פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי

פרפר, בית, עשן שחור: זיכרונות מטיפול באמנות עם "ילדה שתוקה"

...כשהייתי מתבוננת בציוריהן של הבנות ובבנות עצמן, מצאתי את עצמי תוהה. הבנתי שיש כאן סמליות ורמז למתחולל בנפשה של נועה. האם העשן השחור שנמלט מהארובה מספר את סיפורו ומעביר מסר לעולם? אני לא מנסה לשאול אותה, אני יודעת הרי שהיא לא תענה. מפעם לפעם אני אוזרת אומץ ומתחילה להרחיב את השיקוף: "אולי העשן השחור מפריע לפרפר?"

מאמרים | 10/7/2012 | 16,604

תגיות:

 

פרפר, בית, עשן שחור

זיכרונות מטיפול באמנות עם "ילדה שתוקה"

מאת אסתי זיסמן

 

 

פרטי המקרה המוצג במאמר שונו לצורך שמירה על פרטיות המטופלות.

 

 

יד מושטת לחלום

האף דבוק לחלון,

הגשם מתדפק במנגינה קבועה והזמן מזדחל לאיטו.

אולי היא מחכה למשהו או מישהו, אולי היא מחכה ולא יודעת בעצמה למי. למה. שד שחור חסר מנוחה מלהטט בתוכה. לו אין לה צורך לחכות, הוא מגיע בעצמו, מעצמו, חסר אבחנה, וטורף את ימיה גם בחלום. יום יום, האף צמוד לחלון והיד מושטת, מחפשת קצה חוט נעלם לחיבור למשהו, למישהו, אולי לשקט נעלם ולא ידוע, לא מוכר, אולי נחלם.

למתבונן מהצד היא נראית ילדה קצת מוזרה, רזה מאוד, יפיפייה כמלאך, לעתים מחייכת לעצמה – אך לא לאחרים. שעות רבות היא מתכסה בחלומות המרחיקים אותה מכאבה ואת האחרים מלשאול שאלות: "אז איך זה מרגיש? מה את זוכרת? ממתי זה החל? איך החלטת פתאום לשתוק? איך הקול שלך נשמע? את עושה את זה דווקא?"

כבר שנתיים היא כאן, ונדמה כאילו התרגלה. מסודרת במעט חפציה, כמו בובה ממוכנת וממונעת היא מגיעה לבית הספר, לחצר, אל הכיתה, לחדר, לחוגים ולשיחות. היא מדייקת מאוד, היא שותקת מאוד. כל ניסיונות הדיבוב, ניסיונות ישירים ועקיפים, בתחבולה או בתרעומת, בחביבות ובשוחד נדחים בשתיקה גדולה.

ישיבות צוות מרובות היא הצליחה לכנס בשתיקתה. מומחים הובאו מן החוץ לעוץ עצה. "הילדה שלנו שתוקה לגמרי", כך ימימה המורה מציגה אותה בכל תחילת פגישה.

היו שהציעו לתת צפצפה בפיה: "שתצפצף! שתוציא אוויר! ככה היא תתחיל!" היו שהציעו למנוע ממנה את תפוחי העץ שכה חיבבה אם לא תשתף פעולה, ועוד עצות רבות ניתכות מעת לעת. אך דומה כי דבר אינו מסייע.

 

את "הילדה השתוקה" הביאה אלי לטיפול ילדה אחרת שכבר הייתה אצלי בטיפול באמנות. כן, התרחשות קצת מוזרה ושונה מהנהוג.

יעל, ילדה עליזה ומלאת חיים בכיתה א', הייתה אצלי שתיים- שלוש פגישות בטיפול פרטני בשל סיבותיה היא, ובאחד הטיפולים היא אמרה לי: "אני יודעת למה אני כאן. יש לי קפיץ בטוסיק ואני גם לא מפסיקה לדבר. אבל יש בכיתה ילדה שעוד לא התחילה...". כאן יעל התגלגלה בצחוק מדבק, וכשנרגעה הציעה ששתיהן תהיינה ביחד בשעה הטיפולית ואפילו הסבירה לי בהיגיון ילדי: "אחת שותקת, אחת לא 'סותמת' – זה יהיה בדיוק..." הסתקרנתי מאוד והחלתי לברר, כפי שהבטחתי ליעל.

