פסיכולוגיה עברית

×Наивная акварель
Наивная акварель ©
זכור אותי
 

מאמרים

איך עושה פסיכולוג? דיון בפנטזיית ההצלה / ד"ר יוסי טריאסט

בראיונות פומביים, מעל כל בימה ותחת כל עץ רענן הופך האיש והשחקן אסי דיין את ראובן דגן, גיבור הסדרה "בטיפול", לחוכא ואיטלולא; "אינני מאמין בטיפול נפשי", הוא מצהיר. בהרצאה זו נידונה התנהלותו של ראובן דגן כמי שמבקש להציל את מטופליו: "הצלה" זו, מה טיבה? בהרצאה מוצגת סקירה היסטורית של גלגולי מושג פנטזיית ההצלה בספרות הפסיכואנליטית, ודיון בנושא.

מתפרסם מ 2/9/2009 | 30,971 צפיות

תגיות: | | | |

 

איך עושה פסיכולוג? דיון בפנטזיית ההצלה

(בעקבות הסדרה "בטיפול”)

מאת: ד"ר יוסי טריאסט


מאמר זה ניתן כהרצאה
במרכז לאתיקה, ירושלים, במסגרת סדרת ימי עיון ב"אתיקה בפסיכותרפיה – עיון ודיון בפרקים מתוך הסדרה בטיפול", במפגש שעסק בפנטזיית ההצלה בטיפול, 22.5.2009.
 

בדיחה חבוטה למדי מיטיבה להעביר את המסר המרכזי של דיוני בפנטזיית ההצלה בטיפול ויכולה לשמש למעשה פתיחה וסיכום גם יחד להרצאה כולה.

יהודי אחד, מאמין אדוק, מקפיד בקלה כבחמורה, צדיק גמור, כמו שאומרים, נופל לתוך נהר שוצף ועומד לטבוע. רואה אותו אדם אחד הניצב על הגדה ומשליך לעברו גלגל הצלה.

אין צורך, צועק היהודי מתוך המים, השם יתברך יעזור.

המים מאיימים כבר לבולעו והנה חולפת לה סירה בנהר וחשה לעזרתו – אין צורך, מלעלע האיש, אני משליך יהבי על השם יתברך שיושיע ויציל.

הנהר בשלו והיהודי בשלו. המים עולים וגואים וכוחותיו הולכים ואוזלים.

כעת מגיח הליקופטר מן השמים ומטיל לו חבל ממרומים.

אך היהודי עקשן. "אין צורך", הוא מחרחר, "השם יעזור".

כמובן שהוא טובע, אלא מה, ומתייצב בפני בורא עולם רטוב ומלא טרוניות כרימון.

כל ימי הייתי צדיק גמור, שומר קלה כבחמורה, הוא שוטח תלונתו בפני האל, מימי לא חטאתי בהרהורי עבירה ובמושב לצים לא ישבתי – את יהבי השלכתי אך ורק עליך – מדוע לא הצלת אותי?

סופק הקדוש ברוך הוא כפיו בייאוש: מה אתה מתכוון "לא הצלת" [למען השם]? הרי שלחתי לך גלגל הצלה וסירה והליקופטר ואתה בשלך... השם יתברך, השם יתברך... מה עוד יכולתי לעשות [בשם אלוהים]?

 

הסדרה "בטיפול" הפכה במובנים רבים לציון דרך בדברי ימיה של הטלוויזיה הישראלית ואפשר שאף יותר מכך. למיטב הבנתי רכשה מקום זה לא רק בזכות איכות המשחק המעולה של רוב שחקניה (סדרות משוחקות היטב יש די והותר) אלא גם משום ששברה (לפחות בעונתה הראשונה) את מיתוס ה – "Talking Heads" כמרשם בטוח לשיממון קולוסאלי ולהתרסקות ברייטינג, כאשר הוכיחה כי שני אנשים ומצלמה אחת שאינה יוצאת כמעט אל מחוץ לגבולות חדר אחד - חדר הטיפולים - עשויים לספק דראמה אנושית מרתקת ונוגעת ללב. ככל שהדברים נוגעים לנו – ציבור הפסיכולוגים הקליניים והפסיכותרפיסטים – נדמה לי כי לא אטעה אם אטען כי בארבע השנים מאז עלתה לשידור עשתה "בטיפול" עבור הפסיכותרפיה ומקצוע "הפסיכולוג הקליני" לא פחות ממה שעשתה "בלוז לכחולי המדים" עבור המשטרה ומקצוע השיטור.

נזדמן לי בזמנו לפגוש את יוצר הסדרה וההוגה שלה חגי לוי. בשיחה עם צוות המטפלים של מכוננו (מכון טריאסט-שריג) הדגיש את המאמצים שהושקעו, לא במעט הודות ליועציה הפסיכולוגיים של הסדרה (רוני באט, עירית פז), לשרטט דמות אותנטית כמידת האפשר של הפסיכולוגי הקליני - בשונה כל כך מתדמיתו הרדודה-עד-להביך ברוב סדרות הטלוויזיה האחרות (להוציא הסופרנוס אולי). לוי ביטא בהזדמנות זו את תקוותו כי בין רווחי-המשנה של הסדרה אפשר יהיה לזקוף לזכותה גם תרומה להגברת מודעות הציבור לאופציה של הפסיכותרפיה. "סוף סוף ידע ציבור ההדיוטות והמטופלים בפוטנציה מה באמת עושה פסיכולוג קליני" - אמר. "עזוב ציבור ההדיוטות" – הרהרתי ביני לבין עצמי – "סוף סוף ידע גם ציבור הפסיכולוגים הקליניים עצמו מה באמת עושה פסיכולוג קליני בחדר הטיפולים". האפשרות שאסי דיין בתפקיד פסיכולוג קליני יהיה נאמן למקור יותר מן המקור עצמו – שעשעה אותי כבר אז. ואכן, תנוחת גופו הדובי, המכונס פנימה, ראשו המורכן תמיד, הבעת פניו הדאוגה, הדכדוכית רוויית הסבל, הפאוזות הארוכות המתחלפות בפרצי נאומים רגשניים, הפכו זה מכבר לפוזה האופיינית של "מטפל" בתודעת הציבור. איך עושה פסיכולוג? ככה!

 

אם יש הצדקה כל שהיא לדיון אקדמי, כבד ראש, באתיקה המקצועית של ראובן דגן הרי זו ההבנה כי דמותו המשוחקת בכישרון כה רב, הפכה זה מכבר לאייקון רב השפעה בשיח המקומי; לרישום בר-קיימא באגו-אידיאל המקצועי שלנו כאנשי טיפול. בין אם אנו מזדהים איתה ובין אם אנו מגנים אותה – בין אם במודע ובין אם שלא במודע – השאירה בבואתו המיוסרת של ראובן את חותמה על זהותנו המקצועית הקולקטיבית כפסיכולוגים קליניים וכפסיכותרפיסטים, החיים ועובדים בארץ הזאת, המשוועת לישועה, בעיתותיה הקשות – קשות תמיד. ישראל המדוכאת, המשוסעת והמפולגת, על שנאת הגבולות שלה וקריסת האימון שלה בסמכות בכלל ובמנהיגיה בפרט, משוועת להצלה - וראובן הוא האיש שנבחר להעניק לה סעד נפשי. להוביל אותה במסעה האינטרוספקטיבי אל מחוזות הדיכאון. לשמש מעין קונטרפונקט תרבותי לתאוות ההתפשטות, למוחצנות ולחומריות של בני דור הערוצים המסחריים, ולהציל בדרך זו ולו במעט, את כבוד פנימיותה של בת המלך שירדה מנכסיה. אפשר שהגיעה העת להתנחל ולהקים כמה היאחזויות, Besetzungen בשפתו של פרויד Kathexis בתרגומו של סטראצ'י - גם בעולם הפנימי.

