מאידיאל הרזון לעידן ה-AI והזריקות: לאן הולכות הפרעות האכילה?
ד"ר מיכל חסון רוזנשטיין | 18/9/2026 | 85 צפיות | הרשמו כמנויים
בלוג קצת תיאורטי... מחשבות והירהורים, חלקם ללא בסיס...
הפרעות אכילה מוכרות לאנושות בווריאציות שונות עוד משחר ההיסטוריה. אם בעבר הרחוק ביטויים של הרעבה עצמית או צום נתפסו לעיתים דרך פריזמה דתית או רוחנית, הרי שבמהלך המאה ה-20 – ובמיוחד בעשורים האחרונים – הן הוגדרו מחדש כפתולוגיה רחבה, המחוברת בעורק ראשי לתרבות האנושית, לחברת השפע ולמבנה הנפשי של העידן המודרני.
הפרעות נפשיות תמיד לבשו את הלבוש התרבותי של התקופה שבה נוצרו. לכן, זה ממש לא מפתיע שהפרעות אכילה מושפעות ישירות מטרנדים גלובליים, מטכנולוגיה וממדיה. עם התפתחות תקשורת ההמונים ועולם הדוגמנות לפני כמעט 80 שנה, קובע ומוסד מודל יופי נוקשה של רזון extreme.
לצד התפתחות ההפרעות, התפתחו גם גישות טיפוליות מגוונות. בניסיון להדביק את המציאות המשתנה, החברה ניסתה להילחם בתופעה גם באמצעים חוקיים וחינוכיים – כמו "חוק הפוטושופ" הישראלי, שחייב גילוי נאות על עריכת תמונות ואסר על שימוש בדוגמניות בתת-משקל, או חסימת גישה לאתרי "פרו-אנה" מוצהרים.
צעדים אלו אולי מתאימים לתפיסת העולם של העשור הקודם. אבל מה קורה היום, כשהמציאות עצמה נסדקת?
כמי שאוהבת להשתעשע בניבוי עתידות ובהתבוננות על תהליכים עומק, ניסיתי לשרטט כמה תרחישים מכמה זוויות שונות.
1. עידן ה-AI והרשתות: איפה אנחנו ואיפה "חוק הפוטושופ"?
העולם משתנה בקצב מעריכי. מה שהיה נראה כמו פתרון חוקתי מתקדם לפני עשור, מרגיש היום כמעט כמו מוצג מוזיאלי.
זליגה מתחת לרדאר: הרשתות החברתיות הציבוריות הן רק חלון הראווה. המידע האמיתי – הדיאטות הקיצוניות, הטיפים והטרנדים – רץ ללא הפרעה ברשתות מוצפנות ובקבוצות סגורות (כמו טלגרם). המידע עובר במהירות האור, ללא סינון, ללא בקרת אמת, ובלי שום יכולת של אכיפה רגולטורית.
זילות הידע המקצועי: בעולם שבו כל אחד יכול לפתוח בלוג או ערוץ מביתו, המידע והדיאטות מתחלפים בקצב מסחרר. נכון? לא נכון? זה כבר לא באמת משנה. המידע הפך לבידור. רופאים, דיאטנים ואנשי מקצוע נאבקים כיום על טיפת קשב מול משפיען טיקטוק שמציע פתרון קסם בדקה וחצי.
הזיוף הפך למציאות: בעידן של מחוללי תמונות ו-AI, אין יותר משמעות לשאלה "מה אמיתי". מחולל דימויים פשוט יודע לייצר תמונה מפתה ומלוטשת של דוגמנית בכל מידה או מבנה גוף מבוקש. מי בכלל צריכה להיות רזה במציאות כדי לדגמן? הדוגמנית של המחר לא רק נראית בלתי-אנושית – היא פשוט לא אנושית.
בתוך מציאות גלובלית שבה הקו בין דמיון למציאות מטושטש לחלוטין, מה המשמעות של "להיות רזה"?
תרחיש הדיכאון הקולקטיבי: האם הפרעות האכילה ידעכו ויעלמו פשוט כי נישאב כולנו לתוך אדישות ודיכאון קולקטיבי בעולם חסר משמעות?
תרחיש השליטה הנואשת: או שאולי, ככל שהעולם הוירטואלי יתרחק מאיתנו, הצורך לאחוז בגוף הפיזי יקצין? הפרעת האכילה תהפוך למעוז האחרון של ניסיון להשיג שליטה ממשית בעולם מדומה.
תרחיש ההמשכיות הביולוגית: ואולי שום דבר לא באמת ישתנה? בסופו של דבר, מבחינה גנטית ואבולוציונית אנחנו עדיין מונעים מאינסטינקטים ראשוניים של חיפוש מזון, אגירתו ומערכות הורמונליות. כל עוד יש לנו גוף פיזיולוגי, הסימפטומים פשוט ימשיכו ללבוש צורות חדשות.
2. זריקות ההרזיה: בריאות, או פתולוגיה במסווה חדש?
הופעתן של זריקות ההרזיה (מבוססות אגוניסטים ל-GLP-1) משנה את כל מערך הכוחות. מטיפול שהיה מיועד במקור למצבי קיצון של השמנה חולנית או סוכרת, הן הפכו לתרופת מדף שנרשמת ביד קלה על ידי רופאים – בדחיפה אדירה של תעשיית התרופות, שמגלגלת סכומי עתק.