"הילדה השתוקה" אכן ענתה לתיאור המדויק של יעל. כשהצעתי לצרפה לטיפול היו לי חששות ותהיות אם נכון לצרף אותה ליעל שכבר החלה את הטיפול, אך נטיתי לכבד את בקשתה והצעתה. בית הספר מצדו אישר את המהלך, והילדה בשתיקתה הסכימה, לא לפני שקיבלנו אישור מההורים (גם אם הובע אמון מועט בלבד באשר לסיכויי השינוי, הן מצד מוסדות בית הספר והן מצד ההורים)

ואומר כבר כעת, על מנת להסיר את אלמנט הסקרנות וההבטחה שתכזיב: הילדה – שמעתה נכנה אותה נועה – לא החלה לדבר אצלי בטיפול עד סוף השנה, אז נפרדנו. ובכל זאת, חשבתי לספר עליה ועל מפגשינו המשותפים שהיו מעניינים לכשעצמם.

 

באופן קבוע הייתי מגיעה אל כיתת הבנות, עומדת בפתח, וכל הילדים היו קוראים בשמן, לסמן שהגעתי. שתי הבנות, יד ביד – ביוזמת יעל כמובן – היו מתחילות לרוץ אל החדר הקטן שלנו, וכשאני המהלכת לאט הייתי מגיעה, הן לא נמצאו כביכול.

פעם אחר פעם הייתי מחפשת אותן כשאני נושאת מונולוג משתנה: "איפה הבנות החמודות שלי? כל כך חיכיתי לפגישה... לאן הן נעלמו? האם הן כועסות? מאוכזבות? מפחדות?", וכיוצא בזה. הנאתן מהמשחק הייתה מרובה וניכרה בעליל (למען האמת, משחק המחבואים הזה חביב על ילדים רבים. שמתי לב שהם נהנים ממילות החיבה והדאגה שאני אומרת בקול רם מבלי שיזדקקו להשיב או להיראות במבוכתם. גם כשאני מוצאת אותם, או לחילופין כשהם מחליטים להתגלות בפניי, שמחה גדולה ממלאת את לבנו ובמין "קתרזיס" אנחנו צוהלים כסייחים). יעל, "בעלת הקפיץ", הייתה נשברת ראשונה, זזה או משמיעה קול וכך שתיהן היו מתגלות ואני הייתי נותנת תיקוף לנוכחותן.

אחר כך, נועה הייתה יושבת בשקט... ויעל, במשפטים מהירים וללא נשימה, הייתה מעבירה לי תקציר על כל מה שקרה בשבוע שחלף מאז פגישתנו האחרונה. מפעם לפעם הייתי מביטה בפניה של נועה לראות ולהבחין האם הקשיבה, האם המידע תואם לתחושותיה גם, אבל לשווא ציפיתי שתאותת לי בעיניה או במבע פניה משהו אישי משלה. ניכר היה שנוח לה שיעל מדברת בשם שתיהן ונחסכה לה מבוכה ונמנעו ממנה שאלות שלא הייתה יכולה לענות עליהן בעת ההיא.

כשנגמר הטקס הקבוע, שתיהן היו מתחילות לצייר כל אחת בדרכה ובקצב שונה: נועה הייתה ניגשת לציור בחרדת קודש, מקפידה שלא תטפטפנה טיפות צבע או מים על הדף. תנועותיה מדודות ומתוכננות. נדמה כי נושא הציור חוזר על עצמו ואין בו שינוי. הציורים שלה נדמו זהים, אך חדי המבט לוּ הורשו להתבונן בעבודות היו וודאי שמים לב לשינויים הקלים בין ציור לציור.