אך מיהו ראובן זה שיד ההפקה העליונה בחרה בו להוביל את קהל נאמני הסדרה אל הארץ המובטחת של הטיפול הנפשי? כלומר מיהו ומה הוא מסמל לנו? איך הוא מסומן בלא-מודע הקולקטיבי של ה-"Very very Large Group" הווירטואלי המונה את ציבור צופי הטלוויזיה, לפחות כפי שזה מיוצג כנראה בתודעתם של יוצריה?

כפסיכואנליטיקאי הנוטש מדי פעם את כורסת המטפל הספונה לבטח מאחורי הספה, לטובת שוטטות בכיכרות השוק של עבודה קבוצתית וארגונית, כמי שעניינו בין השאר בחקר הלא-מודע הקבוצתי של מגזרים שונים בחברה הישראלית, אני עומד ספק משתאה ספק משועשע לנוכח חוש ההומור שמגלה הלא-מודע השבטי שלנו.

מבין כל האפשרויות שמציע ארסנל כישרון המשחק של ישראל לוהק לתפקיד מורה הדרך אל תוך נבכי ומבוכי העולם הפנימי לא פחות ולא יותר מאשר בנו של משה דיין, האיש שנחשב כמציל הלאומי של ישראל ב"ששת הימים" והוקע בראש חוצות, על ידי אותה דעת קהל שהכתירה אותו קודם כמושיע, כמי שכמעט המיט עליה את חורבנה, במוצאי "יום הכיפורים". בין "ששת הימים" לבין "יום כיפור" נפרש כל הסיפור. נדמה כי אין כמו אירוניה היסטורית קטנה בכדי להעביר במסר מרוכז אחד את סתירותיה הפנימיות של פנטזיית ההצלה בכלל ובטיפול בפרט - ואת הסוגיות האתיות הבלתי נמנעות המתלוות לכך.

וכאילו לא די בכך הנה, כמו כדי להסגיר איזו אמת חתרנית נסתרת ולחשוף עד תום את הפער שבין הפנטזיה (המצולמת) "והחיים" (האמיתיים), מתעקש "הפסיכולוג הקליני של המדינה" להציג עצמו בתקשורת דווקא כ"פציינט של המדינה". אהבתי – כמו שאומרים. כמעט בעל כורחנו אנו נדרשים לסוגיה אתית-פילוסופית מסובכת:מהי אותנטיות של אדם בתפקיד – פסיכולוג קליני במקרה זה.

בראיונות פומביים, מעל כל בימה ותחת כל עץ רענן הופך האיש והשחקן אסי דיין, בתפקיד חייו כ"אנפנט טריבלה", את ראובן דגן לחוכא ואיטלולא. אני מצטט מזיכרון ומתנצל מראש אם איני מדייק: "אינני מאמין בטיפול נפשי" מצהיר ראובן-דיין בפני המיקרופונים והעיתונות הכתובה. "כפציינט רב וותק בכל חדרי הטיפולים האפשריים מעולם עוד לא נעזרתי בפסיכותרפיה". מביך משהו– הבה ונודה בכך. מביך לא רק עבור תלמידי סטניסלבסקי המתהפך מן הסתם בקברו. מביך גם עבורנו, הפסיכולוגים והפסיכותרפיסטים ולו רק מן הטעם הזה: האם עד כדי כך קל "לעשות" פסיכולוג? לזייף אותנטיות? אולי לא בכדי משרתת המילה תפקיד את השחקן כשם שהיא משמשת את איש המקצוע. ואולי גרוע מזה...הנה מכה בי ההרהור האפיקורסי במלוא כובדו: האם אפשר שכולנו איננו אלא שחקנים ביושבינו על כס המטפל? שכולנו – אנשי המקצוע – ראובני הדגן – איננו אלא מגלמים את תפקיד המציל במשחק ריאליטי עצום בהיקפו, שהפיקה וביימה החברה המערבית במאמציה ליצור עיר מקלט וירטואליות הקרויה "פסיכותרפיה" לאלו מבניה ובנותיה הכלואים ב"לא נחת" בתרבות? שאיננו אלא חייטים של בגדי מלך חדשים כפי שגורס ג'פרי מייסון (1991) בספרו הפרובוקטיבי ומנתץ האשליות (בגנות הפסיכותרפיה) אודות מקצוע הפסיכותרפיה?

ובכן אינני מתכוון להרחיק לכת עד כדי כך בהרהורי הדפיטיסיטיים – פגשתי בחיי המקצועיים די והותר מטופלים (גם אם לצערי לא כולם) שנעזרו בצורה משמעותית בטיפול והשכילו לחולל שינויים רצויים בחייהם, על מנת לחוש גאווה מקצועית בתפקיד שבחרתי להקדיש לו את חיי. אך גם אם ננסה להתנחם בעובדה שאפשר בהחלט שדווקא ראובן דגן הוא זה המביא לידי ביטוי את רחשי ליבו האמיתיים של המטופל אסי דיין כלפי כל מי שנרתמו לעזרתו כאנשי מקצוע במהלך דרכו הארוכה והמתוקשרת במסדרונות הסיוע הנפשי – גם אז לא יהיה מנוס מלהישיר מבט אל בבואת מקצוענו כפי שהיא משתקפת במראת חדר השירותים בקליניקה של דגן, ולשאול מה באמת טיב העזרה שאנו - אנו במיוחד, מתוקף היותנו אנשי מקצוע ולהבדיל מחברים, אוהבים וסתם אנשים טובים – מה באמת טיב העזרה שאנו מסוגלים להציע למטופלינו בעת הזאת. וכדי להשיב על כך ביושר לא יהיה מנוס מלתהות מה מניע אותנו, מה באמת מניע אותנו, להציע עזרה נפשית לזולתינו כאשר ברור בעליל שבאופן עקרוני אנו זקוקים לה לא פחות? ויתרה מכך – מה מקנה לנו את הזכות להפוך את הגשת העזרה הנפשית למקצוע? לסחורה עוברת לסוחר ונמכרת בכסף.

