פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי

היות ועשות: הרהורים לאורך הנסיעה על כביש 6

כתבות שטח | 7/12/2011 | 11,665

ההרצאות ביום העיון של מכון סאמיט היו מאלפות ומסודרות באופן שיצר מרחב למושגי ה-being וה-doing להתגלגל בחלל ולקבל משמעות אישית. טל ויצמן-נוה סיקרה את יום העיון.

 

היות ועשות: הרהורים לאורך הנסיעה על כביש 6

בעקבות יום עיון על טיפול במתבגרים

מאת טל ויצמן-נוה

 

סקירת יום העיון השנתי לגיל ההתבגרות של מכון סאמיט, שנערך תחת הכותרת "להיות, לעשות ולהתבגר". יום העיון נערך ב-15.11.2022 בירושלים.

 

אפשר להתבונן על כל הוויותינו בעולם כשייכות לאחת מאופנויות החוויה שתיאר ויניקוט – Being או Doing; אולם כדברי מר יוני בוגט, מנהל מכון סאמיט, לא תמיד מה שאנו חושבים שהוא being אכן כך הוא, ולהיפך. לפעמים רק אחרי זמן רב נוכל להבין מה זה היה. אולי כל מה שחשבנו שהוא being היה כזב, ובעצם כל אותו זמן היינו עסוקים בבריחה מלהיות ב-being האמיתי.

 

ליום העיון של מכון סאמיט "להיות, לעשות ולהתבגר" נערכתי והתכוננתי מבעוד מועד. זהו אחד מהארועים שוברי השגרה של אמהות, אשר מצריכים גיוס של מערך תמיכה שלם לשאלת "מי מוציא מהגן?". התכוננות זו היתה אולי גם תירוץ טוב דיו לקחת חופש של יום וקצת, להיות קצת ב"היות", לפנות זמן לעצמי בתוך ים ה-"עשות" בעבודתי כפסיכולוגית במחלקת נוער בבית חולים טירת כרמל. נו טוב, אם להודות, היתה זו גם הזדמנות לקצת חופש מה"עשות" שבאמהות.

ערב קודם, בגשם שוטף, עשיתי את דרכי לירושלים, הישר לקיטון החמים שחולקת אחותי עם בן זוגה בנחלאות. בילינו ערב של פסטה ויין במסעדה סטודנטיאלית בשוק מחניהודה, שגלש להיזכרות בחוויות ילדות, ובעיקר, אולי לאור יום העיון, בחוויות גיל ההתבגרות הסוער שלי שהותיר את חותמו בנפשה הרכה של אחות הצעירה ממני בשמונה שנים. בלילה חלקנו מיטה, כפי שכבר שנים לא עשינו, נרדמות תוך כדי התלחשויות והסתודדויות. רגרסיה נעימה.

התעוררתי לבוקר ירושלמי חורפי, קר אך שטוף שמש. נסיעה קצרה לתיאטרון ירושלים, וכניסה לחלל הגדול, הומה האנשים. מחפשת פרצופים מוכרים, ומגלה שכנראה לא הרבה חיפאים העזו לעשות את המרחק הזה בגשם השוטף. הבנתי שזהו באמת יום לעצמי, יום ל"היות".

 

אז קצת על יום העיון, שהיה ערוך ומאורגן להפליא. המאפים היו טריים, וההרצאות היו מאלפות ומסודרות באופן שיצר מרחב למושגי ה-being וה-doing להתגלגל בחלל ולקבל משמעות אישית. כל אחד מהמרצים לקח מושגים אלה למקום קצת אחר, דבר שאפשר לי לחשוב את המושגים מחדש, ולנסות למצוא גם את עצמי וגם את העבודה הטיפולית שלי בתוכם. מפאת קוצר היריעה לא אכתוב בפירוט על כל ההרצאות, ואתמקד בדברי הפתיחה של מר יוני בוגט ובהרצאתו של מר דויד בנאי.

