פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי

לחשל את איקרוס

במאמר מובאות דוגמאות מן המיתולוגיה ומן הספרות המציגות כישלון ביחסי אב ובנו - כישלון בהתבגרות, שסופו טרגי. בניסיון לזהות את הסיבות לכישלון כזה באבהות, מוצג היבט מרכזי באבהות שאינה טובה דיה: אבהות שאינה מכינה את הבן להכלת התוקפנות שבתוכו, לאינטגרציה שלה באישיותו. בהמשך מודגם תהליך של תיקון מסוים שהתאפשר בטיפול.

מאמרים | 1/3/2011 | 27,297

תגיות:

לחשל את איקרוס

 

מאת שמואל ברנשטיין

 

גרסה ראשונה של המאמר פורסמה בספר 'המשחק - מבט מהפסיכואנליזה וממקום אחר'. עורכת: אמיליה פרוני. הוצאת ידיעות אחרונות, 2002.

 

הקדמה - התפתחות התודעה על פי הפסיכולוגיה האנליטית

יונג, אבי הפסיכולוגיה האנליטית, מתאר את ההיבט הגברי בפסיכה כאחראי להתפתחותה של התרבות - הכוח הדוחף לצאת מן העולם המטריארכלי של הטבע. בניגוד לטבע, האדיש ליצירה ולמוות כאחד, ההיבט הגברי הוא כוח השואף לסדר חברתי, לחוקים ולמוסר, שמטרתו לבנות ולשמר את חיי האדם ויצירתו, ולהובילו לעבר הטרנסצנדנטלי והרוחני. זהו כוח התודעה, החודר אל תוך הלא-מודע, מפרה ומפתח את כל מה שנחדר על ידו.

נוימן, בעקבות יונג, מתאר את שלבי התפתחותה של התודעה (במישור הפילוגנטי) ושל האגו (במישור האונטוגנטי) – כלומר של ההיבט הגברי בפסיכה - מתוך המצב ההתחלתי הבלתי מובחן, הקולקטיבי והבלתי-מודע, שהוא ההיבט הנשי בפסיכה. הכיוון הכללי של תהליך התפתחותה של התודעה, מבחינה אונטוגנטית ופילוגנטית כאחת, מתמצה בציווי 'הלאה מעולם האם, קדימה אל עולם האב' (Neumann [1949] 1970: 402) – מן המטריארכט אל הפטריארכט.

וייסטוב מדגיש שההתפתחות האינטרה-פסיכית מתרחשת בתהליך דיאלקטי מתמיד בין שני עקרונות נפשיים כלליים: ההיבט הנקבי, או הנשי, וההיבט הגברי או הזכרי, המיוצגים בפסיכה כעצמי ואני בהתאם - העצמי מתייחס ללא-מודע, לטבע, לארוס, לאחדות, להוויה, לחוויה סובייקטיבית, לארכיטיפ האם הגדולה וכו', בעוד האני מתייחס למודע, למדע, ללוגוס, לקונפליקט ונפרדות, לעשייה, לחוויה אובייקטיבית, לארכיטיפ האב וכו'. השלמות הנפשית מתבטאת בדיאלקטיקה בין שני הגורמים המנוגדים והמשלימים הללו (Weisstub, 1997).

 

להמריא מעל האב

בסיפורי המיתולוגיה היוונית Ovid, 1940; Graves, 1955; Rose, 1959; Bulfinch, 1979)) מתחנן דדלוס לפני מינוס, מלך כרתים, לשחררו מגלותו כדי שיוכל להגיע עם בנו איקרוס למולדתם ולהיקבר שם. מינוס אינו מתרצה וחוסם את דרכי המפלט ביבשה ובים. דדלוס, הממציא, המהנדס המבריק, מתחכם ובונה כנפיים לתעופה עבורו ועבור בנו. איקרוס מתעניין בעבודת אביו ושולח ידו לכנפיים והאב מרים קולו: היזהר! ומסביר לאיקרוס כיצד יברחו מכרתים בדרך האוויר באמצעות הכנפיים. הוא מלמד את בנו לעוף ומתריע בפניו לנווט במסלול לפי הנחייתו: לא להגביה מדי פן תימס השעווה המדביקה את הנוצות לכנפיים מחום השמש, ולא להנמיך מדי פן יכבד משקל הכנפיים מלחות הים. במהלך המעוף, רוכש איקרוס שליטה ביכולת התעופה, אוזר אומץ, ובתעוזת נעורים פזיזה ממרה את פי אביו, ממריא גבוה מעליו ובכך מביא למימוש טרגי של התרעת אביו: הוא נופל ונבלע במימי הים.

מקובל לחשוב שזהו מיתוס העוסק בהיבריס, דהיינו בחטא היוהרה: הבן המתבגר ממרה את פי אביו בהמריאו גבוה, ובכך מתריס כלפי האב והאלים, ונענש על חטאו בנפילה לים; או במונחים פסיכולוגיים: מתבגר עם אגו אינפלציוני הנסחף בגרנדיוזיות ובאומניפוטנציה, מאבד את שיקול דעתו ושיפוט המציאות שלו, נכשל וקורס. מצב זה מוכר לנו מחיי היום-יום: המתבגר מתריס, מתנגד, מורד, בודק עצמו אל מול גבולות ומצבי קיצון, מתקיף, הורס או פוגע בעצמו. הוא אינו נוהג כשורה ועליו לשאת באחריות. מה שמביא אותו להתנהג כך אינו גלוי בדרך כלל לעינינו.

ברם דדלוס, אומן מבריק, שאמנם הדריך את בנו לפני המעוף וכואב את מותו הטרגי - הוא גם מי שבהתקף של קנאה דחף ממגדל גבוה את אחיינו טלוס (הנקרא כבר בגלגולו הראשון גם פרדיקס). פוליקסטה, אחותו של דדלוס, שלחה אליו את טלוס להיות לו לשוליה והתלמיד המחונן, מסתבר, עלה על מורו בגאוניותו. אתנה, אלת המדעים, חמלה על טלוס ועצרה את נפילתו בהפכה אותו לפרדיקס (Partridge, קורא), המתואר בסיפור המיתולוגי כעוף שאינו מעז לעוף בגבהים ומקנן בשיחים נמוכים, כמו חי בפחד מפני נפילה. לפי אחת מגרסאות הסיפור, בגלל מעשהו זה גלה דדלוס לכרתים. כעת מתרחבת הפרספקטיבה ומתעוררות בנו תהיות לגבי דמותו של דדלוס.

ועוד מתגלה לנו: דדלוס, נתינם הנאמן של מינוס מלך כרתים ואשתו פסיפאה, נחלץ לעזרתה של פסיפאה אשר התאהבה בפר יפהפה ששלח פוסידון, אל הים, למינוס, כדי להקריבו לכבודו. אלא שמינוס חמל עליו, בהיותו כה יפה, ובכך פגע בכבודו של פוסידון. על כך העניש פוסידון את מינוס בהתאהבותה של אשתו בפר. דדלוס עזר לה להתחפש לפרה ולהיפגש עם הפר אשר בו חשקה נפשה. התוצר של מפגש זה לא היה אלא המינוטאור - מפלצת שחציה אדם, חציה פר. דדלוס, האומן המוכשר, הוא אשר בנה לבקשת מינוס את הלבירינט המפורסם כדי לכלוא בו את המינוטאור. לפי גרסה מסוימת, דדלוס גם עזר לאריאדנה, בתו של מינוס, לחתור תחת אביה, ומסר לה את פקעת החוטים שאותה נתנה בידיו של תזאוס, הגיבור האתונאי שבא לכרתים כאחד מבין שבעת העלמים והעלמות שלפי הסכם הכניעה עם מינוס נשלחו להיות מוקרבים למינוטאור. אם כן, דדלוס קשר כנגד מינוס שהיה דמות מלך-אב (אב סמלי), בעוזרו לפסיפאה ולאריאדנה, והתריס גם כלפי האלים בנסותו להימלט ממקום עונשו על חטא נורא של רצח ילד. המיתולוגיה מלמדת אותנו שכל חטא או חריגה קשה סופם בתשלום מחיר. כך מניסיוננו, גם בחיי הנפש והמשפחה.

