פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי

להפוך שארית לראשית: כוחו של תיקון

שלוש הדמויות המרכזיות בספר "שארית החיים" מאת צרויה שלו מסרבות לחידלון ויוצאות למאבק כנגדו. הן עוברות תהליך נפשי עמוק, שמחזיר לידיהן את טעם חייהן בהווה. במרכז הספר לא עומד החידלון - אלא הגאולה, שמגע עם החידלון יכול להביא עמו. לא הייאוש - אלא התקווה שמביא עמו מסע נפשי מהסוג שמתרחש בספר, ומתרחש בחדרי הפסיכואנליזה והפסיכותרפיה שלנו.

מאמרים | 13/6/2012 | 7,066

תגיות:

 

להפוך שארית לראשית: כוחו של תיקון

בעקבות הספר "שארית החיים" מאת צרויה שלו

מאת עירית המאירי ולדרסקי

 

המאמר מבוסס על שיחה והרצאה שניתנה ב-20 במאי 2012 במסגרת סדרת ההרצאות "כלים שלובים", בארגון הוצאת תולעת ספרים והחברה הפסיכואנליטית בישראל

 

ספרה של צרויה שלו "שארית החיים" (כתר, 2012) לכאורה מכאיב ומייאש. הוא מעמיד אותנו מול שארית חיינו ללא כיסויים וללא הנחות, מושך אותנו להתבוננות בהחמצות ובחוסרים שלנו ללא הקלות. "מה היה כל זה?", שואלת חמדה בשם הדמויות כולן, "וכבר אינה שואלת למה היה כפי שהיה, ולא מה הטעם במה שהיה, אלא מה בעצם היה, איך התקדמו הימים עד שהגיעה לחדר הזה, למיטה הזו, במה התמלאו עשרות אלפי הימים שטיפסו על הגוף הזה כנמלים על גזע עץ" (עמ' 9). ככל שנכנסים לדקויות חייהן ותחושותיהן של כל אחת מהדמויות, הייאוש שלהן ושלנו גובר, תחושת חוסר התוחלת הולכת ומכריעה.

אך בסופו של דבר, שלוש הדמויות המרכזיות בספר מסרבות לחידלון ויוצאות למאבק כנגדו. מרגע שהן פוגשות את ההצטמצמות שמסמן עתידן ואת הצמצום הנורא שיש בעברן, מתחיל תהליך נפשי עמוק, שמחזיר לידיהן את "כדור הפלאים של העתיד" (137) – ודרכו, את טעם חייהן בהווה. לכן, בסופו של דבר, במרכז הספר עומדת לא השארית, אלא הראשית שמודעות לשארית יכולה להביא עמה: לא החידלון אלא הגאולה, שמגע עם החידלון יכול להביא עמו. לא הייאוש, אלא התקווה שמביא עמו מסע נפשי מהסוג שמתרחש בספר, ומתרחש בחדרי הפסיכואנליזה והפסיכותרפיה שלנו.

דומני כי כבכל תהליך נפשי עמוק, התנופה של "כדור הפלאים של העתיד" באה מהעבר. לכאורה הרומן עוסק במשבר אמצע החיים של דינה ואבנר, ובמשבר סוף החיים של אמם חמדה. למעשה הוא עוסק במשבר ראשית החיים של שלושתם, בקלקול הנורא שחילל את נפשותיהם ומונע מהם להחזיק חוויה של טעם לאורך זמן. מונע מהם נביעה של חדווה מתוכם. לכן, יותר משהספר הזה מסמן מסע אל השארית, הוא מחייב מסע אל הראשית. יותר משהוא סיפור על תיקון העתיד, הוא סיפור על חילוץ הנפש מהעבר המצמית אותה באופן שיאפשר לה עתיד נכון.

