מחויבות חברתית כעמדה אתית-טיפולית: שרטוט מחדש של גבולות המקצוע
יהונתן דבש, מאיה פרבר1
במהלך הכנת המאמר נעשה שימוש בכלי בינה מלאכותית ככלי עזר למטרות עריכה לשונית, סיעור מוחות ועזרה בסידור הביבליוגרפיה. התוכן המקצועי, הדיונים התאורטיים, הדילמות הקליניות והמסקנות האתיות נכתבו על ידי המחברים באופן עצמאי ומבוססים על ניסיונם המקצועי והידע שלהם בתחום.
פתח דבר: בין בית, קליניקה ומציאות
להיות בני אדם, אזרחים, פסיכולוגים, בני זוג והורים בישראל בעת הנוכחית, פירושו לחיות בתוך שאלות שאין להן מענה פשוט: מה תפקידנו המקצועי בעת הזו? מה מצוי בסמכותנו המקצועית ומה חורג ממנה? מה שומר עלינו, על ילדינו ועל מטופלינו, ומה עלול לפגוע בהם ובנו? מתי פעולה היא ביטוי לאחריות? מתי היא מקדימה את החשיבה הדרושה לה? ומתי, מנגד, החשיבה עצמה הופכת לדרך שלא לפעול?
מאמר זה נולד מתוך רגעים יומיומיים שבהם שאלות אלה חדרו אל חיינו המשותפים, אל ההורות, אל העבודה ואל זהותנו האישית והמקצועית. הוא מבקש לאסוף שיחות, פעולות, ויכוחים, הסכמות ואי־הסכמות, שבמהלכן התחדדה עבורנו שאלת גבולותיה של האחריות המקצועית בעת הזו.
במתח שבין פעולה ל"חשיבה" לא תמיד חלקנו אותה עמדה. לעיתים פעולה הקדימה עיבוד; ולעיתים ההשהיה, הזהירות והחשיבה איימו להפוך להימנעות. דווקא הפער הזה, והאפשרות לשוב ולחשוב אותו יחד, אפשרו לנו לפרק הנחות, לנסח מחדש שאלות, ולהבין כי הדילמה שפגשנו בבית, בשטח ובקליניקה אינה רק דילמה פרטית. היא שבה ועלתה בקולות רבים מן השדה: מטפלים, מטופלים, משפחות, מנהלים וצוותים, שנדרשו לשאול מחדש מהי אחריות מקצועית כאשר הסבל המובא אל החדר קשור באופן עמוק גם למציאות שמחוץ לו.
ההתבוננות הקלינית התעצבה לאורך שנים סביב הפניית המבט פנימה: אל הדינמיקה הלא־מודעת, אל ההיסטוריה הביוגרפית, אל יחסי האובייקט ואל עקבותיו של העבר בחיי ההווה. עקרונות היסוד של המקצוע- סודיות, חיסיון, הסכמה מדעת, שמירה על גבולות ומניעת נזק - נועדו להגן על היחיד בשל פגיעותו (הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, 2017). יצירת מרחב מוגן, שבו סבלו של אדם זוכה להקשבה זהירה, אחראית ולא מנצלת, היא מן התרומות החשובות ביותר של הדיסציפלינה.
ואולם כיום, מי שיושב בחדר הטיפולים ומתבונן בסבל המונח לפניו, פוגש שוב ושוב את האופן שבו המציאות החיצונית חודרת אל הנוף הפנימי. פסיכולוגים פוגשים מטופלים שחייהם מתנהלים בתוך טראומה משותפת, חוסר ודאות מתמשך, עקירה, עומס על מערכות הטיפול, בירוקרטיה מכבידה ושחיקה של מערכות תמיכה (מבקר המדינה, 2025; משרד הבריאות, 2024). הפגיעה הנפשית אינה מופיעה רק כתסמין אישי או כקושי תוך־נפשי מבודד; היא נושאת עמה את עקבותיו של שבר אזרחי, מוסדי וקהילתי.
