הערות על "העברה" – מסר מהלא מודע
שרי אדלשטיין
מאמר זה נכתב מתוך גישתי התאורטית והפרקטית הנסמכת על הגישה הפרוידיאנית לאקאניינית, שמאמינה כי האדם הוא "סובייקט שסוע", מושג אותו תבע לאקאן, פסיכאטר ופסיכואנליטיקאי צרפתי שחי בשנים 1901-1980
סובייקט שסוע אומר ואיננו יודע מה הוא אומר, פועל ואיננו יודע מדוע. משהו אחר מדבר מתוכו, ומכתיב את חייו, גם אם איננו רוצה בכך.
האחר-כביכול, המשפיע עלינו, הוא הלא מודע, הממשיך ומפעיל אותנו בחיינו, בתשוקות אשר מלוות אותנו במיסתרים, ובמאוויים שלנו, הנחשבים לעיתים כבלתי לגיטימיים בחברה ובתרבות בה אנו חיים. כך, החלק הזר לנו – הלא מודע שלנו – הוא למעשה הכי אנו עצמינו.
אנליטיקאי מיומן, המעוניין ללוות אחרים הבאים אליו עם תלונה כלשהי בנוגע לסבלם, חייב להיות מסוגל להכיר ולזהות את "דיבור" הלא מודע מתוך כלל האמירות וההתנהגויות של האדם הבא אליו. מרחב זה של הלא מודע, מופיע באופן עוצמתי ב"העברה".
העברה היא תרגום לעברית למושג ה-transference . העברה ממקום למקום, ובמציאות הנפשית, העברה מתוך הנפש החוצה – במקרה הטוב אל האנליטיקאי. ההעברה היא יחס, רגש, מחשבה, הקשורים לאחר משמעותי מהחיים הילדיים, ואשר משוחזרים ומותקים לאדם אחר. בחדר הטיפול, הם מותקים אל האנליטיקאי.
ההעברה היא מתחום הלא מודע, אשר בו לזמן ולמקום אין משמעות, תחום עליו לא חלים חוקי התרבות החברה. במודע איננו משייכים משהו מתחום אחד לשני, שכן זה מרחב לוגי ומוגדר. במודע, ידוע לנו שאדם אחד איננו מישנהו... אך באופן שאיננו מודע יכולה התנהגותו של אדם להזכיר תו או תכונה מהתנהגותו של מישהו אחר מהעבר וכך באופן העברתי, ולא מודע, אנחנו עשויים לשייך לו תכונות שכלל אינן קשורות אליו.
העברה או למעשה שיוך זה של תכונות לאדם אשר איננו נושא אותן במציאות, הוא הבסיס לתקלות ביחסינו עם הזולת, אך גם הבסיס להתאהבויות שלנו.
ההעברה היא כר העבודה החשוב ביותר, באפשרה לאנליטיקאי ולאנליזנט לחוות משהו מהעבר של האנליזנט (או יותר נכון מתפיסתו את העבר, בהקשר ליחסיו עם אחרים משמעותיים בעברו) ב"כאן ועכשיו" של חדר הטיפול. פרשנות של האנליטיקאי במקום זה היא קריטית כדי לאפשר תזוזה בחיי הסובייקט-האנליזנט, המגיע לטיפול עם תלונה שמשהו בחייו לא עובד היטב.
זאת אומרת, מטפלים המאמינים בגישה זו ואף אני בתוכם, מניחים, שהאופן בו קושר האדם את חייו עם אחרים, ובעיקר בחיי האהבה והמיניות שלו, קשורים לעבר ובעיקר לתפיסתו הסובייקטיבית את עברו, ואופנים אלה יופיעו גם בחדר הטיפול אם וכאשר תתרחש העברה.
חשיבותה של ההעברה בטיפול האנליטי
אדם המגיע לטיפול עם תלונה נמצא במצב פאסיבי כיוון שהוא מצוי בעמדה של מי שאינו מבין מה קורה לו, ולא פעם הוא חש עצמו כאובייקט של מצב שאינו תלוי בו, ושהוא חש חסר אונים ביחס אליו.
כאשר אדם חוזר ומתלונן על דבר מה ביחס לעצמו או לחייו, לא רק שהוא פאסיבי, אלא שכוח זר לו, הנמצא בתוכו ואשר הוא איננו יודע עליו דבר (כיוון שהדחיק אותו), פועל בו. האנליטיקאי, הער למנגנון ההדחקה, מניח שאם האדם הבא לדבר יוכל להכיר חלק זה, הוא יונע בעזרת האנליזה, לקחת חלק פעיל ומשפיע יותר בחייו.
