עינב יולביץ, איה כנר
שובה לב
שימוש והזנחה בשם האהבה
שתים הוצאה לאור
כמיהה לאהבה היא מן הבסיסיות שבצרכים האנושיים. היא מניעה את האדם לעבר האחר, מזמינה לקשר, ומבטיחה מקלט מן הבדידות הקיומית. אולם לא כל מה שנושא את שם האהבה אכן מממש אותה. בין בני זוג, בין הורים לילדים, בין חברים, מתקיימים לעיתים קשרים הלובשים לבוש של אהבה, נושאים את שמה ואת הבטחותיה, אך במהותם הינם מרחב של שליטה, מחיקה ופגיעה.
ספר זה עוסק בפענוח מנגנוניהם של קשרים אלה. באמצעות מניפולציות חוזרות ונשנות, שימוש באחר או הזנחתו, וניסיונות שליטה הנעשים תחת מסווה של אהבה ודאגה לכאורה, פוגע אדם בעל מאפיינים נרקיסיסטיים בעולמם הפנימי של הקרובים לו ומערער את יכולתם לסמוך על תפיסת המציאות שלהם. מתוך שיח בין התיאוריה הפסיכואנליטית לבין העבודה קלינית מציעות המחברות שפה לתופעה שרבים חווים אך מתקשים לאחוז בה, שכן רק מה שניתן לו שם ניתן להכירו, ורק מה שניתן להכירו ניתן לשנותו.
עינב יולביץ', פסיכולוגית קלינית מומחית, מקימה ומנהלת ארגון "עוגן - פסיכולוגיות למען נפגעי/ות יחסים נרקיסיסטיים/פסיכופתיים". מטפלת, מרצה, מדריכה ויזמת חברתית.
איה כנר, פסיכולוגית בהתמחות קלינית, אחראית פרויקטים בארגון "עוגן - פסיכולוגיות למען נפגעי/ות יחסים נרקיסיסטיים/פסיכופתיים". מטפלת ופעילה חברתית.
לפניכם פרק מתוך הספר באדיבות המחברות וההוצאה לאור:
ולא נותר עוד מקום לעמוד בו
אהבה. מילה זו מתארת את מהות הכמיהה האנושית לחיבור. תחושה של איחוד עם האחר, התגברות על הבדידות הקיומית, הכחשת סופיות החיים, בקשת ביטחון, מקלט והגנה. מתוך מעשה האהבה נוצר האדם, מתוך האהבה הוא גדל ומתפתח, ובבגרותו יחפש את האהבה על מנת להגשים את התהליך שהחל. לאהבה כוח מניע לעבר חיים, מיניות ויצירה. בפרק זה נעסוק בניסיון להסביר מה קורה ביחסים בהם ישנו מה שמסתווה כמעשה של אהבה ונעשה בשם האהבה, אך הינו בעצם מעשה הרסני, ממית ומחריב.
שירי אהבה רבים מהללים את האיחוד כמשאת נפשו של האדם. כך, למשל, כותב אהוד מנור בשיר "ברית עולם": "עוֹד מְעַט כִּמְעַט/ אָנוּ גּוּף אֶחָד -/ אֶת יָדֵךְ נָתַתְּ/ בְּיָדִי שֶׁלִּי לָעַד./ אַתְּ לִי עֵד/ שֶׁאֲנִי פּוֹחֵד/ וְלָכֵן רוֹעֵד/ כָּל גּוּפִי הַלַּיְלָה.// יוֹם יוֹם וָלֵיל - כָּל הַזְּמַן/ בְּנָתִיב אֶחָד -/ לֹא מְסֻמָּן./ יוֹם יוֹם וָלֵיל - כָּל הַזְּמַן/ יַחַד וּלְבַד/ לָךְ, לְעַצְמִי, נֶאֱמָן.// אוֹהֵב אוֹתָךְ הַלַּיְלָה וְאִתָּךְ מִתְעַצֵּב/ אוֹהֵב אוֹתָךְ הַלַּיְלָה וְאִתָּךְ מִתְלַהֵב/ עַד הַלֵּב, עַד כְּאֵב - מְקַוֶּה, מִתְקָרֵב.// אַט לְאַט/ נְגַלֶּה מְעַט/ מִי אֲנִי - מִי אַתְּ/ וְאוּלַי אוּלַי נִלְמַד -/ לְוַתֵּר/ וְלָתֵת יוֹתֵר/ עַד שֶׁתִּוָּתֵר/ רַק אַהֲבָתֵנוּ..."