 

במרכז עלילת הספר תחושת חידלון ההולכת וגוברת בשלוש דמויות, על רקע המודעות הגוברת שלהן לכך שהזמן הנותר להן והאפשרויות שהוא נושא עמו הולכים ומתמעטים. חמדה הקשישה, הנוטה למות, וילדיה דינה ואבנר, עומדים מול חוויית פגימות קשה ומצמיתה בערוצי ההורות, הזוגיות והיצירה/העבודה. דינה עסוקה יותר בתסכול ובכמיהה בערוץ ההורות. בתה ניצן מתבגרת ואינה זקוקה לה כבעבר. דינה מרגישה כי ללא סוג ההיזקקות שילדותה של ניצן זימנה לה – חייה מאבדים מטעמם. אבנר עסוק יותר בתסכול בערוץ הזוגיות. חייו עם אשתו שלומית מלאי תסכול, זעם, אשמה ויגון, והוא משתוקק בהדרגה לזוגיות אחרת. חמדה עסוקה בפגימות בכל ערוצי חייה, והמחברת הריקה שהיא מחזיקה לצד מיטתה מלאה בריק הזה ולא מאפשרת לה לחמוק ממנו.

שלוש הדמויות כמו לא יכולות להמשיך במהלך חייהן אם לא יחול בהם שינוי משמעותי. חמדה לא תוכל להמשיך למות, אבנר ודינה לא יוכלו להמשיך לחיות. בלשונה של דינה, שלושתם מרגישים את העולם כמקום שאין בו עבורם מקום ונחמה. הדחף שלה לחיות הולך ומפנה את מקומו לטובת הדחף למות: "היא מוצאת את עצמה משתוממת על התרופפות כוח החיים, על הבלאי הפתאומי של היצרים הבסיסיים ביותר. נדמה כי כל מה שנעשה שנים על שנים בהיסח הדעת כמעט, ללא מחשבה והתכוונות, מוטל פתאום בספק, השמירה על אתרוג חיינו, על הפתיל שלא יכבה" (208). "...כיצד תתגבר על יצרה, יצר עז ופראי, להיעלם כליל, לא עוד להיות, לא עוד להרגיש, לא את הצער ולא את ההחמצה ולא את הכעס עליהם, ובעיקר על עצמה..." (182).

 

אפשר לומר שבמוקד תחושת החידלון של חמדה, דינה ואבנר, ובמוקד התרתה, עומדת קודם כל האהבה. "גם כדי למות נחוצה מידה של אהבה, ואילו היא כבר אינה אהובה מספיק, ואולי אף אינה אוהבת מספיק, אפילו לשם כך" (7), מרגישה חמדה; "אני לא רוצה לחיות בלי אהבה, כלומר, למות בלי אהבה", (225) מנסח אבנר"; "...איך זה קרה שאיבדה את הטעם בחייה עד שנדמה לה שרק ילד ישיב אותו" (208), תוהה דינה: "יש לי אהבה, אבל אין לי ילד" (109). באהבה שהדמויות מבקשות בולט פן טיפולי, אפשר לומר אימהי, המבטא את החסר העמוק בהוויה מטפלת-אוהבת-מותאמת בראשית חייהם. חסר ששלושתן שבות ומספרות עליו בצורות שונות לאורך הספר.

הסצנה שמציתה את מסעו של אבנר אל זוגיות אחרת היא מפגש של גבר נוטה למות, רפאל, עם אהובתו-אוהבתו טליה. קשה שלא לחשוב כי אבנר, המתאהב באהבתו של רפאל, מזדהה למעשה עם רפאל החולה ומבקש לזכות ביחס המתכוונן-המטפל של טליה. קל לזהות כי כמיהתה של דינה לאימהות היא למעשה כמיהתה לאם, וההזדהות עם הילד היא העומדת בשורש תשוקתה לטפל בו. כשהיא נכנסת למיטת אמה בעיצומו של תהליך רגרסיבי, זועקת את כאבה, מתחננת לעזרה, ופורשת את משאלתה לילד, נשמעת בבירור קריאתה כילדה אל האם הזו, שלא הייתה לרשותה בעבר כפי שהיה עליה להיות, כפי שהגיע לדינה שהיא תהיה. "אני רוצה למהר עכשיו לגן לאסוף את הילד שלי, אני רוצה לראות את השמחה בפנים שלו כשאני נכנסת, אני רוצה לחבק אותו ולקחת אותו לגן חיות..." (108-109) אומרת דינה לאמה, וכמו מנסחת את משאלתה שלה לאם שתמהר לגן לאסוף אותה בשמחה, בחיבוק, במחשבות כיצד להנעים את זמנה.