בהתחלה היא הייתה מציירת את האדמה החומה. פס ישר כמעט לגמרי החל מסתמן לו בבסיסו של הדף. אחר כך הייתה מתחילה לבנות בית פחות או יותר במרכז הדף. הבית, בית מוכר כפי שילדים רבים בגילה מציירים: חזיתו בלבד צוירה תוך התעלמות מוחלטת מפרספקטיבה ותחושת תלת-ממד. בבית שלה הדלת הייתה קטנה יחסית ותמיד הייתה נעולה, ולחלונות הבית היו סורגים. ככה, פשוטים, לא מספרים "כלא" – יותר נכון מסמנים "זהירות מדודה" ורצון בביטחון. לבית היה גג רעפים אדום וארובת עשן גדולה. מהארובה יצא עשן שחור סמיך, שהיתמר וכיסה את מרבית השמיים.

אני מצאתי את עצמי תוהה היכן ראתה הילדה בית עם ארובה ועשן, וחשבתי שאולי המקור הוא ספר או סרט. לפני שהעשן הסמיך הופיע והיתמר, נועה טרחה לצבוע בשקדנות שמיים תכולים, הקפידה לצייר צמד פרפרים שביר וצבעוני, ולא שכחה להוסיף מספר פרחים גבוהים כבית עצמו. כשהיא הייתה מציירת את העשן השחור תנועותיה הפכו נמרצות כאילו אחזה דיבוק. הציור האיטי והמתוכנן החל משתנה אז ללא היכר. ברגעי אי שקט אלו מצאתי את יעל מתבוננת בנועה ובתנועותיה, מפסיקה לרגעים את צביעתה החושנית והיצרית כשהיא מתיזה לכל עבר רסיסים מצבעי המים בהם צבעה. גם אני מצאתי את עצמי תוהה מתי נועה תירגע, תניח לעשן המיתמר לנפשו ולא תנסה לכסות את כל חלקו העליון של הציור במערבולת שחורה וסמיכה. היה זה קטע טקסי ששב וחזר על עצמו שבוע אחר שבוע, מאוד לא תאם את חזותה והתנהגותה של נועה העדינה המרפרפת כמלאך, פרפר או פייה.

[הציור לצורך המחשה בלבד]

בינתיים, כשהייתי מתבוננת בציוריהן של הבנות ובבנות עצמן, מצאתי את עצמי תוהה ומציינת לי שטרם נתקלתי בבית שכזה בארץ באמת, אבל יחד עם זה הבנתי שיש כאן סמליות ורמז למתחולל בנפשה של נועה. לא ידעתי מה המסומל. האם היו אלו פחדים? טראומות? אי שקט? בוודאי משהו התחולל בבית שלה (בית במובן סמלי כמרחב שלה פנימה, או בבית קונקרטי כלשהו), וכנראה אף אחד לא יודע באמת מה. האם העשן השחור שנמלט מהארובה מספר את סיפורו ומעביר מסר לעולם?

אני לא מנסה לשאול אותה, אני יודעת הרי שהיא לא תענה, וגם אמיצה וישירה גדולה אני לא. במקום זאת אני משקפת במילים את שעיניי רואות: "הנה בית עם חלונות מסורגים. הבית נמצא על אדמה חומה, ויש גם פרחים סביב. הנה פרפר יפה מתעופף בסביבתו. לבית ארובה ומתוכה יוצא הרבה עשן שחור..." – פגישה אחר פגישה כמעט אותו הציור, פגישה אחר פגישה כמעט אותו השיקוף.

מפעם לפעם אני אוזרת אומץ ומתחילה להרחיב את השיקוף: "אהמם... מעניין, אולי העשן השחור מפריע לפרפר?", אני שואלת שאלה רטורית ואז יעל מתחילה לאבד את הסבלנות ורוטנת: "מה את שואלת? הרי את יודעת שהיא לא תענה!" כך יעל, ואני מבינה שתשומת הלב שנועה מקבלת ממני חורגת מההסכם הלא כתוב בינינו. אני משתדלת לתת ליעל מקום נרחב ותשומת לב, אבל מודה שבנועה יש משהו מושך וחידה בלתי מתפצחת.

