פסיכולוגיה עברית

×Sergey Kovalevsky
Sergey Kovalevsky ©
זכור אותי

מאמרים

פרויד – הדרמה של הילד המחונן

במאמר אתייחס לקווים הנרקיסיסטיים באישיותו של פרויד ועל הסיבות להיווצרותם מנקודת מבט הבוחנת את הקשר בינו לבין אמו, בשנות חייו המוקדמות.

מתוך המעט הידוע לנו על הקשר בן פרויד ואמו , נראה שהיסטוריית חייו של פרויד מלמדת שהוא חווה נטישה אימהית טראומטית בשלב הפרה-אדיפלי של חייו. נראה לי שחוויה קשה זו, בצירוף שיקוף הייחודיות והגרנדיוזיות שלו על ידי סביבתו הקרובה, ובעיקר על ידי אמו, אפשרו ועודדו כנראה, את התפתחותם של קווים נרקיסיסטיים בולטים באישיותו.

מתפרסם מ 23/7/2010 | 25,427 צפיות

תגיות: | | | |

פרויד – הדרמה של הילד המחונן

אורנה אפק

הקדמה:

במאמר אתייחס לקווים הנרקיסיסטיים באישיותו של פרויד ועל הסיבות להיווצרותם מנקודת מבט הבוחנת את הקשר בינו לבין אמו, בשנות חייו המוקדמות. מתוך המעט הידוע לנו על הקשר בן פרויד ואמו , נראה שהיסטוריית חייו של פרויד מלמדת שהוא חווה נטישה אימהית טראומטית בשלב הפרה-אדיפלי של חייו. נראה לי שחוויה קשה זו, בצירוף שיקוף הייחודיות והגרנדיוזיות שלו על ידי סביבתו הקרובה, ובעיקר על ידי אמו, אפשרו ועודדו כנראה, את התפתחותם של קווים נרקיסיסטיים בולטים באישיותו.

 

הקווים הנרקיסיסטיים באישיותו של פרויד 

הגוון האישיותי-נרקיסיסטי, יכול לבוא לידי ביטוי הן אצל אנשים הסובלים מהפרעת אישיות , כמו גם אצל אנשים בעלי אישיות תקינה . קוים נרקיסיסטיים אינם בהכרח מצביעים על פתולוגיה כוללת באישיות וכבר נכתב על הנרקיסיזם כבא ברצף, כמו גם על הפן הבריא של הנרקיסיזם (1, 2 ).

האפיונים המרכזיים, שעל פיהן ניתן לאבחן אדם, כבעל קוים אישיותיים נרקיסיסטיים הם: תחושות מיוחדות וגרנדיוזיות, צורך בהערצה כמו גם עיסוק יתר בפנטסיות על הצלחה, הגזמה בחשיבות העצמית  עם נפילות בתחושת הערך כאשר מסתיימות "מחיאות הכפיים" מהסביבה, ובעקבות זאת תחושות של ריקנות ואף דיכאון . כמובן, שככל שהאישיות יותר פתולוגית, כך מדובר באפיונים בולטים וקיצוניים יותר של התמונה הנרקיסיסטית בליווי נצלנות וחוסר באמפתיה כלפי הזולת. 

אין ספק, שבלטו קוים נרקיסיסטיים באישיותו של פרויד. פרויד הזדהה עם אנשים דגולים ודמויות כמו אדיפוס המלך. על פי הביוגרפיה המצוינת של פיטר גיי  על חייו (3), מסופר כי בעת לימודיו באוניברסיטה, "שוטט בחצר המוצלת המעוטרת בפסלי המורים הדגולים שהלכו לעולמם וחלם כי יום אחד יוצב שם גם פסלו".  כמו כן,  פרויד כתב לפליס חברו המיוחד כי "יום אחד, תוצב בבית זה טבלת שיש שעליה ייכתב: כאן ב- 24 ביולי 1895, התגלה לד"ר זיגמונד פרויד, סודו של החלום".