מטבע הדברים לא נוכל לגעת בכל אלה במסגרת הרצאה זו. נאספנו כאן כדי לדון בהיבט צר יחסית של התנהלותו של ראובן דגן כגיבור הרואי של הנפש – כמי שמבקש להציל את מטופליו מציפורני הדיכאון שבו לוקים רובם, כשספק רב בליבנו הצופים אם הוא מסוגל להציל את עצמו. יאה לדיוננו הדיאלקטיקה הזו של הניצוֹל המציל את המצילים אותו. היא מפלסת את דרכינו במישרין לעבר השאלה: "הצלה" זו, מה טיבה אם כן? מה משמעותה המודעת והבלתי מודעת? עד כמה היא מהווה חלק בלתי נפרד ממעשה הטיפול? בת ברית לתהליכי שינוי או מקל בגלגליהם?

 

כשירות לציבור אני מתעתד להגיש לכם סקירה היסטורית קצרה של גלגולי מושג פנטזיית ההצלה בספרות הפסיכואנליטית. לא אחסוך מכם גם כמה מהרהורי בנידון. הראשון שהם - שפנטזיית ההצלה, למיטב הבנתי, הנה בת לוויה צמודה, יקרת ערך, בלתי נמנעת אם תרצו, אך בה בעת גם מתעתעת ומסוכנת למעשה הטיפול ולעבודת המטפל.

את הדיון בנושא אני מבקש לנהל במסגרת תפיסה רחבה יותר הרואה בטיפול הפסיכודינאמי משחק (במובן הוויניקוטיאני - ויניקוט, 1995) - משחק חיים, רציני עד מוות לעיתים, שאינו יכול להתקיים מבלי שתתלווה אליו התקווה שאדם יכול לסייע לאדם אחר במצוקתו. בגישה זו פנטזיית הצלה היא דבר ממשי מאוד. ממשית כפי שרק פנטזיה יכולה להיות (כידוע לכל מי שאי פעם השקיע כל כספו בבורסה ומצא עצמו בסופו של יום מרושש מכל נכסיו). ממשי עד כדי התנפצות כואבת. ממשי, למרבה הצער, עד כדי גרירת המטפל לבית המשפט בעוון עבירה אתית לעיתים. וממשי גם עד כדי הושטת עזרה נדירה, ייחודית, שיש בה כדי לסייע לאדם בתפקיד מטופל להיחלץ באמת ובתמים ממצוקת חיים נמשכת.

כדי לרדת לעומק משמעותה של פנטזיית הצלה נצטרך להשיב תחילה על שאלה רחבה יותר דהיינו - כיצד משתמש המטופל במטפל כסוכן של שינוי, כ"נקודת משען ארכימדית" להזיז באמצעותה את עולמו ("The way the patient uses the therapist as a transformational object or subject").

ויניקוט הוא התיאורטיקן שיספק, כאמור, את המרחב המושגי לצורך דיוננו בעניין זה - אך אדגיש מדובר בויניקוט שונה מזה ששמו נקשר תדיר, על פי פרשנות חד ממדית ומטעה לדעתי, לפנטזיית הצלה רומנטית של ה"עצמי האמיתי" (דימוי שנשחק לעייפה בשיח המקצועי במקומותינו) על ידי ה"אם-טובה-דיה" (דימוי שנשחק אפילו יותר. מבלי משים היא נעשתה "אם-טובה-מדי" לטעמי).

ויניקוט, על פי קריאתי הוא בראש ובראשונה דיאלקטיקן של יחסי אובייקט (כפי שרואה אותו אוגדן, למשל; Ogden, 1992). זהו ויניקוט (1969) של "The Use of an object" המתאר את המפץ הגדול שבאמצעותו בורא התינוק את עצמו כסובייקט דווקא מתוך התקפתו חסרת הרחמים על האובייקט המופרד ממנו. ומכיוון שאינו סובל את נפרדותו של האובייקט, הוא יוצר אותה באופן פרדוכסאלי עבור עצמו ונהפך בתוך כך לאינדיבידואל, אוטונומי ומובחן. בדרך זו הוא רוכש לראשונה את הכישרון להפוך ל"גיבור סיפור חייו" בד בבד עם יכולת ונכונות "לשחרר" את האובייקט-האם להיות סובייקט-בזכות-עצמה.

והיכן יפגוש הסובייקט את זולתו, האובייקט - סובייקט אף הוא לעצמו – אם לא באותו מרחב חמקמק, מרחב ביניים - Potential Space -כפי שמכנה אותו ויניקוט, מרחב שעל פי הגדרתו "ממוקם גם בפנים וגם בחוץ ולא בפנים ולא בחוץ" (Ogden, 1985). בתוך מרחב ביניים זה מתחולל התהליך הטיפולי שניתן לכנותו "תהליך החלמת המשמעות", כאשר מציאות פנטזמתית פנימית מתערבבת עם מציאות חיצונית ולהיפך. הקשר שייוצר בין המטופל למטפל יהיה אמיתי כשם שיוכל לשמש מטפורה לקשרים אמיתיים.

היה לי נקודת משען על מנת שאוכל להזיז באמצעותך את עולמי – מבקש המטופל – כל מטופל – ממטפלו. והמטפל נאות. מכאן ואילך כל מה שיתרחש "במרחב המשחק" הנפתח בחדר הטיפולים יהיה נגוע בחותם הדיאלקטיקה. לאמור מוגדר באמצעות הפכיו, לאמור – דורש בדיקה מתמדת, בכל רגע ורגע מחדש, כי על כן הדיאלקטיקה שוללת פתרונות ידועים מראש בה במידה שהיא מחייבת כללים. והדברים יפים גם (ואולי בראש ובראשונה), עבור הכמיהה, התביעה, הבקשה, הפנטזיה שהמטפל יוכל להציל את מטופלו. להצילו, כלומר בכל מובן אפשרי ובכל דרך שהדימיון האנושי מסוגל להעלות.

את פנטזיית ההצלה, בגרסה כזו או אחרת, יש לראות אם כן כיסוד המתקיים בכל קשר טיפולי ואפשר אפילו שהיא בחזקת נדבך הכרחי – גם אם סמוי ולטנטי לעיתים, בכל קשר של אהבה. אני גוזר קביעה זו מתוך ההכרה בעובדה הפשוטה שכולנו ילודי אישה וכי כל ילוד אישה חווה את אימו, ירצה או לא, כמי שהעניקה לו חיים. כיוון שכך ניתן להניח כי באופן בלתי נמנע נרשם חוב החיים למי שילדו אותנו – הורינו – כאחת הזיקות המכוננות כל מערך קשר – בוודאי כל מערך קשר טיפולי. בלא-מודע, כך גורסת הפסיכואנליזה, כל דבר נרשם גם כהיפוכו וגרסאות סותרות מתקיימות זו לצד זו מבלי ליצור דיסוננס קוגניטיבי כל שהוא (פרויד, 1915). רוצה לומר - מי שהעניק לנו חיים יכול גם ליטול אותם מאיתנו או בשפת הלוגיקה המוזרה והאחרת השולטת בלא-מודע: מי שמעניק חיים הוא מי שנוטלם. ומי שהעניק לנו חיים ובכוחו ליטול אותם מאיתנו נתפס מן הסתם גם כמי שיכול להציל אותנו כאשר אנו נקלעים למצוקה. כאשר אנו מבקשים את נפשנו למות או מתים מפחד.

