פסיכולוגיה עברית

×Irina Lemeshinsky
Uma © Irina Lemeshinsky
זכור אותי
 

סקירות ספרים

איך אפשר "לרצות פחות"? על הספר "תיק נעדר" לדרור משעני

קריאה פסיכואנליטית לאקאנינית בספר בלשי חדש בעברית מסבה את תשומת הלב לכך שהפתרון לתעלומה בלשית יכול להיות טמון דווקא ב"לרצות פחות". זהו גם מפתח להתערבות אנליטית: "לרצות יותר (מדי)" זו הדרך של האנליטיקאי להזמין את המשך ההדחקה של המטופל. רק כאשר נוכל "לרצות פחות" בהקשבה, יתחילו להופיע סימנים למה שנעדר.

מתפרסם מ 12/1/2012 | 10,546 צפיות

תגיות: | |

 

איך אפשר "לרצות פחות"?

על הספר "תיק נעדר" לדרור משעני

מאת אמיר קלוגמן

 

רשימה בעקבות הספר "תיק נעדר – אברהם אברהם, החקירה הראשונה", מאת דרור משעני, שיצא השנה בהוצאת כתר

 

"למה אין ספרי בלשים בעברית?" – זאת שאלה המציקה לגיבור הספר, אבל נראה שגם לכותבו. דרור משעני, חוקר ומתרגם ספרות בלשית מזה שנים, מרים את הכפפה שהטיל גיבורו ומוציא לאור ספר בלשים בעברית, "תיק נעדר", אשר אמור להיות חלק מסדרה שבמרכזה בלש ישראלי. עוד לפני הקריאה הפסיכואנליטית שאציע, אציין כי יש משהו שובה לב, ובלתי נפוץ במחוזותינו, בהתעקשות של משעני למקם את הקסם הבלשי ברחובות האפורים של חולון, ולהעניק לגיבורו שם שזועק את פרובינציאליותו באמצעות הכפלתו: פקד אברהם אברהם. אך אל דאגה, פריצת הדרך של פקד אברהם – וריאנט ישראלי לקולומבו (מלבד העובדה שאצלו השלומיאליות היא אמיתית), תעבור גם דרך רחובותיה של בריסל.

בשני נתיבים הולך הספר הזה, ולא רק מבחינה גיאוגרפית: נתיב החקירה הבלשית ונתיב הכתיבה, הספרות. בראשון, מדובר על אם מודאגת ונחרדת שמגיעה אל פקד אברהם אברהם לדווח לו על היעדרות בנה. מכאן מתחילה החקירה, בשאננות-מה ובעייפות מסוימת, שממשיכות באיווי הולך וגדל. בנתיב השני: זאב, מורה "פשוט" לאנגלית, שכנו של הנעדר, שמחפש את הסיבה להתחיל לכתוב, להצליח להיות סופר של ממש. שני הנתיבים נפגשים כאשר ההיעדרות של האחד הופכת להיות הסיבה של השני – זאב מתחיל לכתוב את המכתבים שתלמידו הנעדר היה עשוי לכתוב להוריו. כך, באופן קונטינגנטי, ההיעדרות של האחד הופכת להיות הנוכחות של האחר, שבמקרה לימד אותו אנגלית, אבל לא רק: מסתבר שהוא גם הקשיב לו, מה שהאחרים כנראה לא הצליחו לעשות. והנה, המורה ה"פשוט" לאנגלית הוא כבר לא כל-כך פשוט ולא בדיוק מורה. הוא זה שיודע להקשיב, ועל כן, באופן מפתיע, יודע גם לכתוב את הבן הנעדר. המורה הוא מי שכנראה, בלי לשים לב, איפשר לנעדר לפתח כלפיו טרנספרנס.