אנשים מוכנים לסבול תופעות לוואי לא פשוטות, לסחור בזריקות בשוק השחור וברשתות, והעיקר להשיג את התוצאה.
אבל מה זה עושה למבנה הנפשי של ההפרעה?
בעבר, שמירה על משקל נמוך נקשרה בתרבות שלנו לערכים של "נחישות, כוח רצון ושליטה עצמית" (בעוד השמנה תוייגה בטעות כעצלנות או כישלון). הזריקות טורפות את הקלפים. כבר היום נשמעים קולות של "חכמה גדולה לרזות עם זריקה, זה קל".
מה יקרה כשכולם יהיו רזים?
מה יקרה כשכל ילד שחורג מעט מהעקומה יקבל מדכא תיאבון כקו ראשון?
האם נגיע למצב שבו נתערב כבר בשלב העוברי כדי להקל על הלידה?
ואיך בכלל נדע מתי לעצור – לפי טבלאות נורמטיביות יבשות?
במקביל, בעולם של אריכות ימים ממושכת, הציפייה החברתית מאנשים להישאר צעירים, חיוניים ויפים בכל גיל רק הולכת וגוברת. השינוי הזה עשוי להרחיב את הספקטרום הגילאי של הפרעות אכילה בצורה משמעותית – אל תוך גיל המעבר ואף הזיקנה. דווקא שם, מול הדעיכה הגופנית הבלתי נמנעת והיעדר חוסן נפשי מותאם, הפרעות האכילה עלולות להתפרץ בעוצמה חמורה במיוחד.
3. קונספירציות, תאגידים ועידן הפנאי
אם נלך עם הדמיון עד הקצה, אפשר לראות כיצד הרפואה המותאמת אישית – זו שמבטיחה להתחשב ברווחת הפרט על פי מודלים גנטיים וסביבתיים – עלולה להפוך לכלי מתוחכם בידי תאגידי ענק.
מה ייחשב "טובת הפרט"? האם זו באמת הבריאות שלנו, או האינטרס הכלכלי לשמר את דחף ההישרדות החברתי והפחד מנידוי? הפיד של כולנו כבר מורכב כיום מפרסומות מותאמות אישית שלוחצות בדייקנות על היבלות הרגשיות הכי רגישות שלנו.
ומה יקרה בעתיד הלא-רחוק, כשרובנו נעבוד הרבה פחות והמכונות ינהלו חלקים נרחבים מהעולם?
בעולם רווי זמן פנוי, האם הטרנד "הטבעי" יחזור וישנה את מודל היופי?
או שהזמן העודף רק יגביר את העיסוק האובססיבי בגוף ובשליטה בו?
לחלופין, אולי האוכל יפסיק להיות צורך קיומי פיזי? אם נלמד להתקיים מסינתזות אנרגיה חלופיות ונפריד לחלוטין בין חוויית הטעם וההנאה לבין צריכת הערכים התזונתיים, הפרעות האכילה עשויות פשוט להתפוגג מחוסר אובייקט.
4. שאלת השאלות: מה יעלה בגורל הטיפול הנפשי?
האם בעתיד בכלל יישארו מטפלים אנושיים בבריאות הנפש?
עבור לא מעט אנשים, כבר כיום נוח ונעים יותר לשוחח עם בינה מלאכותית – משהו זמין, לא שיפוטי, שתמיד יודע להגיד את הדבר המדויק שהמטופל צריך או רוצה לשמוע באותו רגע.
אנחנו כבר רואים את ניצני הטכנולוגיה בשטח: יומני אכילה דיגיטליים, צילום ארוחות וניתוח רכיבים תזונתיים מתמונה, ותוכניות תזונה שמתעדכנות בזמן אמת לפי מדדים פיזיולוגיים. בשלב הראשון, ה-AI ללא ספק יסייע במחקר, בניטור ובדיוק הטיפול.
אבל מה יקרה בהמשך?
האם האלגוריתם יתחיל להטות מחקרים? האם הוא יוביל אותנו, בצעדים מדודים ומתוחכמים, למקומות שהוא מתוכנן להביא אותנו אליהם? ימים יגידו.
כניראה נחזור בסוף לפרנקל, ולבודהיזם ולמקומות של חיפוש משמעות בקיום ההווה. לתת לעצמנו מרחב לנשימה, מרחב לתחושות האישיות שלנו. היכולת פשוט להיות עם עצמנו, ככה, כמו שאנחנו. לתת לעצמנו את המשמעות של הקיום במרחב שסביבנו, ולא רק במרחב הוירטואלי הרחב הגלובלי. נהיה קצת יותר עם האינדיווידואליזם לא בהקשר של התקדמות בסולם החברתי, אלא של פשוט להיות. כניראה גם בעתיד נמשיך לחפש משמעות אישית כדי להמשיך לחיות.
נ.ב.
גילוי נאות: אינטליגנציה מלאכותית הייתה מעורבת בעריכת פוסט זה. השאלות, התהיות והערבול המחשבתי הם לחלוטין שלי. או שמא… האם הטקסט הזה עדיין שלי? ימים יגידו.
