוא מבין שהסגנון הכוחני הורס כל חלקה טובה ביחסיו עם בת זוגו וילדיו, אך למרות זאת הוא לא יודע – ולעתים גם לא יכול ולא רוצה – להשתנות. במקום להשתנות הוא בוחר לראות את עצמו כקורבן של בת זוגו, שאותה הוא תופס ככפוית טובה. עמדת הקורבן מובילה את הגבר הנואש לשלושה דפוסי התמודדות נואשים: א. אלימות מילולית או פיזית, ב. התחמקות ממחויבות ומאינטימיות רגשית, ג. בריחה להתמכרויות 'הגבריות': עבודת יתר, צפייה מופרזת בספורט, התמכרות לאינטרנט, ובמקרים קיצוניים יותר – בגידות, הימורים, אלכוהוליזם וסמים. והנה סגרנו מעגל והגבר החדש חזר לדפוסים הישנים.

אבל בוא לא נהיה פסימיים מדי, העובדות בשטח מדברות בעד עצמן. לגברים יש כיום חברויות קרובות יותר מאשר היו בעבר, גם עם גברים אחרים וגם עם נשים, ונראה שאפילו הטאבוּ לגבי מגע פיזי בין גברים הולך ונשחק. כך למשל, סקר שנערך בקרב סטודנטים באנגליה ב-2010 מצא כי 89% מהם נישקו בנקודת זמן כלשהי גבר אחר על השפתיים באופן שאינו מיני (Anderson, Adams, & Rivers 2010). גם הגבולות המקובלים לגבי המידה שבה גבר אמור להיות עסוק במראה שלו, בבגדיו ובעיצוב הבית שלו התרחבו במידה משמעותית. המטרוסקסואליות, כלומר הנטייה של גברים הטרוסקסואליים לטפח את עצמם מבחינה אסתטית ולהשקיע זמן וכסף במראה שלהם הפכה, לפחות לתקופה מסוימת, לסמל סטטוס נחשק; גם אם זמן לא רב אחר-כך נס ליחה של המטרוסקסואליות והיא התחלפה ברטרוסקסואליות – ברצון לחזור להיות גברים "אמיתיים", כאלו שאינם מתעסקים במריטת גבות ובמניקור (Anderson, 2008). התחלופה המהירה הזו היא עוד עדות לחיפוש הדרך הנואש של זכרים אחר הגבריות האמיתית, הנכונה.

 

הוויאגרה כמשל

משבר הגבריות משתקף יפה בשגשוג הכלכלי והתרבותי של תרופת הוויאגרה. המאמצים של נקבת האדם להיראות אטרקטיבית התחילו ככל הנראה עוד לפני שהמודעות האנושית נוצרה וכבר כמה עשורים שנשים שופכות דם, כסף ודמעות על פרוצדורות לשאיבת שומנים מהבטן, הגדלת והרמת החזה, הלבנת השיניים וכיוצא בזה. אבל בשנים האחרונות גברים הצטרפו לחיפוש אחר טיפולים רפואיים שלא לשם ריפוי מחלות, וזהו רגע ייחודי בהיסטוריה האנושית. ומה הטיפול הרפואי הגברי הפופולרי ביותר? הוויגארה ואחיותיה כמובן. הוויאגרה, אפשר לומר, תפסה את הגברים בביצים. בשנה הראשונה לייצור הרוויחה פייזר, חברת התרופות שמייצרת אותה, יותר ממיליארד דולר מהמכירות של גלולת הקסם שמבטיחה אנרגיה מינית, ביטחון וכמובן גבריות.


- פרסומת -

בעידן הנוכחי גם הרופאים וגם הצרכנים מסכימים שאובדן הזקפה שקול לאובדן הגבריות. למעשה, לגברים קשה מאוד להפריד בין מגדר לבין מין. גבריות מחייבת מיניות, ולהיפך. כשמדובר בגברים שסובלים מבעיית תפקוד רצינית, הוויאגרה היא באמת התקדמות טכנולוגית מבורכת. אבל מה לגבי גברים שהתפקוד שלהם נמצא בשטח האפור, או אפילו גברים שהתפקוד שלהם נורמלי לחלוטין? כשהעיתונים באמריקה, למשל, מדווחים ש-50% מהגברים סובלים מבעיות בתפקוד המיני, גברים כאלו יכולים להרגיש שתפקוד מיני נורמלי הוא פשוט לא טוב מספיק. הם יצהירו שהם לא זקוקים לוויאגרה, אבל שהם יותר מרוצים מהביצועים שלהם כשהם לוקחים אותה. בעיני צרכנים כאלה הפין חסר-הוויאגרה הוא איטי, בלתי צפוי ובלתי בטוח ולכן בעייתי והם מעדיפים להחזיק בגוף שהוא קונסיסטנטי וצפוי, שיתעורר מיד לתגובה כשיש יש צורך בכך.