אני תוהה בלבי אם יעל מתחרטת על הצעתה להביא את נועה ל"קבוצה", ואני רוצה לחשוב שלא... אני משתדלת להאמין כי הסידור המשלים נוח לשתיהן, ויעל, שמתקשה להחזיק חברויות, הרי צמאה כל כך לחברה. בערך באותה התקופה הן מפסיקות לצייר, לא לפני שסיימו סדרת נסיכות ומלכות בשמלות הדורות כשנצנצים צבעוניים מודבקים עליהן לתפארת.

מכאן ואילך הפגישות מתחילות לשאת אופי משחקי, בעיקר על פי בחירתה של יעל אבל בהנאה גלויה של שתיהן. משחקי קופסא (לזמן קצר וקצוב בשל קשייה של יעל) ומשחקי תנועה כ"פסלים" שתאמו לנועה מאוד ואתגרו באופן מיטיב את יעל, "משחק הכיסאות", משחקי כדור ובלון, ועוד. על פניו הטיפול נחווה כגשר לקשר, לכל אחת עם רעותה ולשתיהן איתי; אבל בעוד יעל החלה להשתפר בלימודיה כמו גם ביחסיה עם הסובבים אותה, כשכולם ציינו בסיפוק שהיא "עוברת תהליך" – הציפייה מנועה שתדבר החלה לנשוף בעורפי.

ידעתי שיש לתת זמן ולגייס סבלנות לתהליך. הבנתי שזהו תהליך ממושך, ושמעתי גם ממביני דבר ובעלי ניסיון בתחום שייתכן שהדיבור בהתחלה לא יהיה ולא יקרה אצלנו בחדר. הכנתי את עצמי והנמכתי ציפיות. כדי להתמקם היטב במציאות ולמרות שפגישות עם ההורים לא היו נוהג קיים בתוכנית הטיפול במקום, נפגשתי עם הוריה של נועה. שניהם היו אקדמאים במשרות בכירות. האם הייתה מודאגת ממצבה של נועה ולא הסתירה את דאגתה. האב חמור הסבר והסגור אמר שגם הוא אף פעם לא דיבר יותר מדי, והוא מבין ומאשר שזו חרדה כפי שאני מתארת. כיניתי את התופעה כשאני מצטטת מהכתובים: "חרדה חברתית". האב הזדהה מאוד וטען שעד היום הוא חש את אותה החרדה ובילדותו היא איימה לשתקו. הוא הסביר לי שזה מאוד מפריע, זה משהו לא רצוני: אתה מנסה להילחם בזה, אבל הביישנות והמבוכה מכים בך בחוזקה.

לאחר שהצעתי לגשת לרופא פסיכיאטר להתייעצות בנושא והעליתי את האפשרות לקבל תרופות להפגת חרדה, האם הסכימה – אולם האב התנגד נחרצות. מאמצים רבים השקענו שתינו לשכנע את האב עד שנאות רק להיפגש ולשמוע את דעתו של הרופא, ולאחר מכן, אחרי שכנועים נוספים, היה מוכן גם לטיפול התרופתי במקביל לטיפול באמנות, כשהוא מציין: "לניסיון בלבד", כשלב מוגדר מראש ולמספר חודשים בלבד.