אמור מעתה: פנטזיית ההצלה ופנטזיית ההרס ירדו לעולם כשהן כרוכות זו בזו – האחת צלה של רעותה. הדיאלקטיקה מציל-מוצל מוצגת בדרך כלל דרך שניים מהיפוכיה האפשריים: הראשון - המציל מציל את זולתו במחיר הקרבת עצמו; השני – המציל ניצול בעצמו על ידי הניצול או עצם הנקיטה בפעולת ההצלה. הנה אסוציאציה ספרותית משכנעת למדי.

בסיפור העלה האחרון של או. הנרי (1993) מושיע הצייר הזקן את הנערה הגוססת מדלקת ריאות. מבעד לחלון חדרה הדל, בליל סופה וסער, נשקף עץ בשלכת ומאחוריו חומה. העץ נאבק בשארית כוחותיו ברוח. כל עליו נשרו זה מכבר לבד מן האחרון שבהם הנאחז בדבקות בלתי מוסברת בענף קרח. הנערה בודדה וערירית. גם היא נעזבה מכל אדם ורע לבד מידידה האחרון, אותו צייר זקן ועני הסועד אותה בחוליה. כ"שישור העלה האחרון הזה – אמות" היא אומרת. וראו זה פלא בבוקר המחרת העלה טרם נשר. וחולף לו לילה נוסף של סופה וסער והעלה עדיין על כנו. הנערה נפעמת. "אם העלה הזה, האחרון והבודד, יכול לסופה ולסער – אוכל גם אני למחלה" היא גומרת אומר בליבה. מכאן ואילך היא מחלימה. אולם הצייר הזקן חדל מלבקרה. כשהיא מתחזקת דיה על מנת לברר מה עלה בגורלו מסתבר לה כי חלה בדלקת ריאות ומת. הוא לקה במחלה / מחלתה כאשר בילה את ליל הסופה כשהוא עומד על סולם בגשם הזלעפות בעודו מצייר עבורה את העלה הבודד, שנשר זה מכבר, על החומה שמאחורי העץ. הנה כי כן במותו ציווה לה את חייה. אך אל נא תבכו את ידידנו. גם הוא נושע בדרכו. אין ספק (כך רומז לנו או. הנרי בין השורות) העלה הזה, האמיתי כל כך עד כדי להתעות את הנערה הגוססת, היה פסגת יצירתו האומנותית. אלמלא מעשה ההקרבה, מן הסתם לא היה מגיע להישג זה עד עולם.

אלה הם אפוא שני היפוכיו הדיאלקטיים של הסיפור. היפוך ראשון: המציל מקריב את עצמו בעבור הניצול. היפוך שני: הניצול מציל את המציל בעצם מעשה ההצלה שהוא מאפשר לו. ואפשר שנוכל להפיק עוד לקח קטן מן הסיפור: לפעמים, כך אנו למדים, פנטזיה היא דבר ממשי מאוד. עלה מדומה הוא זה שנסך תקווה אמיתית בלב הנערה ואפשר את החלמתה במציאות.

אך יש היפוך נוסף לפנטזיית ההצלה. אפל יותר. הוא מגולם בתסמונת מינכהאוזן – כמטפורה. בגלגול זה המציל, בלהיטותו כי רבה, דואג, אם גם באופן לא מודע, להשאיר את הניצול במצב הדורש הצלה מתמדת. עצם פעולת ההצלה משמשת כאן התקפה חתרנית על יכולתו של הניצול להציל את עצמו. ההצלה במקרה זה אינה אלא מעשה סמוי של הרס. סכנה זו אינה פוסחת על תחום הטיפול – כמובן.

היכולת לעבוד עם מצבים רגרסיביים ביותר ועם מצבי נפש ארכאיים הוא ללא ספק מהישגיה הגדולים של הפסיכואנליזה והפסיכותרפיה הפסיכואנליטית בעת הזאת. אך הסכנה – סכנה. אפשר שבלהיטותנו להושיע את "התינוק האבוד" גם כאשר זה כלוא בתוך גוף של גבר או אישה מבוגרים (המנהלים לעיתים קריירה עשירה ומוצלחת יותר מכפי שידע המטפל אי פעם) – נימצא שלא בטובתנו נוטלים ממנו את כוחותיו רק על מנת להעניקם לו מחדש באמצעותנו. ואשר לניצול (בחולם מעל הוו) – מעשה ההצלה אכן גובה ממנו את מחיריו כך או אחרת.

מנבכי זכרוני אני שולף סצינה בלתי נשכחת שאפשר שהיא לקוחה (לבושתי) מסיפורי יד הנפץ של קרל מאי, בה מתחנן פצוע אינדיאני בפני אויבו הלבן לבל יציל את נפשו כיוון שאינו רוצה להיות משועבד לו לנצח. על פי מיתוס אינדיאני זה נפשו של הניצול נתונה מכאן ואילך למציל. ועד לא אמרנו דבר על "אשמת הניצול" המוכרת לנו היטב מטיפולינו בניצולי מחנות הריכוז ולהבדיל מנפגעי תגובות הקרב.

את המקור הארכאי של פנטזיית ההצלה יש לחפש אם כן ביחסי אם-תינוק הראשוניים. ילוד אישה בוקע לעולם כשהוא תלוי בזולת לשם הישרדותו הפיסית. חוויית התלות הראשונית מוטמעת אל תוך המבנה הנפשי ומכוננת אותו. במובנים רבים ניתן לראות באם (או בממלא מקומה) את מי שמעניק/ה לתינוק את חייו כמו גם את עצמיותו - במציאות. אך טבעי הוא שזיקה ארכאית זו תהפוך לאחת מאבני התשתית ביחסים אינטימיים בכלל וביחסי מטפל-מטופל בפרט. לאפלאנש רואה את האם כמי שמזמינה/ מפתה את תינוקה לחיים (Laplanche, 1997). הוא מציע לראות את ה"פיתוי לחיים" כזיקת יסוד המונחת בתשתיתה של כל התקשרות טיפולית. ואילו סימינגטון מעניק למטפל את התואר "Lifegiving object" במסגרת דיון מטה-פסיכולוגי בסוגיית הנרקיסיזם (Symington, 1996). בניסיונו להתחקות אחר שורשי הנרקיסיזם מזהה סימינגטון מימד התכוונותי בתגובת העצמי לטראומה ולנטישה. יכולתו של הסובייקט לשמור את זיקתו לאובייקט מעניק החיים המהווה מקור לצמיחה וליחסים אינטרפסונאליים, יצירתיים ואותנטיים למרות פגיעות טראומטיות מוקדמות - הוא זה המבחין לשיטתו בין מי שמפתח הפרעה נרקיסיסטית לבין כל השאר.  לשם הדיוק ההיסטורי ראוי להזכיר כי התפיסה המוצגת כאן של פנטזיית ההצלה היא תפיסה מאוחרת יחסית בפסיכואנליזה. ראשיתו של המושג, אצל פרויד, בימים בהם טווח הטיפול היה צר בהרבה ומטבע הדברים אף צנוע יותר מן המקובל בימינו.