בידינו כעת תמונה רחבה ומורכבת יותר של האב דדלוס: אומן מבריק, קפדן, אשר בהיותו מוצף קנאה הוא מגיע לכדי התקף אלים ורוצח את אחיינו. הוא בוגדני ואינו נאמן לדמות אביו-מלכו ומעדיף לקשור קשר עם המלכה-האם, ועם הבת. התנהלות חתרנית זאת מעידה באופן סמלי על כשל התפתחותי – דדלוס מייצג דמות שלא השלימה את המעבר ההתפתחותי מן המטריארכט אל הפטריארכט, מה שאינו מאפשר הזדהות תקינה עם דמות אביו שלו והגעה לעמדת גבר בשל (Neumann [1949] 1970). מעניין להבין זאת על רקע התרבות הכרתנית, הנחשבת כשלב מעבר מן המטריארכט לפטריארכט: אליבא דחוקרי מיתולוגיה רבים, הפר הוא מסמלי המטריארכט (Campbell 1964); לכן, הימנעותו של מינוס מהקרבת הפר ששלח לו פוסידון עשויה לבטא את האמביוולנטיות כלפי המעבר. כאשר האב, לא השלים את מסלול התפתחותו אל הפטריארכט, אל עולם האב, יקשה על הבן להתקרב אליו, ללמוד ממנו ולהזדהות אתו.

*

בספרו "מכתב אל אבא" (1919) מתאר קפקא את יחסיו הקשים והמעוותים עם אביו, אשר מובילים אותו להתייאש מן הסיכוי להינשא – הדרך היחידה בעיניו להיחלץ מן הקשר הבלתי נסבל עם האב ולהתבגר. הוא מתאר את שתלטנותו של האב כמעין עיוות אכזרי של משחק ילדים, ואומר "שהרי מאז ומתמיד היית פורש עלי כנפיך או ליתר דיוק מקצץ כנפי אני בלא יודעין, מכוח אישיותך בלבד" (עמ' 51). יש המפרשים, כי חוסר מוצא זה הוא אשר הביא את קפקא למאוס בחייו ולהתמסר למחלתו.

שש שנים קודם לכן כתב קפקא סיפור קצר בשם "גזר דין" ובו מתומצתת בדרך מעודנת יריעת היחסים שלו עם אביו. אפשר לראות בסיפור זה מעין וריאציה מודרנית על הסיפור המיתולוגי על איקרוס ודדלוס. ב"גזר דין" יוצר בתחילה גאורג, הגיבור, רושם של צעיר שהתבגר: הוא מצליח בניהול העסק שעבר אליו מידי אביו, העסק משגשג יותר מבעבר והוא עומד להינשא לארוסתו האהובה. לקראת נישואיו מתלבט גאורג בעניין מכתב לחברו; הוא מחליט להיוועץ באביו, ומערכת היחסים ביניהם מתדרדרת למאבק. האב מאשים אותו בהתנשאות כלפיו, ומנסה להחלישו ולבטלו. גאורג, המפגין תחילה יחס סובלני ובוגר, נחלש אט אט; אביו החולה הולך ומתחזק, עד שמטיח בו "אני גוזר עליך כעת מוות בטביעה!". במפתיע, ממהר גאורג אל הגשר ומטיל עצמו אל הנהר (עמ' 44-42).

כאיקרוס, המקבל הדרכה מדויקת מאביו, עמדת הפתיחה של גאורג מבטיחה; אף יותר מזה: הוא כבר עשה מספר צעדים של בגרות. כאיקרוס, נראה שגאורג לומד בהצלחה את התפקיד שמלמדו אביו, וכמוהו הוא אף חולף על פניו. כפי שאיקרוס מנסה להגביה מעל אביו, במעין ניסיון סמלי להצהיר "אני הגבר" – אך קורס, מנסה גאורג להצהיר "כך אני וכך הוא חייב לקבל אותי", אך אינו יכול לעמוד בהצהרת הגבר הזו וממהר אל אביו להיוועץ בו - וזה מחליש ומקטין אותו. קפקא מספר לנו על תגובת האב להמראה של הבן מעליו: בחרונו הוא תוקף והורס את יוצא חלציו אשר אהב. גאורג אינו יכול לשאת את העימות מול האב, מפני שמשמעותו היא שבהתבגרו הוא מממש משאלה לחסל את אביו.. בסיפור המיתולוגי, חרון האב מופיע בגלוי כלפי האחיין טלוס, והאימה מפניו מתבטאת באופן סימבולי בדמותו של הקורא (העוף פרדיקס), המתקן כל חייו את טעותו של טלוס (הנער פרדיקס), בהיותו ער לסכנת הנפילה ובהימנעו ממימוש יכולתו. איקרוס, כגאורג, מביא עצמו לטביעה במצולות; אפשר לומר שבכך הוא נסוג וחוזר אל רחמה של אמו, המושלת בים (פירוש שמה של נאוקרטה אמו). בשני הסיפורים אנו מופתעים בסיום טרגי שאינו כדרך הטבע: הבן אשר נועד לרשת את אביו ולהיות ממשיכו, מכשיל עצמו דווקא ברגע הקריטי שבו הוא 'חולף' על פני אביו.

*

גם פרויד, בניתוח הפסיכואנליטי שערך ללאונרדו דה-וינצ'י, הדגיש את תפקידו של האב בהתפתחות הבן: פרויד מציג את העדרו של האב עד גיל חמש שנים ואת קרבת היתר של דה-וינצ'י עם דמויות אם, כמסבירים את הערצת האב המופלגת, את חוסר המיניות וההומוסקסואליות הלטנטית של לאונרדו בבגרותו, את כפירתו בדת, את איטיות היצירה שלו, את הפסקת היצירה שלו ולאחר מכן את הפסקתו לצייר, את התנהגותו הילדותית כל ימי חייו שהפכה מוזרה יותר ויותר, עד אשר סיים את חייו כנראה באסילום (Freud, 1910). דה-וינצ'י הרבה כידוע לעסוק בנושא התעופה, מה שמלמד אולי על נטיותיו האינפלציוניות. לאונרדו אמנם נסק לגבהים בתחומי האמנות והמדע ולא צלל כאיקרוס, אך נראה שתמיד נזקק לפטרונים ליצירתו, ובמהלך חייו מסתמנת נסיגה וקריסה של תפקודיו.

הדוגמא של דה וינצ'י מצטרפת לשתי הדוגמאות שהבאתי לעיל, מן המיתולוגיה ומן הספרות הקלאסית, המציגות כישלון ביחסי אב ובנו - כישלון בהתבגרות, שמסתיים במותו הטרגי של הבן אשר לא הצליח להפוך לגבר, לאב בעצמו. כל אב מכיר היטב את החששות הקשורים בשאלה 'איזה אב אני', ובמיוחד 'איזה גבר אני מגדל את בני להיות'. כל הורה גם מכיר את אותם מצבים בהם אנו משוכנעים שעשינו את המיטב - והנה הילד מגיב באופן בלתי מצופה או אף לא רצוי. נשאלת השאלה, מה מביא לַכישלון? אתייחס כאן להיבט שנראה לי מרכזי באבהות שאינה טובה דיה: אבהות שאינה מכינה את הבן להכלת התוקפנות שבתוכו, לאינטגרציה שלה באישיותו ולמימוש יכולותיו הבוגרות להשתמש בה באופן אסרטיבי ויעיל כדי להתקדם, להתחרות, להשיג, לכבוש, לנצח ואפילו להרוס כדי לבנות חדש.