חלומות הם הרנטגן של הנפש. פרויד חלם חלום שחזר שוב ושוב, שהראה עד כמה הוא עסוק באופן אובססיבי בשאלת ערכו העצמי. בחלומו הוא מונה פעם אחר פעם את רשימת הצלחותיו. חלום זה, נחלם (לאורך שנים ארוכות מחייו), על רקע סיטואציה מילדותו, בה השתין בחדר הוריו ואביו הטיח בו שלא יצא ממנו שום דבר. פרויד טען , שהחלום נחלם בכדי להוכיח לאביו, שלמרות הכל הוא הצליח. הוא קישר חלום זה וחלום נוסף ל"תאוות הגדלות" שיש בו  (4).

אליס מילר (5) בספרה "הדרמה של הילד המחונן" מצביעה על הדיכאון, כחלק בלתי נפרד מהנרקיסיזם. היא אומרת שכאשר "פג סם הגרנדיוזיות עולה הדיכאון". על פי סיפרו של גיי, נראה שפרויד סבל מדיכאונות. הוא צוטט בספר זה כאומר על עצמו שהוא  " גאה ורווי אושר או נבוך ואומלל לסירוגין". כמו גם נעזר בקוקאין כסם ממריץ כנגד הלכי רוח דיכאוניים.

הצורך של פרויד בקהל (מכתביו לפליס הן אחת הדרכים ליצירת קהל שכזה) , בהערצה ולחילופין בהפחתת ערך של האחר ונתק עם מי שלא חשב כמותו (יונג למשל), הן דוגמאות נוספות לקווים הנרקיסיסטיים באישיותו.

 

 

הדרמה ביחסי הורה-ילד : התפתחות הנרקיסיזם  

אנשים רבים, שהגיעו להישגים מרשימים הם בעלי קווי אישיות נרקיסיסטיים. אין ספק, שמעבר לכישרון וליכולת הנדירה, יש צורך באמונה של הנרקיסיסט בכוחותיו המיוחדים ובדחף חזק להצלחה ולהכרה חברתית. כיצד מתפתח הדחף החזק כל כך להכרה ולהצלחה וכיצד בעצם נוצרת התחושה המגלומנית של יכולת כמעט בלתי מוגבלת?

נראה שקיימת הסכמה די רחבה, שמקור הנרקיסיזם הוא בחוויה האומניפוטנטית שחש התינוק. פרויד למשל, חשב שהחוויה היא תוצאה של הליבידו המופנה כלפי העצמי, ואילו וויניקוט  הדגיש את האשליה שנוצרת אצל התינוק שהוא בורא ויוצר את העולם, כאשר האם בתזמון נכון מספקת את צרכיו. התפיסה היא, שהתפתחות תקינה, אמורה להביא בחובה דעיכה הדרגתית של החוויה הנרקיסיסטית הראשונית המגלומנית, ולו רק בגלל המפגש עם מגבלות המציאות (או לחילופין נרקיסיזם יותר "מפותח" על פי קוהוט, לאחר סיפוק של צרכים נרקיסיסטיים- ילדים).

מדוע הנרקיסיזם הראשוני לא "נרגע"? לא עובר טרנספורמציה? מדוע יש אנשים שהקווים הנרקיסיסטיים בולטים ומאפיינים מאוד את אישיותם?

לא נראה לי שהיקבעות קווים נרקיסיסטיים בולטים באישיות יכולה להתרחש ללא טראומה בילדות המוקדמת הקשורה בנטישה הורית. נטישה הורית עשויה להתבטא בהיעדרות ואי זמינות רגשית לילד, במצב כזה הילד נזקק למנגנונים נרקיסיסטיים אשר יאפשרו לו להכחיש את הנטישה ואת היותו לבד וחסר אונים בעולם.