התחקות שיטתית אחר גלגולי המושג אינה אפשרית במסגרת הזמן הנתונה אך אציין כמה תחנות בולטות בנתיב התפתחותו, כפי שסוקר אותו אסמן (Esman, 1987). כדרכם של מושגים רבים בפסיכואנליזה (כדוגמת מושג ההעברה וההעברה הנגדית) מיוחסת פנטזיית ההצלה תחילה לפציינט ורק מאוחר יותר גם למטפל. באותה דרך אופיינית, ראשיתו של המושג בהגדרה צרה וספציפית ההופכת בהדרגה לרחבה יותר ויותר כאשר היא סופחת אל תוכה מגוון הולך וגדל של תופעות.

לראשונה מוזכרת פנטזיית ההצלה אצל פרויד (Frued, 1910), במאמר הנושא את הכותרת: "A Special Type of Choice of Object Made by Men", בו בוחן פרויד את נטייתם של גברים מסוימים להציל "נשים מופקרות" כלומר לגאול אותן מכשל מוסרי. אליבא דפרויד האישה – לעיתים קרובות נערת ליווי או זונה שהגבר מתאהב בה - נתפסת כאן באופן לא מודע כאם האדיפאלית המשודכת לגבר אחר (האב) עימו היא מקיימת יחסי מין. גאולתה, כמוה כחילוצה מזרועות האב, משמשת הן כאקט של נקמה בו והן כניסון להשיג בעלות בלעדית עליה. הצלתה מכוונת גם להופכה בהזדמנות זו "לאם" עבור המציל. באשר לאישה - בשבילה מהווה אקט ההינצלות ניסיון "להציל תינוק" דרך ההבנה שגם היא יכולה להיות אם.

בעקבות פרויד הוצעו פרשנויות רבות נוספות. רייק (Reik, 1911) מתאר חלום של פלובר שאותו הוא רואה כחלום אוטוביוגראפי. בחלום - אימו של פלובר טובעת והוא מבקש נואשות להצילה אך אינו יכול למוש ממקומו. רייק מסביר את הקיפאון והשיתוק כתולדה של הקונפליקט אותו תיאר פרויד במאמרו. באותה שנה מציע שטקל (Stekel, 1911) פרשנות נוספת המתייחסת לבי-פולאריות של פנטזיית ההצלה: "a rescue means also a murder", הוא קובע. גם שטקל מתאר חלום של פציינט המבקש להציל את אחותו מטביעה. הוא נושא אותה בזרועותיו בעדינות אל עבר מיטתה ומשכיב אותה לישון כאשר ברקע נוכחות עלומה, לא מזוהה. "הצלה" קובע שטקל, במקרה זה אינה אלא Reaction-Formation כנגד משאלותיו הרצחניות של הפציינט כלפי אחותו. המים אינם אלא דם. הנוכחות העלומה מייצגת את המוות. בעניין השכבתה לישון מרחיק שטקל לכת בפרשנותו. הוא רואה בכך עדות למשאלה נקרופילית.

שנים רבות מאוחר יותר מביא ריידר (Reider, 1976) תיאור מקרה המתייחס למטפלים שפותו על ידי מטופלות שהצהירו על קרירות מינית. ריידר מזהה פנטזיית הצלה מובהקת בכשל אתי חמור זה. כוונתם הלא מודעת של המטפלים הייתה להקים לתחייה את המתים – קובע ריידר. כל המטפלים הנוגעים בדבר, הוא מוסיף, ביקשו אישור נרקיסיסטי, מאגי, לפוטנטיות המינית שלהם. הראיה – מרביתם גבו כסף על השעות בהן שכבו עם הפציינטיות. מייר (Meyer, 1984) בתוספת מאוחרת לפרשנותו של פרויד מוסיף כי הצלת האישה מהדרדרותה המינית אינה רק בבחינת הפיכתה מזונה למדונה אלא גם בהפיכתה מאישה לגבר. ההצלה מתבטאת כאן בהענקת פלוס למי שסורס. על פי ריידר - כאשר היגינס שר לליזה דוליטל ב"גברתי הנאווה" – ניצולה ידועה בפני עצמה בזכות ברנרד שאו – "I think she's got it! By George, she's got it!, there is no need to question just what it is she's got" (עמ' 238). 

אברהם (Abraham, 1922) – בעקבות פרויד, מרחיב את תפיסת פנטזיית ההצלה ומחיל אותה גם על "הצלת אב". גם אצלו שולטת ההנחה כי בין שורותיו של כל סיפור הצלה מסתתרת לה משמעות הפכית ואף חתרנית. הוא מנתח את המשפט הידוע בו משווע ריצ'רד ה- III של שקספיר להצלה: A kingdom for a horse. במילון המונחים הפרטי שהוא מצרף לקריאה גורס אברהם כי "מלך – משמעו "אב". "הצלה" משמעותה "רצח". ו"סוס" משמעו "פאלוס".

גריסטין (Grinstein, 1957)סוקר מקרים בהם מטופלים מציעים עזרה כספית למטפל. לגרינסטיין אין הרבה ספקות ביחס לטיבה של ההצעה. הם מבקשים להציג את המטפל כאב חלש ואימפוטנט. הצעת העזרה מסווה את התוקפנות הנחבאת מאחוריה. ואגנר (Veszy-Wagner, 1971) מרחיבה את רפרטואר הפרשנויות החשדניות בכל הנוגע לפנטזיות הצלה על מנת לכלול בתוכן גם אימהות החולמות שהן משכיבות את תינוקותיהן לישון. אין ספק בלב ואגנר כי מדובר במשאלות רצח של האם כלפי תינוקה.

פרוש (Frosch, 1959) בוחן לראשונה את פנטזיית ההצלה בהעברה. הפציינט מגיע לאנליזה עם פנטזיה להוושע באמצעות אנליטיקאי כל יכול. בכך הוא מבקש לשמר ולשקם את דמות ההורה הכל-יכול של ילדותו. אך אין לטעות במקורה של הפנטזיה. היא נולדת בתוך אמביוולנטיות, Reaction Formation אכזבה ועוינות כלפי המטפל ומה שהוא מייצג. אטווד (Atwood, 1978), החוקר פנטזיות הצלה משיחיות אצל פסיכוטים, מזהה פגיעה טראומטית וחוויות של אובדן בילדותם של מטופלים אלה. משאלות נקם באובייקטים שהכזיבו מומרות בתהליך אידיאליזציה של אותם אובייקטים עצמם, בפנטזיות של תיקון או במשאלות להיוושע באמצעות האל או שליחיו (המשמשים תחליף לאובייקטים המקוריים, מושאי רגשות השנאה והנקם).

 

עד כה דיברנו רק על פנטזיות הצלה של המטופלים. נדמה כי גרינאקר (Greenacre, 1966) היתה הראשונה לדבר על פנטזיית ההצלה אצל המטפל. היא מייחסת את עובדת קיומה למשאלה להקל על סבלו של המטופל אך רואה בה תופעת העברה נגדית הקשורה באגרסיה הלא-מודעת שלו כלפי המטופל. אוליניק (Olinick, 1980) רואה בפנטזיית ההצלה תו אופייני לכל העוסקים במקצועות העזרה – פועל יוצא של חיים בצל אם דיכאונית, בדרך כלל.