 

אבות ותוקפנות

בעבודה הפסיכותרפויטית והשיקומית עם מתבגרים במסגרת אישפוז, אנו נתקלים רבות בבעיות תפקודיות הכרוכות בקושי בביטוי תוקפנות במובניה החיוביים - פעלתנות, אסרטיביות ותחרותיות בונה. מאידך, אנחנו נתקלים בביטויים עקיפים רבים של תוקפנות - אם בתוקפנות המופנית כלפי הסביבה ואם כלפי המטופל עצמו. ההתערבות המעמתת, הכוללת הצבת גבולות למתבגר מצד צוות המרפאה, מלווה פעמים רבות בחוויה טובה של הקלה, התקרבות וחזרה לתחושת ארגון וביטחון, הן מצד המטופלים והן מצד הצוות. פעמים רבות ניתן בידינו גם לפגוש את משפחת המטופל, לצפות בה, וללמוד עד כמה התערבויות מסוג זה נעדרות שם, באינטראקציה שבין המשפחה והמטופל, ועד כמה הן מעוררות חשש. בבירור מעמיק יותר, מסתבר בדרך כלל שעל אף החשש מהתערבויות מתעמתות במשפחה, עימותים נוטים להגיע במשפחות אלה לכדי התפרצויות קשות, ואפילו אלימות. עובדות אלה מעוררות תמיד מחדש את השאלה מה קרה לתוקפנות ביחסי המשפחה והמטופל: מדוע תועלה לליקוי ביכולתו של הנער להתמודדות פעילה ויעילה, ומאידך להתפרצויות ולביטויים עקיפים, לעתים פתולוגיים וחולניים?

שוב ושוב אנו נתקלים במצבים משפחתיים בהם לא הייתה הכלה של תוקפנות, ובהעדר יכולת לשאתה ולאתגר אותה מבלי להיות מאוימים. נראה שבמצבים הללו המשאלות התוקפניות נדחקות להן לצל, לפינות אפלות באישיות או ביחסי המשפחה, משם הן עלולות להתפרץ בצורה פחות נשלטת, פחות מעובדת, יותר גולמית ואף חולנית, כפי שהתפרץ דדלוס על אחיינו.

 

*

 

לתוקפנות, במובנה הרחב ביותר, חשיבות רבה מאוד בתהליך התפתחותו של הפרט, במיוחד של הגבר, ולאב יש תפקיד מרכזי בהתפתחות היבט זה, במיוחד בתקופת ההתבגרות - תקופה קריטית לשילוב התוקפנות באישיותו של הנער. למרות ההתמקדות הרבה בספרות באהבה וברגשות "חיוביים" כמשמעותיים בתהליך גידולו של הבן (והבת), יש מקום מרכזי לא פחות לרגשות תוקפנות וגלגוליה - ולא רק כרגשות והתנהגויות שיש לרסנם ולסלקם.

בספרו "יוליסס", שם ג'ויס בפי אחד משני גיבוריו, בן דמותו סטיבן דדלוס, את הקטע הבא: "היכן תמצאו אב לבן, אשר בנו אוהב אותו או הוא את בנו? [...] הבן שטרם נולד פוגם ביופי: משנולד הוא מביא עמו סבל, מפלג רגשות, מרבה דאגה. הוא בן זכר: צמיחתו היא שקיעת אביו, נעוריו הם קנאת אביו, ידידו הוא אויבו של אביו... מה מקשר אותם בטבע? רגע של ייחום עיוור" (ג'ויס, 1985-1992, עמ' 249). ואכן, בקרב בעלי החיים, ובפרט היונקים שביניהם, האב מפגין אדישות כלפי צאצאיו. האם היא שדואגת למזונם ולהגנתם - לעתים מפני האב עצמו, שעלול לטרפם. אין זה בטוח כלל כי יחסם של הגברים בני האדם שונה מאוד.

המודל המונותיאיסטי, הפטריארכלי, לגבר, לאב, הוא קשה ואכזר: זהו האל הבלתי מתפשר, הדורש את הבלתי-אפשרי כמעט, ומעניש בחומרה את הממרים את פיו. זהו האב המוכן להקריב את בנו (אברהם) או את בתו (יפתח ואגממנון), המלך שבתשוקתו לאישה מוכן להקריב ולשלוח קצין נאמן בצבאו למות בקרב (דוד), המלך החכם המביא למשפט צדק בהחלטה אכזרית (שלמה), האב המעודד את בנו להתגייס ליחידה קרבית – להיות מוכן להקריב את נפשו למען הגנת המולדת (ה"פטרייה" בלטינית), ועוד ועוד: האב הוא הרואה לנגד עיניו את המציאות החוץ-ביתית, את טובת הכלל, החברה, התרבות והעתיד לבוא – בשם כל אלה הוא מוכן לאמלל ואף לחסל את הפרט, ולו גם הקרוב לו והאהוב עליו ביותר.

המיתולוגיה וסיפורי המעשיות, שאינן מצייתות לתכתיב הפסיכולוגי המודרני של התמקדות ברגשות חיוביים, מספרים לנו על שרשרת ארוכה של אבות נוראיים: אורנוס (האב המיתולוגי הקדמון שבפחדו מצאצאיו סגר אותם בבטן האדמה), כרונוס (שבלע את ילדיו), זאוס (שלא גילה רגישות לילדיו הרבים), טנטלוס (שבישל את ילדו למאכל האלים), לאיוס (שציווה לחסל את אדיפוס בנו), אגממנון (שהקריב את איפגניה בתו), וכן אלוהים, אברהם, ויפתח, והאב הקדמון ב'טוטם וטאבו' של פרויד, ועוד כהנה וכהנה. סיפורים מיתולוגיים מסמלים ארכיטיפים, ומכאן של'אב' יש היבטים מרושעים, ואפילו רצחניים. אלה אינם רק תוצאה של טראומות ילדות מוקדמות, אלא מטבעו של האב. גוגנבול-קרייג מזכיר לנו ש'אב' הוא ארכיטיפ, וככל ארכיטיפ, יש לו שני קטבים: מצד אחד הוא מגן, מחנך, מנחה, אוהב ודואג, ומצד שני הוא זועם, הורס, מסרס ורוצח (Guggenbühl-Craig, 1995). האב הממשי משקף את כל המאפיינים הללו, חי ומחייה אותם. כמו הארכיטיפ, רגשותיו של האב האקטואלי לילדיו הם בחלקם אוהבים, רכים ודואגים אבל בחלקם גם הרסניים, עד רצחניים. נראה כי התנאי לאי-אדישותו של האב כרוך ביכולתו לתת מקום ליחס תוקפני לבנו.

"חושך שבטו שונא בנו" נאמר בספר משלי, המיוחס לשלמה המלך, החכם באדם, ומפרשים שזו דרכו של הזכר – כאשר אוהב את בנו, הוא מייסרהו (משלי, יג, כג). במדרש שמות רבה א', העוסק בפסוק זה, נמנים הבנים אשר אביהם לא רדה בהם, לא ייסר אותם או לא עצב בהם, וכתוצאה מכך יצאו לתרבות רעה: ישמעאל על ידי אברהם, עשיו על ידי יצחק, אבשלום ואדוניה על ידי דוד. השניים האחרונים, כזכור, אף קמו על אביהם ומרדו בו.

הילמן, כמו גוגנבול-קרייג, מדגיש שהאב הנורא הוא חלק מהותי באבהות (Hillman, 1996). האידאליזציה של האב המיטיב מצד אחד, או העוינות כלפי האב השלילי למופעיו השונים מצד שני, לוקות בעיוורון כלפי תפקיד התכונות השליליות של האב כמעצבות את בנו ומכניסות בסוד האבהות. תכונות אלה מחסלות אידאליזציה של האב, ובכך מאפשרות לבן להיחלץ מהזדהות-יתר איתו; התכונות הנוראיות באב גם חונכות את הבן, מביאות אותו בסוד הקווים הקשים של הצל שלו עצמו. הכאב שבכישלונות אביו מלמד את הבן שכישלונות שייכים לאבהות, וכך מתאפשר לבן לקבל את חלקיו האפלים; לבסוף, התכונות הנוראיות באב מספקות חינוך-נגדי: העדרם או עיוותם של ערכים חיוביים אצל האב יכול לעורר התקוממות וצורך חזק לדבוק בהם כפיצוי.

