בַּיּוֹם צָעַקְנוּ 'סְלַח לָנוּ' וּבָעֶרֶב צָעַקְנוּ 'פְּתַח לָנוּ' וַאֲנִי אוֹמֵר שְׁכַח לָנוּ
עלון פסיכולוגיה עברית | 20/9/2026 | 6,878 צפיות | הרשמו כמנויים
לקראת ערב יחל יום כיפור. רבים ורבות יפקדו את מרחבי התפילה או השיחה. דתיים וחילונים. אחרים יעדיפו לבלות עם המזגן בבית. כך וגם אחרת, האוויר עומד בבוקר הזה, חמוץ, ומתמתק רק מעט מהרוח שהחלה לנשוב ומסמנת שהסתיו מתקרב. יום כיפור מגיע לאחר שבוע דחוס וסמיך במרחב הציבורי, עמוס פוסטים וטורי דעה נוקבים ועתירי רגשות, שעוסקים כולם בסרט אחד שהוקרן בונציה, אבל בעצם עוסקים בנו, ובכאן, ובשם, ובשנות המלחמה האחרונות. הנשימה ממלאת את הריאות בחלקיקי צער, כעס ובלבול, ומעל לכל, בארומת פיצול. וכך אנחנו נכנסים ליום הזה, שמסמן ניסיון לחפש מחילה, לעשות חשבון נפש, למצוא מנוחה לנפש שואלת בתשובה – כזו או אחרת. וכך אנחנו נכנסים ליום הזה – כבדים, מקווים, מתפללים. כך וגם אחרת.
בשבועיים החולפים התפרסמו באתרנו מאמרים מעניינים וטורים מעוררי מחשבה. בהזדמנות זו נאחל לכם גמר חתימה טובה וגם חג סוכות שמח, נתראה לאחר החגים
מסה עיונית מאת הגר חג'ג' ברגר חוזרת אל חלום הזאבים של סרגיי פנקייב ושואלת מה רואים הזאבים, ולא מה הם מסמלים. הקריאה נעה בין שלושה רבדים - הקליני, שבו פרויד מביית את החרדה למסילה אדיפלית; הסימבולי, שבו היער ועץ האגוז נקראים כארכיון של שמאניזם ופולקלור סלאבי; והממשי, שאינו נכנע לסימבוליזציה. מן החלון הרוסי עוברת המסה אל חורבות 2026 ובוחנת את החיות הנעות בין ההריסות. מסקנתה שוללת את נקודת המוצא: לטבע אין עמדת עדות ריבונית מול האסון האנושי - הוא נושא אותו בבשרו, ומה שנותר להקשיב לו הוא השתיקה שבין שתי יללות.
סקירתה של רות נצר קוראת את 'ערך סנטימנטלי' (יואכים טרייר, 2025) כמקרה מבחן להעברה בין-דורית של טראומת אובדנות. בניגוד לקריאה הרווחת, הרואה בסיום פיוס וריפוי, נטען כאן שהסכמתה של נורה לשחזר על הסט את ניסיון ההתאבדות שלה אינה תיקון אלא כניעה: הישאבות אל האורובורוס המשפחתי והיבלעות בקומפלקס האב. באמצעות מושגיהם של יונג ונוימן מתואר הקולנוע כהנצחת סימפטום ולא כריפוי, וסירובה של השחקנית האמריקאית משמש הוכחה לאגו מובחן שאין לבנות. לבסוף מורחב הטיעון מן המשפחה אל החברה: כוחו המהפנט של הבמאי הנרקיסיסטי כאנלוגיה לכוחו של מנהיג נרקיסיסטי, ולאחריות היחיד להיחלץ ממנו.
מאמרה של נעמה צאן בן אריה מציג מודל חדשני של טיפול קבוצתי באמצעות משחק הפוקר. המודל משלב את חשיבת האנליזה הקבוצתית עם משחק הפוקר כמעורר רגשי מבוקר, והוא מיושם בעבודה עם נפגעי טראומה צבאית, שרבים מהם אינם מאובחנים ואינם פונים לטיפול. בבסיס המודל עומד משחק הפוקר, המייצר עוררות רגשית אמיתית בתוך מסגרת בטוחה ומאפשר מגע ממותן עם רגשות כואבים, התבוננות בהם ותרגול ויסות בזמן אמת. העבודה הטיפולית מבוססת על יסודות האנליזה הקבוצתית.
