כסף, כסף, כסף – על יום העיון "לא דיברנו עוד על... כסף"
רועי סמנה
כסף, כסף, כסף
שורף לי את קצה היד
כסף, כסף, כסף
בא ונעלם מיד
"אין קשר"- רמי פורטיס
יש מן האירוניה בכך שלא שילמתי (לא באופן חומרי על כל פנים) על השתתפותי ביום עיון שעוסק בכסף. אבל גם בלי לשלם, תזכורות למרכזיותו הבלתי-נמנעת של הכסף בחיינו ליוו אותי לאורך כל היום. החל בזה שבתחילת הבוקר, בעקבות קשר עין עם פקח נמרץ, רצתי ריצת אמוק על מנת לחלץ את האוטו מחניה בעייתית ומקנס ממשמש, וכלה בכך שמיהרתי לחזור הביתה בסיום יום העיון, מרוצה אך תשוש, רק כדי לבדוק עד ריצוד עפעפיים עבודות סטודנטים, בשביל הפרנסה כמובן.
יום העיון התחיל בדברי פתיחה של חנה שטרום-כהן, העומדת בראש המאבק עבור רפורמה מיטיבה. שטרום-כהן הציגה את הבעיות העתידיות ואת אלו שכבר מתגבשות בשטח, כתוצאה מהתוכניות ליישום הרפורמה בבריאות הנפש במתכונתה הנוכחית. על אף שהבעיות ידועות ומוכרות, חידוש מבהיל מבחינתי היה לשמוע את הידיעות המדאיגות על כך שגם בסיפור הזה לוחצים ידיים ההון והשלטון ורוקמים עסקאות כלכליות משתלמות מתחת לשולחן ומאחורי סיסמאות על טובת הציבור.
לאחר מכן, בהרצאה עשירה שכללה להטוטנות לשונית מרשימה ושפע של קטעים ממיטב ספרות העולם דיברה מיקי גולדין-תודר על השינויים וההתפתחויות שעברה הפסיכואנליזה ביחסה לכסף. גולדין-תודר הסבירה כי כחלק מהתמקדותו של פרויד באינטרה-פסיכי הוא בחר שלא להתעמק בהיבטים בינאישיים וקאונטר-טרנספרנסיאליים של כסף בכלל ושל התשלום עבור הטיפול בפרט. על-פי גולדין-תודר, גישתו של פרויד היתה, בפרפאזה על האימרה הידועה, "כשזה נוגע אלי - כסף הוא רק כסף". היא ציינה שאפילו כיום כסף הוא נושא שעדיין קשה, הן למטפל והן למטופל, לדבר עליו.
לדברי גולדין-תודר, השינויים הכלכליים והחברתיים בשלושים השנים האחרונות לא פסחו על המטפלים וכיום המטפל זקוק ליותר ויותר סימני סטטוס חומריים על מנת להתבלט, כאדם וכאיש מקצוע, בשוק הרווי במטפלים מסוגים שונים. המבוכה מההעברה הנגדית שמעורר העיסוק בכסף מובילה לעיתים את המטפל לבעיות כמו סירוב לאתגר מטופלים בנושאים "מבריחים" או חוסר רצון לסיים טיפולים שאין טעם בהמשך קיומם. בהמשך התייחסה ההרצאה גם לדרישת התשלום על הטיפול כפגיעה נרציסטית, ככזו שמנכיחה את תחושת הניכור, אך מאידך גם כאקט שמאפשר גדילה רגשית, ביטול מעמדות והכרה באחר.
נדמה לי שהפגיעה הנרציסטית אותה הזכירה גולדין-תודר עומדת בבסיסה של ההתייחסות המזלזלת, צרת-העין והחשדנית המופנית לעיתים קרובות מדי כלפי אנשי בריאות הנפש בכלל ופסיכולוגים בפרט וחשוב לתת על כך יותר את הדעת בעתיד.
