הָרֶגַע אֲנִי לוֹמֵד לִכְתֹּב: אֵשׁ וְחַשְׁמַל, לְלֹא שְׁגִיאוֹת

עלון פסיכולוגיה עברית | 30/8/2026 | 144 צפיות | הרשמו כמנויים

באמצע השבוע יחזרו ילדנו לגנים, לבתי הספר היסודיים, לחטיבות ולתיכונים. מהמרחב הביתי הם חוזרים לזירה הזו, שמחזיקה עבורם עולמות. הם מתחילים או חוזרים לגלות את עצמם לצד חבריהם ללימודים, ללמוד על יחסים, ברגעיהם היפים וברגעיהם המורכבים. הם לומדים את עצמם בתוך מערכת, מול גבולות המסגרת, אל מול המורה. הם חוזרים ללמוד ללמוד. או לפחות לנסות. לאחדים עולם בית הספר הוא עולם של שגשוג, לאחרים הוא עולם של התמודדות מכאיבה, ולרבים הוא מפגיש עם מניפה של חוויות ומעורר קשת נרחבת של תחושות. זהו עולם שרק רבדים מתוכו גלויים לנו המבוגרים. נוכל לשוב בזיכרוננו לימי בית הספר היסודי או התיכון שלנו, ולהיזכר באוסף הרגעים ההוא, בצבעים החזקים וגם בתחושות הכמוסות. אולי כך, כשנחזור לבית הספר גם אנחנו, בדמיון, נחדד עוד קצת, את היכולת להיות שם עבור ילדינו, מטופלנו ומשפחותיהם.

השבוע באתרנו מאמרים וטורים מעוררי מחשבה:

ביקורת מוצגת בדרך כלל כמידע על מעשה, תוצר, רעיון או החלטה, אך היא נחווית לא פעם כקביעה על האדם עצמו. מאמרו של רועי רייבשטיין מציע מסגרת אינטגרטיבית להבנת אירוע הביקורת דרך חמישה רכיבים: היצירה שעומדת להערכה, האדם המבקר, האדם המבוקר, הקהל הממשי או המדומיין, והמבקר שכבר הופנם בעבר. במסגרת זו נסקרים מחקרים על השפעת משוב על ביצועים, על ההבדל בין ביקורת המכוונת לתהליך לבין ביקורת המכוונת לאדם, ועל איום של הערכה חברתית. בהמשך נבחנים תהליכי הפנמה מנקודת מבט פסיכואנליטית, הקשר בין חוויות מוקדמות לביקורת עצמית, והאופן שבו ביקורת בעלת משמעות אישית מגייסת רשתות מוחיות וגופניות של איום. החלק הטיפולי מציג עבודה אינטגרטיבית הכוללת בירור דינמי של הקול המופנם ושל הופעתו ביחסים הטיפוליים, הבחנה בין עובדה, פרשנות והיסטוריה, ועבודה סומטית הנשענת על פיטר לוין. מטרת הטיפול אינה להקהות רגישות או ללמד את המטופל להסכים לכל ביקורת, כי אם להשיב לו טווח פעולה: להישאר בקשר עם עצמו, לבחון את המידע, ללמוד ממנו כאשר הוא תקף, ולהציב גבול כאשר הוא משפיל או כוחני.

מבקש.ת לעצמך טיפול?
כאן תוכל.י לשלוח פניה לטיפול ולקבל התייחסויות ממטפלות.ים חברי פסיכולוגיה עברית

מאמרה של תמי וייל בוחן מחדש את מקרה "ילד זאב", כפי שתועד על ידי רוסין לפורט, דרך הצירוף הפרדוקסלי שהיא מכנה "הסמלי בממשי". בעקבות מילר ולוראן, נבחן מסלול הטיפול של רוברט - מהפיזור המסמני הראשוני, דרך "סירוס בממשי" ו"מינוס פאלוס ממשי", ועד לפונקציה המיתית של המיכל, המאפשרת לו לאמץ זהות אנושית ללא תיווכה של המטאפורה האבהית. במוקד הדיון עומדת שאלת מעמדה של השפה אצל רוברט, ומוצע כי בהעברה עם רוסין נוצר "שיח ממשי" - צורת קשר המתקיימת מחוץ לגבולות הסמלי המקובל, ומאתגרת את ההנחות הרווחות על תנאי הסף להיווצרות סובייקט.

במדור הספרים תתוודעו לספרן החדש של עינב יולביץ ואיה כנר – 'שובה לב – שימוש והזנחה בשם האהבה'. כמיהה לאהבה היא מן הבסיסיות שבצרכים האנושיים. היא מניעה את האדם לעבר האחר, מזמינה לקשר, ומבטיחה מקלט מן הבדידות הקיומית. אולם לא כל מה שנושא את שם האהבה אכן מממש אותה. בין בני זוג, בין הורים לילדים, בין חברים, מתקיימים לעיתים קשרים הלובשים לבוש של אהבה, נושאים את שמה ואת הבטחותיה, אך במהותם הינם מרחב של שליטה, מחיקה ופגיעה.