מנור מתייחס לרצון להיות "גוף אחד," ללכת יחד ב"נתיב אחד" "יום יום וליל כל הזמן." יש בכך רצון להתמזגות, גישור על הפערים המתקיימים בשל נפרדות הגוף. הוא ממשיך ומתאר את הרצון לגילוי הקיים באוהבים: "אט לאט, נגלה מעט מי אני — מי את." הגילוי ההדדי משמש כגשר עליו נפגשים שניים ובכך מכסים על הבדידות. זהו צורך קיומי אנושי בהיצמדות, בהיות חלק, באיחוד. אולם לצד כל אלה, ניתן לראות בשיר גם את היכולת לנפרדות, שניים מתאחדים אך נשארים שניים: "יחד ולבד," "לך, לעצמי, נאמן." הכותרת "ברית עולם" מהווה ביטוי יפה של האהבה, המחזיקה יחד את הרצון להתאחד אך גם את השמירה על נפרדות — כפי שניתן לראות במילה "ברית," המרמזת על כך שישנם שניים, שניים שהופכים לאחד אך נותרים גם הם עצמם.
אריך פרום (1988) כותב כי האדם נידון לנצח לחפש אחר מה שיאפשר לו להתגבר על חרדת הבדילות מן האחר. לפי פרום, מרגע שהאדם התנתק מהטבע )בילדותו ובמיתוס אדם וחוה במקביל( והחל להתבונן בגופו ולהיות מודע אליו, הוא עסוק בניסיון להתגבר על הבדילות. על מנת להתמודד עם בדילות זו, הוא משתמש באמצעים שונים, כשהנעלה והמספק ביניהם הינו אהבה. אהבה בשלה, על פי פרום, קשורה ביכולת לראות את האחר ואת העצמי כישויות שלמות ונפרדות, ביכולת לדאוג לאחר ולרצות להיטיב עימו. אהבה בשלה הינה כוח הפורץ את המחיצות המבדילות בין האדם ובין זולתו, אך אהבה כזאת יכולה להתקיים, לדבריו, בתנאי "קיום שלמותו של האדם ועצמיותו." באהבה בשלה ישנו פרדוקס: "שתי נפשות שהפכו לאחת ובכל זאת נשארו שתיים." לעומתה, מתאר פרום את "האחדות הסימביוטית" אשר נדמית כאהבה. במקרים אלה, על ידי התמזגות עם האחר, האדם מבקש להכחיש את בדילותו והופך לקיים רק מתוך הקשר ומוותר על חלקיו שמחוץ לו. לכאורה, קשר מסוג זה מספק הבטחה בהתמזגות אל מול איום הבדילות, אך בפועל, ב״אחדות הסימביוטית״ ישנה התמזגות אך אין שלמות, ועל כן אין אהבה בשלה ואין בכך גישור מספק על הבדילות.
מרגרט מאהלר ועמיתיה מדברים על הסימביוזה כשלב התפתחותי טבעי המתרחש בשנת החיים הראשונה של התינוק. שלב זה מאופיין בחוסר מובחנות בין התינוק למטפל העיקרי, וכן בחוסר מובחנות בין המציאות החיצונית לבין המציאות הפנימית של התינוק. ה"אני" של התינוק אינו נפרד מה"לא אני" שלו, כך שהתינוק רואה את עצמו ואת המטפל העיקרי כישות אחת, כול־יכולה. בהתפתחות תקינה, התינוק מתרחק אט אט מהמטפל העיקרי, תחילה בזחילה ולאחר מכן בהליכה. הוא מתעניין בחפצים בעולם או באנשים סביבו ולומד לחוות את עצמו כנפרד מהם. בתהליך זה, אותו כינתה מאהלר ספרציה־אינדיבידואציה, תפקידו של המטפל העיקרי הינו לשאת את רצונו של התינוק להתרחק ולהתקרב חליפות, ולשמש "בסיס ביתי" בטוח אליו יוכל התינוק לחזור במידה שיזדקק לו. התנהלות זו של המטפל העיקרי מאפשרת את היווצרות "קביעות האובייקט," ההבנה שהמטפל והקשר הרגשי עימו אינם משתנים או נעלמים גם כאשר התינוק אינו מסוגל לראות אותו באופן פיזי. באמצעות תהליך זה, התינוק מגבש את זהותו ואת תחושת העצמי שלו. הישג התפתחותי זה מאפשר לילד לתפקד באופן נפרד מהמטפל העיקרי, חרף הכמיהה והצורך שלו במטפל. כאשר המטפל העיקרי לא מצליח להיות גמיש בתהליך זה ומתקבע בעמדה שמקרבת או מרחיקה את התינוק, נפגעת יכולתו של התינוק לקביעות אובייקט. הוא אינו מפנים את המטפל העיקרי כדמות בטוחה שתהיה שם תמיד, ועל כן אינו מצליח לפתח תחושת עצמי מבוססת ויכולת לנפרדות Bergman,) & Pine Mahler, 1975).