למרות שהאב ההרסני והרצחני הוא ארכיטיפלי בדיוק כמו זה האוהב, לדימוי של האב החביב יש כיום כוח השפעה רבה על האבות כולם, כציפייה קולקטיבית. הפסיכולוגיה המודרנית רואה את רגשותיו ההרסניים של האב כמגונים, כסימן לילדותיות ואי-בשלות או כתוצאה של טראומות ילדות. אולם לשם התפתחותה של הרוח או הנשמה האנושית, במיוחד למען אינדיבידואציה, יש משמעות קריטית לעימות עם הארכיטיפים במלואם; עלינו לחוות את הארכיטיפים בכל הממדים שלהם באנשים סביבנו ובעצמנו, בדימויים הפנימיים וברגשות שלנו. במפגש עם האבות הקונקרטיים שלנו אנו באים לידי מגע - לפחות באופן חלקי - עם ארכיטיפ האב.

ילדים רבים הם ברי-מזל דיים לחוות אב שחי ומבטא את הצד המרושע והצד האוהב של הארכיטיפ. אולם רבים חווים אב בו הקטבים הללו אינם מאוזנים, והאחד חזק מן השני מסיבות שונות. כאשר האב מחייה רק קצה אחד - יהיה זה צד אוהב או הרסני, כאשר אחד הקטבים נשאר חבוי, נוצר אובדן גדול להתפתחותו של הילד (כאשר האפשרות הגרועה עוד יותר היא לא לחוות אב כלל, או לחוות אב שאינו יכול לחיות לא את הצד האוהב ולא את הצד ההרסני של הארכיטיפ). אולי זה מפתיע, אבל למיטב ניסיונו, אומר גוגנבול-קרייג, לא כל כך משנה אם הילד חווה את הצד ההרסני או הדואג של הארכיטיפ (Guggenbühl-Craig, 1995); ואכן, במקרים רבים של צעירים שעברו משברים פסיכוטיים, אפשר היה לזהות בנקל לצד התפקוד החיובי של ההורים את הביטוי הבלתי מודע של החלקים ההרסניים ביחסם לילדים. זאת לעומת ילדים להורים רבים המתייחסים לילדיהם בצורה קשה עד אכזרית ביותר, אשר גדלים להיות אנשים נורמטיביים למדי, או סובלים מהפרעות ממוקדות יותר, אך אינם מגיעים לידי משבר פסיכוטי.

הדימוי או המיתוס של אב חד-קטבי, ובעיקר של אב חיובי, רודה באבות הממשיים, דוחף אותם לכזב לעצמם ולעולם: בעוד הם משחקים תמיד את "האב הטוב", הם מרגישים אשמים לנוכח המפגש עם הצד ההרסני בתוכם. כתוצאה מכך, אבות אינם מתעמתים כלל עם ההיבט השלילי של הארכיטיפ, והאנרגיה ההרסנית שלו נסוגה אל השכבות העמוקות של הנפש, אל הלא-מודע. כאשר אנחנו נכשלים במפגש עם הארכיטיפים השלמים בסביבתנו, הם לובשים צורה ארכאית, דמונית, מה שמקשה מאוד לשלבם באישיות. כאשר אנו מזדהים עם קוטב אחד בלבד של הארכיטיפ - בדרך כלל הקוטב החיובי - עלינו להשליך בקביעות את הקוטב האחר, את התוכן הנפשי המודחק ומחוסר החיים, על מישהו או משהו שמייצג אותו. דוגמא אפשרית לכך ניתן למצוא במקרה שעליו דווח בכלי התקשורת ב-2007, על אב משבדיה, חבר בכת דתית בן 48, שבתום שבועיים של ביקור רוחני בארץ עם בנו בן השמונה זרק את בנו מגובה רב אל מסילת הרכבת וקפץ מייד אחריו אל מותו שלו. הבן נפצע קשה וניצל. ידיד משפחה צעיר שאירח אותם בחלק מן הביקור תיאר אותם כמשפחה נורמטיבית, ובעיתונות הוזכר כי האב קיבל את החסות על בנו לאחר גירושין - כלומר נחשב לאדם אחראי. ההשערה המובילה דיברה אמנם על התקף של 'סינדרום ירושלים', אך נראה שניתן להבין מקרה זה גם כהתפרצות והשתלטות של הדמון הדחוי של האב הנוראי. לפי גוגנבול-קרייג, במקרים של ניצול וטיפול לקוי בילדים (והוא לא העז והפליג כאן לדבר על רצח כמו בדוגמה שלעיל), האבות אינם בהכרח פסיכוטיים או סדיסטים מרושעים שאינם מסוגלים להפגין אהבה ורגשות רכים: למעשה הם בדרך כלל מתקשים להביע רגשות, ואינם מסוגלים להתמודד עם כוחם הדמוני של הרגשות הארכאיים שבתוכם (Guggenbühl-Craig, 1995).

הגרוע ביותר על פיו הוא לגדול ללא אב או דמות אב בכלל. אכן, כך מראים גם מחקרים מודרניים המצביעים על יותר פתולוגיות מכל סוג שהוא בקרב ילדים שגדלו ללא אב.

 

מהו תפקיד האב?

מלני קליין מתארת כיצד ההתפתחות לקראת היפרדות הייצוג הפנימי המשותף של ההורים מלווה בנטייה של הילד להשליך על אמו את הדימוי של "האם הטובה", כך שהיא הופכת להיות מושא לאהבתו (לתשוקתו הליבידינלית) – ולהשליך על אביו את דימוי "האם הרעה", כך שהוא הופך להיות האובייקט לפחדיו ולשנאתו (Klein, 1950). בשלב זה חשיבותן של דמויות ההורים הממשיות בחייו גוברת, וברור שכל אחד מן ההורים מקבל תפקיד שונה. מתפקידיו של האב להיות מסוגל להתמודד ולהכיל את העוינות הזו.

לוולד (Loewald, 1951), מהלר (Mahler, 1955), בלוס (Blos, 1985) ואחרים, מדגישים את תפקידו של האב בחיזוק הבן כנגד האיום מפני בולענותה של האם: האב מקדם את תהליך הנפרדות מן האם עוד בשלב היחסים הדיאדיים-המוקדמים, וחוויה מוקדמת זו של הבן מלווה אותו כל חייו כחוויית מגן מול הסכנות של רגרסיה – הסחיפה הקיומית לטמיעה באובייקט, אחדות עמו וחסר אינדיבידואציה. אולם איש מהם אינו אומר לנו כיצד האב עושה זאת.

בלוס גם מזכיר לנו שבדיון בתסביך האדיפלי מרבים לשכוח את חלקו של לאיוס: הרגשות העוינים שמעוררת לידתו של בן באביו. הוא אומר: "רגשות אלו מצטמצמים בדרך כלל להיות חסרי משמעות בהתפתחות נורמלית, תחת השטף של עליצות והתרוממות רוח שמביאה האבהות" (Blos, 1985: 28). אך האמנם הם חסרי משמעות? בלוס מבחין בין מרכיבים שונים של הזדהות בקומפלקס האדיפלי: כאשר המרכיבים הבלתי-פתורים ביחסו המוקדם (הקדם-אדיפלי) של בן כלפי אביו חוזרים ומתבטאים בגיל ההתבגרות, נוצר איום על זהותו המינית של המתבגר ועל האוטונומיה שלו כבוגר: הוא בסכנת נסיגה למצב של יחסים מוקדמים, שעלולה לפגוע בהתמודדותו עם המטלות של גיל ההתבגרות ולהותירו פאסיבי ומתקשה בכל ביטוי פעיל, תקיף ואסרטיבי בחייו, בלתי-נחוש באשר לתכניותיו ומטרותיו ונתון לחיפוש מתמיד אחר דמות אב אידיאלית ולא מציאותית. עיבודם של מרכיבים אלה בטיפול עשוי להביא לפיתוחו של 'אני-אידיאלי' וחשיבה מאיכות בוגרת יותר, הניתנים לזיהוי בהופעתה של נחישות, בהטלתו של העצמי אל תוך חיי מבוגר מציאותיים ובסובלנות למגבלות עצמיות.