 

שלושת גיבורי הספר יוצאים בשארית חייהם ובשארית כוחם לחפש אחר האהבה לה הם זקוקים. הם יוצאים לחפש בעתידם את סוג האהבה החסרה בעברם. חמדה נאבקת לדלות אותה בקשר עם אבנר ודינה. אבנר במסע ליסודה של זוגיות אחרת. דינה במסע לייסודה של התנסות נוספת באימהות לילד קטן.

מה מבטיח שהשינוי שאבנר ודינה צועדים לקראתו לא ימצה את עצמו כעבור שנים אחדות? מה מבטיח שכוח החיים של דינה לא יתרופף שוב, שהחיוניות לא תאזל, שהחידלון לא ישוב וישתלט כשהילד החדש יגדל? מה מבטיח שעם בת הזוג החדשה שימצא אבנר הוא ייצור קשר אחר, שלא תהייה בו חזרה מתסכלת על הקשר שלו עם אשתו שלומית? מה מבטיח את השינוי המכוון אל העתיד, כשהחסר שנצרב בעריסת עברם, ממשיך וחי?

 

ברמה הגלויה, מה שמבטיח זאת נמצא בטיב הבחירה המודעת שהם עושים: אבנר יוצא לעולם לחפש קשר שונה מזה שהיה לו, אישה עם יכולות וצרכים אחרים מאלה של שלומית. דינה בוחרת לאמץ: "אישה שאמה לא רצתה בה והיא מבקשת בשארית חייה לאסוף אל ביתה ילד קטן שאמו לא רצתה בו ולגדל אותו באהבה" (214). האימוץ אמור לחתור תחת חוויית הגירוש העמוקה שהיא נושאת עמה. חוויה שהיא נאבקת לעסוק בה באופן מופשט ואינטלקטואלי בעבודת הדוקטורט שלה על גירוש ספרד. האימוץ אמור לאפשר לה להזדהות עם הפן המאומץ, הנאסף אל חיק, ולתקן משהו בפן הדחוי, המגורש מחיק אימה, המניע אותה. בזכות האיסוף של ילד זר היא אולי תוכל להיגאל מעוצמת הסילוק החרוט בנפשה. כך, אולי, היא תוכל בהדרגה לוותר על הצורך להיות מטופלת את הטיפול האוהב והמתמסר שלא קיבלה כילדה. משמע, תוכל לוותר על הצורך לטפל בהתמסרות בעוד ילד זקוק, ולשאת את התבגרותם וצרכיהם המשתנים של ילדיה.

אך ברמה הסמויה, לטעמי, מה שבאמת מבטיח את יציבות השינוי לא נמצא בעתיד אליו חותרים אבנר ודינה, אלא בעבר שממנו הם באים. לא בדמויות עמן הם ייצרו קשר בהמשך, אלא בדמות שעמה הקשרים שלהם בעולם התחילו. לא באופי השינוי שיעשו – אלא בטיפול בפצע האחראי לכך שהם זקוקים לשינוי מלכתחילה. ברמה הסמויה, לטעמי, מה שבאמת מבטיח את יציבות השינוי נעוץ בכך שלא מדובר בתהליך של שינוי, אלא בתהליך עמוק ממנו ומורכב ממנו. תהליך תיקון. תיקון חוויות יסוד והתנסויות יסוד בקשר של דינה ואבנר עם אמם, חמדה. תיקון המתאפשר הודות לתהליך רגרסיבי עמוק שאבנר ודינה נכנסים אליו, והודות לשינוי שחמדה עצמה עוברת גם בתודעתם וגם באופן ממשי לגמרי.

