פסיכולוגיה עברית

×Aneta Karaś
Aneta Karaś ©
זכור אותי

מאמרים

סוגיות אתיות בחינוך וייעוץ למחוננים

במאמר יוצגו מספר סוגיות מתחום האתיקה בחינוך מחוננים ובטיפוחם. בארץ כיום ניתן להצביע על ליקויים אתיים הקשורים לפגיעה בחיסיון הילד המחונן כבר בתהליך האיתור, ופרטיותם של ילדים מחוננים ממשיכה להיפגע גם לאחר מכן - במערכת החינוך, בכלי התקשורת ובאקדמיה. המצב הקיים, של העדר קוד אתי מנחה, עלול לפגוע קשות בילדים המחוננים בישראל.

מתפרסם מ 20/4/2011 | 15,684 צפיות

תגיות: | |

 

סוגיות אתיות בחינוך וייעוץ למחוננים

 

מאת חנה דויד

 

המאמר מבוסס על ההרצאה "אתיקה בייעוץ למחוננים", שניתנה על-ידי המחברת בכנס השנתי השמיני של את"ם – נפש ישראל: "דת, אתיקה ורוחניות: התמודדות מול אתגרים". ירושלים: 25-27 בינואר 2011.

 

בניגוד למקובל ברוב העולם המערבי, תחום המחוננות לא התקבל בארץ כתת-תחום של הפסיכולוגיה החינוכית, אלא כתחום לימודי-השכלתי-דידקטי גרידא. המצב הנוכחי, שבו מי שאינם בעלי מקצוע בתחום מופקדים על גורל המחוננים, יוצר בעיות אתיות קשות בכל הקשור לצרכיו הרגשיים, החברתיים, והמשפחתיים של הילד המחונן. כבר בתהליך איתור הילד המחונן עולים ליקויים אתיים הקשורים לפגיעה בחיסיון, ופרטיותם של ילדים מחוננים ממשיכה להיפגע גם לאחר מכן – בהתייחסות סגל בית הספר אל הילד המחונן בכיתה, בחדר המורים ובפגישות עם הורי הילדים. בארץ, קובעי המדיניות בכל הקשור בהיבטים הציבוריים של חינוך מחוננים הם למעשה פקידים, והם אינם מחויבים מבחינה מקצועית לקוד אתי מנחה. במאמר זה אעמוד בהרחבה על מספר מאפיינים של חשיבות האתיקה בחינוך מחוננים ובטיפוחם. המאמר נועד להעלות למודעות את נושא האתיקה ביחס למחוננים, ולהוות התחלה של ניסוח קוד אתי שיהיה, בשלב הראשון, בבחינת המלצה עבור כל מי שעוסק באיתור ובזיהוי מחוננות, בהוראה ובהדרכה של ילדים מחוננים, בטיפוח מחוננים, בייעוץ לילדים מחוננים ולבני משפחותיהם ובפיתוח תכניות להכשרת סגל הוראה למחוננים.

 

סיבות לאי-שמירה על כללי אתיקה בכל הקשור למחוננים

בארץ, תחום המחוננות אינו מוסדר בחוק. במצב כזה, כאשר אין הסכמה בדבר ה"אסור" וה"מותר", ניתן בקלות להתפתות ולפעול בתחום ללא ידע מספיק או אפילו כאשר ה"ידע" הקיים שגוי, דהיינו – במקום ידע פועלים על פי אמונות, דעות והשקפות. כל תחום ידע העוסק בבני אדם לוקה בכך בראשית התפתחותו. העיסוק במחוננות התחיל לפני כ-100 שנה, זמן לא רב אחרי התחלת העיסוק בפסיכולוגיה כדיסציפלינה מדעית. גם בפסיכולוגיה לא היו בתחילה כללי אתיקה – אבל המצב השתנה ברבות השנים. במחוננות לא חלו שינויים של ממש בדיסציפלינה; עד היום עוסקים בשאלות היסוד: מיהו מחונן? האם צריך חינוך למחוננים? מהו מקומו של ה-IQ בהגדרת המחוננות? דיון זה נערך לא רק בקרב הדיוטות, אלא גם בקרב מומחים לא מעטים בתחום.