סמואלס מדגיש גם הוא את חשיבותה של התוקפנות בהתפתחות היחסים בין אב ובנו (Samuels, 1993). הוא מתאר את סגנונות התוקפנות השונים - הגופנית והמילולית, ביחסים של אב ובנו ובמשחקם. הם מתנסים במשחקם בכל הספקטרום האגרסיבי, עד לביטויי תוקפנות נוראה, הרסנית, בלתי-מתייחסת לאחר ובלתי ניתנת להמרה. במסגרת יחסים אלה מתפתחת היכולת להמיר תוקפנות מסגנון אחד למשנהו - תכונה בעלת חשיבות מרובה בחייו המציאותיים של הפרט הבוגר.

האם נוטה יותר לאפשר לילדה את החוויה המקבלת, בתחום ההוויה (being) (ויניקוט, 1995); בהתאם, ניתן לומר שתפקידו של האב בהכלת התוקפנות מתבטא יותר בתחום העשייה (doing). כך הופך האב להיות לדמות המייצגת באופן מוחשי יותר את החשיבה בתהליכים משניים, את המציאות, את הארגון והסדר, את הגבולות והמאבק עליהם – התוקפנות הגלויה, המעשית. בדרך של הזדהות רוכש הבן דפוסי התמודדות עם תוקפנותו שלו ושל הסביבה ובדרך של חינוך הוא מתנסה בחוויה של מציאות מגבילה, איתה עליו להתמודד באמצעות מאבק ופשרה.

בגיל האדיפלי מותנה איכות הפתרון של התסביך בפשרה סבירה בין היכולת להכיל את העוינות והתוקפנות כלפי האב היריב לבין הפחד ממנו, מתגובתו התוקפנית, וכן בבסיס הקשר החיובי שביניהם כמובן. לקאן המשיג ותמצת זאת יפה באומרו ש"הילד אשר הוא הפאלוס עבור אמו, מגיע דרך המאבק האדיפלי להיות מי שיש לו פאלוס עבור אישה אחרת" (Lacan, 1968). בגיל ההתבגרות הופכת ההתרחשות שרובה בתחום הפנטסטי להתרחשות מציאותית יותר, שסכנותיה מוחשיות יותר: הבן המתבגר, בכוחו הפיזי ובאונו המיני, יכול לממש את תוקפנותו ומשאלות הרצח, ועל האב להיות חזק דיו בעיניו כדי לשרוד שלם, לא להתחסל ולא לעצור את גדילתו של הבן. "במיוחד אצל בנים", אומר וויניקוט, "אלימות מורגשת כמציאותית בעוד שחיים קלים טומנים בחובם סכנה של דפרסונליזציה" (Winnicott, 1965: 242).

תפקידו של האב הוא אם כן "להעיר" את בנו, לא לאפשר לו לשקוע בתרדמה עצלנית, רגרסיבית במהותה – בכמיהה להתמזגות עם האם. עליו לעשות זאת בדרך של אהבה והזדהות - אך גם באמצעות שבטו - בתוקפנות גלויה, בקונפרונטציה מתמדת עם ההכרח שבדריכות לקראת סכנה, בשיקול דעת מציאותי. בדבריו אל בנו טרם צאתם למעוף הבריחה, מתריע דדלוס ומזהירו פן יפנה מנתיב אביו ויגביה או ינמיך עוף - או אז הוא עלול לצלול אל מותו. אולם נראה שאין די בהתרעה דידקטית של האב לבנו; "התרעות אינן מספיקות" אומרת פון-פרנץ, "על אנשים אלו ללמוד מן הניסיון, מבלעדיו הם לעולם לא יתעוררו מן התמימות שלהם" (von-Frantz, 1970: 43). יכולתו של הבן לשמור על ערנות ולהבין את הסכנה הנשקפת לו במציאות, המחייבת להישמע לאביו, תלויה בדרך ממושכת של אינטראקציה טובה-דיה עם אביו. זו כרוכה במשיכתו המתמדת של הבן מן הפיתוי הרגרסיבי-בולעני של האם - אל המציאות הבלתי נעימה, הדורשת פעולה תמידית, חוסר מנוחה, חיפוש והישגים, התמודדות עם תחרות ומכשולים.

איקרוס מייצג את מי שלא זכה לאבהות כזו: האגו שלו לא היה דרוך וער לסכנות, הוא נתן לעצמו להיסחף, להגביה עוף, אולי להתקרב ואולי להתריס בכך כלפי האב או האלים: "הנה, יכול אני בלעדיך, טוב ממך, כמותכם...". אולם ההפלגה הזו, שתחילתה נראית כהרפתקנות והפעילות הגברית האופיינית כל-כך לגיל ההתבגרות, איננה אלא ביטוי מוסווה בהיפוכו של המשאלה הרגרסיבית הנגלית פתאום בצלילתו של איקרוס לתהום הנשייה – אל חיק אמו נאוקרטה. איקרוס מגלם את דמותו של הבן-המאהב, המתבגר שעדיין לא נפרד מאמו, אשר ללא חניכה הולמת דינו להיבלע חזרה אל תוך האם הגדולה (Tatham 1992: 43).

הגורם המשפיע על חוסנו הנפשי של הבן, כך עולה, הוא היחס המורכב עם אביו - יחס שמלכתחילה כמעט, מלבד אהבה יש בו מאבק. אי אפשר שהדמות המפרידה בין בן ואימו תהיה דמות מיטיבה בלבד: האב בהכרח יהיה גם אויב, שונא, פרטנר למאבק אימתני לחיים ולמוות הנמשך לאורך החיים. על שני הפרטנרים להיות ערים, דרוכים, ערמומיים, נבונים, חזקים, תוקפנים כמו שני ציידים קדומים; אלא שמשימתם היא פרדוקסלית: לחסל את הפרטנר אך גם להשאירו בחיים. בכך לא הצליחו הבנים אדיפוס, דדלוס וגאורג הגיבור ב"גזר דין". תפקיד האב אף מורכב שבעתיים: תוך כדי המאבק הנמשך הזה עם בנו-יריבו, ללמד אותו הילכות הישרדות.

תפקיד האב בתהליך גידולו של בן הוא אם כן מורכב והפכפך: האידאה המצטיירת בעיניי איננה רק של אב אוהב, מעניק ומקבל אשר לעתים טועה וחסר, אלא של אב שאסטרטגיית האהבה לבנו מחייבת אותו לפעול בטקטיקה שתכניה לעתים קרובות הפוכים לגילויי אהבה, חיבה, רכות וכיוצא בזה. כמאמן המוביל את הספורטאי בן חסותו בתהליך מייגע ויומיומי למיומנות גוברת, על האב לשדר דרישה בלתי פוסקת ובלתי מתפשרת להשקעה נוספת ולהישגים טובים יותר. בקשר טוב של מאמן וספורטאי אין ספק שישנם אמון, הערכה ואהבה, אך ביחסים היומיומיים יש תקיפות, תוקפנות ואפילו לפעמים אכזריות. בספורט, בצבא, במסלולי הכשרה מקצועיים, מקובל וידוע שרק כך ניתן להגיע להישגים משמעותיים. אבהות לדעתי היא הפרוטוטיפ של יחסים אלה, ומכילה את כולם. האב המוביל את בנו לבגרות ניצב מול הכורח לאכזב את ציפיותיו של הבן ליחס רך, ותרן ואוהד, הנחשב ליחס אמהי. עליו לתלוש את בנו מן האם המציאותית או ההזויה, מן המשאלה שלעולם קיימת להתמזג אתה, ולהובילו בדרך החתחתים של חיי המציאות הלאו-דווקא מפנקים. הבן מצפה זאת מן האב - אם בדרך של הזדהות עם תפקידו הגברי ואם בדרך של משאלות פסיביות: לתפוס לידו את מקום האם.