 

חמדה, קשישה ההולכת וגוועת, נעה בין רגעי צלילות ופיכחון לשעות של ערפול חושים והזיה. היא אינה מסוגלת לנוע במרחב הפיזי, אך היא נעה יותר מכל דמות אחרת בספר במרחב הנפשי, ומאפשרת לכל הדמויות האחרות תנועה חדשה. חמדה, "ילדה טבועה שאת בכייה שומעים בלילות, אמא, היא קוראת, בואי אמא", קריאה שכמו הולכת ונמשכת לאורך חייה, גם כעת, ולא נענית. האם שהיא הייתה זקוקה לה לא הייתה לה מעולם. אמה נעדרה מחייה כמעט לגמרי, הופיעה לרגעים ונעלמה שוב, פוגשת את בתה הגדלה בלעדיה כזרה, מופתעת לגלות את המתחולל בגופה עם הזמן החולף, אינה יודעת דבר על המתחולל בנפשה. חמדה, הילדה הראשונה בקיבוץ, שכולם התכנסו כאלף מראות לראותה צועדת את צעדיה הראשונים ולשקף לה לכאורה את הצלחתה, למעשה את הצלחתם. והיא כשלה, ואלף המראות התנפצו בעיני התכלת הנוקשות של אביה ללא תקנה, וחייה מאז עומדים בסימן הכישלון ההוא, השבר ההוא, האכזבה ההיא שלא סרה מהעיניים שבתוכה. חמדה, שגדלה כ"חיה קטנה במסע אילוף אכזרי, רחוקה מהישג, רחוקה משמחה, מבינה במעורפל כי גם אם תצליח ללכת, גם אם תצליח לרוץ, כבר לא יהיה לה לאן" (10). ולא יכול היה להיות לה לאן, כשהמשאלה לנוע בעולם הופקעה ממנה והפכה להיות משאלתו של אביה; כשהמאבק לנוע בעולם הופקע ממנה והפך להיות מאבק אלים של אביה כנגדה. חמדה, שגדלה על כן להיות "אישה שלא אהבה את בעלה, מורה שלא אהבה ללמד, אם שלא ידעה לגדל את ילדיה, מספרת סיפורים שלא עלה בידה להעלותם על הכתב" (41). אישה שחייה עומדים בסימן שלילת החיים ושלילת החיות. שסיפור היותה הוא סיפור חדלונה.

חמדה נכנסת לתהליך עמוק ומייסר של חשבון נפש. פסיכואנליזה עצמית אמיצה ומתישה. "מעולם לא ראתה את הדברים בצלילות כזו. מעולם לא התקבצו מולה ימי חייה למסכת נטולת חסד מתחילתה ועד סופה, ונדמה לה עכשיו שעצמותיה נסדקות מעוצמת ההכרה" (114). הכרה בהיעדר הנוראי והכואב של אמה, שהביא אותה להניח על הכיסא ליד מיטתה שמיכה כדי שבהזיותיה היא תוכל לדמות שאמה יושבת לצידה. הכרה בהיעדר שהותיר אותה לבדה לחינוכו הנוקשה של אביה – האב שבכוונותיו הטובות והעיוורות לא היווה כוח מיטיב כנגד ההיעדר אלא הוסיף עליו, ודן אותה לחיים נטולי חמדה. הכרה באימהות הלקויה שהעניקה היא עצמה לילדיה – מונעת מאבנר את הנפרדות ממנה, מונעת מדינה את ההתחברות אליה; ממקמת בחיי שניהם, באופנים שונים, את אותה השתוקקות להשביע רצון ואת אותן עיניים דוחות ומגנות שלא ניתן להשביען. ממקמת בחיי שניהם, אך במיוחד בדינה, את אותה נטישה נוראה, את אותו גירוש מתמיד ממושקעות אימהית, שבסימנו עומדים חייה שלה.