פרק מעורר מחשבה מתוך הספר זמין לקריאתכם – 'ולא נותר עוד מקום לעמוד בו' - אהבה. מילה זו מתארת את מהות הכמיהה האנושית לחיבור. תחושה של איחוד עם האחר, התגברות על הבדידות הקיומית, הכחשת סופיות החיים, בקשת ביטחון, מקלט והגנה. מתוך מעשה האהבה נוצר האדם, מתוך האהבה הוא גדל ומתפתח, ובבגרותו יחפש את האהבה על מנת להגשים את התהליך שהחל. לאהבה כוח מניע לעבר חיים, מיניות ויצירה. בפרק זה נעסוק בניסיון להסביר מה קורה ביחסים בהם ישנו מה שמסתווה כמעשה של אהבה ונעשה בשם האהבה, אך הינו בעצם מעשה הרסני, ממית ומחריב.

ובפסיכובלוגיה

'הריבון שמסרב לדעת' - אורי נח בטקסט נוקב על החלטת שר הביטחון להעביר את האכיפה על המתנחלים לידי המשטרה.

"פרויד קרא למנגנון הזה Verleugnung - התכחשות, על משקל התחכמות שתכליתה היא להפוך פעולה לכזו שנחזית להיות חכמה. זו אותה פעולה נפשית שבה הסובייקט יודע ואינו יודע בעת ובעונה אחת. הפסיכואנליטיקאי ג'ון סטיינר, בקריאתו את טרגדיית אדיפוס, נתן לפעולה הזאת שם מדויק עוד יותר: עצימת עין. להבנתו אדיפוס יכול היה לדעת ולהימנע מהטרגדיה. העדויות היו פרושות לפניו לכל אורך הדרך, וגם לפני הסובבים אותו. עיוורונו לא היה גורל אלא בחירה, והבחירה לא הייתה שלו לבדו אלא קנוניה של כל מי שהאמת לא הייתה נוחה לו. כך גם כאן. הצבא יודע היטב שהוא הריבון, אך הוא מקים לעצמו ולכולנו ארכיטקטורה שתאפשר לעצום עין. וכמו בכל התכחשות, נדרש גם פיצול: הצבא הטוב (בעולם), זה הטהור, שנלחם בטרור ומגן על הגבולות, ולצידו גוף אחר, שיטפל ב"נערים" ועציצי משרד אחרים מקשטים את כוונותיו. הפיצול הזה משאיר לכאורה את האתיקה הצבאית נקייה. המחיר, כמו תמיד בפיצול, הוא שהמציאות שהתפצלה תשוב ותפרוץ במקום אחר, כשהיא אלימה יותר".

ד"ר גד בן שפר כותב על הפיקוס והפטרייה של פרויד –

"ממלכת הפטריות, כממלכה העומדת בין החי לצומח, יכולה לשמש מטאפורה מרתקת לממלכת החלומות בנפש: משהו מהמודעות נמהל במשהו מהלא־מודע, בין מציאות וחוקיה לבין פנטזיה מוחלטת, בין היומיומי והחולף לפנימי ביותר והקדום ביותר. ואם יורשה לי — מרחב ביניים שמתקיים באפלה לחה, יודע לפרק חומרים מורכבים מהסביבה ששעות הערות לא הצליחו לעכל, מזין את הנפש באמת רגשית עמוקה ומפרה אותה מבפנים".

ד"ר רחל קואסטל על 'חומר אפל', בחירה חופשית, ומהו טיפול מוצלח (בסדרה) –

"אני לא יודעת איך פיזיקאים הולכים לישון בלילה עם מה שהם יודעים על מה שהם לא יודעים. לקרוא לזה אלוהים לא מקדם לשום מקום, ולכן הם מפתחים מיני היפותזות ופרוטו-תאוריות. קצת כמו לצייר היטל של מרובע ארבע-ממדי. דוגמא לכך בפיזיקה תאורטית היא העקרון האנטרופי והיפותזת הרב-יקומים (המולטיוורס) שלכאורה נגזרת ממנו, כשנקודת המוצא היא ההתבוננות עצמה - או יותר נכון ההבנה שהעולם ניתן להתבוננות". אתם מוכנים לספויילרים?

---

- פרסומת -

לא רק לומדים CBT מפתחים חשיבה קלינית
פרונטלי בצפון • מוכר איט"ה • גמול השתלמות • התנסות מעשית, המשגה, ליווי אישי

---

ורות נצר במבט על מצוקתם של גבורי עגנון והסרוב לפשר החלום -

"האדם העגנוני הוא עצמו מעוכב מהחיים. האדם העגנוני הוא אדם של קיצוניות שמתקשה בפשרות. הוא חי או בטוטליות של יצירה או בעיכובה ועיכוב החיים והאהבה והארוטיקה. כך חמדת ב'גבעת החול', והרשיל, ב'ספור פשוט'. יצחק ב'תמול שלשום' אינו אמן, אבל הוא אדם מעוכב ומעשהו שהוא דמוי יצירה – של כתיבת טקסט על עורו של כלב – היא הרסנית. ב'ספר המעשים' יש עיכוב מתמיד של המעשים".

Photo by Courtney Kirkland on Unsplash