הסיבה העיקרית לאי-קיומם של כללי אתיקה בכל הקשור בחינוך למחוננים היא חוסר המודעות של כל העוסקים בתחום לצורך בקיומם של כללים אתיים, ובפרט של שמירה על פרטיות. אנשים שאין להם ידע בפסיכולוגיה של מחוננים, אפילו אם הם עוסקים בחינוך מחוננים, לא מודעים לנזק שעלול להיגרם לילדים מחוננים כאשר מופרת השמירה על סודיות פרטיהם. ניתן היה לטעון אולי כי הסיבה לחוסר מודעות זאת נעוצה בעובדה שהעוסקים בתחום הם אנשי חינוך - ולא אנשי בריאות הנפש, עבודה סוציאלית או ייעוץ; אולם גם אנשי חינוך שמטפלים בילדים בעלי צרכים מיוחדים שומרים על כללים אתיים – או, למצער – יודעים שעליהם לעשות זאת, גם במקרים בהם אין הכללים מעוגנים בחוק.

ייתכן אם כן שהסיבה טמונה בנטייה לחשוב ש"מחוננים יסתדרו בעצמם". אמירות כמו: "ממך ציפיתי ליותר" או "אם אתה מחונן, איך קיבלת ציון כזה במבחן", נובעות מבורות בנוגע לכל הקשור למחוננים; הן אף עלולות להיחוות כעלבונות כאשר הן מגיעות ממורה שהילד מכבד, מעריך ולפעמים גם מאוד מושפע ממנה, וליצור נזק לטווח ארוך. וכל זאת עוד מבלי להתייחס לכינויי הגנאי המצטרפים לתואר "מחונן", שהנפוץ בהם הוא "חנון", אשר בהם משתמשות לא מעטות מורות בעצמן. אם נוסיף לכך את העובדה, שלמחוננים נטייה חזקה לשאיפה לשלמות, לפעמים אף לכפייתיות – התוצאה יכולה להיות השפעה אקוטית על בריאות הנפש של חלקם, עד כדי מצבים של סיכון.

 

מחסור בידע מבוסס מחקר על מחוננים בקרב אנשי מקצוע כפתח לבעיות אתיות

בניגוד לתחומים רבים בפסיכולוגיה ובחינוך, בהם ברור לכול כי יש צורך בידע מסוים ובהכשרה כדי להביע דעה מקצועית, בתחום המחוננות "לכל אחד יש מה לומר". במפגש עם הורים לילדים מחוננים, אנשי מקצוע רבים מתחום הבריאות והחינוך אשר להם השפעה על ההורים ועל חינוך הילד (החל מפסיכיאטרים, דרך יועצות, גננות ומורות וכלה כמובן במנהלי בתי ספר) נוהגים לומר את אשר על לבם, גם מבלי שנשאלו לדעתם, ולשדר להורים ביטחון שדבריהם הם בעלי ערך "מקצועי" – גם אם הם סותרים ממצאי מחקרים בתחום. חלק מהדעות הקדומות המוצגות בידי אנשי חינוך כאמיתות מועברות בבחירת המילים, המבטאות ביקורת לא מבוססת על דרכים מקובלות ונפוצות בחינוך מחוננים בעולם, לדוגמה שימוש במילה "לדחוף" במקום "להאיץ", או השימוש במטבע הלשון "הילד לא בשל" כאשר התיאור הנכון בדרך כלל לגבי מחוננים (במיוחד בגיל הרך) הוא כי קיימים פערים בין היכולות הרגשיות והקוגניטיביות. חמור מכך הוא השימוש בהבעת דעות שאינן מבוססות מבחינה מחקרית על ידי אנשי חינוך, כמו "הילד מפסיד את הילדות", "מה שחשוב זו לא המחוננות, העיקר שיהיה בן אדם", או "מה שחשוב זה לא הציונים אלא שיהיה מקובל חברתית".