בינתיים הזמנתי את ההורים לפגישות נוספות, וניסיתי להבין את המתרחש בבית ובמערכות היחסים במשפחה. ניסיתי לברר מתי החלה השתיקה הגדולה ומה נועה אומרת ומספרת בבית, שם היא נהגה להתבטא חופשי. שאלתי על גוון קולה, ומה היא חושבת על שתיקתה היא. קיבלתי תמונה כוללת ומרחיבה, והבנתי שבבסיסה נועה היא ילדה טובה ומרצה. אבל חשתי גם כי אולי קיים ואצור בה כעס שאין לו דרך לביטוי. שאלתי את האב האם יש גם בו כעס והוא הודה שכן, והרבה. שאלתי על התפרצויות זעם והוא הודה שלפעמים, שאלתי אותו ישירות אם הוא חושב שנועה חוששת מפניו, הוא חשב קמעה וענה שיתכן. בכל מקרה הוא מרגיש שהיא נרתעת ממנו פיזית כל פעם כשהוא מנסה לחבק אותה או לנשקה. הייתה זו הפעם הראשונה כנראה שהוא הרחיב בנושא זה, שכן אשתו הקשיבה קשב רב ונדמתה מופתעת למשמע אוזנייה. נתנו בשיחתנו מקום לכעס שלו, וזו הייתה גם ההזדמנות בה ניסיתי להסביר בצורה עדינה כי האילמות הסלקטיבית הזו מקורה אמנם בחרדה וביישנות חברתית, אך יתכן ויש בה גם ביטוי תוקפני.

האם החלה להראות דאוגה עוד יותר, וההבנה שהפייה הקטנה והיפה, הילדה הצייתנית והמתוקה עלולה להיות תוקפנית באופן כלשהו החרידה אותה מאוד. האם החלה למלמל: "לא יכול להיות... לא יכול להיות...". היא התרחקה בגופה ממני, נסגרה, ואני חשתי שלא בנוח. מצאתי את עצמי מתלבטת כיצד לנתב את השיחה באמפתיה, להצליח לתקן את הטעות שכנראה עשיתי מבלי לעורר מהומות נוספות. ניסיתי לפשט את הדברים ולומר שהכי חשוב לתת לנועה להיות מי שהיא, על כל מנעד הרגשות, ולא לנסות שתהיה כבובה בחלון הראווה. הדגשתי כמה חשוב שלא לכעוס או להישבר מולה אם תבטא כעס גלוי.

בתחושתי, לא ממש הצטיינתי בהרגעה באותה הדרכת הורים, כך שמצאתי את עצמי בפגישה שלאחר מכן מצוידת במאמר מודפס בנושא ונתתי להם לקריאה הביתה.

הייתי רוצה מאוד לסיים את הסיפור בסוף מוחץ, שירומם את לבכם ואת האגו שלי כאחד, אך כפי שציינתי כבר בתחילת המאמר אין לי אותו באמתחתי.

נכון, מפעם לפעם נועה צחקה בקול בעת ששיחקנו בחדר. השמעת הקול וצהלותיה של יעל כששמעה אותו היו בהחלט חוויות מכוננות. גם בכיתה המורה ציינה כי נועה מרוכזת יותר, פחות בוהה בחלון או באיזו נקודה נעלמה, וציוניה בהחלט השתפרו. בהפסקות נועה שיחקה עם יעל וילדה נוספת, ובכך היה שינוי משמעותי. שוב לא נשארה לבדה בכיתה, אלא התנהגה כאחד הילדים, והתרוצצה עם חברותיה בחצר.

בסוף אותה שנה נפרדתי בדמעות חנוקות מהילדים במוסד. הפרויקט ההוא הסתיים, ואני מצאתי את עצמי נשאבת לעבודה במקומות אחרים, עסוקה וטרודה כהרגלי.

היום, כששנת הלימודים עומדת להסתיים ושוב אני עומדת להיפרד מילדים רבים שבטיפולי, "קראה לי" נועה והפעילה אותי באילמותה לשבת ולכתוב את הסיפור. ב"פנטזיית הצלה" אופיינית הייתי שמחה לו צילצל הטלפון והייתי שומעת: "הי אסתי... זו נועה. את זוכרת אותי...?"