מציאות זו אינה משפיעה רק על יחידים, אלא משנה גם את תנאי ההחזקה החברתיים שבתוכם הם חיים: נרמול של מצב חירום כרוני, דריכות מתמדת, משבר אמון במוסדות הציבוריים וקיטוב פוליטי וחברתי גובר (המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2024; המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2025). תהליכים אלו עשויים להעמיק תחושות של הפקרה ולעצב דפוסי שיח שבהם גוברים פיצול, השלכה, התרחקות מוסרית ולעיתים אף דה־הומניזציה (Bandura, 1999; Haslam, 2006). הם אינם רק "רעש רקע" למפגש הטיפולי; הם חומרים פעילים המעצבים את עולמו הנפשי של המטופל.
מכאן נובעת השאלה האתית המרכזית של מאמר זה: מה נדרש מן הפסיכולוגיה כאשר הסבל שאנו פוגשים בחדר אינו ניתן להבנה רק מתוך עולמו הפנימי של המטופל, אלא גם מתוך תנאי החיים, המוסדות והמציאות הציבורית שבתוכם הוא חי, ולעיתים גם נפגע?
הקוד האתי הקיים כבר מכיר בזיקה שבין העבודה הפסיכולוגית לבין ההקשר הקהילתי והחברתי. "עיקרון ד׳- מחויבות חברתית" מבטא הכרה חשובה בכך שהפסיכולוגיה אינה פועלת בחלל ריק, אלא בתוך חברה, מוסדות וקהילות המשפיעים על חיי הנפש (הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, 2017). ואולם בעשייה היומיומית ניכר פער מהותי: בעוד שעקרונות אחרים בקוד מתורגמים לכללים אופרטיביים ומפורטים, המחויבות החברתית נותרת במידה רבה כהצהרה ערכית ומופשטת. חסר זה מקשה עליה לשמש כמצפן אתי ממשי במצבים שבהם הסבל נוצר או מוחמר על ידי כשלים מערכתיים. לכן שאלת המחויבות החברתית אינה תוספת חיצונית לאתיקה המקצועית, אלא חלק מן השאלה מהי אחריותו של מקצוע שהחברה העניקה לו ידע, סמכות ואמון ביחס לנפש האדם.
הקול הקורא שפרסמה ועדת האתיקה של הסתדרות הפסיכולוגים, המזמין את ציבור הפסיכולוגים להציע הערות לקראת עדכון קוד האתיקה המקצועית, מהווה, בהקשר זה, חלון הזדמנויות מקצועי חשוב (הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, 2026). ההזמנה לחשיבה מחודשת פוגשת תנועה שכבר התרחשה בשטח: פסיכולוגיות ופסיכולוגים מצאו עצמם מרחיבים את העשייה אל מעבר לקליניקה, יוצאים לטפל בשורדי הטבח ובמפונים, בונים מענים מותאמים לחירום במרפאות הציבוריות, ולעיתים גם משמיעים קול מקצועי במרחבים ציבוריים וחברתיים (מבקר המדינה, 2025; Yaniv-Rosenfeld et al., 2025).
מאמר זה מבקש לחשוב ולנסח את התנועה הזו: לא כקריאה להרחבה בלתי מובחנת של גבולות המקצוע, אלא כניסיון להציע שפה שתאפשר להרחיב את האחריות הפסיכולוגית באופן מדויק, מידתי ומעוגן בליבת העשייה המקצועית. לשם כך נבחן תחילה מדוע נותרה המחויבות החברתית בגדר הצהרה מופשטת; נעמוד על האופן שבו מבנים חברתיים משתתפים ביצירת סבל נפשי; נציע מפת אחריות אקולוגית בשלושה מרחבי החזקה: החדר, המסגרת המקצועית והחברה; ולבסוף נדגים את יישומה דרך דילמות קונקרטיות מן השדה.