ולבסוף, פאלמר, הארפר וריבינוס (Palmer, Harper, and Rivinus, 1983) מתארים גלגול נוסף של פנטזיית ההצלה בדמות "פנטזיית אימוץ" אצל מטפלים שעובדים עם ילדים. בכל המקרים הללו מדובר בתחרות עם ההורים, גורסים המחברים:

The real parents are competitively excluded or ignored, reality factors denied, pathology and internalized problems minimized, with the attendant fantasy that "all this kid needs is a good loving parent.

הנה כי כן – מסתבר כי תיאורטיקני הדור הקודם של הפסיכואנליזה היו יצירתיים להפליא בחשדנותם כלפי פנטזיית ההצלה של המטופל והמטפל כאחד (הרבה יותר מאיתנו, יש להודות). אך האמנם פרשנויות "לא מיטיבות" אלו, הרואות בכל פנטזיית הצלה עדות מוצקה לרחשי לב אגרסיביים והרסניים המונחים בתשתיתם, הן אכן מוצדקות? כלום אין בהן כדי לשפוך את התינוק עם מי האמבט ולסרס את המטפל המבקש להיטיב עם מטופליו ולהיפך (מטופלים המבקשים להיטיב עם מטפליהם)?

כדי להשיב על כך יש כמדומני לנסח את השאלה אחרת. יש לבחוןמה בין פנטזיית הצלה בטיפול לבין העזרה הממשית שבכוחו של הטיפול להציע. היה זה ביון (1992)שעסק בין היתר בהבחנה בין העזרה המאגית שמטופלים מבקשים לקבל מידי הקבוצות הטיפוליות שבהן הם חברים ובין העבודה הטיפולית שבה נוטלים חלק במציאות. באחת הדוגמאות שהוא מביא בספרו התנסויות בקבוצה הוא מתאר התנהלות מוזרה של קבוצה; אחד המשתתפים, גבר ששתק רוב הזמן, הביע את דעתו כי די לו בעצם חברותו בקבוצה על מנת שיחולו שינויים מרחיקי לכת בחייו. אישה אחרת סברה כי תרומותיו של ביון כמטפל עושות את העבודה בשבילה – גם אם איננה מסוגלת לזכור אף אחת מהן. "הם נהגו כאילו הם באים לבית תפילה", כותב ביון, "כאילו הטיפול הוא סוג נדיר של דיאטה או ריטואל דתי " הפותר אותם מלהתמודד עם המציאות.

ביון הבחין כידוע בין רובד קבוצת הפנטזיה, ה-Basic assumption group לבין מה שהוא מכנה "קבוצת העבודה". בכל רגע נתון ניתן לראות כל קבוצה כמורכבת משתי קבוצות כביכול – האחת פועלת על פי בוחן המציאות וידידותית למורכבותה - בעוד האחרת חיה את חייה בעולם של פנטזיה. קבוצת הפנטזיה מאמינה בישועה מאגית מעצם טבעה. כך למשל במצב של תלות סבורים חברי הקבוצה שהישועה תמצא מידי האם הגדולה ששדיה השופעות חלב לאין קץ יספקו לחברי הקבוצה את כל מחסורם ויגנו עליהם מפני כל חרדה רעב ומצוקה. במצב של Fight and Flight מאמינה הקבוצה כי לוחם עשוי ללא חת שייבחר כמנהיגה, יגן עליה מפני כל צר ואויב ויוכל לכל יריב המאיים על קיומה. במצב של זוגיות מתפתה הקבוצה שנואשה מן המנהיגות הקיימת שלה, להאמין כי "זוג מלכותי" שייבחר מתוכה יוליד לה, כלשונו של ביון "את הילד המשיח שיביא את הישועה" ( ואם לא עכשיו אז אוטוטו). אך העבודה הטיפולית מתנהלת לה במציאות. היכן שהתלות נעשית מודעת ומשרתת את יכולתה של הקבוצה להיתרם מן ההתערבויות של המטפל והמשובים של חבריה; היכן שאווירת המאבק-בריחה נבחנת ומתורגמת לביקורת בונה וכאשר תופעת הזוגיות מתמוססת כהגנה מאנית ומאפשרת יצירת אקלים קבוצתי שבו רעיונות יכולים להיפגש ולהוליד רעיונות חדשים. קבוצת עבודה – כך מכנה ביון את המצב שבו הקבוצה עובדת להבדיל מחולמת.

אם הסכמנו בינינו לבין עצמנו כי פנטזיית ההצלה מוטבעת, נרצה או לא נרצה, "במטען הגנטי" של כל קשר טיפולי, כשהיא נסתרת או גלויה פושטת ולובשת צורה, בהתאם לנסיבות - נדמה שהשאלה שעדיין מצפה למענה היא שאלה פרקטית/אתית בסופו של דבר. מתי היא מהווה מכשול לטיפול ומתי היא מפיחה רוח גבית במפרשיו? מתי היא משמשת קטליזטור לברית הטיפולית ומתי היא זורה חול בעיני המטפל והמטופל כאחד? מתי היא בחזקת בריחה מן המציאות ומתי היא "עבודה"? כדי להשיב על כך שומה עלינו לחזור לנקודת הפתיחה של דיון זה – להבחנה בין מעשה הטיפול כפי שהוא בפנטזיה לבין הטיפול כפי שהוא במעשה.

לאחר ככלות הכול – האם הארכאית, שמתוך הקשר הראשוני עימה אני גוזר את פנטזיית ההצלה לסוגיה – אם זו הנתפסת כ"כול-יכולה", איננה בחזקת פנטזיה בלבד. אמנם היא רחוקה מלהיות כל-יכולה במציאות אך חיוניותה להשרדותו הפיסית והנפשית של התינוק איננה בבחינתאשליה כלל וכלל. נהפוך הוא. עזרתה ממשית ביותר. תרצו – היא מצילת חיים הלכה למעשה. אך דווקא ממשותה של העזרה והפעולות היומיומיות, הרבות והרוטיניות ברובן המרכיבות אותה – נעלמת מעיניו של התינוק. האם-סביבה, כידוע, אינה מזוהה לכאורה אפילו על ידי ההעברה (אליבא דוויניקוט). היא אמורה ליצור ולשמור תנאי סביבה שיאפשרו לתינוק לחיות ולהתפתח כחלק משגרת היותה והיותו ותו-לאו. למעשה, כל עוד היא ממלאה את תפקידה כיאות אין היא מורגשת כלל על ידי התינוק ויתרה מזו – אף אינה יכולה לצפות להכרת התודה שלו. יש מידה לא מבוטלת של אי צדק בעובדה קיומית זו - אך כידוע לכל אם (או מטפל/ת), נוכחותה נעשית מורגשת רק כאשר היא כושלת במילוי משימותיה. במובנים רבים את טיפולה מציל החיים היא מגישה כמעשה טריוויאלי להפליא, כפרוזה של יום-יום, נטולת כל שמץ דרמטיות. כל כובד הקלות הבלתי נסבלת של הקיום מוטלת על כתפיה בזמנים שכאלה. כך בכל הנקה שלה וכך בכל החלפה של חיתול. העובדה שהתינוק רואה באם בתנאים מסוימים ישות אומניפוטנטית, ישות שאינה אלא אקסטנציה של עצמו בפנטזיה, מספקת אולי פיצוי מה, בבחינת נחמה פורתא, לצורך הנרקיסיסטי של האם לזכות ולו במתת-חסד קטנטנה על מאמציה - אך עדיין אינה הופכת אותה לכזו. רוצה לומר כי פעולות שיגרת הטיפול כגון שמירת הסטינג הטיפולי, נאמנות לתפקיד המטפל וביצוע נאמן של מעשה הטיפול, עשויים לספק בצנעה את חומרי החיים החיוניים ואת המזון הנחוץ לכלכלת התהליכים ההתפתחותיים העומדים ביסוד הטיפול הנפשי – מבלי שיוכרו כלל כפעולות הצלה הירואיות.