בגיל ההתבגרות, אחת מתקופות המעבר החשובות בחיי האדם, עומד הצעיר לפני כניסתו בשערי הבגרות. הוא פיתח כבר תודעה נפרדת, אגו חזק דיו כדי להתמודד עם תוספת היצריות המבעבעת בגופו. בשלב זה האב הממשי כבר אינו יכול לשאת לבדו את תפקידו של החונך. טקסי החניכה הנהוגים בתרבויות שונות בתקופה זו אינם מסגרות שרירותיות שנועדו להכניס את הנער לעולם המבוגרים, אלא תשובה מציאותית, חברתית, לצורך פנימי עז עם היציאה מתקופת החביון. בכוח השינויים הפיזיולוגיים המשמעותיים בגוף ולחצים דחפיים גוברים, הנער נדחף למסע הנעורים בעל כורחו. לפי הנדרסון, מדובר בארכיטיפ של חניכה המבקש לפגוש מבנים חברתיים מתאימים כדי להתממש בהם (Henderson 1967). בהכירו היטב גם את המחקר האנתרופולוגי, ניסח הנדרסון את מטרתם האוניברסלית של טקסי החניכה בחברות שבטיות: "להבטיח שהצעיר יתנתק מכל נאמנות ואפילו מרגשות כלפי אמו, ויגלה נכונות להילקח ממנה אל בית הגברים, שם יעבור את ניסיון החוזק (trial of strength) אשר עוצב בידי אבות השבט. במהלכו הוא יזכה בגבריות או ימות. זה נכון באותה מידה גם לחברות מורכבות ומפותחות יותר, אף שאין הטקסים הללו נכפים בהן בדרך כה מחמירה" (Ibid: 38).

יש חשיבות לעמדה שממנה יוצא הנער למסע זה: האם הוא חש חזק מספיק כדי לחקור ולשוטט במחוזות עלומים בעקבות סקרנותו, או שמא הוא פוחד ונמנע, ומנסה להשתלט ולכבוש לחלוטין את הכוח הפנימי המבקש לשלחו? האם הוא מזדהה עם עולם האב (לא בהכרח עולמו של האב הממשי) - עולם המציאות הכרוך בסכנות עד מוות? האם הוא מתאווה לבחון ולבדוק את עצמו, את כוחותיו, את כישוריו ואת הישגיו, או שמא הוא כמֵה להישאר בחצרה של האם המגוננת והמונעת ממנו מגע ישיר עם קשיים ועם כישלונות צורבים? האם סביבת המבוגרים שבה הוא חי מזמנת לו חניכה הולמת – כלומר ליווי בוגר ומכיל למסע המסוכן שלפניו? ואם נכחדו טקסי החניכה בתרבות שבה הוא חי, או שהם חלקיים בלבד, האם ידע לבנות לעצמו עם חבריו טקס ספונטני שיתאים לו ויחשל אותו, או שיבחר בנתיב שיביא אותו לקיצור דרך רגרסיבי?

 

תוקפנות מיטיבה כתיקון

כמטפלים ומאבחנים אנו נוטים לעתים קרובות לסכם כשלים בהתפתחות בהסבר תמציתי כמו "לא נתאפשרה אינטגרציה טובה דיה". אולם אז אנו נותרים בעמימות, ללא מענה לשאלה - אז מה חסר שם בדיוק? או - מה צריך היה להיעשות כדי שלא תתפתח האופציה הפתולוגית? לשם כך ברצוני לתאר את סיפור הטיפול באורון, ולהדגים תהליך של תיקון מסוים שנתאפשר בטיפול. אורון הופנה ליחידה בניהולי לטיפול נפשי במתבגרים בהיותו בן 18, לאחר שמגיל 16 אושפז לסירוגין ארבע פעמים במחלקת נוער בבית חולים פסיכיאטרי, שם אובחן כסובל מסכיזופרניה. אורון גדל ב"משפחה טובה" למראית עין: הורים משכילים במצב כלכלי שפיר, שטיפחו מאד את ההשקעה של אורון בלימודיו על רקע היותו מחונן. ההורים גילו עניין רב במקום ובאופי הטיפול שיקבל בנם. בשיחה טלפונית שהקדימה את בואו של אורון ליחידה ביקש האב לבדוק ולהדגיש נושאים שונים. בשיחה הטלפונית עמי הציג עצמו כך: "שלום, מדבר דורון, הבן של אורון" - פליטת לשון בעלת משמעות במבנה המשפחתי, כפי שנראה בהמשך. המשברים שהובילו לאשפוזו של אורון היו כרוכים בהתנהגות כפייתית, במחשבות יחס, בעמדה מתנשאת ומבטלת כלפי האב, באיומי התאבדות ובהתפרצויות זעם אלימות כלפי ההורים.

לפנינו סיפור חיים אמיתי, אשר התפתח בדומה לקווי הסיפורים שתוארו לעיל: לאחר ניסיון להתנשא מעל אביו, הבן, אשר גדל והגיע להתבגרות, נכשל ומתרסק - כאשר בהקשר זה ניתן לראות במשבר הפסיכוטי מעין חלופה למוות (Searles, 1965). אלא שכאן התאפשר לנו לטפל בנער ולהגיע לידי תיקון מסוים - ותוך כדי כך, אני מקווה, ללמוד כמה דברים על הכישלון ביחסי אב ובן.

במהלך הטיפול הסתבר שאורון הוא חביבו ובן טיפוחו של הסב, אבי האב, דמות דומיננטית במשפחה. אורון, שתואר כילד חולני ורגיש בילדותו, גדל באווירה מפנקת, והיה לילד תובעני הנוטה להתפרצויות זעם ושאינו מקבל את מרות אביו. בגיל 8, עקב הקונפליקט עם האב, נשאר לגור שנה עם הסב שלקח על עצמו לדאוג לחינוכו. בגיל הנעורים המשיכו ההתפרצויות האלימות, והמצב הגיע לכדי כך שרק הסב מסוגל להשכין שלום במשפחה, והוא הפך למעין שופט בין השניים. המחיר כמובן היה ביטול סמכותו של האב. אורון הרגיש שהסב מעריך אותו, והוא ביטל את אביו וזלזל בו אך כיבד את סבו.

המשבר הפסיכוטי שהביא את אורון לאשפוזו היה מלווה באלימות פיזית כלפי הוריו. המחלקה האשפוזית הפנתה את אורון לטיפול ביחידתנו עם המלצה לעודדו ללימודים אקדמיים ועם הדגשה של מחוננותו, בדומה לדגש החזק שהושם על כך במשפחתו. אך לאחר היכרות עם אורון עולה בצוות היחידה למתבגרים ההתרשמות שהדגש על היכולות האקדמיות שלו הוא מופרז: אף שאורון אינטליגנטי מאוד, בשלותו הרגשית כשל ילד, וטיפוח היתר של נושא הלימודים מעורר אצלו עמדה יהירה ומתנשאת כלפי הסביבה. לפיכך נאמר לו שלימודיו בעתיד תלויים בהישגים אחרים, וכי לימודים בכלל אינם תחום בעל ערך רב יותר משיקום בתחומי תעסוקה שונים. בחירת עמדה זו מצד צוות היחידה מביאה לקונפרונטציה ראשונה מול פער נרציסיסטי חריף באישיותו של אורון: ההתנפחות היהירה וההתנשאות, תוך דגש על כישוריו המנטליים ומה שמצטייר כ'אני אידאלי' ילדותי, בלתי בשל ובלתי מציאותי, מול הערכה עצמית נמוכה, המלווה בחרדה להיחשף כחלש ופגיע – חרדה שמושלכת באופן מסיבי על אחרים תוך ביטולם וזלזול בהם.