על מנת לקיים את הפרדוקס של אהבה בשלה דרושים שני תנאים עיקריים: היות האדם סובייקט שלם בעל קיום עצמאי בעולם, ויכולתו להכיר באחרותו של העומד מולו כאדם שלם בעל צרכים משלו. מתוך ההכרה בנפרדות ובהבדלים הבין אישיים, צומחת היכולת לאהוב באופן בשל. כאשר תנאים אלו לא מתממשים, משתבשת יכולתו לאהוב ולהיות נאהב. כך יוצא שכוחות נפשיים אחרים, קמאיים, המוכוונים לשרידות העצמי ונתלים באחר על מנת להחיות חלקים בעצמי, תופסים את קדמת הבמה במסווה של אהבה.
דמיינו את עצמכם עומדים צמודים לאדם קרוב לכם, בטנכם נוגעת בבטנו, בית החזה נוגע בבית החזה, רגל דורכת על רגל. בצמידות מסוג זה לא תוכלו להחזיק את פניכם מול פניו, ראשכם יהיה חייב להיצמד לראשו. ייתכן שתרגישו דבר מה, אולי את קצב ליבו, אך לא תוכלו לראות את הבעתו, את מצב רוחו; תוכלו להרגיש חלק ממנו אך לא את שלמותו. צעד אחד אחורה יספק את המראה. פניו יהיו גלויים, קומת גופו, המבט בעיניו והטיית פיו יסגירו את הרגשתו.
בבסיסו של קשר מיטיב, אין מדובר רק בכמיהה לאחדות משותפת. אבן בסיס חיונית לקשרים בריאים, או קשרים שיש בהם אהבה בשלה, הינם גבולות בין אישיים.
אך מה קורה כאשר ישנו קושי בנפרדות, או חסך? כאשר האישיות איננה בשלה דיה על מנת לחיות שלא מתוך תלות נפשית עמוקה באחר? או כאשר ישנה אפילו הנאה סדיסטית מחציית גבולות ושימוש באחר?
עולם הטיפול והמחקר הפסיכולוגי עוסק רבות במבנים אישיותיים נרקיסיסטיים, פרוורטיים ופסיכופתיים. מבנים אלה מתפתחים לרוב על רקע של חוויות מוקדמות פוגעניות, דפוסי התקשרות שנפגעו וחסכים משמעותיים בהתפתחות הרגשית. התוצאה היא דפוסי התנהגות והתמודדות בלתי מסתגלים, המשפיעים הן על האדם עצמו והן על סביבתו. למרות העניין הרב במבנים אישיותיים אלה, לא תמיד יש התייחסות לאנשים המצויים בקשרים משמעותיים עם בעלי אישיות כזו — בני זוג, בני משפחה, ילדים וחברים קרובים. ההתייחסות חשובה לאור העובדה שיחסים קרובים עם אנשים בעלי אישיות נרקיסיסטית, פרוורטית או פסיכופתית עלולים להיות פוגעניים מאוד, ואף הרסניים במהותם.
יחסים נרקיסיסטיים/פסיכופתיים: האלימות הבלתי נראית
— "אני לא יכולה לראות אותו, אני מפחדת אפילו שישלח לי הודעה".
— "תוכלי לנסות לומר לי ממה את מפחדת"?
— "אני לא יודעת, הוא לא מכה אותי או משהו כזה. אם רק היה מכה אותי זה היה ברור, אני לא יכולה, אני מפחדת שיחדור אליי, שיחרב אותי מבפנים".