אך גם "פנטזיית ההצלה" בצורתה הגולמית, כפנטזיה, עשויה להיות חיונית ולשמש דלק חשוב להנעת מנוע הטיפול ולו רק מכיוון שמכוחה מקבל המטפל מעמד של מטפל – אב, אם, אובייקט בעל משמעות בעולמו של המטופל. במובן זה, כמוה כעלה האחרון של או הנרי. במקרים מסוימים וכחלק מתנאי העברה אוניברסאליים המבנים את הטיפול במתכונת של יחסי הורה-תינוק, יבקש המטופל לראות במטפל שלו מושיע כל יכול. דמות מואדרת שאת מושלמותה וכל יכולותה הוא שואף להפנים (Kohut, 1971). אפשר שבמקרים אלה, בעולם המשחק של הטיפול, אכן יידרש המטפל לגלם ולו לזמן מה ולתקופה מוגדרת, תפקיד אב או אם כל יכול/ה המספק/ת הגנה מאגית. נדרשת מידה של תבונה טיפולית על מנת לעבוד עם טיפוס העברה כזה, על הקשיים הייחודיים שהוא מעורר, ונאמנה עלינו המלצתו של ויניקוט לנהוג משנה זהירות ולגלות "טקט טיפולי" כאשר אנו באים להפגיש את התינוק שבתוכנו עם הפער שבין הפנטזיה והמציאות:

'The essential feature … is the paradox and the acceptance of the paradox: the baby creates the object, but the object was there waiting to be created' (Winnicott, 1968, 89). '[The paradox must not be] solved by a restatement that by its cleverness seems to eliminate the paradox' (Winnicott, 1963, 181).

ובמקום אחר הוא מוסיף:

'In the rules of the game we all know that we will never challenge the baby to elicit an answer to the question: did you create that or did you find it?' (Winnicott, 1968, 89).

במקרים אלו, נוכל לומר אפוא, אל לו למטפל/ת לנפץ את האשליה – אשליית "העלה האחרון" – בטרם זמן.

אך דווקא במצבים מנטאליים ייחודיים אלה, ברגעים של רגרסיה עמוקה, ראוי לזכור כי פנטזיית ההצלה אינה יכולה בשום מקרה להחליף את מעשה הטיפול במציאות בתודעתו של המטפל. כאמור בפתח דברינו, השאלה כיצד על המטפל להתמודד עם פנטזיית ההצלה של המטופל היא פונקציה של הערכה כוללנית ורחבה יותר, הנוגעת לשאלה כיצד משתמש המטופל במטפל בכל רגע נתון. צר המקום וקצר הזמן מלפרט נושא חשוב זה אך די אם אציין בתמציתיות כי מטופלים שונים, בשלבים שונים של טיפולם, נזקקים למטפל שלהם בדרכים ייחודיות ומוגדרות בדייקנות מפתיעה לעיתים. "היי לי אם ואחות" אומר המטופל למטפל, "היי לי סכין", "היי לי מישהו לרוץ איתו", "הייה לי אב הרחמים", "הייה לי מראה אותה אוכל לשאול היש יפה ממני בכל הממלכה", "היה לי מכונת לב-ריאה או מכשיר דיאליזה כל עוד לבי משותק וכליותיי אינן מתפקדות" וכן הלאה. פנטזיות שינוי, בלתי מודעות ביסודן, עשויות להיות מגוונות לאין שיעור והאזנה קשובה להן חיונית לאורך כל הטיפול ויכולה לשמש מורה נבוכים למטפל בכל הנוגע להתמקמותו במרחב הטיפולי. כך הדין גם לגבי הצורך לראות במטפל מושיע, כל יכול, מציל.

הנה כי כן - לעיתים אכן יידרש המטפל, כמוהו כאם הראשונית, לתווך בין המציאות והאומניפוטנציה השבירה של המטופל/תינוק - אך לעולם אל לו להתבלבל ולהאמין כפשוטו במה שהמטופל מבקש לראות בו. וכאן בדיוק טמונה הסכנה. שגרת יומנו כמטפלים רוויה תיסכולים. יכולתם של אנשים שלא להשתנות כלל, יהא אשר יהא, מרשימה לא פחות ואולי אף יותר מאשר יכולתם להשתנות. הפיתוי להאמין ביכולתנו לספק גאולה למדווי הנפש גדול כנראה מיכולתנו להתנזר ממנו לאורך זמן. ההשלמה עם הכרה ב"גודלנו האמיתי" – אפשר שהיא גזרה שציבור המטפלים מתקשה לעמוד בה. אך ראוי שנתרה בעצמנו - הרגע שבו אנו מתמכרים למנעמי האשליה המוצעת לנו ומאמצים אל ליבנו את האידיאליזציה הרואה בנו מושיע ומציל הוא בדיוק הרגע שבו כוונותינו הטובות עלולות להוביל אותנו אל הגיהינום של כשלים אתיים קלים כחמורים.

עבודה, כבר אמרנו? כך בכל אופן התנסח פרויד ברצותו לתאר את מעשה הטיפול. עבודה. ולמלאכת העיבוד, אותו תהליך שבאמצעותו מוטמעת תובנה חד פעמית, דרמטית ככל שתהא, אל תוך המבנים הנפשיים הקיימים על מנת שתוכל לחולל שינויים של קבע בעומק אישיותו של המטופל קרא "Working Through". עבודה – ולא ישועה, ולא "לידה מחדש" ולא חילוץ הירואי מציפורני מוות נפשי וחשכת בור תחתית. ואף שאני עומד נפעם מול אומץ ליבה של הפסיכותרפיה בת זמננו לעסוק בשאלות של חיים ומוות ושל גורל ושל ייעוד - אודה כי יש בי מדי פעם געגועים לצניעות של הימים ההם. ימים בהם טרם ראה עצמו המטפל, לפני כל דבר אחר, כ"משורר של הנפש" ( דימוי יפה השמור, אם בכלל, רק למתי מעט מאיתנו) – אלא כבעל מלאכה. בעל מלאכה, איש מקצוע, בראש ובראשונה. בוודאי לא מכהן בקודש המבטיח מחילה וגאולה תמורת התמוססות. ויאה לנו כאן עמדתו של פרויד, פסימית ככל שהיא עלולה להישמע לפיה מטרת הטיפול האנליטי היא להמיר את הסבל הנוירוטי בסבל אקזיסטנציאליסטי. מאימתי נעשינו מומחים לזה האחרון? מי בדיוק הסמיכנו לעסוק בו?