בטיפול, אורון תובעני מאוד וציפיותיו מופלגות - הן לגבי דמות מטפלו והן לגבי מקומו כמטופל מיוחד. ביחסי ההעברה למטפלו הוא מפתח עד מהרה יחס תוקפני, מבטל ומזלזל, ודורש שיחות עם המנהל, איתי. ממני הוא תובע להחליף את מטפלו האישי בטענות מנומקות ומעמדה יהירה. אני מזהה בתוכי גם נטייה להיסחף עם העדפתו המחמיאה להיות מטופל שלי: הנה מטופל כה אינטליגנטי נותן לי משוב שאני כאן עדיין האב, החזק, הטוב מכולם. אולם ברור לי שהמושא הנכון ליחס האבהי שלי, באופן סימבולי כמובן, הוא המטפל – הוא ה'בן' שאני מגדל, ואם ארשה לעצמי להיסחף אחר הצורך ההעברתי של אורון באידאליזציה, אכשיל את המטפל, את אורון עצמו וכמובן גם את עצמי. בתגובה לתביעתו של אורון אני בוחר להציג עמדה נחרצת, לפיה את קשייו ורגשותיו הסוערים כלפי המטפל חייב אורון לברר איתו בטיפול. מובן שאמוני ביכולתו של המטפל מחזק אותי בעמדה זו. אורון מכבד אותי ומקבל את עמדתי, אף שמאוד מתקומם כנגדה. כך, מדי פעם מגיע המטפל להדרכה מותש ופגוע, עד כדי כך שהוא מעלה האפשרות שעליו לוותר על אורון ולהעבירו למטפל אחר. אני מצליח לעורר בו האמון בעצמו בהצביעי על הדפוס המשפחתי החוזר כאן כל-כך בברור: אורון יוצר Role enactment המשחזר את יחסי המשפחה – האב המבוטל והסב המכובד. גם כאן הוא מצפה לברית איתי כנגד מטפלו, מצפה ממני לחזור ולהדגיש כמה הוא מוכשר ומוצלח וחזק מאביו.

אביו של אורון בוחר לחבור לדרישות בנו, ומרבה להתקשר טלפונית ולבקש פגישות משפחתיות מתוך עמדה של דאגה כי בנו יקבל את הטיפול המיטבי. בפגישותינו המשותפות אני מקפיד תמיד להביע את אמוני במטפלו האישי. אט אט, עם התפתחות הטיפול, אורון מקבל יותר ויותר את מטפלו, תחילה בחוויה של כפייה ואחר כך בהערכה, אז הוא מסוגל לספר למטפלו כמה הופתע לגלות שהמטפל נפגע ומגיב בתגובות אנושיות שונות, וכמה פחד מפגיעתו במטפל ומן הכעס שעורר בו והיה בטוח שהרס הכול ושהמטפל ידאג לסילוקו, כפי שקרה בבית עם אביו.

בשנה השלישית, לקראת סיום הטיפול באורון, במקביל להשתלבותו החברתית הסבירה בהוסטל ולהצלחתו בלימודיו האקדמיים, מידרדרים יחסיו עם אביו למריבות וסכסוכים עד ניתוק מצדו. האב מעלה דאגות נשנות כלפי היכולת של אורון להסתדר בכוחות עצמו לאחר סיום הטיפול. להערכתנו, האב אינו יכול לקבל את תהליך גדילתו של הבן וזקוק למבנה המוכר של היחסים, לפיו בנו - המציג אותו כחלש, חסר ישע וכה תלוי באביו שלו (בסב) - הוא בעצם חולה. המסר שמקבל מאיתנו האב הוא שאין בסיס מציאותי מוצק לדאגתו הרבה. בכך אנו מנסים למנוע ממנו את האפשרות לשחזר את מערכת היחסים שלו עם אביו (הסב) ביחסיו עם אורון. אורון מסיים את הטיפול לאחר שביקש להאריך את שהייתו בהוסטל למספר חדשים. הוא מוצא לעצמו דירה בשכירות עם שותף, ועושה חיל בלימודיו. מספר שנים אחר כך הוא עוד גר עם אותם שותפים וכבר לומד לתואר שני, ומעורב במחקר ובכתיבת מאמרים - בתחום מקצועו של האב שהאב אינו עוסק בו.

אורון עבר בטיפול תהליך של חניכה: תוקפנותו זכתה להכלה על ידי המערכת, ובעיקר מצד המטפל כדמות אב מכילה (שזכתה בעצמה להכלה על ידי דמות אב תומכת). כך קיבלה התוקפנות ממדים מתונים יותר גם בעולמו שלו, וכך פחתו הגרנדיוזיות והיהירות שלו ואיתן הפוטנציאל למשבר פסיכוטי. במקביל גברה יכולתו להיפרד מן הבית, ואיתה היכולת להשקיע בצורה אסרטיבית בלימודיו ולגלות ידידותיות לחבריו לדירה. כאיקרוס, גם אורון, בהמראתו הממרה או בניסיונו לחלוף על פני אביו, מבטא מצב לא בוגר של האדרה עצמית בלתי מציאותית, מצב של הצפה אינפלציונית של האני, שהביא למשבר. תהליך החניכה שעבר בקהילה הטיפולית, שהטיפול הוא רק מרכיב אחד בתוכו, אִפשר רמה גבוהה יותר של פתרון, ואיתה יותר חופש ואוטונומיה. המעקב שערכנו הראה כי אורון המשיך לתפקד היטב, גם אם התקשה להגיע לפיוס עם אביו ונטה לחפש דמויות אב משופרות להיתלות בהן, כמטפלו, אליו המשיך להתקשר מיד כמה חדשים, וכמנחהו בעבודתו האקדמית. בהמשך אף פנה למטפלו בבקשה להמליץ לו על מטפל להמשך טיפול - פנייה של מצוקה מנוסחת ומוכלת ולא על רקע פסיכוזה.

 

סיכום

העדרן של האמהות, אצל איקרוס, גאורג ואורון, אינו חסר משמעות. בשלושת המקרים נראה שעל רקע "המרחק הלא נכון" של האב, חשיבותה והשפעתה של האם חזקה עד כדי איום. איקרוס חוזר להיבלע באופן סימבולי באמו, ומשמעות זו של צלילתו וטביעתו מקבלת חיזוק בסיפורו של פרדיקס, האחיין שנדחף על ידי דדלוס, המתואר כמי שחי עם אמו בגילוי עריות (זאת ועוד: כינויו הוא ככינויה, פרדיקס, והיא התאבדה בעקבות מותו, כאילו היו גוף אחד). אצל גאורג, האב מייחס את כל ההישגים של בנו ואת היחלשותו שלו למות האם ולחילול זכרה על ידי גאורג. אצל אורון, האם מבוטלת (כמו גם נשים בכלל) ולא זוכה כמעט להתייחסות מתוך חשש מפני הדמיון והקרבה שלו אליה.

על פי משמעותו הארכיטיפית, איקרוס מייצג את ה- Puer aeternus – הנער הנצחי. על פי יונג ופון-פרנץ, פרטים האחוזים בארכיטיפ זה קשורים לאמהותיהם, בלתי בשלים, ואינם מתייחסים למציאות החיצונית; הם נתונים לפנטזיות חסרות שימוש, לריחוף ולנפילות מוות (אם באופן סמלי ואם ממשי). אלה הם המבוגרים הנראים כמתבגרים תמידיים, בדרך כלל נשארים תלויים באמם, ולעתים נוטים לבעיות בזהותם המינית. לדברי יונג, ה- Puer aeternus הוא פרזיט של האם, יציר הדמיון שלה, המסוגל לחיות רק כאשר הוא מושרש בגופה. הוא קשור לארכיטיפ האם ומופיע כבנה-מאהבה.

איקרוס דווקא מנסה באופן סמלי להתקרב אל האב – השמש המאירה של המודעות וההיגיון, אך זוהי קרבה שאינו מסוגל לה, והוא צולל ונבלע במימי הים – בגוף האם ממנו לא הצליח להיפרד. דדלוס מייצג אם כן אב שנכשל ולא הצליח להרחיק את בנו (ואת בן חסותו פרדיקס) מן האם הבולענית, אב שלא מילא כיאות את תפקידו כחונך. למעשה, על פי התנהלותו העקבית בשירותה של האם הגדולה (בגילומה של פסיפאה, ועוד), הוא עצמו מעין נער-נצחי האחוז בדמות האם ומתקשה להזדהות עם דמות האב. באין חניכה הולמת, הבנים אינם הופכים לגברים; הם נותרים בשלב הבן-המאהב ונתונים תמיד לסכנת סירוס, נסיגה, חידלון ומוות.