ובפסיכובלוגיה
אין לו נשמה: ללטף פיקסלים, לקלל מסך, מאת גלי זייצ'יק:
"ההתנהגות מול הבינה המלאכותית לא בהכרח חושפת את כל מעמקי הנפש שלנו, אך היא בהחלט נוגעת במה שנמצא בה. לא באישיות כולה, לא ב"אמת הסודית", אלא בהצצה לדחפים, להרגלים, ליחסי הכוח ולפנטזיות שאדם מרשה לעצמו להוציא החוצה כשהתג החברתי נעלם. מי שמקלל, מי שמתחנף, מי שמנסה לחנך או מי שחושף דברים אישיים, עושה זאת לפעמים מתוך בדידות, יהירות, צורך בהלימה, תסכול, תוקפנות, או פשוט הרגל. אין דרך לדעת מתוך ההתנהגות הזאת לבדה מה עומד מאחוריה. אבל דבר אחד אפשר לומר בפחות היסוס: הבחירה מה לעשות ברגע שאין עונש היא בעצמה בחירה. גם מי שנשאר מנומס עם בינה מלאכותית, כשאף אחד לא מצפה ממנו להיות מנומס, או מי שבוחר להשאיר לעצמו דברים, מספר בזה משהו. ואם כולם מקבלים את אותו החופש, ובכל זאת בוחרים דברים כל כך שונים, הבחירה עצמה היא הדבר שראוי לבדוק".
שירת הטיפול - על המשותף בין טיפול לשירה, מאת עוזית דגן:
"נכון, גם בטיפול וגם בשיר - תמיד יישאר המרווח הזה בין מה שאמרנו לבין מה שהיינו יכולים לומר, אילו ידענו איך אומרים אותו. בין הקרקע המציאותית לבין הכמיהה האינסופית אל השמים הפתוחים, המכילים עדיין את כל האפשרויות. שם, ברווח הזה, שוכנים הגעגועים.
ד"ר גד בן שפר כותב על הרצון לדעת ועל מינוס K :
"ביון מתאר חיבור של מינוס K. זהו מצב בו "היכולת להבנה מוטעית גוברת על היכולת להבין". הביטוי 'יכולת להבנה מוטעית' תופס אותי. אני מרגיש שהוא מכוון למצב פעיל של חוסר הבנה וחוסר ידיעה. לא פשוט "לא לדעת”, אלא עמדה נפשית שבה האדם – מתוך קנאה או חוסר יכולת לשאת תסכול או מהרסנות שטבועה בו — פועל נגד הידיעה עצמה: הוא תוקף את האפשרות להבין, ללמוד מן הניסיון וליצור משמעות רגשית".
העיניים של בטי דייויס: על קסם, תשוקה ומסתורין בעולם שמבקש לדעת הכול, מאת יואל בלום:
"ב-Bette Davis Eyes יש אישה. או אולי נכון יותר לומר: יש דמות של אישה. היא מושכת, מסוכנת במידה מסוימת, מינית, חמקמקה. היא יודעת משהו על האפקט שהיא יוצרת. אבל היא אינה מוסברת לנו עד הסוף. וזה בדיוק העניין. אנחנו לא מקבלים רשימה של תכונות שבגללן היא מושכת. לא “היא יפה בגלל…” ולא “היא מתאימה לך כי…”. היא פשוט שם, עם העיניים שלה, הקול שלה, האופן שבו היא נוכחת- ומשהו בה מושך. היא אינה הופכת לאובייקט של ידע. היא נשארת, במידה מסוימת, מסתורית. אולי מכאן מתחילה תשוקה. לא מתוך הידיעה שיש לנו את מה שאנחנו רוצים, אלא דווקא מתוך המפגש עם משהו שאיננו מצליחים לסגור".