 

בתהליך חקר ההווה והעבר שחמדה מעבירה את עצמה, משהו מהותי בה משתנה. גרעיני עצמי קפואים מפשירים, יכולות אימהיות אצורות צומחות. חמדה נוסדת בהדרגה כאם לילדיה. אם מיטיבה. האם שהיא לא הייתה להם עד כה. האגם הקורא לה שוב ושוב בהזיותיה הוא לכאורה אגם החולה המיובש, מושא הכמיהה והיצירה בילדותה; למעשה האגם שבתוכה, רחם האימהות שלא קיבלה ולא נתנה ופועמת בה כעת ומבקשת אפשרות מימוש. וחמדה מממשת. היא מתערבת בחיי ילדיה באופן ישיר ומיטיב, נותנת להם את העצות המעשיות שהם זקוקים להן, דוחפת אותם לכיוונים אליהם הם מבקשים להידחף. "האם אתה אוהב?" היא שואלת את אבנר, ומסמנת לו את הכיוון שאליו עליו ללכת. "תמצאי לך ילד" (109) "את אימא, את צריכה ילד, זה סיפור פשוט" (152), היא אומרת לדינה, סוללת לה את הדרך לפתרון שהיא עצמה לא חשבה עליו. ודינה מרגישה: "אף פעם לא קיבלתי ממך כל כך הרבה". והיא מרגישה כך לא רק בגלל הרעיון הקונקרטי, אלא בגלל היכולת האמפתית המופלאה הצומחת בחמדה וגורמת לה להרגיש ולדעת למה ילדיה זקוקים כעת יותר מכל. בגלל יכולת ההתכוונות החדשה שלה לצרכיהם. בגלל המשאלה הצומחת בה להעניק את הדבר הנכון, משאלה שכוחה כה רב, שהיא מוציאה את חמדה משרעפיה וגורמת לה לתת לאבנר, ובמיוחד לדינה את מה שהיא אכן נותנת. יותר מכך: חמדה נוסדת בהדרגה כסביבה מיטיבה. אותה אם-סביבה שוויניקוט מעלה על נס, שאינה כופה את נוכחותה ואת נפרדותה על ילדיה ומתקיימת עבורם כמרחב עוטף המאפשר להם לצמוח, לממש את הפוטנציאלים האצורים בתוכם באופן המותאם לצרכיהם וליכולותיהם:

בשעה שרוב הקשישים בני גילה עסוקים אך ורק במכאוביהם ומעמיסים על בני משפחתם את גופם המתכלה ומוחם המתרוקן מצליחה דווקא אמה לרחף מעל צרכי הקיום הגשמי, אינה מבקשת דבר ואינה מתלוננת... כמעט אינה נוכחת במציאות, ועם זאת, לרגעים ספורים של צלילות היא מפתיעה אותם במשפטים בהירים, נבונים, עד שנדמה לה לדינה שהיא רק מעמידה פני ישנה, שהיא מקשיבה להם דרוכה מאי פעם, עוקבת אחר מהלכיהם כמבקשת ללמוד כיצד יתנהלו חייהם לאחר מותה, שרוייה במעין קיום שלישי, שאינו חיים ואינו מוות, אינו צומח ואינו דומם (310).

ודינה, בהתאמה, "באיזה אופן מופרך היא מרגישה מוגנת כפי שמעולם לא הרגישה... נדמה לה כי אם תיפול היא תאחז בה, ואחיזתה רכה תהיה..." (311). חמדה נוסדת כאם נכונה, ואבנר, ובמיוחד דינה, מקבלים ממנה כעת מה שלא קיבלו מעולם, והם לוקחים זאת בשתי ידיים, ונעזרים בזה כדי להתפתח, כדי לצמוח, כדי לתקן משהו במקום הכאוב והחסר בנשמתם.