שורות אלה לקוחות מטיפול במטופלת שנפגעה ממערכת יחסים מתעללת רגשית. אף שהיחסים לא כללו אלימות פיזית ולא אלימות מינית, המטופלת לא הצליחה להשתחרר מהחרדה שהפוגע יחדור לתוכה ויעשה בנפשה כרצונו. אותו פוגע לא הסכים לגבולות שהציבה במהלך הקשר ולניסיונות להפסקת הקשר מצידה. הוא היה מנסה להגיע אליה בדרכים שונות, בהודעות, בתקשורת על גבי הרשת ובתקשורת פיזית. הוא עשה זאת דרך מחמאות וחיזורים, עלבונות, יצירת קשר עם הקרובים לה ועוד. כל ניסיון שכזה עורר בה תחושות קשות אך פעמים רבות הייתה נכנעת, מאמינה כי יהיה בסדר, כשהיא מותשת מהניסיונות לוויכוח, מרוקנת ועייפה. כל הודעה שקיבלה ממנו עוררה בה חרדה, כל שיחת טלפון וכל פנייה בעניינה הרגישה כמו זיקוק שמתפוצץ בתוך בטנה ומחריב אותה מבפנים.
בבואנו לתאר את מהותה של ההתעללות הבלתי נראית, אנו נדרשות למאמץ רב. רבים מהנפגעים של מערכות היחסים הללו מתקשים להסביר את אשר חוו מהקרובים להם. חלקם יגבבו מילים על גבי מילים, לעיתים ברשימות ארוכות שנועדו ללכוד את עומק ההתעללות הנעלמת, לעיתים באופן חסר סדר יישפכו המילים מפיהם ויתפזרו אל מול השומע כערימת ספרים שנפלו מהמדף. אחרים ישתתקו בבלבול ובחוסר אמונה עצמית, ינסו לחפש את ההוכחה להתנהלות הפוגענית הסמויה מעין, יתקשו לחשוב או להניח את האצבע על מהות הדבר. לא אחת יתקשה אדם מן החוץ להבין במה מדובר. לעיתים אין הנפגעים מבינים כלל כי הם עוברים התעללות או שימוש אלים בנפשם, ייתכן שאף יאדירו בשבחים רבים את הקרוב הפוגע, יחפשו את קרבתו ויגנו עליו אל מול כל הצעה מבחוץ או מחשבה שתעלה מתוכם כי מתקיימת פגיעה.
לא בכדי יתקשה הנפגע לתאר את אשר הוא עובר, שכן יחסים אלה מתקיימים במהותם מתוך הסוואה, מתחפשים למה שנראה לכאורה כקשר מיטיב ואוהב ולעיתים אף כקשר הטוב והקרוב ביותר, אולם למעשה לא קיימת בו אהבה בשלה. במקרה הקיצון, מדובר במעשה התחזות ורמייה של ממש. אז, מתוך מניפולציות חוזרות ונשנות, פלישה ושליטה רגשית כפויה, מביא המשתמש הפוגע את הנפגע למצב של התמזגות וכניעה.
תיאוריות פסיכולוגיות שונות תיארו את התלות של אדם בעל אישיות נרקיסיסטית באחר על מנת שימלא עבורו את החסך ויאפשר ויסות עצמי ותחושת ערך. קוהוט כתב רבות על החסך הנרקיסיסטי ועל הטיפול בו. אופנהיימר (2000) מבאר את תורתו ומסביר כי בעת יחסיו הראשוניים של התינוק עם סביבתו, האחר נתפס עבור התינוק כמי שקיים על מנת להבטיח את קיומו וסיפוק צרכיו ואין הוא נתפס כישות נפרדת, כאדם בעל צרכים משלו. מצב ראשוני זה של יחסים מכנה אופנהיימר — יחסים נרקיסיסטיים. מטפל עיקרי מיטיב ")זולתעצמי" בשפתו של קוהוט( מספק את צרכיו הפיזיים והרגשיים של התינוק בנראות, קבלה וביטחון, אך לעולם לא יוכל לתת טיפול מושלם ועל כן ייווצרו כשלים מסוימים בטיפול אשר ייצרו תסכול בנפשו של התינוק. אם הכשלים יוצרים תסכול אופטימלי, כלומר תסכול קטן יחסית אל מול טיפול מיטיב ברובו, מתרחש תהליך שבו התינוק משתמש ביחס המיטיב שניתן לו ואשר הופנם בתוכו ומספק את הצורך לעצמו )למשל מצליח להרגיע את עצמו.( תהליך הדרגתי זה מאפשר לו לפתח נפרדות ולראות את האחר כבעל ישות נפרדת. אולם כאשר המטפל העיקרי איננו מטפל בתינוק באופן מספק, או כשהתסכולים גדולים מדי כך שהתינוק אינו יכול לשאת אותם, לא מתפתחת היכולת לנפרדות ולהכרת האחר כבעל צרכים נפרדים ועל כן האדם נשאר במצב הראשוני של יחסים נרקיסיסטיים.