מאידיאל הרזון לעידן ה-AI והזריקות: לאן הולכות הפרעות האכילה?, ד"ר מיכל חסון רוזנשטיין בהרהורים תאורטיים על הפרעות האכילה בימים האלה:
"הזיוף הפך למציאות: בעידן של מחוללי תמונות ו-AI, אין יותר משמעות לשאלה "מה אמיתי". מחולל דימויים פשוט יודע לייצר תמונה מפתה ומלוטשת של דוגמנית בכל מידה או מבנה גוף מבוקש. מי בכלל צריכה להיות רזה במציאות כדי לדגמן? הדוגמנית של המחר לא רק נראית בלתי-אנושית – היא פשוט לא אנושית. בתוך מציאות גלובלית שבה הקו בין דמיון למציאות מטושטש לחלוטין, מה המשמעות של "להיות רזה"?. תרחיש הדיכאון הקולקטיבי: האם הפרעות האכילה ידעכו ויעלמו פשוט כי נישאב כולנו לתוך אדישות ודיכאון קולקטיבי בעולם חסר משמעות?. תרחיש השליטה הנואשת: או שאולי, ככל שהעולם הוירטואלי יתרחק מאיתנו, הצורך לאחוז בגוף הפיזי יקצין? הפרעת האכילה תהפוך למעוז האחרון של ניסיון להשיג שליטה ממשית בעולם מדומה. תרחיש ההמשכיות הביולוגית: ואולי שום דבר לא באמת ישתנה? בסופו של דבר, מבחינה גנטית ואבולוציונית אנחנו עדיין מונעים מאינסטינקטים ראשוניים של חיפוש מזון, אגירתו ומערכות הורמונליות. כל עוד יש לנו גוף פיזיולוגי, הסימפטומים פשוט ימשיכו ללבוש צורות חדשות".
- פרסומת -
התעלומה של הגוף המדבר היא שירה בלתי מובנת, מאת ד"ר אמיר קלוגמן:
"בחזרה למשוואה של לאקאן: מה שלא ניתן לומר במילים עובר דרך הגוף, פועל על הגוף ובאמצעותו, לעיתים על ידי היתקלויות כואבות, מבישות, בלתי צפויות, פורעות סדר ומזמנות אי-שקט. מה עכשיו? האם נתעכב רגע, כדי לנסות לנסח, לחפש בכל-זאת את המילים שתתחומנה או תגדרנה משהו מהבלתי מובן הזה של הגוף, או שניתן להיתקלויות לחמוק, לטבוע בים הסוער לבלי שוב. לסקלי, וגם אנחנו במסגרת הקבוצה שקוראת ומדברת, מציעים רגע לעצור ולהתעכב. להתעכב מול הטקסט, ובעצם להתעכב מול הגוף המדבר של כל אחד ואחת ממשתתפות הקבוצה. להישאר עם הכתוב רגע, גם אם הוא לא מובן, גם אם לא ניתן להחבר אליו בקריאה, אולי אפשר במישוש, אולי בהרחה, אולי אפילו בבהייה שיש בה גם הקשבה. אבל בלי אידיאל בנוגע להבנה".
יום כיפור / יהודה עמיחי
יוֹם כִּפּוּר בְּלִי אָבִי וּבְלִי אִמִּי
הוּא לֹא יוֹם כִּפּוּר.
לָכֵן אֲנִי אוֹכֵל כְּדֵי לִזְכֹּר
וְשׁוֹתֶה כְּדֵי לֹא לִשְׁכֹּחַ
וּמְסַדֵּר אֶת הַנְּדָרִים
וּמְמַיֵּן אֶת הַשְּׁבוּעוֹת לְפִי זְמַן וּמִדָּה.
בַּיּוֹם צָעַקְנוּ "סְלַח לָנוּ",
וּבָעֶרֶב צָעַקְנוּ "פְּתַח לָנוּ"
וַאֲנִי אוֹמֵר שְׁכַח לָנוּ, שְׁכַח אוֹתָנוּ, הַנַּח לָנוּ
לְעֵת נְעִילַת שַׁעַר כִּי פָּנָה הַיּוֹם.
אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ הָאַחֲרוֹן נִשְׁבַּר
בַּחַלּוֹן הַצִּבְעוֹנִי שֶׁל בֵּית הַכְּנֶסֶת.
אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ לֹא נִשְׁבַּר,
אֲנַחְנוּ נִשְׁבָּרִים,
הַמִּלָּה "נִשְׁבֶּרֶת" נִשְׁבֶּרֶת.
Photo by Yoav Aziz on Unsplash