לאור המחסור של השכלה וידע בנושא המחוננות בקרב אנשי מקצועות החינוך והטיפול, רבים נוטים להישען באופן מוגזם על ניסיונם שלהם ועל חוויותיהם וחוויות הקרובים להם. כך, לדוגמה, בקרב מאות רבות של מורות וגננות שלימדתי במספר מכללות ובאוניברסיטה במהלך 15 השנים האחרונות פגשתי רק מורות אחדות – ואף לא גננת אחת – שהמליצו על כניסה מוקדמת של ילד לבית הספר או על קפיצת כיתה. מאידך גיסא – כל הגננות, ללא יוצא מן הכלל, המליצו בכל מחזור לפחות על הישארות שנה נוספת בגן; באחד המקרים ההמלצה ניתנה ל-30% מילדי גן חובה! גם מספר המורות שהמליצו על חזרה על שנת לימודים היה גדול עשרות מונים ממספרן של אלה שהמליצו על "הקפצת כיתה". הנימוק השכיח ביותר התבסס על ילד שהכירה אותה מורה אשר "קפץ כיתה ואחר כך סבל מבחינה חברתית". נראה בבירור, שלעמדותיהן, לדעותיהן ולאמונותיהן של המורות היה מקום חשוב ביותר בבחירותיהן המקצועיות, וכי לא היה כל מקום לידע מבוסס מחקרית בנושא ההקפצה או הכניסה המוקדמת.

 

בעיות אתיות כתוצאה מהתנהגות ההורים

גם להורים חלק ונחלה בבעיות האתיקה בכל הקשור בחינוך מחוננים. במהלך 20 השנים האחרונות, שבהן אני עוסקת בכל ההיבטים של תחום המחוננות, נתקלתי בהתנהלות בעייתית של חלק מההורים בקשר להשתתפות של ילדיהם בתכניות למחוננים.

ראשית, יש הורים המסתירים מילדיהם שהם נבחרו מטעם בית הספר לגשת למבדקי שלב ב' של מכון סאלד (אליהם מוזמנים 15% מילדי כל מחזור). אין ברשותי נתונים מספריים לגבי הורים כאלה, אבל מניסיוני, התופעה בהחלט קיימת. מדובר בהורים שמטעמיהם שלהם אינם מוכנים להתמודד עם האפשרות שילדם ייבחר לתכנית מחוננים, בין אם בשל התנגדותם לאליטיזם, בשל חששם כי ייאלצו לנהוג בילד המחונן באופן מיוחד, או בשל אמונתם שאם הילד לא יקבל בסופו של דבר את תווית המחונן הוא פשוט "לא יהיה מחונן". ישנם גם הורים שחרדים מכישלון – הם אינם מאמינים שילדם מחונן, ומעדיפים לא לעמוד בפני מצב בו הילד יקבל מכתב שבו יהיה כתוב שהוא "לא מחונן". מיעוט של הורים נמנעים מלשלוח ילד למבדקי מחוננות לאחר שאחיו או אחותו הגדולים לא אובחנו כמחוננים, וזאת בשל אמונתם שאם הילד השני יאובחן כמחונן תהיה בכך פגיעה באחיו. תהא הסיבה אשר תהא – התוצאה היא כי מהילד, שנמנה עם אחוזון 85 מבחינת יכולותיו הקוגניטיביות, נמנע מידע זה. הוא עלול לסבול בשל כך מירידה במוטיבציה שלו, מחוסר ביטחון ביכולותיו, מההרגשה שהוא כישלון – שאולי הוא זוכה בציונים טובים ללא סיבה טובה דיה, מהאמונה שעמיתיו "חכמים" ממנו, ואולי לא פחות חמור מכך – תפיסת העצמי שלו כאדם אינטליגנטי תעמוד בסתירה ל"תוצאות" ותובן כשגויה.