תיאוריות ומחקרים שונים מדברים על משמעותם של יחסים עם אנשים בעלי מאפיינים נרקיסיסטיים ופסיכופתיים/אנטי־סוציאליים (Humeny et al., 2021; Määttä, 2018; Dutton, 2011). סימנגטון (1993) מציין כי אנשים בעלי מאפיינים נרקיסיסטיים גורמים נזק משמעותי למבנים החברתיים אליהם הם משתייכים, למשפחות שלהם, למועדונים אליהם הם שייכים, לעבודה ולחברה. חוקרים אחרים מציינים כי המשלב הסבוך של תכונות נרקיסיסטיות, החל מתחושת חשיבות עצמית מוגזמת ועד לחוסר יכולת אמפתית, מציב אתגרים משמעותיים לא רק לסובלים מהפרעת אישיות נרקיסיסטית, אלא גם לסביבה החברתית הרחבה יותר (Giacomo Di et al., 2023).
יחסים עם אנשים בעלי מאפייני אישיות שאינם בשלים מובילים לעיתים לקשיים משמעותיים בקשר, ובקצה הרצף החמור אף להתעללות של ממש. קרנברג מתאר רצף העולה בחומרתו של הפרעת אישיות נרקיסיסטית, לפיו ישנו הנרקיסיסט, הנרקיסיסט המליגני, ובקצה החמור ביותר האישיות האנטי־סוציאלית. לדבריו, ככל שעולים ברצף, חומרת הסימפטומים עולה וכך גם הליקוי המוסרי )ליקוי בסופר אגו( והליקוי בשיפוט המציאות 2004) .(Kernberg, פיליפיני מתארת התעללות נפשית הנעה על רצף של חומרה בהתאם להפרעת האישיות של הפוגע. לדבריה, קשרים מסוג זה מהווים זירה של יחסי כוח, מחיקת הצרכים של האחר, שימוש וניסיונות לשליטה בו 2005) .(Filippini, כהן (2020) מציין כי "מדובר בהתעללות נפשית חמקמקה שפוגעת בנפשם של רבים, לא פחות מהתעללות מינית ופיזית."
בחרנו במונח יחסים נרקיסיסטיים/פסיכופתיים לתיאור יחסים בין אישיים משמעותיים שיש בהם מאפיינים של הזנחה רגשית, חוסר אמפתיה, הכחשת הנפרדות, מחיקה, מניפולציות, וניסיונות לשליטה ושימוש אשר חוזרים על עצמם באופן עקבי ונעשים תחת מסווה של קשר מיטיב ובשם האהבה. יחסים אלה נעים על רצף של חומרה שבקצה שלה מתקיימת התעללות נרקיסיסטית/פסיכופתית המתאפיינת בדפוסים פוגעניים חריפים של חודרנות ופלישה, מחיקת הצרכים של האחר ושימוש בו כאובייקט.
החפצה, גזלייטינג, פלישה והשתלטות
בבסיס היחסים הנרקיסיסטיים/פסיכופתיים קיימת החפצה. תהליך בו נגזלים מאדם מרכיביו האנושיים כך שהוא הופך לאובייקט לשימוש על ידי האחר. החפצה מתרחשת על תשתית של יחסי כוח )קיימים או נתפסים( בהם המחפיץ תופס את המוחפץ כנחות ביחס אליו, כמשולל צרכים או רצונות וכמי שניתן להשתמש בו כאמצעי לסיפוק צרכים. על פי נוסבאום, החפצה עשויה לבוא לידי ביטוי באופנים שונים, כמו בהתייחסות לאדם כמי שניתן לשלוט בו, שאין לו בחירה חופשית או יכולת לפעול בעולם באופן עצמאי, כמי שניתן לחלל אותו, לשבור אותו או לפרוץ אליו או כאל רכוש שניתן להחליף ברכוש אחר 1995) .(Nussbaum, דוגמה להחפצה ניתן לראות במחזה 'חפץ' מאת חנוך לוין, העוסק בין היתר ביחסי כוחות, השפלה, עליונות ונחיתות, ומציג עולם בו מתקיימת שרשרת מזון מעמדית, לפיה תחושת הערך של האחד נבנית בזכות נחיתותו של האחר. לדמות הראשית במחזה קוראים 'חפץ,' וכשמה כן היא, מוחפצת על ידי שאר הדמויות, כחלק מניסיונן לטפס במעלה ההיררכיה המעמדית. כבר במערכה הראשונה, כשחפץ מצהיר על עצמו כי הוא נהנה מהעוגה שהוא אוכל, מגיעה הדמות טיגלך, שקובעת בפניו שהוא לא נהנה. חפץ מתנגד וטוען שהוא נהנה מאכילת העוגה, "כמו כל אחד," ושואל את טיגלך מדוע הוא מדבר אליו כך. טיגלך משיב: "כדי שלא תחשוב שאם אתה טועם לפעמים משהו מתוק אז אתה מאושר כמונו... לא נהנית מהעוגה ולא נהנית משום דבר אחר אף פעם". חפץ של לוין עובר דה־הומניזציה והופך מאדם בעל רצון פעיל לחפץ סביל המשולל רצונות, צרכים, רגשות או מאוויים. אך במציאות, שלא כמו במחזה הטרגי המוצג על בימת התיאטרון, השלכותיה של ההחפצה עלולות להביא לטרגדיה של ממש.
