פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי

חייל הבדיל השבור והמטפל

כתבות שטח | 24/8/2011 | 8,016

סקירת ההרצאה "חייל הבדיל והבלרינה: עבודה טיפולית ונכות התפתחותית" שניתנה על ידי יצחק הירשברג במסגרת סדרת הרצאות של האגודה הישראלית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית ב–30.6.11

חייל הבדיל השבור והמטפל

ירון שפירא

 

סקירת ההרצאה "חייל הבדיל והבלרינה: עבודה טיפולית ונכות התפתחותית" שניתנה על ידי יצחק הירשברג במסגרת סדרת הרצאות של האגודה הישראלית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית ב–30.6.11.

 

האם הטיפול באנשים בעלי נכות שונה מטיפול באנשים ללא נכות? האם ישנם קשיים נפשיים המשותפים לאנשים בעלי מום, ואם כן, כיצד ניתן לטפל בהם? מה מקומו של טיפול רגשי אצל בעלי מום? מהם התהליכים שעוברים על המטפל באנשים כאלה?

יצחק הירשברג, מטפל באמנות, ניסה לענות על השאלות האלו בהרצאה שנתן במסגרת סדרת הרצאות של האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה פסיכואנליטית. הוא פתח בסיפורו של האנס כריסטיאן אנדרסון, על חייל בדיל בעל פגיעה אורגנית, ללא סיכוי להבראה. החייל מתאהב בבלרינה יפיפייה, שהיא למעשה האני האידיאלי שלו – חסרת פגם. בהמשך סיפר על ברונו, גיבור הסיפור "והזעם עוד לא נדם" של אהרון אפלפלד, גידם מגיל צעיר ששרד את השואה והציב לעצמו מטרה: להזכיר לשרידי היהודים את מעמדם ולדרבן אותם לממש את ייעודם כ"בני מלכים", כעם סגולה. למעשה, הוא עושה התקה של המצב שלו כגידם למצבו של העם היהודי, שלאורך ההיסטוריה היה נכה. כפי שהצליח בחייו האישיים להתגבר על הנכות – כך היה רוצה שהעם היהודי יממש את ייעודו המיוחד, ואינו מסוגל לשאת את מי שהתנהגותם, דיבורם ואורח חייהם נשארו כפי שהיו לפני המלחמה.

הסיפורים שהביא הירשברג נתנו לקהל הזדמנות לחוש כיצד מרגיש מטופל נכה. על ידי הזדהות עם הדמויות בסיפורים, נכנסנו לתוך ההרצאה מנקודת המבט של המטופל – חוויה שהיתה חזקה מאוד. הירשברג העלה מושג של פרויד, "יוצאי הדופן" (the exceptional), המתייחס לאנשים בעלי פגם בגוף שגורם להם להרגיש שונים, מחוץ למחנה. החוויה של חיים מחוץ להוויה התרבותית-מוסרית המקובלת משפיעה לפי פרויד על התפתחות האישיות. נראה שגם פרויד סבר שעל אף שהפרעות רפואיות יכולות להיות שונות לחלוטין, הן גורמות פעמים רבות לתגובה משותפת, למבנה אישיות שמאפיין את כל מי שהוא "פגום" – לא משנה מה הפגם ההתפתחותי הספציפי.

בהמשך לכך, הירשברג דיבר על התחושה שיכולה להתעורר אצל המטפל במטופל נכה. המפגש עם מטופל נכה יכול להיות מזעזע, ולהתחבר למה שפרויד מכנה אותה "המאוים" (בגרמנית unheimliche) מילה שפירושה "היות-לא-בבית". זוהי תחושה של חרדה המתעוררת לנוכח דבר מה שהנו מוכר ומוזר באותו הזמן. הירשברג ציין כי יש מיעוט של התייחסות בספרות למפגש טיפולי כזה עם נכות, אולם אצלי התעוררה השאלה איך זה ייתכן, שהרי קיימים שני תחומים בפסיכולוגיה שעצם עיסוקם, לכאורה, הוא בדיוק בטיפול במטופלים בעלי נכויות: פסיכולוגיה רפואית ופסיכולוגיה שיקומית. התעוררה בי תחושה מוכרת לפיה קיים חוסר תקשורת מסוים בין הדיסציפלינות בתוך תחום הפסיכולוגיה: כך, כל תחום חש כאילו הוא נוגע בקרקע חדשה, לא ממופה, בעוד שבתחום האחר יש מחקר רב על אותו הנושא, גם אם מפרספקטיבה אחרת.

בדברו על המקום שעלינו לתת לנכות עצמה בתור מטפלים אמר הירשברג כי על המטפל לעבד את הרגשות של המטופל ולספר לו כיצד הוא שומע את הדברים שהוא אומר על הנכות שלו; לתקשר למטופל חזרה את מה שהוא אומר על הנכות וגם על הבעיות הרגשיות שהן בלתי נפרדות ממנה. לדברי הירשברג, מטפלים צעירים חוששים לעודד את המטופל לחקור את ההגנות שלו, שכן הן מסייעות לו לתפקד ולהמשיך בחייו; אך על מנת ליצור שינוי אמיתי אצל המטופל צריך לטפל בהגנות. כך, המטפל צריך לגעת בדימוי הגוף (להבדיל מבסכמת הגוף), כלומר לפעול כדי לשנות את התפיסה של המטופל את המשמעות של גופו עבורו. המטפל צריך לשאת את החומרים ולהחזירם למטופל, עליו להתמודד בעצמו עם הנכות, ולנסות לסייע למטופל להפריד בין המצב הגופני שלו לבין התפיסה שלו אותו כדי להגיע להתמודדות טובה יותר.