מנקודת מבטו של החוקר, פקד אברהם אברהם, ניתן לתת כותרות אחרות לשני הנתיבים. בראשון, הפקד "רוצה יותר" מהפונים (הוריו של הנעדר) – הם מגלים סוג של אדישות, קרירות; והוא פועל מתוך תשוקה עזה, אפילו חרדה, לקדם את החקירה. כפי שעולה מהקטע הבא:

"יש חדש? שמעתם משהו?" הוא שאל, ומיד התחרט. היא צריכה לשאול אותו אם יש חדש והוא אמור לעדכן אותה, לא להפך. הוא צריך לשכנע אותה שהם עושים את מה שצריך. שהוא השתלט על החקירה. אולי גם את עצמו. (עמ' 50).

אפשר לומר שזהו רגע של מועקה עבור פקד אברהם, בעקבות הקושי להתמקם בעמדת ה"יודע", רגע של מודעות וחוסר אונים אל מול הלא-נודע שמערער משהו נסתר באינטראקציה העדינה שבינו לבין הפונה (אמו של הנעדר).

עם מתח דומה, כפי שהוא בא לידי ביטוי בפסיכואנליזה, התמודד ז'אק לאקאן באמצעות הצירוף "סובייקט שמונח לידע" (sujet supposé savoir). אמנע במסגרת זו מדיון בתרגום הצירוף מצרפתית, אך אומר כי הקושי לתרגמו משקף את מורכבותו הרעיונית. בסמינר ה-11 שלו, "ארבעת מושגי היסוד של הפסיכואנליזה" (Lacan, 1964), מצביע לאקאן על כך שהאנליזנט מניח כי האנליטיקאי אוחז בידע אודות סבלו של האנליזנט, אודות המובן הנסתר של מילותיו. הנחה זו מצד האנליזנט היא שמכוננת את ההעברה לאנליטיקאי ומאפשרת את קיומה של האנליזה. עמדתו המתבקשת של האנליטיקאי, לפי לאקאן, היא עדינה מאוד: מצד אחד, הוא מי שמאפשר קיומה של הנחת הידע, כדי שתיווצר העברה והאנליזנט ימשיך לדבר, ומצד שני מוטלת עליו המשימה הבלתי פשוטה לחלוטין לא להילכד באשליה שהוא אכן בעל הידע. בפועל, חשוב שהאנליטיקאי יחזיר את הכדור למגרש של האנליזנט, או יותר נכון, למגרש של דיבורו של האליזנט, כך שהידע יוכל להיות תוצר של הלא-מודע המופיע תוך כדי הדיבור באנליזה. בתמצות, האנליטיקאי הוא מי שמתמקם כמי שמניחים לו ידע ועדיין מכיר בכך שהוא אינו יודע, כפי שהלא-מודע "יכול לדעת". כאמור, בנתיב הראשון של העלילה, בו פקד אברהם אברהם "רוצה יותר" מן הפונים, הוא נתקל בקושי ניכר לתפוס עמדה שכזו.

בנתיב השני הפקד "רוצה פחות". הרבה פחות. זאב, המורה-סופר, הוא זה שהאיווי שלו מוביל אותו פעם אחר פעם אל פקד אברהם – הוא רוצה לדבר, ואברהם מקשיב כמעט כמי שכפאו שד:

בכל הפגישות הקודמות ניסה זאב למשוך את תשומת לבו של אברהם, בלי הצלחה. הפעם זה יהיה אחרת. אף שהשאלות הראשונות שנשאל היו פורמליות ויבשות ושאברהם נראה לו כבוי. [...] "אתה כאן כי ביקשת להיות כאן", אמר אברהם. (עמ' 129).

הסתייגותו של פקד אברהם, כפי שמסתבר, מגבירה את התעניינותו של זאב ומסייעת, במידה רבה, לפיתוח הטרנספרנס כלפי הפקד.