בוגט פתח את הכנס ואת דבריו בהתייחסות למושג המפתח במשנתו של ויניקוט, מושג ה-holding. לדבריו, התפתחותו הנפשית של התינוק תלויה הן ב"עשות" – ה-doing, כלומר החזקתו הפיזית, והן ב"היות" – ה-being המתקיים באהבת האם. שני סוגי החזקה אלה דרושים על מנת שתהיה התפתחות תקינה. עשייה מחזיקה, כפי שהתכוון אליה ויניקוט, היא העשייה היוצרת את המכל שבו התינוק יכול להתפתח: מכל שחייב להיות עשוי היטב אך גם גמיש דיו על מנת לאפשר התפתחות תקינה. ישנן אמהות המסוגלות להחזיק את תינוקן במובנה הרחב של ההחזקה, וישנן אלה שלא. כך גם בטיפול: אם אין בתוך ההחזקה הפיזית של הסטינג הטיפולי גם התכווננות, אמונה, אולי גם אהבה – לא יכולה להתקיים עשייה טיפולית מיטיבה.

כאשר חייו של אדם מלאים בתפקוד ללא תחושה של מהות פנימית, מגיע דיכאון. בטיפול במתבגרים אנו פוגשים זאת אצל מטופלים המתארים את עצמם כתלמידים מצטיינים, פעילים מאוד בבית הספר, בחוגים או בתנועה, אך מרגישים ריקים מבפנים. כאן תפקיד הטיפול הוא לעזור למתבגר למצוא את השילוב הנכון בין being ל-doing. אך זהו תפקיד שעלול להיות מתעתע, הדגיש בוגט: לא תמיד מה שאנו, כמטפלים, חושבים שהוא being – הוא אכן being; ולא תמיד מה שאנו חושבים שהוא doing, הוא אכן doing. לדוגמא, בוגט תיאר מטופל מתבגר אשר פתח את אחת הפגישות עמו בתיאור מפורט של חוויית התנסות מינית ראשונה שעבר במהלך השבוע, וכעבור עשרים דקות ביקש לשחק בחמש אבנים. כך עברו להן שלושים הדקות הנותרות של הפגישה, במשחק בשתיקה. בוגט סיפר בהרצאה כי במשך זמן רב, כאשר חשב על הפגישה בדיעבד, ייחס לעשרים הדקות הראשונות את מרב המשמעות של הפגישה הטיפולית, בעוד את המשחק החשיב ל"סתם doing" חסר משמעות. רק כעבור זמן רב הבין שלמעשה זמן המשחק היה החלק המשמעותי בפגישה עבור המטופל, זמן ה-being האמיתי שלו, של "היות" יחד בשתיקה, וכי השיחה המקדימה נועדה לצאת ידי חובה, והייתה מעין מס שפתיים עבור המטפל על מנת להצדיק כביכול את הפגישה הטיפולית.

הרצאתו שלהפסיכולוג דויד בנאי היתה המשך ישיר לדברי פתיחה אלה. בנון-שלאנטיות האופיינית לו הגיש בנאי חומרים פסיכולוגיים מורכבים בצורה שהיתה נעימה ומהנה לעיכול, תוך שהוא מתבלם בהגות פילוסופית ודוגמאות מאירועים תנ"כיים מכוננים. בדבריו הוא תיאר את התבוננותו על גיל ההתבגרות כארוע טראומטי, בו מתקיימת דינאמיקה שונה לגמרי הן מתקופת החביון והן מתקופת הבגרות, ובו חשוב ביותר האיזון בין ה"היות" ל"עשות". לדבריו, המוטיבציות ההתבגרותיות מופיעות במלוא כוחן, ובבת אחת, בתחילתו של גיל ההתבגרות, ולא בהדרגה כמו בתקופות חיים אחרות, בהן הילד יכול להתרגל למוטיבציות האופייניות לאותו שלב חיים עם ההתפתחויות הקוגניטיביות והרגשיות המבשילות בהדרגה. דינאמיקה זו גורמת לכך שבגיל ההתבגרות הפערים בין האגו האידיאלי למציאותי עצומים, ולכן עלולים לעורר חרדה קיצונית, רגשי נחיתות, ולעתים גם חוויה של התפרקות האגו. במצב זה מתערער כל מה שהמתבגר ידע על עצמו עד כה, דבר המוביל לעתים לרגרסיה. המתבגר לא תמיד מכן לעוצמות הרגשיות שעמן הוא נפגש, ועל כן הוא עלול להיבהל מאוד, ולעתים אף להידחף ולעשות מעשים קיצוניים. האתגר של גיל ההתבגרות, לדברי בנאי, הוא ההתמודדות של המתבגר עם נתונים נפשיים שלפני כן לא ידע על הימצאותם בתוכו: עם התפרצות של דחפים, תחושות, רגשות וקוגניציות שעמן האגו מתקשה להתמודד, והמתבגר חש לעתים שאולי לא יצליח לצלוח את התהליך הזה.