אבל אני יודעת שהדבר לא יקרה.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

זיסמן, א. (2012). פרפר, בית, עשן שחור: זיכרונות מטיפול באמנות עם "ילדה שתוקה". פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2799

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אסתי זיסמןאסתי זיסמן20/7/2012

תודה דבורה. כן,יעל נקטה יוזמה ועשתה מעשה לא שגרתי. יעל חשה שנועה תוכל להיעזר בטיפול וזהו המקום המתאים גם עבורה.(אולי אלו חושים מחודדים של מטפלת בעתיד...?) אני רוצה להאמין שלמרות שיעל נאלצה להתחלק עם נועה היא לא יצאה נפסדת ויש לי התחושה שהיא אכן הרוויחה חברה וחשה משמעותית ובעלת יכולת להשפיע. תודה על תגובתך החמה,אסתי

dvora ashkenazidvora ashkenazi20/7/2012

שתיקה. אסתי,
התרגשתי לקרוא את סיפורה של נועה,
אהבתי את רגישותה של יעל בבחירתה בנועה כחברה לטיפול .
מתוך הסיפור והציור אכן עולה התחושה שיש בנועה כעס,
שתיקה זועמת.
המון תודות על השיתוף בסיפור.

אסתי זיסמןאסתי זיסמן12/7/2012

תודה חגית. תודה על תגובתך האמפתית,מעודד שמטפלים אחרים מזדהים ומתחברים.

חגית מויאלחגית מויאל12/7/2012

בכל זאת ... כן מאוד מתסכל ,סיזיפי, ואנו כמטפלים כמהים
למין פידבק אכשהוא. אבל בכל זאת נועה
המשיכה להגיע לחדר, נוכחותה הורגשה
וחשה ששם אכן 'מדברת ' בצבעים, נצנצים,
במשחק, נמצאת במסגרת קבועה ורציפה
ויודעת שהיא נמצאת ברחם מוכל ואמפטי
המקום שבו יכולה להביע את עצמה גם בשחור
זו חלקת האלוהים הקטנה שניתנה לה.
ואלי אולי זו ההצלחה הקטנה
ולך אסתי יישר כח!!

כל טוב,
חגית

אסתי זיסמןאסתי זיסמן12/7/2012

תודה יעל. על ראייתך הרחבה, מקבלת שניתן לראות גם שיפור ונקודות אור בתהליך.אני מניחה שהתסכול שציינתי נבע משתי סיבות עיקריות: מהסיום הכפוי המוכר לנו מהעבודה במוסדות ציבור.כאן- ביה'ס,סיום שנה,מעבר לבתי ספר אחרים בטרם הושלם הטיפול, והסיבה השנייה, אני מניחה שהיה זה תסכול כתהליך מקביל לתסכול של נועה.אני מודעת לכך שיש הסוברים שאילמות סלקטיבית תלוייה ברצון ובהחלטה של 'השותק'. אבל היום מקובל יותר להבין וגם אני סבורה,שזהו 'שיתוק'. נועה -כך חשתי- היתה מאד מתוסכלת משתיקתה.היא מאד רצתה,כך אני מניחה לדבר אך לא יכולה הייתה בעת ההיא. בכל מקרה,שוב תודה על מילותייך המעודדות ובפרספקטיבה שהצעת.

יעל שמחונייעל שמחוני11/7/2012

תלוי איך מודדים הצלחה. נעה כבר לא יושבת לבד בהפסקה, זו הצלחה..לנעה יש חברה עוד הצלחה, נעה יודעת שיש מקום בו מכבדים את השקט שלה, ומאפשרים לה פשוט להיות...אולי תוכל להמשיך טיפול, ותיישם את זה בהמשך...

אסתי זיסמןאסתי זיסמן10/7/2012

כן. כן טל,חידה כואבת שבסוף נפתרת בדרך זו או אחרת.המשקעים נשארים.היה חשוב לי להראות גם טיפול שלא מצליח ומתסכל ומשמש עדות לתסכול המטופל.תודה על התייחסותך.

טל סערטל סער10/7/2012

חידת השתיקה..... באמת חידה כואבת