הנתיב הראשון (פקד אברהם מול הורי הנער הנעדר), הוא זה של הרציונאל, של הקשבה מכוונת, ממוקדת מטרה, של איסוף פרטים באופן מסודר. ב"תיק נעדר" זהו נתיב שאינו צולח. כישלון דומה אנו מוצאים אצל אחד מאבות הז'אנר הבלשי, אדגר אלן פו, בסיפורו "המכתב הגנוב" (פו, 2010), שהפך במהלך השנים לאובייקט חקירה מרכזי של הפסיכואנליזה (ראו למשל: Muller & Richardson, 1988). באותו סיפור סורקים חוקרי המשטרה את חדרו של השר ריבוע אחר ריבוע, באופן שיטתי, כדי לאתר את המכתב הגנוב, אך ללא הועיל.

הנתיב השני (פקד אברהם מול המורה-סופר, זאב) הוא נתיב של הקשבה נסוגה, מסויגת, לא משתוקקת מדי, כמו ה-"free floating attention" של פרויד: הקשבה שמוכנה לקבל את האסוציאציות החופשיות ואינה ממהרת לארגן או למשמע אותן. זהו בדיוק הנתיב שהוביל את דוּפֶּן, הבלש של פו, אל המכתב הנעלם, כי דופן לא חיפש ב"עומק" (היכן שחיפשו חוקרי המשטרה) אלא על-פני השטח, איפה שה-letter (המכתב/האות) לא יכול להפסיק להיכתב. הוא מצא את המכתב דווקא במקום הגלוי ביותר, ועל כן הפחות צפוי.

זאת בדיוק ההפתעה שנכונה לפקד אברהם, כששני הנתיבים משתרגים זה בזה: הפתרון, לפחות הזמני, נמצא דווקא בנתיב הלא-צפוי, המפתיע, זה שבו אברהם "רוצה פחות", נסוג, מתמהמה, ממתן משהו מהתשוקה שלו; לא בנתיב של הבלשות, אלא בנתיב של הספרות. אט-אט, באמצעות מהפך עלילתי מעניין להפליא, הפיקציה של הסופר הופכת להיות המפתח למציאות של החקירה. דווקא המכתבים הבדיוניים של הסופר, שעל פניו פוגמים בסדרי החקירה, מתגלים ככלי חשוב בה ("...זאב חשב שהוא רוצה לגלות לאברהם עד כמה הפרשה כרוכה בעצם בכתיבה" – עמ' 133). לאברהם מסתבר, שדווקא בנתיב שהוא "רוצה פחות" מתגלה הרבה יותר. כאמור, בסיפור יש גם נתיב גיאוגרפי מקביל, ששולף את פקד אברהם מהעמדה המאומצת של חולון אל עמדת הצופה "האדיש" בבלגיה. גם כאן המקריות הופכת להיות מפתח לשינוי.

יש כאן מפתח חשוב לא רק לפקד אברהם, אלא גם לנו, העוסקים בהקשבה עיקשת לאנשים, ולעתים מוצאים את עצמנו רוצים יותר מהם: להקל, לקדם, לשנות. מוצאים את עצמנו במאמץ יתר לעשות סדר ומובן באסוציאציות החופשיות ומגיעים למבוי סתום. הנתיב הזה – יש שייתקלו בו ויאמרו "התנגדות"; אלא שלאקאן לימד אותנו שההתנגדות היא דווקא מהצד של האנליטיקאי. בסמינר השני שלו (1954-55 ,Lacan), "האגו בתיאוריה של פרויד ובטכניקה של הפסיכואנליזה", מסביר לאקאן כי מה שנהוג להתבונן עליו כהתנגדות הוא "האופן שבו הסובייקט מפרש באותה עת את הנקודה שאליה הגיע..." (כפי שמתורגם אצל: אוונס, 2005). התנגדותו של האנליטיקאי תבוא לידי ביטוי בנטייתו לדחוק באנליזנט, לבקש להניעו לנקודה שאינה נוכחת בדיבורו.