ישנם גם הורים המסתירים מילדם ש"עבר" את שלב ב' של מבדקי המחוננות, מסתירים ממנו את התשובה החיובית שקיבל, ואם הוא שואל – אומרים לו שקיבל תשובה שלילית. התנהגות כזאת הורסת לחלוטין את האמון של הילד בהוריו כאשר מתגלה ה"סוד", והילד מאבד את מקור התמיכה העיקרי שלו. אמנם, לא לכל ילד מחונן מתאימה התכנית המוצעת על ידי משרד החינוך (דויד, 1998); לדוגמה: לילדים מחוננים רבים לא מתאימה כיתת מחוננים הפועלת שישה ימים בשבוע, והורים רבים למחוננים אכן מעדיפים שלא לשלוח את ילדיהם לכיתת מחוננים כזאת (David, 2011). אולם תהא החלטת ההורים אשר תהא, עליהם להסביר אותה באומץ לילד, ולעמוד מאחוריה.

זאת ועוד: על אף שבארץ אין להסיק מ"הדבקת" תווית המחונן על רמת האינטליגנציה של הילד, אלא רק ביחס שבין האינטליגנציה שלו לזו של בני המחזור שלו (שכן הפילוח של האוכלוסייה המקומית והזמנת ילדים לתוכניות העשרה נעשה לפי אחוזונים) (David, 2008), עצם הדבקת תווית ה"מחונן" כרוכה, פעמים רבות, במערכת ציפיות שמתחילה בהורים, ומתפרסת על פני כל צוות בית הספר, החברים, ואף הילד עצמו.

בהתאם, קיימים כמובן גם ילדים ש"זוכים" לתווית המפוקפקת "לא מחונן", לאחר שנבחרו להיבחן במבחני שלב ב', אבל לא הגיעו ל"קו הגמר" והם אינם נכללים בקבוצה שעבורה קיימת באותה רשות מקומית תכנית למחוננים. מספרם של ילדים אלה גדול פי 5 עד 10 ממספרם של הילדים ה"זכאים" לתואר "מחונן". לא נוכל להרחיב כאן את הדיון בכל ההשלכות העלולות להיגרם מהגדרתו של ילד בן 8 או 9 כ"לא מחונן", אבל גם לא נוכל להתעלם מהעובדה, שהגדרה כזאת נושאת בחובה הודאה בכישלון, וזאת כאשר הילד לא נכשל בכלום, והוא קרוב לוודאי ילד מוכשר ואינטליגנטי. על ההורים להתמודד גם הם עם העובדה שהילד שלהם "לא מחונן" ולעתים חווים זאת ככישלון שלהם עצמם. במקרים אלה ההורים ייטו לשלוח את הילד למבחנים חוזרים, שברוב המקרים רק מעצימים את תחושת הכישלון שלו.

לפעמים ההורים מתעקשים על הגדרת הילד כמחונן, ואין הם מוכנים כלל לשמוע את ההסבר הפשוט בדבר אופן הבחירה של ילדים לשלב ב' של המבחנים. ברוב המקרים הללו מדובר בבעיה של ההורים, המשליכה גם על הילד ויוצרת עבורו בעיה אמיתית. כך היה למשל עבור איתן, בן ה-9, שהוריו הגיעו אלי זמן קצר לאחר ש"נפל הפור" – הגיע המכתב המבשר שבנם לא נבחר להשתתף בתכנית ההעשרה למחוננים במקום מגוריהם. האב, ש"סימן" את בנו הבכור כבעל יכולות גבוהות מילדותו המוקדמת, לא הסכים להשלים עם "רוע הגזירה". שאלתי אותו: "מה אתה חושב שצריך לעשות עכשיו?" והוא ענה – "הילד צריך לקפוץ כיתה, הוא כבר יודע את כל החומר בחשבון של כיתה ד'". ניסיתי להסביר שבכל כיתה ישנם ילדים שיודעים את ה"חומר" של הכיתה מעליהם, כמו שבכל כיתה ישנם ילדים שעדיין נאבקים עם החומר שהיו צריכים לדעת בשנה הקודמת – ושני המקרים הם בתחום הנורמה הכיתתית. האב לא קיבל את דעתי. משהסברתי לאב, שלפי התיאורים שלו קשה לי לראות מהן הבעיות שיש לילד, הוא התרגז ואמר: "באתי אלייך כי הבנתי שאת בעד קפיצת כיתה, אבל את בדיוק כמו כל האחרים. אני כבר אמצא מישהו שימליץ שאיתן יקפוץ כיתה". אכן, מאמר שפרסמתי הוא אחד הבודדים בעברית שעוסק באהדה באפשרות של קפיצת כיתה, והציג אותה כאחת מהאופציות הנפוצות בחינוך מחוננים בחו"ל (דויד, 2007), אבל בשום פנים אין אני "בעד הקפצת כיתה" באופן גורף, ובוודאי לא כ"פיצוי" לאב שהוטעה לחשוב שבנו "או-טו-טו יהיה מחונן", ותקוותיו נכזבו.