איתור תהליך ההעברה המתרחש למול המטפל, וערנותו של המטפל להנכיח תהליך זה בשיח הטיפולי באותו זמן, תלויה במיומנות האנליטיקאי ובאתיקה שלו
אתיקה – כיון שלעיתים יכול האנלטיקאי עצמו "להנות" מהאהבה אותה רוחש "לו" האנליזנט, זאת אומרת להנות ממצב ההעברה החיובי באופן כזה שייחס את האהבה לדמותו שלו, במקום לראות גם בה חלק מן ההעברה ולפרש אף אותה בעיתוי המתאים. פרויד התייחס לעניין זה ואף הזהיר את האנליטיקאים מכך ב"הערות על אהבת העברה" (פרויד,1915)
בשדה ההעברה קיימים סיכוי וסיכון גדולים ביותר לשינוי בעמדת הסובייקט.
סיכוי – כיוון שאם מצב זה יהיה ניתן לזיהוי במועד, הרי שהוא יאפשר לאנליזנט להיווכח כי הוא קושר בין דברים, בין עבר ובין הווה, באופן שהיה עד עתה לא מודע לו, ובכך להפסיק את החזרתיות האוטומטית.
סיכון – כיוון שהחמצת זיהוי ההעברה במועד מוקדם יחסית של הטיפול, תוביל להמשך ההתנהלות הלא מודעת של האנליזנט, לנשירה מהטיפול, או להמשכתו ללא סוף.
יכולת הזיהוי של ההעברה תלויה יותר מכל במיומנותו של האנליטיקאי לחלץ עצמו מההצמדה אותה עושה האנליזנט לדמותו, אך בו בזמן, להצביע עליה.
כאשר טענו, שהשדה בעל הסיכוי הגדול ביותר לחולל שינוי באנליזה הוא שדה ההעברה, מיד מתעוררת השאלה כיצד ידע האנליטיקאי שהוא נמצאי בשדה ההעברה? כיצד ידע שבדמיונו של האנליזנט הוא קיבל משמעות העברתית של אחר משמעותי בחייו?
מנסיוני, משום שההעברה שייכת ללא מודע, המופע שלה יסתור אספקט אחר המוצג מחיי הנפש – זה המודע.
ב"על הדינאמיקה של ההעברה" (1912) כותב פרויד: "אנו למדים שרק מקצת הרגשות האלה, הקובעים את חיי האהבה, זכו להגיע למלוא ההתפחות הנפשית. חלק זה מופנה אל המציאות... חלק אחר של הרגשות הליבידינליים נעצר במהלך ההתפתחות, נבצר ממנו להגיע אל האישיות המודעת וגם למציאות והותר לו רק למצוא את מקומו בפנטזיה או להישאר לחלוטין בלא מודע... לפיכך יהיה זה מובן ונורמאלי לחלוטין ,שהאחיזה הליבידינלית, הדרוכה ומלאת הצפייה של מי שבא על סיפוקו באורח חלקי בלבד, תוסט גם אל דמותו של הרופא" (פרויד, הטיפול הפסיכואנליטי, עם עובד).
הנחתנו כאנליטיקאים היא, שמה שהודחק, הודחק מתוקף איסור חזק,דיו. ולכן הורחק באופן הגנתי מהמודע. לדוגמא, רגשות ומאוויים כלפי ההורים, הנחשבים בתרבות בלתי לגיטימיים. לכן, כאשר מופיעה ההעברה, היא תופיע בקונפליקט עם אספקט אחר המוצג לאנליטיקאי.
האנליטיקאי "המזמין" את ההעברה, חייב להבין זאת כדי לעבוד נכון עם מה .שיעלה
אתן דוגמא מעבודתי עם אנליזנט, שהתלונה שלו היתה שלמרות שהוא מחשיב את עצמו כאדם אחראי ומסור בעבודה, בכל פעם שהוא עומד בפני-"קידום", הוא מוצא את עצמו בסופו של דבר מפוטר. השאלה ששאלתי את עצמי היא כיצד ומדוע הוא "דואג" שכך יקרה.
לאחר זמן מה הוסר בטיפול סימפטום אחר שהתלונן עליו, דבר שהעלה את ערכו של הטיפול בעיניו. בפגישות טען עד כמה הוא אוהב לבוא. אך, לצד אמירתו זו הוא החל לבטל, מסיבות כאלו ואחרות, חלק נכבד מהפגישות, וכך דילל את מספרן.