"לרצות יותר (מדי)", כך אנו לומדים מספרו של משעני, זו הדרך של האנליטיקאי להזמין את המשך ההדחקה של המטופל. רק כאשר נוכל "לרצות פחות" בהקשבה, יתחילו להופיע סימנים למה שנעדר. זו הדרך, כנראה, להשתמש ב"סובייקט שמונח לידע" – המוכנות להיות זה שמפנים אליו את השאלות, אך קשה מכך – זה שזוכר תמיד שלא ממנו יבואו התשובות. אולי זהו גם מעין מצפן לפסיכולוגיה, שתהא מוכנה להקשיב לספרות, זו ש"רוצה פחות" למצוא תשובות.

אלא שחוכמת הספר(ות) אינה מסתיימת כאן, כי הוא מלמד אותנו דבר נוסף. הדרך אל הנעדר איננה יכולה לעבור בנתיב אחד. שני הנתיבים תלויים זה בזה ומזינים האחד את השני. התעלומה לא הייתה נפתרת ללא התערבותה של הכתיבה, ואילו המורה לא היה הופך לסופר ללא תלמידו הנעדר. יותר מכך: פקד אברהם לא היה יכול "לרצות פחות", כנראה, אם לא היה נתיב אחר שבו הוא "רוצה יותר". כלומר, אין כאן ברירה בין השניים, כי אם שני נתיבים שביניהם דיאלקטיקה. פקד אברהם אברהם שלנו נועד, כך נראה, לצעוד בשני נתיבים, עם העודפות של שמו המוכפל, שעכשיו מתחילה להיראות פחות תמוהה. כפילות המראה של שמו הופכת להיות דיאלקטיקה בין שני נתיבים. במונחים של לאקאן, יש כאן חריגה מהמשלב הדמיוני – הממד של ההשוואה, של האני מול המראה (Lacan, 1949), של "למי יש יותר/פחות ידע", אל המשלב הסמלי – של הסובייקטיביות הנעדרת – סיפורו הייחודי של הנער.

זאת ועוד: בכל אחד משני הנתיבים בסיפור יש מעין מנטור (מפקדת המשטרה, ומנחה סדנת כתיבה, בהתאם) שיכול ללמד משהו את העוסקים במלאכה, רק כי הוא מבין ש"הדרך" לחקירה/כתיבה איננה בנמצא, ולמעשה יש רק "דרך" אחת, פרטיקולרית, של כל כתיבה/חקירה; כך למשל מסביר לתלמידיו מיכאל, מנחה סדנת הכתיבה, שהוא לא רוצה לעזור להם לכתוב "ספרות", אלא לעזור להם "לכתוב". "כתיבת ספרות" היא הנתיב של השבלונה המוכנה מראש, של עידוד ההזדהויות הדמיוניות עם הסופר/המטפל הנערץ; לעומת זאת, "לכתוב" (נקודה) משמעו לפנות מקום לסובייקטיביות, להיבט החד-פעמי. "תיק נעדר" מסמן קשר אפשרי וחשוב בין הנטייה "לרצות יותר" לבין המבט האוניברסלי שמטשטש הבדלים אינדיבידואליים, כיוון שלהיות מסוגל "לא לדעת מראש", לא להגיע עם תבניות מוכנות מראש (למשל, אלו של ספר האבחנות הפסיכיאטרי, ה-DSM), זה להיות מסוגל "לרצות פחות": תשובות, פרשנויות, מסקנות.

מקצוע מוזר מצאנו לנו, אנשי הטיפול, מקצוע שבו מוטיבציית-יתר עשויה להיות אבן-נגף, מכשול המרחיק ממה שנעדר.

לבסוף, במסגרת הקשבה עדינה לספר המוצלח הזה, הקשבה ש"רוצה פחות", נזכיר שיש בו גם אישה (אהבה), שמגיעה מהנתיב הבלגי שהוזכר קודם, ובסופו של דבר, אחרי כל הגילויים, יודעת דבר נוסף, שהוא מעבר למה שיודע הגבר. על כך בקריאה הפרטית שלכם. הרי לא תצפו שאמסור בקלות את המכתב הגנוב...