בהרצאתו היפה של ד"ר איתמר לוי משכה אותי במיוחד ההשוואה בין "כלכלת המחסור" (אותה מייצגת הגישה הקלייניאנית) של הפה הרעב והבטן הריקה לבין "כלכלת השפע" (אותה מייצג וויניקוט), שבה יש רצון להעניק והנאה מהנתינה. לדברי לוי, כאשר אווירת כלכלה של שפע שורה על הטיפול, הנתינה והקבלה של הכספים חופשיות יותר והמטפל והמטופל הם מעין רקדנים בתנועה מתואמת של תשלום. בכלכלה של מחסור, כאשר המטופל מרגיש שצרכיו אינם מסופקים, עדיין חלה חובה לשלם ונוצר פער בין "כלכלת השוק" לבין "הכלכלה הרגשית" של הטיפול, פער שיש לצמצמו. נדמה לי שהעולם המערבי כולו נמצא כעת במעבר מכלכלת שפע לכלכלת מחסור (מהבחינה הפסיכולוגית) ומעניין לחשוב על הסיבות לשינוי הזה ובאופן כללי על הקשר בין הכלכלה הפסיכולוגית לכלכלה החומרית, קשר שהפך בהיר (ואפל) יותר לכולנו לאחרונה.
הרצאתה של אורית ליבוביץ'' על יחסן של נפגעות תקיפה מינית לכסף היתה בהירה מאוד ומרתקת לכשעצמה, אך לעניות דעתי החיבור שלה לנושא יום העיון היה מעט מאולץ. למרות זאת, ליבוביץ'' הצביעה על כמה מאפיינים מעניינים ביחסן של נשים שנפגעו מינית לכסף. לדבריה, השגת כסף מעוררת בנפגעות אשמה גדולה ותחושת טומאה, מחד גיסא, אך מאידך גיסא הכסף מאפשר להן תחושת שליטה ומעורר פנטזיות על היותן מעין משק אוטרקי שאינו נזקק לזולת. בהרצאתה גם התייחסה ליבוביץ'' לארבע דינמיקות בעייתיות האורבות למטפל בנפגעות והדגימה כיצד הכסף יכול להשתלב בהן. לדוגמא, בדינמיקה שבה יש יחסי פיתוי בין המטופלת למטפל/ת ייתכן ניסיון לפיתוי באמצעות מתנות מצד המטופלת.
בהרצאה החותמת, שהיתה שנונה ביותר ומשעשעת לפרקים, התייחס פרופ'' גבי שפלר לכך שכסף בטיפול הדינמי הוא אומנם התרחשות דמיונית בעלת משמעויות סימבוליות אך הוא בו זמנית גם התרחשות מציאותית ביותר. הרצאתו, שהתמקדה באתיקה של הכסף בטיפול, סקרה את הסעיפים המתייחסים לנושא זה בקודים האתיים השונים של איגודי המטפלים בארץ ובעיקר הושם דגש על הקוד של איגוד הפסיכיאטריה של הילד והמתבגר, שסעיף יוצא דופן וייחודי בו מתייחס לזכויות המטפל כבן-אדם (!). שפלר מאמין כי על מנת שהמטפל יוכל לנוע בחופשיות במרחב הטיפולי עליו להיות משוחרר ככל האפשר מדאגות כלכליות, לדעת שהוא יקבל את התגמול שלו עבור הטיפול בזמן וכיוצא בזה. כלומר, אין לדעתו להתעלם מהצרכים של המטפל, כולל החומריים. לדבריו, "גם בסרטוני הבטיחות בטיסות מדגימים שיש לשים את מסכת החמצן קודם כל על האם ורק לאחר מכן על הילד". אני מוצא את הגישה הזו משחררת ביותר, כנה ומכבדת עבור המטפל והמטופל כאחד.
לסיכום, יום העיון היה מרתק לטעמי והרגשתי שרק התחלנו לגרד את קצה הנושא החשוב והקונפליקטואלי הזה. עם זאת, מיעוט הקהל באולם גרם לי לתהות איך יתכן שמרצים אטרקטיביים ומטרה חשובה לא הספיקו כדי להביא יותר אנשי מקצוע לאירוע. האם זו אשמת כלכלת המחסור שמאיימת עלינו? או שמא עדיין קשה לנו לדבר על כסף?...