אבנר, ובמיוחד דינה, מצליחים להרוויח באופן עמוק מאימהותה המתהווה של חמדה ולמצוא בה מזור כלשהו לנפשם, מכיוון שהם עצמם עוברים תהליך רגרסיבי כמו-פסיכואנליטי עמוק. הם נזכרים בילדותם וחיים כמו מחדש רגעים וחוויות מפתח. הם כמהים בהדרגה יותר ויותר למגעה של חמדה ולדבריה. הם הולכים ומתכנסים לביתה, לחדרה, למיטתה, מבלים יותר ויותר שעות במחיצתה, עד שבשיאו של התהליך הרגרסיבי דינה ממש נכנסת אל מיטת אמה, נצמדת אליה, מתחננת אליה, מתכנסת בתוכה:

...מסיטה את השמיכה ונדחקת למיטה שהייתה פעם מיטתה, בחדר שהיה חדרה, מצטנפת כמו אז לצד הגוף שהצטמצם לבלי היכר, אמי'לה, הא ממלמלת... אני צריכה עזרה, אמי'לה, היא נאחזת בגוף המפיק חום נמוך אך יציב... נשארתי לבד... אני מרגישה שנגמרו לי החיים, והיא מסיטה בזהירות את זרועה של אמה ומניחה אותה מתחת לעורפה בחיבוק כפוי (108).

למרות הרוח הנושבת מן החלון שיניה נוקשות והיא נלחצת אל הגוף שלצדה עד שתנומה מכסה אותה, נדמה לה שאמה לוחשת לה תישני, תישני... (110).

התהליך הרגרסיבי מאפשר לאבנר ולדינה לנסוע בזמן הנפשי שלהם לאחור, ולהשתמש באימהותה המתהווה של חמדה כאילו היו ילדים. הם יכולים לקבל ממנה כעת מה שלא קיבלו בעבר, תוך שהם חיים מחדש את העבר הזה, וכך כמו משנים אותו מעט בתוכם. המקומות הפצועים והחסרים בתוכם זוכים למעט מזור. הקלקול הנורא שבעריסת חייהם זוכה למידה של תיקון.

 

כך, בסופו של דבר, דינה יכולה לאמץ כי היא חשה מאומצת. היא נפתחת להעניק לילד זר לא כדי לקבל את היזקקותו כפי שביקשה תחילה, אלא כדי להעניק את מה שהוא זקוק לו. לכן, בסופו של דבר, הספר הזה הוא לא מסע אל הילד או אל בת הזוג, אלא מסע אל האם ואל האימהות. הוא מתחיל בדינה ובאבנר לא בגלל התחושות והשאלות הנגזרות מהעמידה מול שארית חייהם, אלא בגלל אלה שמעמידה מולם דעיכתה של חמדה אמם. והוא מסתיים, לטעמי, לא בגלל שדינה מוצאת את הילד ואבנר מוצא את האפשרות לחפש בת זוג אחרת, אלא בגלל ששניהם, ובמיוחד דינה, מצאו באמם משהו שהיו זקוקים לו נואשות ואפשר להם למצוא באופן אחר את עצמם. ושניהם, ובמיוחד דינה, יכולים כעת להיפרד ממנה, בלי לאבד אותה. בשניהם, ובמיוחד בדינה, נוסד בהוויה האימהית הפנימית משהו מספק, משהו מסופק. ולכן, משהו שאפשר יהיה להפסיק ולחפש אחריו, ואפשר יהיה להעניק אותו ממקומות נפשיים שקטים יותר.

 