מדוע נותרה המחויבות החברתית כהצהרה? מבט היסטורי ומוסדי
הפער בין ההצהרה הערכית על "מחויבות חברתית" לבין היעדרם של כללים אופרטיביים בקוד האתי אינו רק עניין ניסוחי. ניתן להבין אותו על רקע התפתחותו ההיסטורית של המקצוע, אידיאלים קליניים שהשתרשו לאורך השנים, ואילוצים מוסדיים שבתוכם פועלת הפסיכולוגיה בישראל (Greenson, 1967; Hoffer, 1985; הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, 2017).
במרכז המסורת הקלינית עמדה לאורך שנים הניטרליות הטיפולית: זהירות מפני הכנסת שיפוט מוסרי, עמדה ציבורית או סדר יום חיצוני אל חדר הטיפול, מתוך מטרה להגן על חירותו הנפשית של המטופל ועל האפשרות לחקירה פנימית פתוחה. זהו אידיאל חשוב, שנועד להגן על המרחב הטיפולי מפני שימוש עודף בכוחו של המטפל. בה בעת, אידיאל זה תרם לכך שכל פעולה החורגת מן הדיאדה הטיפולית נתפסה לעיתים כחשודה מראש בטשטוש גבולות או בהכנסת עמדה שאינה טיפולית.
אל ההסבר הקליני מצטרף גם ההקשר המוסדי־ארגוני שבתוכו פועלים פסיכולוגים רבים בישראל: שירותים ציבוריים, מערכות בריאות, חינוך ורווחה. במציאות כזו, עיגון של חובה לפעול מול כשלים מערכתיים עלול לעורר מתח ממשי של נאמנות כפולה: בין מחויבות הפסיכולוג לטובת המטופל לבין מחויבותו לנהלי הארגון והמעסיק (הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, 2017; Merkt et al., 2021). במובן זה, הותרת המחויבות החברתית כעיקרון רחב ושאיפתי עשויה להיקרא גם כפשרה מוסדית: היא מכירה באחריות החברתית, אך נמנעת מלהציב את הפסיכולוג בעימות מתמיד עם המערכת שבתוכה הוא פועל.
הסברים אלו מסייעים להבין מדוע נותרה המחויבות החברתית עמומה, אך הם גם חושפים את מחירה של עמימות זו. כל עוד תנאים חברתיים ומוסדיים נתפסים כרקע בלבד למצוקה הנפשית, ולא כגורמים המשתתפים ביצירתה ובהשתמרותה, האחריות המקצועית נוטה להצטמצם לגבולות הדיאדה הטיפולית. כדי להבין מדוע גבול זה נעשה בלתי מספק, יש לחזור אל השאלה כיצד מציאות חברתית נרשמת בנפש.
מן ההקשר החברתי לאחריות אתית
הרחבת המבט אל מעבר לדיאדה אינה זרה למסורת הטיפולית. בפסיכואנליזה התקיימו לאורך השנים קולות שהדגישו את האופן שבו תנאים חברתיים־היסטוריים משתתפים בעיצוב חיי הנפש (Fromm, 1941), ובהמשך התפתחה גם חשיבה המדגישה את מרכזיותם של יחסים ומטריצות בין־אישיות בכינון הסובייקט (Mitchell, 1988). לצד זאת, הפסיכולוגיה הקהילתית והביקורתית הדגישה את תפקידם של יחסי כוח, הדרה ודיכוי בעיצוב רווחה נפשית ומצוקה (Prilleltensky, 2008). הספרות העכשווית מחזקת הבנה זו ומצביעה בעקביות על הקשר בין עוני, הדרה, אפליה, אי־שוויון ונגישות לקויה לטיפול לבין סיכון מוגבר למצוקה ולהפרעות נפשיות (WHO, 2014; Lund et al., 2018; Kirkbride et al., 2024).
המושג "אלימות מבנית" מסייע לדייק את ההבנה שפגיעה נפשית אינה נוצרת תמיד ממעשה ישיר של אדם או גורם פוגע מזוהה (Galtung, 1969). לעיתים היא מתהווה מתוך סדרים חברתיים, ארגוניים או מוסדיים המייצרים חסימה, הדרה, חוסר נגישות, השפלה או פגיעה מתמשכת בתנאי החיים. במבט קליני, מושג זה מאפשר לזהות כיצד מציאות חיים פוגענית משתתפת ביצירת המצוקה ובהשתמרותה, ומדוע אין לצמצם אותה לליקוי פנימי או לקושי אישי בלבד.