רוטשטיין (6) בהתבססו על מהלר, כתב על חרדת פרידה המובילה להפעלת מנגנוני הגנה נרקיסיסטיים. לדבריו, התינוק חש בסימביוזה עם אמו, לפני תהליך הנפרדות, כאשר החוויה היא שהוא מושלם, היות והוא מחובר לאובייקט מושלם. האובדן של הסימביוזה, הוא מכה קשה לתחושת המושלמות והכל-יכולות, מכה המעוררת חרדת פרידה. כאשר האם לא מספקת את צרכיו הרגשיים של התינוק, החרדה מהפרידה גדולה מידי, דבר הגורם לתינוק לייצר פנטסיות של מושלמות וכל יכולות, בשל חוסר יכולתו להתמודד עם המציאות המאיימת.

סוזן באנט (7) מצטטת מחקרים עדכניים, בתחום תיאורית ההתקשרות, שמצאו שהפרעות נרקיסיסטיות קשורות לדפוס נמנע של התקשרות (כמו גם הפרעות פרנואידיות ופסיכופתיות). דפוס נמנע נוצר, כאשר ההורה מזניח ולא נענה לצרכיו הרגשיים של ילדו . כלומר, נראה שבמצבים אלה, ילדים נוטים להדחיק את צרכיהם התלותיים, כאשר הם חשים ללא מענה וכפי הנראה נשענים על פנטסיה של  כל-יכולות, המספקת תחושת רגיעה ובטחון.

מעבר להשענות של הילד על כוחותיו (המאגיים), נראה שמרכיב נוסף המעודד התפתחותם של קוים נרקיסיסטיים הוא הנרקיסיזם ההורי .

מיטשל במאמרו "הכנפיים של איקרוס"  (2) סוקר את התיאוריות העיקריות השונות אודות הנרקיסיזם , מנסה להפריד בן נרקיסיזם בריא לפתולוגי ובעיקר מדגיש את תפקיד ההורה ביצירת ההזיות המגלומניות/נרקיסיסטיות אצל ילדו. כמו דדלוס, שבנה עבורו ועבור בנו איקרוס כנפיים מנוצות ושעווה, כך הורה אמור לבנות עבור ילדו את היכולת לדמות שהוא כל יכול, אך בעת ובעונה אחת, את היכולת לנחות על הקרקע ולהכיר במגבלות המציאות. מיטשל מדגיש את חשיבות המתח בן שני המצבים המאפשרים  יכולת יצירה, דמיון וחיים קונסטרוקטיביים בעלי משמעות. כאשר רפרטואר הקשר בן ההורה לילדו מצומצם, והוא מורכב אך ורק מהאדרה ומציפיות להישגים גרנדיוזיים, האדם הבוגר הופך להיות בעל קוים נרקיסיסטיים בולטים היות וזו הדרך היחידה שהוא מכיר ליצירת חיבור וקירבה עם האנשים החשובים לו. 

אליס מילר  (5) המתייחסת יותר לפן הפתולוגי של הנרקיסיזם ההורי בהשוואה למיטשל, מתארת בספרה אם נרקיסיסטית המרוכזת בעצמה ובצרכיה, המעצימה פן ספציפי באישיותו של הילד. הילד חש שהוא מאוד מיוחד ומשמעותי עבור אמו, כאשר הוא עונה לציפיותיה. כאשר הוא לא עונה לציפיותיה, אין לו קיום מבחינתה. כלומר, רגשות שונים וחלקים רבים באישיותו מוזנחים ולא זוכים להיענות מתאימה. הילד, שהופך להיות מבוגר, לומד לחפש "מחיאות כפיים" מהסביבה וכך לחוש שהוא מיוחד ונאהב. עם זאת, כאשר הוא לא זוכה להערצה ולתשואות מהסביבה, הוא נותר בודד, עצוב וריק, כפי שחש בילדותו.

דמותה של אמו של פרויד מעט מעורפלת ויש יחסית מעט אינפורמציה אודות היחסים בינה לבין פרויד בהיותו ילד. אחת הסיבות המרכזיות לכך כנראה היא האידיאליזציה שפרויד נטה לעשות ביחס אליה. אידיאליזציה, באופן טבעי, מעוורת את עיני המתבונן ולא מאפשרת לראות תמונה מורכבת ומציאותית יותר.