 

חשיפה מיותרת של ילדים מחוננים במערכת החינוך

במערכת החינוך, היחס כלפי ילדים בעלי צרכים מיוחדים מונחה על-ידי כללים ברורים לגבי חשיפת פרטים מזהים, כולל איסור חמור על פנייה ישירה תוך ציון המגבלה או הלקות, וכמובן על-ידי ההבנה שעל המערכת לדאוג לצרכיו המיוחדים של כל ילד; אולם כאשר מדובר במחוננים המציאות שונה מאוד. בכל אחד משלבי האבחון והטיפול במחוננים מקופחים לעתים צרכיו של הילד, לטובת צורכי המערכת, המורים, או ההורים. פרטיותם של ילדים מחוננים נחשפת שלא בטובתם פעמים רבות לאורך התהליך, מאיתור המחוננים, דרך הדבקת תווית ה"מחונן" (או תווית ה"לא מחונן"), עבור בהתייחסות סגל בית הספר אל הילד המחונן בכיתה ובין המורים לבין עצמם, ובפגישות עם הורי הילדים.

כבר ב"מבחני שלב א'" של איתור מחוננים, הנערכים על ידי המורים בכיתות הלימוד, פעמים רבות אין כל שמירה על סודיות התוצאות והידע על אודותם הופך לציבורי – בשונה מכל מבחן חיצוני (כמו המיצ"ב, מבחן טימס TIMSS, פיזה PISA או בחינת בגרות) שבו התוצאה תמיד חסויה. הורים העסוקים בניסיונות לשלוח לשלב ב' תלמידים שהמורים לא מצאו לנכון להכלילם, הופכים את המידע על ילדיהם לנחלת הכלל – ילדים, הוריהם ומוריהם.

גם אופן ההתייחסות של מורים למחוננים בכיתות הרגילות, שבהן לומדים רוב המחוננים בארץ רוב הזמן, הוא, פעמים רבות, בעייתי מאוד. כאמור, לאור העדרו של קוד אתי בתחום, היחס של המורה למחונן נגזר מנטיותיו האישיות של המורה, מהשכלתו, מיכולת ההכלה שלו וכדומה. כך למשל, מורים רבים מצפים מהילד מחונן למלא תפקידים המבוססים על תפיסתו של המורה כי תלמיד מחונן מחויב ללמד את התלמידים המתקשים. מורים רבים לא מודעים לכך שילדים מחוננים רבים סובלים כאשר דנים בכישרונותיהם ובכישוריהם בפומבי, ולא מבינים כי ליכולות גבוהות במיוחד בתחומים קוגניטיביים ואחרים יש קשרים להתפתחות הפיזית, החברתית, הרגשית והמינית. בנוסף, רוב המורים אינם מודעים לכך שרגישות גבוהה נמנית עם המאפיינים הבולטים של מחוננות, ואינם מבינים כי ילד מחונן שמגלה שמידע אודותיו הועבר ממורה אחד לרעהו עלול לסבול סבל רב, ולחוש כאילו "אין לו מקום משלו" בכיתה ואולי אף בבית הספר.