כאשר מקורו המבני של הסבל אינו מזוהה, מתעורר סיכון נוסף: מצוקה שמקורה גם במציאות חיצונית עלולה להיות מתורגמת של ליקוי פנימי. עדותו של המטופל על תנאי חייו עלולה אז להישמע כ"רציונליזציה", כהשלכה או כביטוי לפתולוגיה אישית בלבד (Fricker, 2007; Crichton et al., 2017). במובן זה, המטופל אינו נפגע רק מן התנאים שבתוכם הוא חי, אלא גם מאי־הכרה בקולו כעד למציאות חייו וכבעל ידע על אודותיה. כך עלולה ההמשגה הקלינית עצמה להשתתף, גם אם שלא במכוון, באי־צדק אפיסטמי ובהשתקת קולו.
משמעותה הקלינית של הבנה זו מתחדדת לאור מושגי ההחזקה והסביבה המאפשרת של ויניקוט (Winnicott, 1960/1965). אם החזקה היא תנאי יסודי להתפתחות נפשית, ניתן לחשוב עליה לא רק כעל איכות של המפגש הטיפולי, אלא גם כעל תנאי חברתי ומוסדי שבתוכו מתקיימת הנפש. במובן זה, העבודה הקלינית נשענת לא פעם על הנחה סמויה של איזון: הקליניקה מספקת מרחב מחזיק, ואילו מציאות חייו של המטופל מספקת תשתית חיצונית יציבה דיה. אולם כאשר תשתית זו מתערערת, כפי שניכר בעוצמה במציאות הישראלית של השנים האחרונות, גם נקודת המשען הקלינית עצמה נפגעת.
במצבים כאלה מתעוררת שאלה מקצועית ומוסרית יומיומית: האם טיפול המתקיים בחדר סגור, פעם בשבוע, יכול להמשיך להיחשב החזקה מספקת כאשר המטופל חוזר שוב ושוב אל עולם שאינו מחזיק אותו? אין זו שאלה המבטלת את חשיבות הדיאדה הטיפולית; להפך, היא מחייבת אותנו לבחון מהם התנאים המאפשרים לה להחזיק.
שאלה זו אינה ייחודית להקשר הישראלי. קודים אתיים מרכזיים בעולם כבר מתמודדים, בדרכים שונות, עם המתח שבין אחריות מקצועית כלפי היחיד לבין אחריות רחבה יותר כלפי החברה, המוסדות והקהילות שבתוכן מתקיימת הבריאות הנפשית.
מבט השוואתי: מחויבות חברתית כאחריות מקצועית
המבט ההשוואתי אינו מבקש לייבא מודל זר אל הפסיכולוגיה בישראל, אלא להרחיב את טווח האפשרויות המקצועיות. קודים אתיים מרכזיים בעולם מראים כי מחויבות חברתית אינה חייבת להיוותר כהצהרה ערכית כללית בלבד; ניתן לנסחה גם כשפה מקצועית המגשרת בין אופק ערכי רחב לבין הכוונה מעשית, מבלי לוותר על גבולות המומחיות הפסיכולוגית (Canadian Psychological Association, 2017; EFPA, 2005; British Psychological Society, 2021; American Psychological Association, 2024/2025).הקוד האתי הקנדי, למשל, מקדיש עיקרון מפורט לאחריות כלפי החברה (Responsibility to Society; Canadian Psychological Association, 2017). ייחודו אינו רק בהכרה כללית בהקשר החברתי, אלא בניסיון לתרגם הכרה זו להכוונה מקצועית: מניעת שימוש לרעה בידע פסיכולוגי, אחריות לבחון את השלכותיהן של פרקטיקות מוסדיות, והכרה באפשרות להשמיע קול מקצועי כאשר נהלים, מדיניות או תנאי פעולה פוגעים ברווחה הנפשית ומנוגדים לעקרונות האתיקה.