הוויאגרה חושפת את התפקוד הלוקה בחסר של הגוף הגברי הטבעי ומאפשרת להשיג גבריות אגדית, על-אנושית, כזו שהיא מעל ומעבר לנורמה. הוויאגרה באה להצלתם של גברים שמרגישים מסורסים, חסרי אונים וחסרי חיוניות, ויש לא מעט כאלה בתקופתנו המבלבלת. התייחסות לתרבות, למדיה או למערכות יחסים כמקור לבעיות היא לא חלק מהמודל הרפואי; מיקום הבעיה באופן בלעדי בגוף והתייחסות אליה כאל קושי תפקודי פיזיולוגי בלבד הופך אותה קלה יותר לתיקון. הבעיה היא שההתייחסות המכנית לגוף וההתמקדות הבלעדית בזקפה כתמצית המיניות של הגבר משמרת את התפיסה של גבריות מנותקת ובלתי-רגשית (Loe, 2001).

 

האבא החדש

בשנות החמישים זה נחשב לא-טבעי שגברים ידחפו עגלת תינוקות, ואילו היום, לפחות בחברה המערבית החילונית, זה נחשב מובן מאליו שגברים משתתפים בגידול ילדיהם. למרות שלא כל האבות כיום חולקים את מטלות הבית באופן שווה עם נשותיהם, האידיאלים של האבא הטוב עברו שינויים מהותיים מאז שנות החמישים והשישים. כיום זה לגמרי לגיטימי שאבא ישים את זמן האיכות עם ילדיו בראש סדר העדיפויות שלו. על פניו הכול נראה טוב ומבטיח, אבל יש האומרים שרבים מהשינויים בכל הקשור לתפקיד האב הם בעיקר קוסמטיים. במציאות, רוב האימהות קורסות תחת נטל כפול של הורות וקריירה, בעוד שהאב עובד יותר שעות ונדחק יותר רחוק מילדיו וממשפחתו (כ"ץ, 2009).

מחקרים רבים מצביעים על כך שהורות אינה קשורה בכלל לביולוגיה, אלא להתנהגות נלמדת. כלומר, גם אבא וגם אמא יכולים למלא במידה שווה את תפקיד המטפל, כל עוד הם עושים זאת באופן קבוע, יומיומי, עוטפים את התינוק קרוב לגופם, מרגיעים אותו, רגישים לרצונות שלו ומגיבים בהתאם. ולמרות זאת, החברה והתרבות עדיין מטפחות את ההנחה שטיפול בילדים ורגישות הם לא חלקים לגיטימיים בעולם הפנימי של האב. יתרה מכך, עדיין חלק גדול מהזוגות נוטים לחלק ביניהם, באופן בלתי מודע, תכונות כמו רגישות מול אסרטיביות, על-פי החלוקה הסטראוטיפית של "גבריות" מול "נשיות". יחד, בני הזוג מהווים "אדם שלם" שיש לו את היכולת לבחור בין גבריות לנשיות בכל רגע נתון, להיות לעתים רגשן ולעתים הגיוני, לעתים עצמאי ופעמים אחרות נזקק. אבל ההסכם הלא מילולי והלא מודע הזה מאוים כשנולד הילד הראשון והקשר הזוגי הופך לקשר משולש. בקשר החדש של האם עם התינוק שנולד, היא הופכת לדמות הדומיננטית והעצמאית, כשהתינוק הוא כמובן הפסיבי והתלותי. האישה הופכת ל"אדם שלם" שהוא גם רגיש ואמפתי וגם משתלט על העניינים, נותן פקודות ואחראי על מציאת פתרונות. למעשה, פתאום האישה לא ממלאת את הפונקציה שלה בהסכם והגבר, האבא, נדחף להיפגש עם החצי האבוד שלו עצמו, כלומר עם התלותיות, הפסיביות וחוסר האונים שלו. בנקודה הזו יכול האב ללמוד להיות אדם שלם, שמכיל בתוכו תכונות של עוצמה ונחישות יחד עם חולשה ואנושיות. אלא שאבות רבים, במקום להתמודד עם האתגר שניצב מולם, נבהלים ונמלטים אל מחוזות של זעם, הכחשה ועלבון. הם מוצאים את עצמם אובדי עצות ודרך, לא מבחינים מה קרה לקשר עם בת-הזוג ולמה הקשר עם התינוק חייב לבוא על חשבונם (כ"ץ, 2009).