תפקידו של האב הוא לשלוף את בנו מן המצב של ילד נצחי, לאפשר לו להתבגר ולהיות לאב בעצמו. בתהליך 'נכון', שניסיתי מעט לפענחו, של חניכה, של משחק ואימון ממושך - לאו דוקא רך, מבין ומתחשב - האב מאפשר לבנו לשלב באישיותו היבטים תוקפניים שלו עצמו ושל המציאות סביבו. על הנער לשלב באישיותו את ההכרה בעובדת קיומו של המוות – חלוף הזמן, סכנות המציאות והכיליון. על האב מוטל ללוותו בתהליך מורכב זה, למנוע ממנו להיכנע למשאלות הרגרסיביות של חזרה לטמיעה ואחדות עם האם או של כמיהה להיות פסיבי לצדו. על האב להביא את בנו לידי הכרה במוגבלויותיו שלו ובמציאות בה חי, כך שיוכל להתמודד איתן כמיטב יכולתו, מבלי להיסוג למצב של תרדמה או ניתוק ומבלי להמריא למצב של גרנדיוזיות אומניפוטנטית מופלגת - מצבים שבשניהם סכנת קריסה, על הרצף מכישלון, דרך דיכאון ופסיכוזה ועד מוות. המשך לתפקידו של האב הוא תפקידם הקולקטיבי של אבות השבט, או מנהיגי החברה, האחראים להתווייתו של מסלול החניכה החברתי, אשר ישלים את מעברו ההתפתחותי של הנער אל התחום הפטריארכלי, להיות לגבר בחברה.

מקומה של האם בעולמו של הבן נשמר ומווסת גם הוא על-ידי חוויית האבהות: האב הטוב דיו מאפשר לבנו לשמור על "המרחק הנכון" מן האם – לא קִרבה של רגרסיביות וחוסר נפרדות ולא ריחוק של ניכור, ביטול וזלזול. אם נשמרים התנאים לריחוף בנתיבו של האב, מתאפשרת גם חוויית התעופה, שהיא שילוב של ריחוף תוך רחמי וגם פִסגת ההשתחררות והאוטונומיה, עדות לקיומו של אגו חזק וגמיש המאפשר מעברים הכרחיים בין חוויות של התמסרות להוויה לבין פעילות מעשית נחושה, בין תינוי אהבים לעשיית מלחמה, בין מעורבות ושותפות לנפרדות וייחודיות.

 

 

מקורות

ג'ויס ג' (1985-1992 [1922]). יוליסס, תרגום: יעל רנן, זמורה ביתן, תל אביב.

ויניקוט, ד' (1995). משחק ומציאות. תרגום: יוסי מילוא. עם עובד.

קפקא פ' (1975 [1913]). גזר הדין, בתוך: סיפורים ופרקי התבוננות, תרגום: ישורון קשת ודן מירון, ‬שוקן, תל אביב.

קפקא פ' (1975 [1919]). מכתב אל אבא. תרגום: עדנה קורנפלד, הוצאת שוקן, תל אביב.

Blos, P. (1985). Son and Father. The free press, London.

Bulfinch, T. (1979). Myths of Greece and Rome. Penguin Books, London.

Campbell, J. (1964). The Masks of God. Souvenir Press, London.

Henderson, J.L. (1967). The Thresholds of Initiation. Connecticut: Wesleyan University Press.

Freud, S. (1910). Leonardo da Vinci and a memory of his childhood. S.E 11.

Graves, R. (1955). The Greek Myths. Penguin Books, London.

Guggenbühl-Craig, A. (1995), From the Wrong Side, Ch. 2-5. Spring Publications. Woodstock, Connecticut.

Hillman, J. (1996), The Soul's Code, Ch. 3. Random House Inc. New York.

Klein, M. (1950). The Psychoanalysis of Children, Ch. 12, The Hogarth Press, London.

Lacan, J. (1968). Speech and Language in Psychoanalysis. The John Hopkins Univ. Press, Baltimore.

Loewald. H. W. (1951). Ego and reality. International Journal of Psychoanalysis 32, pp. 10-18.

Mahler, M. (1955). On Symbiotic Child Psychosis. The Psychoanalytic Study of the Child, 10.

Neumann, E. (1970 [1949]). The Origins and History of Consciousness. New York: Princeton/Bollingen.

Ovid (1940). The Love Books of Ovid, translation: May, J. L. Willey Books, New york .

Rose, H. J. (1959). A Handbook of Greek Mythology. E.P. Dutton, New York.

Ross, J. M., (1986). Beyond the Phallic Illusion, in: G. I. Fogel, F. M. Lane, and R. S. Liebert, The Psychology of Men, Psychoanalytic Perspectives. Yale Univ. Press & Basic Books Inc.

Samuels, A. (1985). The Father. N.Y University Press.

Samuels, A. (1993). The Political Psyche. Routledge.

Searles, H.F. (1965). The effort to drive the other person crazy, in: Collected Papers on Schizophrenia. International Univ. Presss, New York.

Tatham, P. (1992). The Making of Maleness. Karnac Books, London.

von-Frantz, M.L. (1970). The Problem of the Puer Aeternus. Spring, New York.

Weisstub, E. B. (1997). Self as the Feminine Principle. Journal of Analytical Psychology, 42, pp. 425-452.

Winnicott, D. W. (1965). The Maturational Process and the Facilitating Enviroment, ch. 22. London: The Hogarth Press and the Institute of Psychoanalysis.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

ברנשטיין, ש. (2011). לחשל את איקרוס. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2579

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

איילת הלראיילת הלר30/4/2011

כתיבה יוצאת מן הכלל. החיבור לספרות מרתק.. תפקידו של האב הוא אם כן 'להעיר' את בנו, לא לאפשר לו לשקוע בתרדמה עצלנית, רגרסיבית במהותה – בכמיהה להתמזגות עם האם. עליו לעשות זאת בדרך של אהבה והזדהות - אך גם באמצעות שבטו - בתוקפנות גלויה, בקונפרונטציה מתמדת עם ההכרח שבדריכות לקראת סכנה, בשיקול דעת מציאותי.

דניאל עוזרדניאל עוזר14/4/2011

תודה רבה וכל הכבוד. לימדת אותי המון גם על עצמי
מאמר רציני מעניין והמון תוכן כמובן

רחל בר-יוסף-דדוןרחל בר-יוסף-דדון8/4/2011

ועוד אמא שמנסה לכתוב על תוקפנות. וגם אני נזכרתי ברשימה שכתבתי לפני כשנתיים בבלוג המקצועי שלי, שעוסקת בשאלה - איך לכעוס על מתבגרים, ונותנת דוגמא של אמא, שכועסת וגם מתחברת לבנה - בעת ובעונה אחת:

http://cafe.themar...83155/

אפרת אבן צוראפרת אבן צור5/4/2011

בהמשך לתגובה של רחל. אפרופו תוקפנות של אמהות, נזכרתי בזה:
http://www.hebpsy....d=156

רחל בר-יוסף-דדוןרחל בר-יוסף-דדון5/4/2011

מאמר נפלא. תודה על מאמר נפלא ומלמד. רלוונטי עבורי לפחות עבור שני מקרים טיפוליים שעולים כרגע בראשי.
המאמר יכול להעלות עוד שאלה: מה בדבר תוקפנות שניתן להכילה ביחסי אם-בן מתבגר? האם אמא תמיד חייבת לסמל את הבליעה ואת חוסר-הגבולות? לעיתים קרובות גם לאמהות היום יש צורך ויכולת להתמודד עם הבן המתבגר התמודדות דומה לזו שתיארת ביחסי אב-בן: התמודדות תוקפנית אך מכילה, כועסת וגם מובילה להישגים, וכו'. לעיתים קרובות גם חשוב ללמד אותן לעשות את זה - גם מפני שהן חוששות מתוקפנותן, וגם כי לעיתים הגבר אינו זמין מספיק כדי לעשות את ההתמודדות הזו. מה דעתכם?