גם בתיאוריה הפסיכואנליטית שהגה, כמו גם בסיפוריו אודות אמו, ניתן לראות כיצד דמות האם משתקפת בעיני בנה כדמות מושלמת, דמות שהיא אובייקט לתשוקה ואין כמעט רגשות אמביוולנטיים כלפיה. מפתיע לגלות את רמת העיוורון שלו, בכל הקשור לקשר אם-בן. פרויד תאר את מערכת היחסים בן ילד לאמו כ "מערכת היחסים האנושית המושלמת ביותר הנקייה ביותר מדו ערכיות"(3) , לעומת זאת הצליח לתאר ולהמחיש, כיצד לתינוקת  (ולא לתינוק) יש רגשות אמביוולנטיים כלפי אמה, לאחר שנולד לה מתחרה – אח קטן .

לפרויד היו סיבות טובות לחוש כעס רב על אמו. שנותיו הראשונות לוו בנטישה טראומטית שלה ושל האומנת, שהייתה משמעותית מאוד בחייו: במקורות שונים (3, 8, 9) ,  ניתן למצוא ניתוח על שנות חייו הראשונות והקשר שלו עם אמו. מתוך מקורות אלה, ניתן ללמוד, שכנראה הוא זכה לאהבה ותשומת לב רבה כשנולד, בהיותו בנה הבכור של אם צעירה, כנראה עם מאפיינים נרקיסיסטיים בעצמה. בהיותו בן 11 חודש, נולד לו מתחרה: אחיו ג'וליוס. תוך מספר חודשים נפטר האח והאם הפכה להיות גם אם שכולה ובאותו זמן גם אחות שכולה (אחיה נפטר בתקופה זו). ניתן להעריך שלא הייתה יכולה להיות זמינה רגשית כאשר התמודדה עם אבדנים כה קשים. בנוסף לכך, בגיל שנתיים וחצי, נעלמה יום אחד האומנת, שהייתה דמות אם משמעותית מאוד בחייו (היא הואשמה בגניבה והוכנסה לבית הסוהר). באותה תקופה בדיוק, נולדה אחותו אנה – מתחרה נוספת על תשומת ליבה של אמו.

ניתן להעריך שפרויד הילד, נאלץ לפנות למנגנוני הגנה נרקיסיסטיים ובכך להתמודד עם הנטישות הטראומטיות שחווה.

סטולורו ואטווד בספרם "פרצופים בענן" ( 8 ) מתארים חלום שחלם פרויד על אמו, חלום שללא ספק ניתן להסיק ממנו על כעסיו כלפיה (על פי התיאוריה שלו עצמו ועל פי חלומות דומים שניתח): פרויד חלם (בהיותו בן 8), שהוא רואה את אמו עם הבעה שלווה וישנה בפניה, נישאת עי' שניים שלושה אנשים בעלי מקור של ציפורים המשכיבים אותה במיטה. האסוציאציות שלו היו של מוות. פרויד התעורר בבכי ובצעקות. החלום מזמין ניתוח של משאלות מוות כלפי דמות אהובה ועם זאת, פרויד ניתח את החלום בהקשר למשאלות מיניות.

פרויד אכן לא יכול לחוש כעסים כלפי אמו והדבר עורר בו חרדה רבה. הניסיון שלו הראה, כמו שכותבים סטולורו ואטווד, שכעסיו הרסניים ועלולים לגרום להעלמות האובייקט האהוב (כמו היעלמותה של האומנת). בנוסף לכך, פרויד חש בצורך הנרקיסיסטי של אמו בקשר מושלם עם בנה, קשר שהיה חיוני לקיומה הרגשי .