 
 
ביבליוגרפיה

או הנרי, "העלה האחרון". בתוך: סיפורים: אחרי עשרים שנה. (1993) זמורה ביתן, ת"א.

ביון, ו. התנסויות בקבוצות. (1992) דביר.

ויניקוט, ד.ו. (1969). "השימוש באובייקט והתייחסות באמצעות הזדהויות". בתוך: משחק ומציאות. 106-113. תל-אביב: עם עובד, 1995.

ויניקוט, ד. ו. (1995). משחק ומציאות. תל-אביב: עם עובד.

מייסון, מ. ג'פרי. (1991). בגנות הפסיכותרפיה. מחברות לספרות, ת"א.

פרויד, ז. (1915 [1913]). הלא-מודע. בתוך: מעבר לעקרון העונג ומסות אחרות. תל-אביב: דביר, 1988, 62-88.

 

Abraham, K. (1922). The Rescue and Murder of the Father in Neurotic Phantasy-Formations. In: Clinical Papers and Essays in Psychoanalysis. New York: Basic Books, 1955 pp. 68-75.

Atwood, G.E. (1978). On the Origins and Dynamics of Messianic Salvation Fantasies. Int. J. Psychoanal. 5:85-96[à].

Esman, A. H. (1987). Rescue Fantasies. Psychoanalytic Quarterly 56: 263-270.

Frosch, J. (1959). Transference Derivatives of the Family Romance. J. Am. Psychoanal. Assoc. 7:503-522[à].

Frued, S. (1910). A Special Type of Choice of Object Made by Men. S.E. XI,163-176.

Greenacre, P. (1966). Problems of Overidealization of the Analyst and of Analysis: Their Manifestations in the Transference and Countertransference Relationship In: Emotional Growth. Psychoanalytic Studies of the Gifted and a Great Variety of Other Individuals. Vol. 2 New York: Int. Univ. Press, 1971 pp. 743-761.

Grinstein, A. (1957). A specific defense in psychoanalytic therapy: "Comes the knight in shining armor." J. Am. Psychoanal. Assoc. 5:124-129[à].

Kohut, H. (1971). The Analysis of the Self. A Systematic Approach to the Psychoanalytic Treatment of Narcissistic Personality Disorders. N.Y: International University Press.

Laplanche, J. (1997). The Theory Of Seduction And The Problem Of The Other. International Journal of Psychoanalysis 78: 653-666.

Meyer, B.C. (1984). Some Observations on the Rescue of Fallen Women. Psychoanalytic Quarterly. 53:208-239[à].

Ogden, T. H. (1985). "On Potential Space.” International Journal of Psychoanalysis, 66: 129-141.

Ogden, T. H. (1992). "The Dialectically Constituted/Decentred Subject of Psychoanalysis. II. The Contributions of Klein and Winnicott.” International Journal of Psychoanalysis, 73: 613-626.

Olinick, S.L. (1980). The Psychotherapeutic Instrument. New York: Aronson.

Palmer, A., Harper, G. & Rivinus, T. (1983). The "Adoption Process" in the Inpatient Treatment of Children and Adolescents. J. Amer. Acad. Child Psychiat. 22:286-293.

Reider, N. (1976). On a particular neurotic equivalent of necrophilia Psychoanalytic Quarterly. 45:288-289[à].

Reik, T. (1911). Zur Rettungssymbolik Zentralblatt für Psychoanalyse und Psychotherapie 1 499.

Stekel, W. (1911). Einige Bemerkungen zur Rettungsphantasie und die Analyse eines Rettungstraumes Zentralblatt für Psychoanalyse und Psychotherapie 1:591-593.

Symington, N. (1996). Narcissism: A New Theory: foreword by James Grotstein. London: Karnac Books, 1993.

Veszy-Wagner, L. (1971). Solomon's judgment: the mother's nightmare of "overlying" the baby. Dynamische Psychiat. 4:54-69.

Winnicott, D.W. (1963). "Dependence in Infant Care, in Child Care, and in the Psycho-Analytic Setting.” International Journal of Psycho-Analysis, 44:339-344.

Winnicott, D.W. (1968). "Playing: Its Theoretical Status in the Clinical Situation”. International Journal of Psychoanalysis, 49: 591-599.

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

עצמון בכרעצמון בכר6/10/2009

עד מתי?. אכן סדרה מצויינת אכן מאמר מעניין. אך כדברי ידין ירושלמי האמנם למדנו בפקולוטות לייחס כל דבר רק אלינו? רק ראובן אותנטי האם לא קשה להיות מטופל-שחקן אותנטי. שוטר, עורך דין, רופא, מסומם, זונה ושאר דמויות אותנטיות על המרקע. למה גם אנו כפסיכולוגים שהמסך נועד להראות כמציאות ובואו נפסיק לדון בסדרה כמציאות. זהו בהלט טיזר לימי עיון והרצאות אבל בואו לא נטשטש בין מציאות ומציאות וירטואלית

עפרה שיעפרה שי17/9/2009

מאמר מעניין ביותר. כמו ההרצאות של ד"ר יוסי טריאסט.
באיחולי שנה טובה

משה אלוןמשה אלון6/9/2009

תודה, אבל עוד נקודות למחשבה. אין ספק שפנטזית המציל פועלת בתחילת קשר טיפולי. הפנטזיה אגב חשובה ביותר כחלק מבחירת המקצוע למטפלים, בלעדיה לא ניתן לשרוד.
אולם, מי שעובד דינאמית ועובד עם תהליכי העברה והעברה נגדית, ומאמין שדרך זאת הוא לא רק לומד את המטופל אלא גם את עצמו, הפנטזיה נגמרת אחרי תקופת מה ומתחילה תקופה אחרת בטיפו. חיפוש, תהיה, טעיה, התלבטות, סבל, גילוי. כך שפנטזית ההצלה היא רק מרכיב אחד בטיפול ואצל המטפל ובטיפול ארוך טווח היא משתנה. והמטפל נדרש גם להציל את עצמו והוא יכול רק תוך כדי עבודה עם עצמו, על עצמו, תוך מעורבות גדולה ותוך חקר העצמי שלו.
כפסיכולוג יונגיאני ההכשרה הארוכה מביאה ללמידה הגדולה שככל שהמטפל מתפתח בטיפול ומעמיק בעצמו, במה שעובר אליו, במה שנקרא המטפל הפצוע כך המטופל מתפתח. ברור שזו כבר לא פנטזית המציל בפשטותה.
משה אלון

אבישי זאביאבישי זאבי6/9/2009

תודה!. תודה! הגעתי לזה במקרה ונתרמתי מאוד