ביחסים נרקיסיסטיים/פסיכופתיים, הפוגע הוא אדם קרוב, אשר באופן מתמשך מחפיץ את הנפגע וגוזל ממנו את התחושה כי צרכיו הם לגיטימיים. פעולה זו נעשית באופן חזרתי עד שהנפגע מפנים את היחס המחפיץ ומתחיל לראות את עצמו דרך נקודת מבטו של הפוגע. ניתן להמשיל את תהליך ההחפצה לנקישות פטיש רפות ועקביות בבסיסו של מבנה המפוררות בתהליך איטי והדרגתי את היסודות ומערערות את יציבותו. כאשר מתקיימים יחסים מחפיצים באופן ממושך, הולכת ומיטשטשת יכולתו של המוחפץ לחשוב באופן עצמאי ולתפוס את עצמו כבעל לגיטימציה לקיומו כסובייקט נפרד, החווה רגשות ומאוויים. כיוון שהנפגע רואה את עצמו דרך עיניו המחפיצות של האחר, הוא יתקשה להחזיק במודעות למצבו, להתעללות שהוא נתון בה.
דרך אחת שמאפשרת לפוגע להכניע את הנפגע, לשלוט בו ולחדור אליו, הינה גזלייטינג )גזל הדעת.( מקור המונח הינו במחזה של פטריק המילטון Light" ,"Gas שעובד לסרט Gaslight בשנות ה־40 של המאה ה־.21 במחזה מתואר קשר בין גבר לאישה בו הגבר מנסה לשכנע את האישה שהיא מאבדת את שפיות דעתה על מנת שיוכל לגנוב את הכספים שהיו שייכים למשפחתה. גזלייטינג הינו תהליך של חתירה תחת תפיסת המציאות של אדם אחר באופן שיטתי ומתמשך, במטרה לשבות אותו ולהשתמש בו כאובייקט עבור הצרכים של הפוגע. לרוב ינסה הנפגע לאחוז בדעתו ואף יביע אותה בנחרצות, אך לאורך זמן יחוש מותש מהניסיונות הבלתי פוסקים לערערו, יפנים את היחס כלפיו כמי שאיננו מבין את המתרחש וייכנע למציאות המוכתבת לו מבחוץ על ידי הקרוב שמסתווה כאוהב הרוצה בטובתו. זוהי מלחמת התשה נפשית.
לפי דורפאט, גזלייטינג הינו כלי לשליטה סמויה, באמצעותו מעורר הפוגע רגשות חזקים בנפגע )כגון אשמה, חרדה או בושה( ומתקיף את יכולתו לחשוב, כדי שיוכל להכניע אותו 1996) .(Dorpat, קלף ּוויינשל מתארים תהליך שבאמצעותו הפוגע מווסת את עצמו על ידי כפייה של תפיסת המציאות שלו על הנפגע והעברה של קונפליקטים או תכנים פנימיים כגון דחפים, פנטזיות, רגשות ועוד &) Calef 1981 .(Weinshel, באמצעות העלאת רגשות חזקים והתקפות חוזרות ונשנות על החשיבה של הנפגע, חותר הפוגע תחת תפיסת המציאות שלו ומערער את ביטחונו בחושיו הבסיסיים. הנפגע נותר מעורער, איננו סומך על עצמו ולפיכך נשען על האדם הקרוב אליו ביותר, זה שנכון לשלוט בו ולהשתמש בו לצרכיו. בדרך זו נעשה הפוגע מעין שובה של הנפגע, אשר הופך תלוי בו ועל כן למרות הפגיעה שב ומבקש ממנו תיקוף להבנתו את המציאות. באופן פרדוקסלי ההתקפות על תפיסת המציאות של הנפגע, בטענה שאיננו מבין את המציאות, הן אלה אשר גורמות לנפגע להתרחק מהמציאות האמיתית שבה הוא שבוי במערכת יחסים הרסנית.