ומהו שאִפשר לחמדה את השינוי שהיא עוברת? חמדה לא יכולה לקבל מהוריה מה שאבנר, ובמיוחד דינה, מקבלים כעת ממנה. הוריה המתים לא יכולים לתקן למענה דבר בהווייתם הממשית. אך היא יכולה ואף מתקנת דברים מהותיים בהווייתם שבתוכה. בהווייתה שלה מולם. כבינקותה, היא מנסה לעמוד על רגליה וללכת – ומועדת. כבינקותה, היא שוכבת במיטתה ללא ניע מאז, ימים ושבועות. בשונה מאביה שדחק בה ללכת, הכה אותה ותבע ממנה לזוז כנגד רצונה, דינה ואבנר אינם מצפים ממנה לתנועה כלשהי. הם מקבלים את נוכחותה כפי שהיא, ויותר מכך – מברכים עליה בהדרגה יותר ויותר. דינה ואבנר מהווים עבורה סביבה כמו-אימהית שבתחושתה אינה דורשת ממנה דבר. המרחב הזה מאפשר לה לנוע בתוכה, מתוכה, מכוח רצונה היא. גם היא נכנסת לתהליך רגרסיבי עמוק, בו היא חווה את עצמה שוב ושוב כילדה שהיא הייתה. בהזיותיה היא מבלבלת בין הסובבים אותה ובין הוריה, ומצליחה להפיק מהם תחושות מיטיבות ומרחב שלא מצאה בהוריה הממשיים. מצליחה להפיק מהם את מה שהיא צריכה כדי שתוכל לרצות לנוע. לרצות להתפתח. הזיכרונות לוקחים אותה שוב ושוב לנסיבות בהן נכרת הרצון הזה. המראות הצפים בה זורקים אותה שוב ושוב לכאב נוכח ההיעדר התמוה של אמה והנוכחות האלימה והמסרסת של אביה. אך היא נעה מממד החוויה לממד ההתבוננות על עצמה ועל האחרים, וחוזר חלילה, צעד ועוד צעד קדימה, בתהליך התפתחות ללא פשרות. כך, במאבק פנימי קשה, היא חיה תחילה מחדש את ההזדהות עם התוקפן, אביה, שאילץ אותה ללכת, לרוץ על גגות, לדוג, לנהוג בטרקטור. היא חיה מחדש את ההזדהות ששלטה בה ודיכאה אותה לא פחות, ואולי יותר, מאביה הממשי, אובייקט ההזדהות. אך היא מתנערת מההזדהות הזו ונעה לעמדה שבמרכזה זעם רצחני כלפי האב הזה. סירוב ישיר וגלוי ותוקף ומחסל. סירוב אקטיבי הנעזר בזעקות ובמכות – שלא כמו הסירוב הפאסיבי שלכד אותה בחיים של אי-עשייה, אי-אהבה, אי-חיים. בהדרגה נבנית בתוכה היכולת לעמוד מול האב הפנימי שבהזיותיה יושב לצדה. להתייצב מולו נפרדת ושלמה. בהדרגה היא מצליחה להרפות גם מהזעם הרצחני, להתגבש מולו נפרדת ושלמה, לראות אותו במערומיו ואותה במערומיה ולומר לו בפשטות ובכאב: "טעית". התהליך הזה שחמדה עוברת מול אביה הפנימי מתומצת בשורות אחדות, מופלאות:

מעולם לא העזה לכעוס עליו לאורך זמן, מדי פעם הייתה נתקפת זעם רגעי שהתחלף מייד באמונה עמוקה, הוא לבטח ידע מה הוא עושה, אי אפשר שלא ידע, איש חכם וסמכותי היה, המצפון שלהם והמצפן, לא יכול להיות שטעה... אבל הנה ניתנה לה סוף-סוף ההזדמנות לערער על סמכותו, לשם כך חזר אליה פתאום, יושב ליד מיטתה ומביט בה בעיני התכלת היפות שלו, והיא מנידה בראשה כלפיו בזעם נור, שולחת אליו את זרועותיה... להיפרע ממנו, אבא... איך העזת לעצב אותי בצלמו של אדם אחר, איך העזת להותיר אותי כך, תלויה באוויר בין שמים לארץ, לא מסוגלת להיות הילדה שרצית שאהיה ולא הילדה שנועדתי להיות? (58).

ואז: "איך העזת? איך העזת... הרסת הכל, לא השארת לי סיכוי...אתה טעית! אתה לא צדקת!... אני פחדתי, פחדתי, למה הכרחת אותי? טעית, היא חוזרת, אסור לאבא לטעות כי הוא מכשיל את הילדה שלו" (60). "טעית", היא אומרת. ובמילה הזו טמון עולם ומלואו של תיקון: שחרור מההזדהות עם התוקפן, שחרור מהזעם הרצחני, הכרה בזדון שנגרם, הכרה בכך שלא הייתה כוונת זדון. הכרה בכך שממוגבלותו שלו נהג אביה כפי שנהג, ממוגבלותו, מבדידותו, מפחדיו. הוא עשה את מה שהאמין שיטיב עמה. הוא עשה את מה שיכל, מבלי שהיה מי שיעזור לו להבין ולעשות אחרת. ולו היה מבין, ולו היה יכול – היה נוהג אחרת. כי טעות, כשמבינים, אפשר לזהות, אפשר לתקן.