בנוסף, בפגישות הוא החל להתלונן שאיננו מתקדם מספיק בנושאים אחרים בחייו. ניכר היה כי אינו מודע לביטולים הנעשים על ידו מחוץ לשעה הטיפולית, ואינו מקשר את השפעתם על התקדמותו באנליזה.
מה הכוחות הפועלים כאן? מאיזה מקום מגיע הדיבור של האהבה לבוא? מאיזה מקום מגיעה התלונה על אי ההתקדמות? מאיזה מקום מגיעים הביטולים הנעשים מחוץ לשעה הטיפולית ובסתירה לאמירה על אהבת ההגעה לאנליזה?
מתוך ההבנה של הדברים עד כה, ותוך התייחסות לקשר שבין הדחקה ובין מה שנחשב כלא לגיטימי, מתבהר כי במקרה שבדוגמא הלא מודע הופיע דווקא בביטולים הטלפוניים, שנעשו מחוץ למסגרת השיח במפגש עצמו. ביטולים אלו סתרו אמירה האחרת, זאת שהופיע במודע, דהיינו – "אני אוהב לבוא ואינני מרוצה מהתקדמותי"
פרויד(עמ,91) הציע שהרגשות הלא מודעים אינם רוצים שיזכרו בהם, כפי שהטיפול מבקש לעשות, אלא שואפים לשחזר את עצמם. הביטול הטלפוני החוזר ונישנה עונה להגדרה של "שחזור" יותר מאשר הדיבור. כמי שעובדת בגישה פסיכואנליטית נוכחתי בסתירה בין הדיבור: "אני אוהב לבוא" ו"אני לא מספיק מתקדם", לבין פעולת הביטול. עניין זה הצביע על כך שאנחנו מצויים בשדה ההעברה. כמו כן, הדבר מזכיר לנו את "הפיטורים" המגיעים לאחר אפשרות של "קידום".
במקרה שהוצג, סרבתי לקבל את הסבריו "ההגיוניים" של המטופל על הסיבות לביטולים, כיון שזיהיתי את אותה חזרתיות, שהתרחשה מחוץ לחדר הטיפולים, וכן בחייו.
בהמשך הובן, שהמטופל, כבן בכור במשפחה מרובת ילדים, פירש את חוסר הסבלנות של הוריו כלפי רצונותיו לדאגה ולפינוק, כשאיפתם שיגדל מהר ככל האפשר ויפטור אותם מהצורך להתמודד איתו כ"עוד ילד". כך, דווקא הקלה בסימפטום עוררה את פחדו הלא מודע, ש"התקדמות" בטיפול פירושה גדילה מהירה ושחרור האחר מנוכחותו ותביעותיו. ההתקשרויות הטלפוניות לביטול המפגשים תאמו את תפיסתו הלא מודעת בנוגע ליחסם של הוריו אליו, והביעו משאלה "לגדול לאט" יותר, זאת בעוד באופן מודע שמח על השפעת הטיפול על הסימפטום ועל התקדמותו.
בפגישה הערתי "פה אין לחץ להתקדם". אמירה זו נגעה בפחד שהיה לא מודע לו. ושיחררה אותו מהקשר הלא מודע שיצר בין הטבה במצבו (התקדמות) לבין הצורך להתנתק ממי שחש טוב בקרבתו (ומסייע לו בהתקדמותו), בפנטזיה – הוריו. נטייה זו גרמה בעברו לחבלה לא מודעת במצבי התקדמות וקידום כאחד. (ניתן להיווכח במקרה זה ביחס של האנליזנט למילה-"התקדמות", יחס טעון שקשור בוודאי ל"לקסיקון משפחתי").
דוגמא זו מאירה את האופן בו מטפלים העוסקים באנליזה, צריכים להשתמש דווקא במה שממבט ראשון עשוי להראות בדיוק כמו מה שמקשה על העבודה. לאנליזנט לעיתים אין דרך אחרת לזכור, וכאשר עולים קשיים באנליזה, אין זאת אלא שקיבלנו מסר מהלא מודע. עכשיו ניתן "להפשיל שרוולים" - הגענו לחלק חשוב מעברו של האנליזנט: ההעברה תפסה את מקומה...
ביבליוגרפיה
פרויד,ז."על הדינאמיקה של ההעברה" (1912), בתוך "הטיפול הפסיכואנליטי". הוצאת עם עובד
פרויד, ז "הערות על אהבת העברה" (1915),בתוך "הטיפול הפסיכואנליטי"
הוצאת עם עובד