ספרנגזר, המנתחת את חייו הפרה-אדיפליים של פרויד, דרך הפריזמה של החלום של פרויד על אירמה (9), מצביעה על חוסר יכולתו לראות בעצמו צדדים אורליים-תלותיים, צדדים שלא זכו למענה על ידי אמו, הקשורים לקשר דיאדי אם-ילד בשנתיים הראשונות של החיים. לדבריה, פרויד אהב לייחס לעצמו היבטים אדיפלים, גבריים, תחרותיים ומיניים ולא היה מסוגל לראות את החלקים הנשיים שבו (הזדהות לא מודעת עם אירמה), הנזקקים, והתלותיים. אפילו את עישון הסיגרים שלו, שהיה כה חשוב לו, הוא ראה בהקשר לאוננות ולא לצורך אורלי – ראשוני – דבר שכה התבקש מהתיאוריה שלו עצמו. יש להזכיר שהתיאוריה הפסיכואנליטית שפיתח, הדגישה  את השלב האדיפלי, כאשר השלבים המוקדמים יותר, זכו לפיתוח תיאורטי והתייחסות מעמיקה, אצל תיאורטיקנים מאוחרים יותר (קליין, ווינקוט, מאהלר ואחרים). כמו כן, בתיאורי המקרים שלו, לעיתים קרובות דמות האם, נשארה בשוליים, כאשר הוא ייחס לה פחות משמעות בהתפתחות הנוירוזה של מטופליו (דורה, איש העכברושים, שרבר) .

פרויד זכה לשיקוף הגרנדיוזיות שלו באופן אינטנסיבי על ידי אמו וסביבתו הקרובה, שחזרו וסיפרו שוב שוב, שמגדת עתידות ניבאה שיהיה "אדם דגול" בהתבגרותו. הוא עצמו חשב שהאווירה בבית, בה מסופרים סיפורים כגון אלה שוב ושוב, הזינה את תאוותו לגדולה (3). אחד הסיפורים הנוספים, המשקפים את ההתייחסות המיוחדת אליו הוא סיפור הפסנתר: ברוב הבתים של בני המעמד הבינוני בתקופה זו בווינה, היה פסנתר. גם בבית משפחתו היה פסנתר, שנרכש עבור אחותו אנה. כאשר שיעורי הפסנתר שלה הפריעו ללימודיו, הפסנתר הוצא מהבית אחר כבוד, כנראה ללא רגשות טינה ועם השלמה של האחות. כמו כן הוא היה היחיד שזכה לחדר משלו, בבית הקטן שבו התגוררה המשפחה.

ניתן לסכם ולאומר, שאישיותו של פרויד התעצבה בצל חוויה טראומטית של נטישה אימהית, אשר הפעילה אצלו מנגנונים נרקיסיסטיים . בנוסף לכך, נראה שצרכיה הנרקיסיסטיים של אמו וציפיותיה ממנו, כמו גם יכולותיו המדהימות באמת (המגייסות תגובות מתפעלות מהסביבה), הם גורמים נוספים שהשפיעו וחיזקו את הקווים הנרקיסיסטיים באישיותו. כאמור, קיים פן בריא בנרקיסיזם ועל כן פרויד זכה בחיים יצירתיים ומלאי משמעות ואנו זכינו בתרומתו הגדולה, בהתפתחות החשיבה (שלו ואחר כך של אחרים, ממשיכיו ומתנגדיו) בתחום הפסיכולוגיה של האדם.

אמו של פרויד נפטרה בגיל 93. פרויד החליט שלא ללכת להלוויה. הוא תרץ זאת בבעיות בריאות ובכך שאינו אוהב טכסים. הוא טען שמותה שיחרר אותו, כי כל חייו חשש מהאפשרות שימות לפניה והיא תצטרך להתמודד עם מותו. ניתן להסביר את היעדרותו מההלוויה כקשורה בכעסיו הסמויים כלפיה, אך נראה לי לא פחות, שהיעדרותו העידה על חוסר יכולתו להתמודד עם הפרידה ממנה – לא של איש מבוגר כפי שהוא היה בשלב הזה של חייו, אלא של ילד בן שנה, שננטש לפתע על ידי אמו האהובה ונשאר עם ריקנות כואבת בלתי מוסברת ובלתי ניתנת להכלה .