הרחבת שפת האחריות המקצועית ניכרת גם בקודים ובמסמכי אתיקה נוספים. ה־Meta-Code האירופי קושר אתיקה מקצועית להגנה על זכויות אדם; הקוד הבריטי מדגיש את החובה למנוע שימוש פוגעני בידע פסיכולוגי, גם כאשר הוא נעשה בידי מערכות; ובארצות הברית, טיוטת הקוד האתי המתוקן של ה־APA מרחיבה את מושג האחריות המקצועית גם ביחס לקבוצות, ארגונים והקשרים מוסדיים (EFPA, 2005; British Psychological Society, 2021; American Psychological Association, 2024/2025).
בהקשר הישראלי, ההשוואה למקצועות טיפול ובריאות אחרים מחדדת את השאלה מהי תרומתה הייחודית של הפסיכולוגיה. קודים מקצועיים בתחומי העבודה הסוציאלית והרפואה בישראל כוללים התייחסות מפורשת להתמודדות עם אי־שוויון, להכרה בתנאים חברתיים ולאחריות לבריאות הציבור (האיגוד לקידום העבודה הסוציאלית בישראל, 2018; ההסתדרות הרפואית בישראל, 2023). בכך הם מלמדים כי אחריות חברתית אינה בהכרח חריגה מן המקצוע, אלא חלק מן האופן שבו מקצועות טיפול ובריאות מגדירים את תפקידם הציבורי.
דווקא משום שמקצועות טיפול ובריאות אחרים כבר מנסחים אחריות חברתית בשפתם, הפסיכולוגיה נדרשת לנסח אותה בשפתה שלה. תרומתה הייחודית מצויה ביכולתה לזהות כיצד תנאים חברתיים ומוסדיים נרשמים בנפש: כיצד הם מעצבים מצוקה, פוגעים בהחזקה, מצמצמים את אפשרות ההחלמה, לעיתים אף משתתפים בפתולוגיזציה של סבל שמקורו גם במציאות חיים פוגענית.
לכן השאלה אינה האם לפסיכולוגיה יש אחריות חברתית; הקוד האתי כבר מכיר בכך. השאלה היא כיצד ניתן לנסח אחריות זו כך שתהפוך למצפן מקצועי ממשי: כזה המסייע לפסיכולוג לזהות מתי תנאי חיים, מדיניות או פרקטיקות מוסדיות פוגעים בבריאות הנפש; מתי האחריות מתממשת בעיקר בחדר; מתי היא מחייבת פעולה במסגרת המקצועית; ומתי, לעיתים, נדרש גם קול מקצועי במרחב החברתי, הנשען על מומחיות פסיכולוגית, מידתיות ושמירה על גבולות המקצוע.
הצורך במצפן מקצועי כזה מתחדד במיוחד כאשר עוברים מן הרמה העקרונית אל מציאות העבודה הקלינית והמערכתית. שם, העמימות אינה נשארת בעיה ניסוחית של הקוד; היא הופכת לחוויה מקצועית ממשית של מטפלים הנדרשים לפעול בתוך מערכות עמוסות, טראומה משותפת ודילמות שאין להן מענה פשוט. בהיעדר שפה מקצועית משותפת, שאלות אלו עלולות להיוותר על כתפיו של המטפל הבודד.
המחיר המקצועי של העמימות: כאשר המסגרת האתית חסרה
פסיכולוגים אינם מטפלים מחוץ למציאות שבה הם פועלים. בתנאים של משבר קולקטיבי, הם עשויים לפעול בתוך מציאות של "טראומה משותפת": מצב שבו המטפל והמטופל נחשפים לאותו איום סביבתי או לאותה מציאות מתמשכת של חוסר ודאות (Baum, 2010; Erel-Brodsky et al., 2024; Taubman-Ben-Ari et al., 2025; George-Levi et al., 2025). במציאות כזו מתערערת לעיתים אחת מהנחות היסוד השקטות של העבודה הטיפולית: האפשרות של המטפל להחזיק עבור המטופל נקודת מבט יציבה, חיצונית ובטוחה דיה.