 

מקורות

אוונס, דילן (2005). מילון מבואי לפסיכואנליזה לאקאניאנית. תרגום: דבי אילון. עריכה מדעית: רות גולן. תל-אביב: רסלינג.

משעני, דרור (2011). תיק נעדר – אברהם אברהם, החקירה הראשונה. ירושלים: כתר.

פו, אדגר אלן (2010). "המכתב הגנוב". בתוך: המכתב הגנוב ואחרים – סיפורים [1] (עמ' 129-147). תרגום: אלינוער ברגר. בני-ברק: הספריה החדשה.

Lacan, Jacques. (1949). "The Mirror Stage as Formative of the I Function as Revealed in Psychoanalytic Experience". In: Lacan, J.(2006). Écrits (pp. 75-81). trans. Bruce Fink. New York & London: W.W. Norton & Company.

Lacan, Jacques. (1954-55). The Seminar: Book II. The Ego in Freud's Theory and in the Technique of Psychoanalysis. trans. Sylvana Tomaselli. New-York: Norton; Cambridge: Cambridge University Press, 1988.

Lacan, Jacques. (1964). The Seminar: Book XI. The Four Fundamental Concepts of Psychoanalysis. trans. Alan Sheridan, London: Hogarth Press and Institute of Psychoanalysis, 1977.

Muller, John P., Richardson, William J. (ed.). (1988). The Purloined Poe: Lacan, Derrida and Psychoanalytic Reading. Baltimore: John Hopkins University Press.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

קלוגמן, א. (2012). איך אפשר "לרצות פחות"? על הספר "תיק נעדר" לדרור משעני. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 21/11/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2715

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אמיר קלוגמןאמיר קלוגמן16/10/2012

תודה רבה דנה. שמח שנהנית..

דנה יחזקאל קלרקדנה יחזקאל קלרק16/10/2012

יופי של כתבה. כתיבה בהירה וקולחת. כמה נכון הקשר בין עבודה בלשית לטיפול. למדתי מהכתבה, וגם נהניתי. תודה.

דוב בלוםדוב בלום21/2/2012

Less Is More. יישר כוח על היצירתיות שבמאמר. יש בו הרבה השראה.
חשבתי על המשפט: Less is more
והחיבור אל המשפט הנגדי שלו המוביל לאותם מחוזות:
The Paradox of Choice - Why More Is Lesshttp://www.youtube.com/watch?v=vMV4PIEIKY4

נעמה איגראנעמה איגרא11/2/2012

ספר מצוין.

רתם זמיררתם זמיר12/1/2012

מחשבות בעקבות המאמר. מאמר מעניין ומקורי!
הרעיון של לרצות פחות בתוך חדר הטיפול הוא חשוב בעיני. או, אם חושבים על כך מזוית אחרת- הצורך לאפשר יותר מקום במרחב המשותף לאחר, כדי לקדם יצירה שהיא פרי עבודה משותפת ולא פרי פרשנויות פעילות מדי וחד צדדית ומימדית.
לצד זאת, עלתה בי מחשבה על המכתבים כמסמנים- בספר המכתבים מסמנים את הילד דרך קולו של המורה ובמכתב האבוד- המכתב מסמן (בהכללה) אמירה ספרותית וביקורתית מורכבת. כמו בספר, וכמו בכתביו של דויד גרוסמן, אנחנו כמטפלים מנסים "לכתוב את מטופלינו" בסיכומי המפגשים ובזכרוננו, לייצגם נאמנה, או שמא לשכתב אותם, אותנו, את הקשר הטיפולי, דרך המילה הכתובה. השאלה שעולה מתוך כך היא- מה בעצם אנו כותבים? את עצמנו,? את האחר? את השלישי שבחדר? מה המסומן של המילה הכתובה? השאלה הזו מהדהדת בעיני גם ביצירות שהוזכרו- מה מיוצג ומה מתגלה בתעלומות הללו? מיהו ומהו הנעדר והאבוד?