 

מקורות:

 1.      קוהוט, היינץ ( 1966  ) צורות והתמרות של נרקיסיזים בתוך:  קוהוט, היינץ ( 1985 )  פסיכולוגיית העצמי וחקר רוח האדם. תולעת ספרים 2007

2.      2. MITCHELL, S. (1986) . The Wings of Icaarus: Illusion and the Problem of Narcissism  In : MITCHELL  S. & ARON  L.  ( 1999) Relational Psychoanalysis the emergence of

Tradition .  the analytic press.

 

3.      גיי, פיטר. ( 1988  ) פרויד – פרשת חיים לזמננו. דביר  1993

4.      פרויד, זיגמונד. (  1900 ) פירוש החלום . עם עובד 2007

5.      מילר, אליס. (1979) הדרמה של הילד המחונן . דביר הוצאה לאור 2000

 

 6. ROTHSTEIN, A. (1984) The Narcissistic Pursuit of Perfection. New York:

 International Universities Press.

 

 

7. BENNETT, S.  Attachment theory and research applied to the conceptualization and treatment of pathological narcissism. Clinical Social Work Journal, Vol. 34, no.1, Spring 2006                                     

 

 

8 . ATWOOD, G. @ STOLOROW , R. (1979) Faces in a Cloud:  intersubjectivity in  Personality theory.  Jason Aronson book

 

9. SPRENGNETHER, M. Mouth to Mouth: Freud , Irma, and the Dream of Psychoanalysis. American Imago, Baltimor: Fall 2003. Vol 60 Iss 3  

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

אפק, א. (2010). פרויד – הדרמה של הילד המחונן. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 27/6/2019, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2485

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

חלמיש לימורחלמיש לימור7/6/2012

בעד הזכות "לשחק". אורנה, הניתוח מעניין ומעורר חשיבה. נראה לי מסקרן וגם לא פחות חשוב להבין מה הניע את התיאורטיקנים שפיתחו תאוריות שמהן אנחנו מושפעים, כמו שנאמר כאן ע"י חד המגיבים. אני חושבת שכדאי שתהיה לנו האפשרות להתבונן באופן סובייקטיבי, לחשוב מחדש על המונחים, וניסיון להבין את התפתחותו של פרויד נראית לי חלק מאותה התבוננות. אני רואה בחשיבה שלך ביטוי ליצירתיות, לזכות שלנו ואולי בעצם לחובה "לשחק" עם הדברים, להשיב להם חיוניות. בהחלט נהניתי לחשוב שוב על המושגים בופן שבו בחרת להציג אותם.

מירי אלונימירי אלוני2/8/2010

נהניתי. קטונתי, אמנם, אך נהניתי מהמאמר ומהכתיבה. אני חשה שהמאמר נוגע בקו מסויים באישיות של פרויד, באופן מעניין. הן לא ניתן במאמר קצר לנתח את כל הביוגרפיה וקווי האישיות של פרויד. הזוית שהובאה, היתה לדעתי מעניינת, ממוקדת, ומובנת לקריאה. איני חשה שפרויד מוצג באור חד גוני, או כי נטען כי היתה לו הפרעת אישיות נרקסיסטית ובכך מסתכמת אישיותו. כלל לא. בי, עורר המאמר אמפתיה, סקרנות ועניין לחקור עוד. אני מסכימה עם כך שהביוגרפיה היא חלק בלתי נפרד (כמעט?) מהתיאוריה ומהבנת התיאוריה של תיאורטיקן זה או אחר. יחד עם זאת, אני חושבת ומקוה, שאנו לומדים להפריד בין התיאוריה, לאדם. גם אדם עם אישיות "בעייתית" יכול להגות תיאוריה מבריקה. ולאו דווקא בתחום הטיפול, כמובן. כולנו יודעים כי גם התאורטיקנים הדגולים ביותר הם קודם כל בני אדם. ואולי, אלה העושים מהפכות, מתאפיינים גם בתכונות אישיות קצת יותר קיצוניות, וזה חלק, ממה שהופך אותם לפורצי דרך.
לעניות דעתי, התבוננות באישיות ובמהלך חייו של תאורטיקן זה או אחר, במקרה זה פרויד, אבי הפסיכואנליזה, נותנת נפח והעמקה להבנה התיאורטית והטיפולית.
תודה על המאמר. נהניתי.