בהרצאה התייחס בנאי גם לכך, שהמטרה העיקרית בגיל ההתבגרות היא עיצוב זהות. זהות בהגדרתה הפשוטה הנה הידע העצמי, האותנטי, שיש לאדם על עצמו. דמיינו את הנערה המביטה במראה ומזדעזעת לגלות התעגלות שאינה מכירה בעצמה, ובאנלוגיה – העלו בנפשכם אותה מתבוננת לתוך תוכה ורואה דברים שאינה מזהה בעצמה. חוויה זו עלולה לעורר חרדה במידה כזו שתוביל לחוויה פסיכוטית, או לאנורקסיה, בה הנערה מנסה להחזיר את גופה למצב ילדי.

על מנת שתתפתח זהות, הנער צריך להיות במצב של היות, של being – המקביל למה שפרויד במאמרו "אבל ומלנכוליה" כינה "עיבוד": במצב זה הנער אינו משחזר בפועל את מה שהכפייה לחזור כופה עליו, אלא מתבונן בעצמו ומודע לעצמו. כאשר השיחזור נעשה דרך התבוננות, ללא עשייה, יכולה להתרחש גדילה, התפתחות וטרנספורמציה. מצב של היות הוא מצב של התפתחות פנימית, של פנטזיה, של כוונה, של תכנון, ושל הטמעה. במצב זה מתרחש משהו בפנים, ולא בחוץ – בניגוד למצב של עשייה, שכרוך בהוצאה לפועל של התנהגות דחפית. לדבריו של בנאי, בזמנים שבהם אנו נדחפים בעוצמות הגדולות ביותר בדחפי תוקפנות ומיניות, קשה לנו לייצר Being. בגיל ההתבגרות בפרט, הדחפים המציפים מועידים את המתבגר למצבי קריסה פנימיים וחיצוניים של כניעה לדחפים ומימושם. המשימה המוטלת על המתבגר היא להשהות את הדחפים האלה ו"לדגור" עליהם – לדוגמא, לא מיד להתחיל לקיים יחסי מין, אלא להמתין עד שהאגו יוכל להתבונן על דחפים אלה בצורה ברורה, להיות מודע להם ולהחליט לאיזה דחף להיענות ולאיזה לא. על המתבגר להבין את הדחף ולשלוט בו.

על פי בנאי, בגיל ההתבגרות מתרחש תהליך של טרנספורמציה, שאותו יוצר המתבגר עבור עצמו. הוריו אינם יכולים לעשות את התהליך הזה עבורו, אלא רק לאפשר לו מרחב ליצירת הנפרדות לה הוא זקוק. מנפרדות זו המתבגר גם ירא מאוד, ובשל הבושה על יראה זו הוא גם כועס כל כך על הוריו. תהליך הטרנספורמציה נוצר על ידי negation – שלילת עצמי, שלילת הדחפים, כשהשלילה מאפשרת את ההיות. התנהגויות כמו חיתוך עצמי והסתגרות, לפי בנאי, הן למעשה צורות של בלימת הדחפים שנועדו לאפשר למתבגר "דגירה" עליהם - דגירה המאפשרת טרנספורמציה.