להרבה אבות לא מתאפשר להתמודד עם האתגר החדש וללמוד להיות, יחד עם האם, דמות שמשתתפת בטיפול. גברים רבים מגלים שהפתרונות שרכשו מגיל צעיר וששירתו אותם היטב עד כה, לא מתאימים למציאות החדשה. הם אף פעם לא למדו להרגיע תינוק בוכה מבלי להבין מה בדיוק מקולקל ואיך לתקן. הם לא יודעים איך מתכרבלים עם תינוק במיטה בלי לעשות שום דבר, רק להיות שם איתו. בנים ובנות רעבים למגע של אבותיהם. לחיבוק, לליטוף של אבא. אך בעוד שהתרבות שלנו מתירה לנשים להתחבק זו עם זו, ללכת יד ביד, ולישון זו עם זו במיטה אחת מבלי שכל אלה יתפרשו באופן מיני, המצב שונה לגבי גברים והרבה אבות נמנעים מלחבק את בניהם ובנותיהם. הפחד מהחיבוק של הבת המתבגרת הוא כפול: מה יהיה אם אני אתגרה מינית ואחשוק בה, ומה יקרה אם אתפרש לא נכון על ידי בתי (נרדי, 2012).


- פרסומת -

לנשים יש מבחינה פסיכולוגית "תמונה פנימית" של אם מטפלת – כשהן היו תינוקות בעצמן הן הפנימו את החוויה של האמהות דרך הטיפול של אימן. מרגע שנולדו הן קיבלו את המסר שטיפול באחר הוא התפקיד של האישה. לאבות אין תמונה פנימית כזו של "אבא", כי בדרך כלל האבות שלהם לא ממש טיפלו בהם. כשהם מחליטים להפוך לדמות שמשתתפת בטיפול, הם צריכים למעשה להמציא את הגלגל. הם חייבים ללמוד לפתח חלקים באישיות שבחברה שלנו עדיין נחשבים לנשיים. אגב, נשים עוברות תהליך פסיכולוגי דומה כשהן רוצות להצליח בעולם הכלכלי או הפוליטי. הן חייבות לפתח חלקים גבריים, אבל בדרך כלל אין בזה איום אמיתי על ההגדרה העצמית שלהן כנשים. לילדות בעולם המערבי מותר לשחק כדורגל, להצטיין בספורט ובמתמטיקה. בן שישאף ללמוד בלט, יאהב לשחק עם בובות או ירצה לסרוג יגרום להורים שלו לדאגה וסביר להניח שיסבול מלעג מצד חבריו (כ"ץ, 2009).

כשהאב המודרני יחליט לקחת על עצמו את האתגר ולהמציא את הגלגל, הוא ימצא את עצמו הרבה פעמים בלי מערכת תמיכה מתאימה. יהיה לו קשה למצוא חברים גברים שיישבו איתו בפארק עם התינוק ובטיפת חלב ובגן ימשיכו להתייחס אליו הרבה פעמים כדמות משנית בתפקיד ההורות. הפסיכולוג עלי כ"ץ (2009) טוען גם שלנשים קשה לוותר על השליטה והכוח שיש להן בתפקיד המסורתי שלהן כאמהות. לכן, למרות שבכל תחום אחר הן יאמינו בשיתוף פעולה מלא בין המינים, הן עלולות להיאחז במיתוסים ישנים על הבדלי מגדר והורות כדי שלא לאפשר לאבא להרגיש שווה ערך כהורה מטפל. חשוב לציין כי למרות שאבהות חדשה עשויה להציל את חיי הילד מנזקי הניכור והאלימות של "האבהות הישנה", גם ילדים מתקשים בתחילה לעכל את כניסת אבותיהם לטריטוריות האמהיות (נרדי, 2012). אמרתי כבר שלא פשוט להיות גבר בימינו?