הפגיעה בפרטיות הילדים המחוננים חמורה גם כאשר מדובר בפגישות בין המורים לבין הוריו: בעוד שבתחומי הייעוץ החינוכי השונים קיימים כללים ברורים בכל הקשור למקרים שבהם אין להעביר מידע להורים בדבר הילד, הרי בכל הקשור למחוננים קיימת הסכמה שבשתיקה שכדאי ואף צריך להעביר כל מידע בין ההורים והמורים. כך קורה, שילד מחונן שפרטיותו חשובה לו, ושבמקרים רבים הוא אינטרוברטי (זיו, 1990), מוצא את עצמו חשוף פעמיים: הן על ידי הוריו והן על מוריו.

 

פגיעה בפרטיות מחוננים באקדמיה ובתקשורת

אחד משיאיה של הפרת כללי האתיקה הבסיסיים הוא הצגת מקרים של ילדים מחוננים בכנסים בארץ ובעולם תוך אי-שמירה על פרטיותם – בין אם על ידי מתן פרטים העשויים לזהות בנקל את הילד, ובין אם על ידי הקרנת סרטים שבהם "מככב" הילד, לפעמים אף בגיל צעיר ביותר, בפני קהל של מאות אנשים. לפני מספר שנים השתתפתי בכנס בינלאומי על מחוננות, ובמהלכו הציגה אחת המרצות, מומחית עולמית, בהרצאה ראשית בכנסKeynote] ] סרטים על ילדים מחוננים בהם טיפלה. גם אם קיבלה רשות מהורי הילדים לעשות זאת – אין בכך הצדקה לחשוף ילדים צעירים לימים בפני קהל של מאות אנשים!

לאחרונה פנתה אלי תחקירנית של אחד מערוצי הטלוויזיה המסחרית ובקשה בפיה: שאתן לה שמות וכתובות של ילדים מחוננים שהיו אצלי בייעוץ. כשניסיתי להסביר לתחקירנית ש"זה לא אתי", היא פשוט שאלה: "אז אם את לא מוכנה – אולי תיתני לי שם של מישהו שמוכן?". פנייה כזאת מדגימה באופן ברור את חוסר המודעות לזכויות הילד וליחס להפרת הפרטיות שלו; הן לא יעלה על הדעת שמטפל בילדים בעלי הפרעת קשב וריכוז או פיגור יקבל פנייה דומה.

דוגמה קיצונית לחשיפת מחוננים קטינים באמצעי התקשורת ניתן למצוא בחשיפתו של פרויקט "מחונני העל" של משרד החינוך, אשר זכה ל"פרסום-על" בעיתונות ובטלוויזיה בשיתוף פעולה של המשרד (בחור-ניר, 2011; וולמר, 2010; זמר, 2009; מאמוס, 2010; מחונני על: הודעה לקשורת, 2010). על פי משרד החינוך: "ב'נבחרת החלומות' של משרד החינוך דוחפים אותם להגיע למטרה: להיות עדה יונת הבאים" (וולמר, 2010). במאמרים מובאים פרטים אישיים ומשפחתיים רבים של 14 ה"מופלאים" המשתתפים בתוכנית, מהם פרטים רבים שהיה מוטב שיישארו חסויים, וזאת בנוסף לשלל הסופרלטיבים שבהם "זכו" 14 "מחונני העל": פרטים משפחתיים כמו גירושי ההורים, המצב הכלכלי של המשפחה, רמת הדתיות של כל אחד מההורים, או המוצא האתני של נערים ונערות אלו, כולם קטינים. התלמידים נחשפו שוב ושוב בצורה שבכל מדינה מתוקנת הייתה נחשבת ללא-חוקית (לדוגמה: Morrow, & Richards 1996) ולא רק לא-אתית.