כאמור, יום העיון כלל הרצאות רבות, שקצרה היריעה בסיקורון זה מלהכיל. יחד עם זאת, לא אוכל שלא להזכיר גם את הפסיכולוג חיים דויטש, שהוסיף גוונים משלו למשמעויות של מושג ה"היות" וה"עשות" בתוך עבודת השיקום בקהילת סאמיט, שבה ניתנים שירותי שיקום פסיכוסוציאלי לסובלים מבעיות נפשיות ותפקודיות. דויטש הזמין אותנו להתבונן על תהליכים פשוטים במהלך היום, כמו השכמה והשכבה, כמעברים בין מצבי היות ועשות, היכולים לעורר קונפליקטים ומורכבות בקרב המשוקמים. דבריו עוררו אותי לחשוב על תפקיד המציאות בעבודה טיפולית עם מתבגרים, על כך שלעתים היא תופסת מקום רב יותר בטיפול ביחס למקום שאותו היא תופסת בעבודה עם מבוגרים, ועל כך שלעתים גם מה שנראה לנו כמציאות גרידא של "עשות", יכול להיות בעל אפיונים משמעותיים של "היות". כך, לדוגמא, עבודה עם מתבגרת סוערת על תפקודה במציאות הכוללת ניסיון ללמד אותה כיצד לשמור על עצמה מבחינה פיזית, יכולה להיות למעשה דרך לסייע לה ליצור את הגבולות הפיזיים בין עצמה לאחר, אשר יוכלו לחולל בתוכה תחושת "היות" אחרת, תחושה של גבול ושל נפרדות אשר תאפשר לה בהמשך לבנות בתוכה גם את הגבולות הנפשיים.

כמו כן, ראוי לציון גם המקרה שהציגה הפסיכואנליטיקאית אירוס רבינוביץ', אשר הדגימה מה קורה לתינוקת שלא זכתה לרצף מבוסס של "היות" כאשר היא מגיעה לקליניקה כמתבגרת. הצגת המקרה הותירה אותי נרגשת ושמחה על כך שגם אני שייכת למקצוע המופלא הזה, שיכול לחולל תמורות כה משמעותיות בחייו של אדם.

חתם את יום העיון, באווירה קצת אחרת, פרופ' יורם יובל שסיפר על הדינאמיקה הנוירולוגית של אהבה ומשחק.

 

ובחזרה לכביש 6. גונבת עוד הפסקת קפה עם עצמי, רושמת מחשבות, שלא יתעופפו עם החזרה לשגרה. חוזרת הביתה, לצהלות שמחת הילדים במפגש המחודש. התגעגעתי. אחר צהריים רגוע של יחד. מדהים כמה מלאות ושקט יכולים להירקם מקצת "היות".

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

ויצמן-נוה, ט. (2011). היות ועשות: הרהורים לאורך הנסיעה על כביש 6. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2698

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

טל ויצמן-נוהטל ויצמן-נוה2/9/2013

תודה נועם, שנה טובה גם לך.

נועם אנועם א2/9/2013

מעניין !. יש כמה משפטים שהם משפטי מפתח מבחינתי , שמהווים אבני בניין בכל הקשור לטיפול , אבל המשפט המשמעותי ביותר הוא :

'אם אין בתוך ההחזקה הפיזית של הסטינג הטיפולי גם התכווננות, אמונה, אולי גם אהבה – לא יכולה להתקיים עשייה טיפולית מיטיבה.'

חג שמח ושנה טובה

מיה גרונר שמאימיה גרונר שמאי18/12/2011

מקסים!. משפט הסיכום אכן מעביר ומזכיר את התחושה של היום המרתק הזה והמחשבות שנשארו בעקבותיו...נחמד להיזכר... כמה רחוק הכל נראה פתאום באינטנסיביות ובעשות של היום יום...תודה.