 

מילות סיכום

המצב שתיארתי נשמע די מדכא, אבל לדעתי הדבר נכון בעיקר לגברים שהסתמכו על ערכי הגבריות הישנה. גברים כמוני, שנולדו "חדשים", מוצאים את השינויים בקונספט של הגבריות מעודדים ומותאמים יותר לצורכיהם. מספרים שבסינית פירוש המילה "משבר" הוא סכנה אבל גם הזדמנות.2 אני חושב שניתן להסתכל על משבר הגבריות מנקודת המבט הזו ולראות בו שתי אפשרויות להתמודדות: אפשרות אחת, בעייתית, היא חזרה לערכים השמרניים של הגבריות והתבצרות בה כתגובה לשינויים המבלבלים בציפיות החברה. אפשרות שנייה, טובה יותר בעיניי, היא למידה כיצד ניתן לשלב באמת, כאינדיבידואלים וכחברה, את הכוחות הגבריים עם האיכויות הנשיות, לא לבטל אף אחד מהחלקים ולאפשר לכל גבר למצוא את הנתיב האישי שלו לגבריות. בהקשר הזה נראה לי חשוב לציין שיש שאומרים שהדיכוטומיה בין הגבר "הישן" ל"חדש" היא במידה מסוימת מלאכותית ומיותרת – שהאגרסיביות והתחרותיות הגברית, למשל, יכולה להיות גם דרך, אומנם שונה מזו הנשית, לבטא אינטימיות וקירבה (Corbett, 2009).

כשהדובר בשיר "קאובוי של שושנים" שואל, כמו הרבה מהמטופלים שלי, "אז מי הגבר האמיתי?" נדמה לי שהוא מפנה את השאלה קודם כל לעצמו, ולדעתי התשובה הכי טובה לשאלה הזו תהיה "כל התשובות נכונות". איש איש וגבריותו.

​​​​​​​

 

הערות

  1. ^ 1. מתוך הפורום המקצועי לריקודי עם. נדלה בתאריך 3 ליולי, 2012.
  2. ^ 2. מדובר, אגב, במיתוס שכל דובר סינית יכול להפריך. אבל אף על פי כן מיתוס נחמד ושימושי.

 

 

מקורות

גרטש, א. (2004). אילו גברים יכלו לדבר. אור יהודה: זמורה-ביתן.

כ"ץ, ע. (2009). אינטליגנציה אבהית. תל-אביב: מטר.

נרדי, ח. (2012). מהפכת האבהות החדשה. נדלה מהאתר Fatherhood בתאריך 3 ליולי, 2012: http://www.fatherhood.c...%D7%A9%D7%94/

נרדי, ח. ונרדי, ר. (1992). הגדרת הגבריות (לפי התנועה לגבריות חדשה). נדלה בתאריך 3 ליולי, 2012 מתוך: http://www.dialog-nardi...mp;DocID=175

נרדי, ר. (2007). הגבר הנואש כ"תקרת הזכוכית" של מנהיגות נשית. נדלה בתאריך 3 ליולי, 2012 מתוך: http://www.dialog-nardi...mp;DocID=175

נרדי, ר. ונרדי, ח. (2003). עתיד היחסים בין נשים וגברים. נדלה בתאריך 3 ליולי, 2012 מתוך: http://www.dialog-nardi...mp;DocID=175

פרויד, ז. (2005). שלוש מסות על התיאוריה של המיניות. בתוך: מיניות ואהבה. תל-אביב: עם-עובד.

 

Anderson, E., Adams, A. & Rivers, I. (2010). "I Kiss Them Because I Love Them": The Emergence of Heterosexual Men Kissing in British Institutes of Education. Archives of Sexual Behavior, 41 (2), 421-430.

Anderson, K.N. (2008). From Metrosexual to Retrosexual: The Importance of Shifting Male Gender Roles to Feminism. Thinking Gender 2008 Conference Presentation.

Benyon, J. (2002). Masculinities and Culture. Buckingham and Philadelphia: Open University Press.