אך לא רק חשיפת תמונות הילדים והפרטים עליהם, והאופן הלא מכבד שבו נחשפו לעתים (בחור-ניר, 2011) היא בעייתית מבחינה אתית; גם השימוש בתואר "מחונן על" הוא בעייתי עד מאוד. בספרות המקצועית לא ניתן למצוא כיום מחקרים על ההשפעה של השימוש הפומבי והפרסום של ילדים מחוננים בדרג מחוננות גבוהה, בשל הסיבה הפשוטה, שדבר כזה מעולם לא נעשה. לעומת זאת, מחקרים לא מעטים הראו את השפעתו של השימוש בתואר "מחונן" ואת הקשר השלילי בין השימוש במונח "מחונן" לרמת ההסתגלות הפסיכולוגית, החברתית והרגשית של הילד או הנער (לדוגמה: Berlin, 2009; Cornell, 1989; Freemanl, 2006; Kerr et al., 1988; Manaster et al., 1994; Moulton et al., 1998).

 

סיכום

השאלה המתבקשת היא "למה זה כל כך נורא?" מדוע חשוב כל-כך לשמור על פרטיות הילדים המחוננים? הלא בבית הספר אין שמירה על פרטיות, למעט זו של ילדים שאובחנו על-ידי פסיכולוגים או פסיכיאטרים כבעלי לקויות, הפרעות או מוגבלויות, ואשר השמירה על סודיות הממצאים הקשורים בהם נובעת מהכללים הנהוגים במקצועות הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה. החשיבות הרבה של שמרית הסודיות בהקשר של ילדים מחוננים קשורה ברגישות המחוננים.

על פי הגדרתה של מילר (1992), הילד המחונן הוא הילד הרגיש; אך גם אם לא נאמץ הגדרה זו כבלעדית, "רגישות" מצויה בכל רשימה של מאפייני המחונן (לדוגמה: Colangelo & Davis, 2003; Hébert & Kent, 2000; Mendaglio 1995, 2003). לפיכך, כל אמירה שנאמרת מבלי לחשוב, כל סיווג שמוטח בפני הילד או הוריו ללא הכנה, ולפעמים אף ללא בירור אם הנמענים מעוניינים בכך, עלולים להשפיע בצורה שלילית על הילד.

לפיכך, גם אם הפסיכולוגיה של מחוננים לא הוכרה עדיין כענף בפני עצמו, וגם במצב הנוכחי, בו מרבית העוסקים בטיפוח מחוננים ובטיפול בהם אינם אנשי מקצוע שהתמחותם בכך, נדרש קוד אתי שיתווה את גבולות ה"אסור" וה"מותר" בכל השלבים של העיסוק במחוננים – מהאיתור ועד הליווי הפסיכולוגי לאורך הדרך, מהילדות המוקדמת ועד לבגרות. המצב הקיים, של העדר קוד מנחה כזה, פירושו השארת שיקול הדעת של "עשה" ואל תעשה" בידי מורים ופקידים שאין בידיהם מידע מתאים. מצב זה עלול לפגוע קשות בילדים המחוננים בישראל, והנזק של פגיעה כזאת – מי ישורנו.

 

 

מקורות

בחור ניר, ד. (6.1.2011). מועדון המוחות המופלאים. נדלה ביום ב 28.2.2011 מאתר www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3472781,00.html

גל, ל. (3.1.2010). דוקטורט עד גיל 21. נדלה ביום ג 28.2.2011 מאתר http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,1018,209,43864,.aspx

דויד, ח. (1998). חינוך ילדים מחוננים בכיתות מיוחדות או בכיתות רגילות? בתוך א. זיו (עורך), מחוננות וכשרונות מיוחדים – מקראה (עמ' 331-353). תל-אביב, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה.

דויד, ח. (2007). להיות הורים לילד מחונן: הקפצת כיתה – כן או לא [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב‏יום שני ‏24 ‏ינואר ‏2011, מאתר פסיכולוגיה עברית http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=1232

וולמר, ת. (8.12.2010). בגיל 16, בדרך לתואר שני: מחונני העל של ישראל. נדלה ביום ב 28.2.2011 מאתר http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3995348,00.html

זורמן, ר. ודויד, ח. (2000). אפשר גם אחרת: בנות ונשים – הישגים ואתגרים. ירושלים: מכון סאלד ומשרד החינוך.

