הפיקוס והפטרייה של פרויד
ד"ר גד בן שפר | 26/8/2026 | 37 צפיות | הרשמו כמנויים
זה כנראה חוש ההומור המוכר (הידוע לשמצה?) של המקריות שזיווג לסיפורי הילדים, אלה עתירי הדמיון, את הפטרייה האדומה עם הנקודות הלבנות: אמניטה מוסכריה, פטרייה מעוררת הזיות. מכל האפשרויות הרבות מאוד שממלכת הפטריות מציעה, דווקא פטרייה פסיכדלית נבחרה כדי לכשף את ילדותנו.
למה דווקא היא? אולי אלו צבעי האזהרה שבאים להרחיק, אך כמו בכל כך הרבה מקרים מעוררים בכך את התנועה ההפוכה, ואנחנו נמשכים גם כאן אל האסור? או אולי זה הלבן שנוסף לאדום ומוסיף את הניגוד שמספר לנו, במפגש הצבעים, את התנועה הזו ממש שבתוכנו שמחברת לא רק רתיעה למשיכה, אלא גם את התמים למשתוקק ואת הטהור לרעיל? גם התפוח של שלגיה החזיק בזה — שלגיה שגם בדמותה נכרכו אדום ולבן, שלג ודם.
ומה עם הפטרייה מעולמו של לואיס קרול, מארץ הפלאות של אליס? הפטרייה שאליס נוגסת ממנה, הזייתית ללא ספק, גם היא מחזיקה בתוכה ניגוד, וצד אחד — כפי שמסביר הזחל שיושב עליה, וכפי שאליס לומדת מן הניסיון — מגביה ואילו הצד השני מנמיך. וצריך הרי להזות גם כדי למצוא שני צדדים לפטרייה עגולה.
כך או כך, בספר שבידי הפטרייה של אליס מאוירת בשחור לבן. גם הפסל היפה שאני פוגש בסנטרל פארק במנהטן חסר צבע. אבל גלגולים מאוחרים יותר, במרוצת השנים, השליכו על הפטרייה את מה שאנחנו זוכרים מילדותנו וצבעו אותה באדום ובלבן של האמניטה מוסכריה. כך בסרטים, בציורים, בכרזות (זיכרונות הילדות שלנו מעוצבים לאחור, מפורשים בדיעבד ומשתנים, נכתבים שוב ושוב, וכותבים מחדש את מה שבא אחריהם). האמניטה מוסכריה היא ייצוג יפה לשדה הפסיכדלי, הפסיכולוגי, שקרול יצר עבורנו: שדה בארוקי גדוש, פתלתל ורב פינות. שדה שמבשר את הרנסנס הפסיכדלי של תקופתנו. הפטרייה של חלומות הילדות, כך נראה, מככבת גם בחלומות מבוגרים יותר.
ופטרייה מככבת גם בספרו של פרויד על פירוש החלום. מחשבות החלום, כותב פרויד, אלו שאנו נתקלים בהן בזמן הפירוש, "צריכות להישאר ללא סיום, ולהסתעף בכל הכיוונים בסבך דמוי הרשת של עולם המחשבות שלנו. אז עולה משאלת החלום, ממקום מעובה במטווה, כפטרייה מתוך קורי התפטיר" (פירוש החלום, עמ' 479).
תפטיר הוא המבנה דמוי הקורים של הפטרייה בתוך הקרקע, והוא עיקר הפטרייה. המבנה הבולט דמוי הכובע הוא רק איבר הרבייה הזמני שלה. הוא מושך את תשומת הלב שלנו, כפי שמשאלת החלום משכה את עיניו של פרויד, אך העיקר כאן, גם כאן, אינו האיבר הזקור אלא מה שנפרש מתחת לפני הקרקע. בתפטיר אין היררכיה ואין בו כיוון, וחוטיו מסתעפים בקרקע ומניעים בתוכם את החומרים השונים. אולי אפשר לתאר בדימוי הזה גם את מחשבות החלום, גם את החלומות עצמם וגם חלקים ניכרים מהחיים המנטליים שלנו אם לא את כולם — הכול מסתעף בכל הכיוונים בסבך עשיר ודמוי רשת.