Clare, A. (2000). On Men: Masculinity in Crisis. The Guardian, September 25th, 2000. Retrieved from: http://www.guardian.co....ters.reviews

Corbett, K. (2009). Boyhoods. New Haven, CT: Yale University Press.

Doyle, J. (2000). Manliness in the Twenty First Century. Medicinenet, January 6th, 2000. Retrieved from: http://www.medicinenet....clekey=53987

Levant, R. F. (1996). The New Psychology of Men. Professional Psychology: Research and Practice, 27(3), 259-265.

Loe, M. (2001) Fixing Broken Masculinity: Viagra as a Technology for the Production of Gender and Sexuality. Sexuality & Culture , 5(3), 97–125.

McCann, D. (2012). Men of the 21st century. Mans Inner Journey, July 3rd, 2012, Retrieved from: http://www.mansinnerjou...tCentury.pdf

Rabinowitz, F.E. (2006). Crossing the No Cry Zone: Psychotherapy With Men. Continuing EdCourses.net, Junuary 1st, 2006. Retrieved from: http://www.continuinged...ourse026.php

Synnott, A. (2009). Rethinking Men. Psychology Today, Jul. 10th, 2009. Retrieved from: http://www.psychologyto...man-who-knew

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: מגדר
שרה שולומון
שרה שולומון
פסיכולוגית
כפר סבא והסביבה
הלה יהלום
הלה יהלום
פסיכיאטרית
תל אביב והסביבה, פתח תקוה והסביבה, רמת גן והסביבה
דגנית שיין שרון
דגנית שיין שרון
עובדת סוציאלית
רחובות והסביבה
יונתן מרטון מרום
יונתן מרטון מרום
עובד סוציאלי
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), רמת גן והסביבה
יהודה דוכן
יהודה דוכן
עובד סוציאלי
ירושלים וסביבותיה, אונליין (טיפול מרחוק)
תמר אדם רביב
תמר אדם רביב
עובדת סוציאלית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

מגיב באתרמגיב באתר30/6/2015

גבריות לא מוגדרת. הרושם שלי הוא, שמה שהמאמר מציע הוא, שהן גברים והן נשים יאמצו גם תכונות נשיות וגם גבריות. אבל אז, בשביל מה צריך ובשביל מה קיימים, שני מינים? בשביל מה צריך זוגיות, ובפרט, בשביל מה אישה צריכה גבר? (כי להפך, זה ברור שגבר צריך אישה, גם בגלל הייחודיות הביולוגית הנקבית המובהקת שמחייבת אישה להקמת משפחה) נראה לי, שכשם שכל אדם באופן פרטי מרגיש שצריך שיהיה בו איזה צורך ייחודי, על אחת כמה וכמה, גברים מרגישים רצון לאיזה צורך ייחודי בזהות הגברית הכללית שלהם, ועד כמה שאני מבין המוצע במאמר לא פותר את זה.

רועי סמנהרועי סמנה11/4/2015

מ.ש.ל. שלום ארנון,
נשים אכן מנסות להתאבד יותר מגברים ומשתמשות לשם כך באמצעים מסוכנים פחות מהסיבה שהרבה מהנסיונות הם בעצם נסיונות לתקשר ולקרוא לעזרה. גברים, כפי שהוסבר בהרחבה במאמר, נוטים לתקשר הרבה פחות את מצוקותיהם ונוטים יותר לבטא אותם בפעולה או לנסות להעלים אותם עצמאית. על הדעות שציינת ניתן להתווכח, אין בידי נתונים סטטיסטיים כרגע.

ארנון גולדארנון גולד7/4/2015

לגבי התאבדויות. נשים סובלות מדיכאון פי שניים מגברים. נשים מנסות להתאבד יותר מגברים. אחוז ההצלחה הנמוך מיוחס לכך שאינן משתמשות בנשק למימוש ההתאבדות (מקור: הקדמה לסוציולוגיה/מגדר wikibooks). לדעתי נשים יותר מחונכות ולכן הן גם משכילות יותר וגם חייהן קשים יותר

איציק פישאיציק פיש18/8/2012

מעניין ומקיף. תודה על הכתיבה.

איציק פישאיציק פיש18/8/2012

מעניין ומקיף. תודה על הכתיבה.

שירה דותןשירה דותן16/8/2012

מענין. אהבתי. תודה :).