שחר בלבןשחר בלבן29/7/2010

אהבתי. ובניגוד למה שהועלה כאן, לא הייתי מכנה את המאמר בשם 'אבחון'. אני מסכים עם הרעיון שהתוודעות לחלקים האנושיים של ההוגה משפיעה על ההאזנה לרעיונותיו. אך לא כל ההשפעות הן בבחינת הפרעה ליכולת שלנו להתייחס בצורה אובייקטיבית (אם יש כזה דבר), ואם כבר החלטנו לוותר על הפנטזיה על האובייקטיביות, אני לא מסכים עם הטענה המובלעת בדברים של ירון, שיש בכך משום הפרעה או קלקול.
לדעתי חשוב לשמור על המרחב לחשוב על התיאוריות של פרויד (או של כל הוגה אחר לצורך העניין) כבלתי נפרדות מהביוגרפיה הפרטית שלו, לא רק כדי להישמר מפני דוגמטיות רעיונית, אלא גם כדי שנוכל להאזין לצלילים שהוא לא ידע שהוא משמיע.

יאיר גוטליביאיר גוטליב26/7/2010

התבוננות חשובה. אני רואה במאמר הזה התבוננות חשובה בחייו של מי שאנחנו כאנשים מקצוע הולכים אחריו. בניגוד לירון אבני, אני לא מאמין שהמאמר מציג את פרויד כאישיות פתולוגית. ראשית, חשוב לזכור כי המאמר נכתב בפורום של אנשי מקצוע ולא בעיתון יומי. שנית, המאמר מתייחס לנקודות באישיותו ולאירועים בחייו של פרויד במחזקים את טענת הכותבת. אני הייתי ממשיך ושואל מדוע בחר לעסוק בטיפול נפשי בהקשר הנרקסיסטי ומה ניתן ללמוד מהנרקסיזם של האב הרוחני על הנרקסיזם של ילדיו?....

ירון אבניירון אבני25/7/2010

התרשמות סובייקטיבית. אורנה - לא נותר לנו אלא לקוות לתגובות נוספות כדי לראות אם התרשמותי הסובייקטיבית מהמאמר הייתה מוטה מידי :).

שאלה מעניינת (אותי לפחות) היא עד כמה איבחון פסיכולוגי מקצועי של אישיות ידועה אמור להשפיע על היכולת שלנו להתייחס לתיאוריה שלו בצורה אובייקטיבית ונטולת פניות (משימה כמעט בלתי אפשרית בכל מקרה)

אני חושב שכן ניתן להתווכח על השאלה האם לפרויד היו קווים נרקסיסטיים בולטים באישיותו. (בהנחה שקביעה כזאת באה ללמד על אישיות בעייתית - אחרת זה לא מעניין :))
אני למשל חושב שלא - למשל, לדעתי הנרקיסיזם שלו היה בריא ביותר וכך התאפשר לו לעבוד בצוותא עם קולגות רבים מאד, (אין ספק שההתייחסות אליו הייתה חיובית הרבה יותר מאשר שלילית בקרב עמיתיו - אחרת הפסיכואנליזה לא הייתה מגיע לאן שהגיע). הנרקיסיזם הבריא שלו אפשר לו להיות מסוגל לעמוד על עקרונותיו מצד אחד ולשנות את התיאוריה שלו, כאשר חשב שטעה, מצד שני.