הירשברג הזכיר כי לאדם נכה קשה יותר בחברות כמו שלנו, שמעריכות שלמות גוף. ההקשר החברתי מעלה שאלה מעניינת מאוד, במיוחד על רקע הטענה המפורסמת של פרויד לפיה בתחום בריאות הנפש אין אדם שהוא בריא לחלוטין, "שלם", כולנו "פגומים". בימינו, ניתן להצביע על תופעה חברתית דומה הקשורה גם בתחום הגופני: כך למשל, אישה עם חזה מעט נפול או גבר עם "צמיגים" במותניים עלולים לחוש בקלות פגומים. מה זה עושה לנו במפגש עם מי שהוא "באמת פגום"? אני חושב שכיום המפגש עם אחר נכה מפגיש אותנו עם עצמנו, עם הצד "הפגום" בנו, לטוב ולרע: לטוב – כי הוא מעורר אמפתיה והבנה; לרע – כי מופנים אליו הכעס והתסכול שאנחנו מפנים כלפי הפגמים שלנו עצמנו.

בהמשך נתן הירשברג דוגמאות למקרים טיפוליים הקשורים לנכות גופנית. הוא סיפר על אמא של נער עם אוטיזם שרוצה להיות רופא, אשר ביקשה את עזרת המטפל בהתמודדות עם הפער בין הרצון של בנה לבין המציאות, ועל בנה, שעסוק בסיפורים שבהם אדם מוגבל מצליח. הוא סיפר על ילדה אינטיליגנטית, פתוחה וחברותית, עם תסמונת שפוגעת בצורת הפנים ושמעמתת אותה עם לעגם של ילדים. במקרה זה חווה גם המטפל רתיעה ממראה הפיזי של הילדה, עליה נדרש להתגבר. בהמשך נדרש המטפל להתפכח מפנטזיית ההצלה שלו כלפי הילדה. מטופלת נוספת שעליה סיפר הירשברג, בעלת שיתוק מוחין, מעדה לאחר פגישת טיפול, והתקשרה למטפלת שתרים אותה – ולא הסכימה שאף אחד אחר יעשה זאת. במקרה זה היתה זו המטופלת שרצתה לחוות את ההצלה על ידי המטפלת.

בשלב השאלות אמר הירשברג שמטופלים נכים חווים אבל על מצבם, וכי האבל צף בכל פעם מחדש, בעיקר בתקופות מעבר בחייהם. לדברי הירשברג, האבל הוא לא בהכרח על המצב הגופני הלקוי, אלא על אהבת האם – הקושי של האם לקבל את ילדה כמות שהוא. כל מעבר הוא לפיכך כמו לידה מחדש במקום שבו האדם אינו לגמרי רצוי כמות שהוא. מכיוון שאצל ילדים אוטיסטים נמצא שיעור דומה של התקשרות בטוחה ביחס לילדים בריאים (Koren-,Karie et al (2009, תהיתי מה בין מושג ההתקשרות למושג של אהבת אם, אשר מצוי לפי הירשברג בבסיס האבל החוזר של האדם הנכה. בחרתי לא לשאול זאת שכן חששתי שכל שאלה "אקדמית" שאשאל עלולה להחוות על ידי המרצה ועל ידי הקהל כביקורת או התקפה.

בהקשר זה, מעניין היה לראות שאת ההתייחסויות לאחר ההרצאה ניתן היה לחלק לשני סוגים: בקשות הבהרה על הדברים שנאמרו, וכן סיפורים של משתתפים מהקהל על מטופלים שלהם. כסטודנט באוניברסיטה, בה לימדו אותי להטיל ספק ולנסות למצוא כשלים ואי הלימות במידע מקצועי המוצג בפניי, שמתי לב שהשאלות לא ניסו לאתגר את הדובר או את הדברים שאמר. אני שואל את עצמי מה אומר הדבר לגבי משמעות הרצאות כגון זו עבור המשתתפים – אולי הם פחות מחפשים לרכוש ידע, ומעוניינים יותר לשתף אלה את אלה בחומרים מחדר הטיפולים שלהם? אולי חוסר הטלת הספק מקורה בהוויה של קבלה המאפיינת את המקצוע, אשר העוסקים בו מורגלים לקבל ולראות את הטוב בדברים הנאמרים – הוויה השונה מאוד מסוג החשיבה המדעית שמונחלת כיום באוניברסיטה? נראה כי הרצאות מהסוג הזה שונות מאוד באופיין מההרצאות אקדמיות, בהן יצא לי להשתתף בעיקר עד כה.

הגעתי להרצאה הזאת בין היתר על מנת לחוות את הקהילה הטיפולית המקצועית ולהכיר את הפרקטיקות שלה. היו חלקים בהרצאה שלא הבנתי מספיק, ואולי חששתי להשתתף בשלב השאלות בדיוק מפני שכסטודנט אינני חש עדיין כחבר בקהילה, אלא יותר כחניך או נחנך אליה; תחושת זרות, או פגימות יכולה ללבוש פנים רבות. אולי זה מה שמאפשר לכולנו כמטפלים להתחבר לחווית השונות הקיצונית של מטופלים בעלי נכויות. 

 

 

מקורות

Koren-Karie N, Oppenheim D, Dolev D, Yirmiya N. (2009). Mothers of securely attached children with autism spectrum disorder are more sensitive than mothers of insecurely attached children. Journal of Child Psychology and Psychiatry. 50, 643–650.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

שפירא, י. (2011). חייל הבדיל השבור והמטפל. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2649

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות למאמר זה.