דורבסולה רואה בגזלייטינג התעללות נפשית שניתן לסווג למספר סוגים. הראשון מביניהם הוא גזלייטינג קלאסי )גזלייטינג מסוג הכחשה( — כאשר הפוגע מכחיש את המציאות שאליה מתייחס הנפגע במשפטים כמו, "זה לא קרה," "לא אמרתי את זה," "את מדמיינת." השני הוא גזלייטינג מסוג סתירה, כאשר הפוגע משתמש במשפטים הסותרים את תפיסתו של הנפגע לגבי המציאות כמו במשפטים, "זה לא היה ככה," או "את לא זוכרת נכון." השלישי הינו גזלייטינג מסוג הסטה, כאשר הפוגע מסיט את נושא השיחה אל רעיונות חדשים משלו כגון האשמת הנפגע, או אל תכנים המציגים אותו עצמו כנפגע או כמי שאינו אשם במעשיו. הרביעי הינו גזלייטינג מסוג הקטנה, כאשר הפוגע מקטין רגשותיו של הנפגע וגורם לו לתחושה שהוא קטנוני ועוסק בדברים לא חשובים. לדוגמה במשפטים כמו "מה את עושה עניין,"? "צוחקים איתך," "את כזו רגישה." החמישי, גזלייטינג מסוג מניעה או השתקה, הינו איום המשתיק את הנפגע מחשש שיאבד משהו )כגון את הקשר או דבר חשוב אחר.( דוגמאות לכך הינם משפטים כגון, "אני לא אדבר איתך אם תעלי שוב את הנושא הזה," "עוד פעם אתה מתלונן."? כתוצאה מכך הנפגע מטיל ספק בעצמו וחש אשם על העלאת הנושא (Durvasula, 2015).
ניתן להבחין בשני סוגים נוספים: גזלייטינג פיזי וגזלייטינג בהתנהגות. במקרים של גזלייטינג פיזי יעוות הפוגע את התפיסה הפיזית של הנפגע ויערער עליה. העיוות ישרת את מטרותיו של הפוגע, תוך הכחשת הרגשות הלא נעימים שגורם המגע לנפגע. משפטים אופייניים עשויים להיות: "זה לא כואב," "את אוהבת את זה ככה," "זה לא חם." במקרים של גזלייטינג התנהגותי, תתקיים הכחשה בהתנהגות של אירועים שהתרחשו; כך למשל יכול להזמין בן זוג את זוגתו לסרט יום אחרי מריבה קשה שהתקיימה שעות ארוכות במשך הלילה בה הטיחו אחד בשני את הרצון להיפרד, כאילו לא אירע דבר.
עבור הפוגע המבצע את הגזלייטינג ישנה לא פעם כוונה יזומה לערער את האחר, להפיל אותו, לנצח אותו או לשלוט בו. בבסיס הגזלייטינג עומד ביטול העמדה של האחר והיכולת והלגיטימיות שלו לחשוב באופן נפרד, אך לא תמיד ישנה החלטה מודעת המכוונת לפגיעה. הפוגע יהיה לרוב אדם בעל אישיות לא בשלה ותנודתית הנע בין רגשות ודחפים המתערבבים זה בזה ומנותקים זה מזה לחלופין, ואשר אינו יכול לווסת אותם בעצמו. הוא זקוק לאחר ותלוי בו בשביל לווסת את עצמו, ובשביל שיוכל להרגיש קיים. עבורו המציאות משתנה בהתאם לעולמו הפנימי וראיית עולמו האגוצנטרית. לרוב אדם זה אינו מעלה על דעתו כי לאחר יש צרכים משלו. מי שאינו משתנה בהתאם לו, חוטא לו ופוגע בו. על כן הפוגע ינוע בין התנהלות אגוצנטרית שאיננה מכוונת בהכרח לפגיעה, להתנהלות יזומה מתוך כעס ורצון לנקום ולהפיל את האחר משום שלא פעל על פי רצונו.