 

אך בכך לא מסתיים מסעה הפנימי של חמדה. גם היא, כילדיה, יוצאת במסע אל האם ואל האימהות. אמה הנעדרת נוכחת בחייה באמצעות המחברת הריקה שליד מיטתה. לאורך ילדותה רק אמה, בביקוריה הקצרים, הייתה מקשיבה לסיפוריה הדמיוניים של חמדה על האגם בהנאה ובהערכה. אביה היה בז להם, מבטל אותם וחושש מהשפעתם הרעה עליה. אימה הייתה מקשיבה להם ונהנית. "תכתבי את זה, הייתה משדלת אותה". "תכתבי את זה". לשמור מחברת ריקה לצד מיטתה, מחברת שאמורה הייתה לשמש את בתה דינה בלימודי ההיסטוריה שלה, זה לשמור ייצוג קונקרטי מיטיב מההיסטוריה שלה עצמה. ייצוג ההזמנה "תכתבי את זה", שמרגע שהיא תמומש – תיעלם. כל עוד המחברת ריקה היא יכולה להמשיך ולשמוע את קול אמה אומר את האמירה המיטיבה כל כך והיקרה כל כך והנדירה כל כך בעולמה: "תכתבי את זה". שבעולמה הפנימי של חמדה שקולה להזמנה להיות, להצעה לחיות. ובאופן אחר: לשמור את המחברת ריקה זה לשמור את האם שהריק הוא הייצוג המרכזי שלה. להחזיק את המחברת ריקה זה להחזיק את האם. אולי גם אמצעי להטיח באם ובאב את הריק שמילא את חייה, הריק מעצמה.

ככל שחשבון הנפש של חמדה מתקדם, דומה שהיא נפרדת לא רק מהזדהות עם התוקפנות של האב אלא גם מההזדהות עם הריק שייצגה בעולמה אמה, וכך מתקנת עוד משהו בסיסי בהרס שבנפשה. הרס שחוללה גם האם הזו, כאביה של חמדה – לא בזדון, לא בידיעה, אלא מחוסר ידיעה, מחוסר הבנה, מחולשת הגוף ומחולשת הנפש.

 

ככל שחשבון הנפש של חמדה מתקדם, והלפיתה ההרסנית של הוריה בתוכה נפרמת, דומה שהסירוב לנוע מתחלף בתנופה גוברת והולכת של תנועה. הריק הולך ומתמלא בנפשה, ובעקבותיה בנפש ילדיה אבנר ודינה. משהו באופן בו העבר רודף אתם נרגע, משהו בקשר הראשוני בחייהם תוקן, משהו ביכולת לנוע קדימה משתחרר גם אצלה, גם אצלם. היא יכולה להמשיך למות, מרגישה אהובה ועטופה בנוכחותם, הם יכולים להמשיך לחיות, מרגישים אהובים ומובנים בנוכחותה, מוחזקים בתודעתה. "כדור הפלאים של העתיד" מושב לזרועותיהם ופותח פתח לעתיד טוב גם בחייהם של הסובבים אותם, ובתוכם חייו של ילד קטן, מאומץ, המביא עמו היסטוריה קשה של היעדר ושל אלימות משל עצמו.

 

 

מקורות

שלו, צרויה (2011). שארית החיים, הוצאת כתר.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

המאירי ולדרסקי, ע. (2012). להפוך שארית לראשית: כוחו של תיקון. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2786

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

סטודנטית לפסיכולוגיהסטודנטית לפסיכולוגיה19/6/2012

מעניין. היי עירית, היה מסקרן לחשוב על הספר תוך הסתכלות מהיבטים מעמיקים ותאורטיים
גרמת לי לראות דברים שלא חשבתי עליהם בזמן קריאת הספר.
תודה,
נטע