אורנה אפקאורנה אפק24/7/2010

תגובה לירון. ירון שלום, נראה לי שלא קראת את המאמר היטב אם זוהי תגובתך. אני מאמינה שנרקסיזים מופיע ברצף , אני מדגישה ברצף וכל הזמן כתבתי על קווים נרקיסיסטיים ולא על הפרעת אישיות נרקיסיסטית. נראה לי שלא ניתן להתווכח שלפרויד היו קוים נרקיסיסטיים בולטים באישיותו. כמו כן, הדגשתי את המקום הבריא של הנרקיסיזים, כפי שמיטשל מאוד הדגיש ב"כנפיים של איקרוס". המאמר נכתב ממקום מאוד אמפטי ומכבד וצר לי שלא קלטת אותו ככזה.

ירון אבניירון אבני24/7/2010

פרויד - האם יושרה ונרקסיזם הולכים ביחד?. אני תוהה על המניעים המודעים ואלו שאינם מודעים בנסיונך להדגיש קווים אישיותיים נרקסיסטיים אצל פרויד.
אני תוהה, משום שאת בוחרת למשל בציטוט חלקי ממכתבו לפליס לגבי לוח השיש שיקבע יום אחד על קיר ביתו - אינך מוסיפה לצטט את המשפט הבא " לפי שעה הסיכויים לכך קלושים ", מה שמלמד על אחיזה בעקרון המציאות יותר מאשר בפנטזיה (וגם על הגנה על האגו).
בנוסף את בוחרת להתעלם מכך שהספר שכתב פרויד ( והיחיד מכתביו האישיים שבחרת לצטט) פירוש החלום הוא חיבור אוטוביוגראפי, שבו חושף פרויד באומץ ובכנות מפתיעים רגשות וקונפליקטים מרכזיים בחייו הפרטיים והמקצועיים - כנות ויכולת להודות בחולשות אינם תכונות של נרקסיזם.
כמו כן את מדגישה את יחסיו עם אימו ובוחרת להתעלם לחלוטין מיחסיו עם אביו ומהעובדה שמותו של אביו היה עבורו מהלומה קשה ומזעזעת, כפי שהוא כותב לפליס "פגע בי מותו של הזקן מאד.." שוב אפשר לראות כאן יחס אמפתי ויכולת להיפגע מאוביקט חיצוני - תכונה שאינה מאפיינת נרקסיזם.
כתיבתו לאורך כל הדרך מלאת ספקות ותהיות, אין הוא מהסס לתת כבוד לאנשים אחרים (ואף לפחות בספריו הראשונים מציין את ברויר כמי שפיתח יחד איתו את הפסיכואנליזה), מציין את מי שלמד מהם ואף מודה בכך שאימץ באופן לא מודע רעיונות מהפילוסופים היוונים (פרויד מתוודה כי מאפדוקלס לקח את הרעיון על יצר החיים ויצר המוות).
אני מצטט את דעתו האישית של אנדרה גרין אשר כותב בספרו "תסביך הסירוס" כי לצורך כתיבת הספר היה עליו לקרוא שוב בכתבי הוגים שונים, לקרוא שוב היטב בפעם המי יודע כמה. " ובעודי קורא אני שב ונוכח כי אף שכתבי פרויד מבוססים על הנחות תיאורטיות, שהן במקרים רבים שנויים המחלוקת, עדיין הם אלו המשאירים עליי את הרושם הרב ביותר באמיתותם. "
יותר חשוב בעיני להתייחס לתוכן דבריו, תוך קריאה אישית בהם ולא מהסברים ע"י גורם שלישי כפי שמקובל, לצערי, מאשר לערוך ניתוח אופי מאבחן. כפי שאת בוודאי יודעת, ככל שמכירים את המטופל לעומק מגלים שאישיות מורכבת הרבה יותר ממה שהיינו רוצים להאמין. נכון הדבר לגבי כל אחד ובוודאי לגבי אישיות משפיעה ומרכזית כמו פרויד.
אני חושש מכך שמי שלא מצא לנכון לקרוא את פרויד בעצמו, יתרשם מהמאמר שלך שמדובר באישיות בעייתית שאולי כדאי לחסוך את הטירחה ולקרוא את מאמריו וספריו. אני מקווה שלא לתוצאה הזאת את מיחלת.