אחד התהליכים ההרסניים ביותר במנגנון הגזלייטינג הוא הניתוק שנוצר בין התחושות הגופניות של הנפגע לבין חווייתו הרגשית, המערערת את הבנתו ביחס למציאות. לרוב יגיב הגוף באופן טבעי ובלתי רצוני למצבי איום או חוסר ביטחון — תחושות מתח, כיווץ בבטן, דופק מואץ וקושי בנשימה, או לחלופין תחושות רפיון ונינוחות. באמצעות הכחשה שיטתית ומתמשכת של המציאות הנחווית, מערער הפוגע את האמון של הנפגע בתחושות הגוף שלו. כתוצאה מכך, מתפתח קרע הולך ומעמיק בין החוויה הגופנית הישירה לבין היכולת לתת לה משמעות אמיתית ומותאמת. חומרתו המהותית של תהליך זה נובעת מכך שהוא פוגע ביסוד המארגן הראשוני של תפיסת המציאות — הנפגע מאבד את היכולת להסתמך על תחושותיו הגופניות ככלי לזיהוי מצבי איום, ונותר מנותק מעצמו.
המתבונן מן החוץ יתקשה לעיתים להבין כיצד ניתן להשתלט על נפשו של אחר. קל אף להרחיק את הרעיונות המתוארים כאן בבחינת "לי זה לא יקרה," אך הניסיון מלמד שתופעה זו רחבה הרבה יותר ממה שניתן לצפות.
הנפגע החווה את הגזלייטינג לאורך זמן חי בחוויה חוזרת של שמיטת הקרקע תחת רגליו. הוא מצוי במאבק מתמיד שלאחריו מגיעה התייצבות מדומה, רגיעה ושמיטה חוזרת, כך ששוב ושוב הוא חש מופתע, מבוהל ומזועזע, נאבק, מתייצב וחוזר חלילה. משום כך נידון הנפגע לחיפוש תמידי ומתיש אחר בהירות והחזקה בסיסית של קרקע בטוחה עליה יוכל לייצב את נפשו. כך הופך הנפגע לבלש בחיים של עצמו. לא אחת יעסוק בחיפוש אובססיבי במטרה להתחקות אחר מה שאירע במציאות. הוא יחזור אחורה להתכתבויות ישנות, יחפש תיעוד לסדר הדברים, ישאל קרובים לו וידאג לתעד אירועים שקרו על מנת שבמידה שבעתיד לא יהיה בטוח בהם, יוכל לחזור אחורה ולבדוק.
הנתונים להתעללות נרקיסיסטית/פסיכופתית מסתובבים בעולם כשהם חסרים את העוגן הבסיסי ביותר — היכולת לסמוך בביטחון על תפיסת המציאות ועל שיקול דעתם. בעקבות מניפולציות חוזרות, יכולות החשיבה והוויסות נפגעות ועימן גם תחושת הערך העצמי. העצמי נתפס כחסר יכולת שיפוט. הנפגעים מרגישים מבולבלים ואשמים ועל כן נתלים באחרים סביבם על מנת שיגדירו עבורם את המציאות, במשאלה ליציבות. חלקם הופכים לנזקקים כל כך עד שהם מסתובבים כקבצנים בעולם ופושטים יד לכל מי שיניח "פיסת מציאות" בכפם. עובדה זו חושפת אותם לפגיעה מצד המתעלל, שמבקש לשלוט ועבורו אין מציאות אחרת מלבד זו שלו. בשל החיבור הסימביוטי והקרבה לנפגע ועל אף שהמתעלל הינו מקור משמעותי לפגיעה, הופך הנפגע תלוי בו על מנת שיכתיב עבורו את המציאות. תלות זו כמוה כשיט בסירה רעועה על פני נהר בו הזרמים לא צפויים והמערבולות שואפות להטביע. החיים בקשר כזה הינם חוויה פסיבית חסרת שליטה המאופיינת בתנועה קיצונית בין התעלות אופורית לנפילה לתהום עמוקה.
נפגעים אלה חווים סבל נפשי רב. הם חשים דריכות מתמדת, עוררות וחוסר שקט מתוך חשש מתמיד מהפגיעה הבאה. הם מוטרדים ממחשבות בלתי פוסקות ועסוקים באובססיביות במתעלל ובקשר עימו. הם מתקשים לדאוג לצורכיהם הבסיסיים כגון לאכול ולישון. רמת המתח גבוהה וממושכת ומשפיעה גם על התפקוד הפיזי. לעיתים הגוף מבטא את מה שהנפש לא מצליחה לומר. נפוצים בעיקר חולשה, כאבי שרירים, מחלות עור, עיכול ובעיות מפרקים. הם מרגישים חסרי אונים, מותשים וחסרי כוחות. לעיתים יחושו תחושה עמוקה של ריקנות, עצבות וחוסר ערך. לא אחת הסבל כה קיצוני עד כי ישנה תחושה שרק המוות ישחרר מהקשר הלופת.