זיו, א. (1990). מחוננים. ירושלים: כתר.

זמר, א. (20.10.2009). לראשונה: בתי הספר יאתרו "מחונני על". נדלה ביום ב 28.2.2011 מאתר http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/955/955.html

מאמוס, א. (13.12.10). מחוננות על מתעניינות במדעי הים? http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-3997686,00.html

מחונני על: הודעה לתקשורת (25.11.2010). שלושה תלמידים ממחוז דרום המוגדרים "מחונני על" יציגו מחר לראשונה את עבודות המחקר הייחודיות שלהם. נדלה מאר משרד החינוך http://cms.education.gov.il/EducationCMS/Units/Owl/Hebrew

מילר, א. (1992). הדרמה של הילד המחונן והחיפוש אחרי העצמי האמיתי. מגרמנית: יהודית גולדברג. תל אביב: דביר.

Berlin, J.E. (2009). It's all a matter of perspective: Student perceptions on the impact of being labeled gifted and talented. Roeper Review, 31, 217-223.

Colangelo, N., & Davis, G. (2003). Handbook of Gifted Education. Boston: Pearson.

Cornell, D.G. (1989). Child Adjustment and Parent Use of the Term "Gifted". Gifted Child Quarterly, 33(2), 59-64.

David, H. (2008). Integration or separate classes for the gifted? The Israeli view. Australasian Journal of Gifted Education, 17(1), 40-47.

David, H. (2011). Where have all the gifted disappeared? Does contemporary education for the gifted truly encourage them to materialize their talents? Target Paper. Gifted and Talented International.

Freeman, J. (2006). Giftedness in the Long Term. Journal for the Education of the Gifted, 29, 384-403.

Hébert, T., & Kent, R. (2000). Nurturing Social & Emotional Development of Gifted teenagers through young adult literature. Roeper Review, 22(3), 167-171.

Kerr, B., Colangelo, N., & Gaeth, J. (1988). Gifted adolescents' attitudes toward their giftedness. Gifted Child Quarterly, 32, 245-247.

Landau, E., & David, H. (2005). Characteristics of gifted students: Age and Gender. Findings from three decades. Gifted Education International, 20(2), 28-44.

Manaster, G.J., Chart, J.C., Watt, C., & Wiehe, J. (1994). Gifted adolescents' attitudes toward their giftedness: A partial replication. Gifted Child Quarterly, 38, 176-178.

Morrow, V., & Richards, M. (1996). The ethics of social research with children: An overview. Children and Society, 10(2), 90-105.

Moulton, P., Moulton, M., Housewright, M., & Bailey, K. (1998). Gifted and talented: Exploring the positive and negative aspects of labeling. Roeper Review, 21, 153-154. Retrieved February 17, 2006, from Wilson Select Document Reproductions Service.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

דויד, ח. (2011). סוגיות אתיות בחינוך וייעוץ למחוננים. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 13/11/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2586

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

חנה דוידחנה דויד4/5/2011

תודה, יונית. המחקר של פרופ' זיידנר משלים את המחקרים הרבים שנעשו בחו"ל וממצאיהם דומים.
נראה, לפיכך, שאכן - עדיף לא להשתמש אפילו בסופרלטיבים מתונים מזה של "מחונני-על" למען בריאותם הנפשית של מחוננים...
חנה

יונית שבטיונית שבט2/5/2011

בהקשר לסטיגמות על מחוננים. שלום ד"ר דויד - אני מאד נהנית לקרוא את המאמרים שאת מפרסמת!
בהקשר לנושא המדובר, נתקלתי היום בכתבה קצר על מחקר שנערך באוניברסיטת חיפה לגבי סטיגמות על מחוננים (אינטיליגנציה רגשית) - http://wordpress.haifa.ac.il/?p=3356 - מעניין