ממלכת הפטריות אינה ממלכת הצמחים ואינה ממלכת בעלי החיים, אלא ממלכה עצמאית לחלוטין שכאילו יש בה משהו משתי הממלכות האחרות. הפטריות קולטות אנרגיה מאורגניזמים אחרים, כמו עולם החי, ולא עושות פוטוסינתזה. אך הן אינן נעות אלא גדלות ומתרבות כמו צמחים. יש בהן גליקוגן, כמו בחי, ולא עמילן, וכן הלאה עוד עירוב תכונות של הצומח והחי. מרחב ביניים של ממש, ויניקוטיאני משהו.
ממלכת הפטריות, כממלכה העומדת בין החי לצומח, יכולה לשמש מטאפורה מרתקת לממלכת החלומות בנפש: משהו מהמודעות נמהל במשהו מהלא־מודע, בין מציאות וחוקיה לבין פנטזיה מוחלטת, בין היומיומי והחולף לפנימי ביותר והקדום ביותר. ואם יורשה לי — מרחב ביניים שמתקיים באפלה לחה, יודע לפרק חומרים מורכבים מהסביבה ששעות הערות לא הצליחו לעכל, מזין את הנפש באמת רגשית עמוקה ומפרה אותה מבפנים.
בגישת השדה הביוניאנית (ובפרט אצל בזוארי ופרו), חלום הלילה הוא לא מפתח לעולם נסתר, והעין לא נמשכת למשאלה שמפציעה מתוכו. הוא חלק מתהליך עיכול מתמשך, סמוי, שמתקיים גם בשינה וגם בעירות. החלום שאנחנו חולמים (זה שאנו נזכרים בו, זה שמספרים אותו) הוא נגזרת נרטיבית, כלומר סיפור, של מה שקורה. הוא לא שונה בהרבה מכל סיפור אחר. ואולי אפשר לומר שכל מה שעולה במרחב הטיפול, כמו כל מה שמתעבה מתוך הלא־מודע ומפציע אל מעל פני השטח, כמוהו כחלום.
באוסטרליה, בגנים הבוטניים של סידני, פגשתי את בן דמותה הנגלה, או לפחות זה שמעל הקרקע, של הפטרייה של פרויד. על השלט שלצידו היה כתוב Ficus macrophylla . זהו פיקוס שאין לו גזע אחד מרכזי אלא סדרה של עשרה גזעים שצמחו כולם מתוך שורשי אוויר. כלומר, הענפים של הגזע המקורי הורידו שורשים שהגיעו לאדמה, השורשים התעבו לגזעים ונוצר עץ מרהיב ומוזר. אפשר היה לראות שהעץ הזה רלבנטי לתקופתנו ומספר את השדה של התיאוריות הפסיכואנליטיות שבו אנחנו חיים: עולם של פסיכואנליזה שבו החדש אינו מחליף את הישן אלא צומח מתוכו, ולצידו, חופשי להתחבר לקרקע המשותפת. פסיכואנליזה שאינה היררכית, שאין בה אמת אחת מרכזית אלא יש בה ריבוי של אמיתות ומוקדי כוח משתנים, תוצר ארעי של הזרימה החיה של כל מה שקורה.
כשפגשתי את הפיקוס בסידני חשבתי שהוא עץ נדיר או דוגמה ייחודית לעץ פוסט־מודרני, עץ עתיק שהוא בן זמננו. אחר כך, כשקראתי עליו באינטרנט, הבנתי שיש עוד עצים כמותו בעולם. אולי גם עצי הפיקוס שברחובות תל אביב שלנו יהיו ככה בעוד כמה שנים, אם רק לא יפריעו להם לצמוח.