שאלה זו הדהדה באופן חד במיוחד בדבריה של נערה מאחד מקיבוצי העוטף, ימים ספורים לאחר השבעה באוקטובר: "איך את מסוגלת לעזור לנו, זה קרה גם לך... אולי צריך להביא מטפלים ממדינות אחרות שיטפלו בכולנו". עדות שדה זו, מבטאת יותר מחוסר אמון רגעי. היא חושפת את חוסר האונים המתחדד במפגש הקליני בשעת משבר, כאשר גם המטפל עצמו חי בתוך אותה מציאות פצועה. הווינייטה ממחישה כי בשעת משבר הקושי אינו רק רגשי או קליני, אלא גם אתי. המטפל נדרש לפעול כאשר נקודת המשען המקצועית עצמה מתערערת, וכאשר שאלות מערכתיות וחברתיות נכנסות אל לב המפגש הטיפולי: מה ניתן להבטיח למטופל כאשר תנאי ההחזקה המערכתיים עצמם נפגעים? מתי שתיקה טיפולית היא מרחב לעיבוד, ומתי היא עלולה להיחוות כהכחשה של המציאות? באילו תנאים נדרשת התרעה מקצועית, ולמי עליה להיות מופנית?
כאשר המחויבות החברתית מנוסחת כעיקרון כללי בלבד, שאלות כאלה נותרות במידה רבה לשיקול דעתו הפרטי של הפסיכולוג. העמימות הזו מעבירה אליו את כובד ההכרעה: עליו להחליט כמעט לבדו מתי המצוקה קשורה בעיקר לעולמו הפנימי של המטופל, מתי היא מושפעת מתנאים מערכתיים או חברתיים, מתי נדרשת פעולה מעבר לחדר, והיכן עובר הגבול בין אחריות מקצועית לבין חריגה מסמכות. במצב כזה, הדילמה האתית עלולה להיחוות לא כסוגיה מקצועית משותפת, אלא כמבחן אישי של אומץ, זהירות או נאמנות.
במרחב התפר שבין חדר הטיפולים למוסד הארגוני, אותה עמימות מקבלת צורה יומיומית וכואבת יותר. הפסיכולוג מחויב לטובת המטופל, אך פועל בתוך מערכת היררכית הכפופה לנהלים, אילוצים ומשאבים מוגבלים. כאשר הוא מזהה שתנאי השירות עצמם פוגעים ברציפות הטיפולית, בנגישות או באיכות המענה, הוא עלול להיקלע למתח בין נאמנותו למטופל לבין מחויבותו למסגרת שבה הוא עובד (הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, 2017; Merkt et al., 2021). זהו לא מתח טכני בלבד; זהו רגע שבו השאלה האתית הופכת לחוויה מקצועית ממשית.
כאשר מתח זה אינו מקבל הכרה, שפה או מרחב עיבוד, הוא עלול להפוך מבעיה ארגונית למצוקה מוסרית. במצבים כאלה, מושגים כגון "שחיקה" או "טראומה משנית" מתארים רק חלק מן התמונה, משום שהפגיעה אינה נוגעת רק לעומס רגשי אלא גם לתחושת היושרה המקצועית. כאן מתחדד המושג "מצוקה מוסרית" (Moral Distress): תחושת תסכול וכאב הנוצרת כאשר איש המקצוע מזהה מהי הפעולה הנכונה, אך אינו מצליח לממשה בשל אילוצים מערכתיים או ארגוניים. כאשר התנגשות זו נעשית כרונית, היא עלולה להוביל ל"פציעה מוסרית" (Moral Injury): פגיעה מתמשכת בתחושת היושרה המקצועית וביכולת להמשיך לפעול מתוך משמעות (Beadle et al., 2024; Purcell et al., 2024).
מתוך מחיר זה נובע הצורך בעיגון אתי עדכני וברור יותר. עיגון כזה יכול לשמש כ"שלישי" מקצועי: מסגרת מקצועית מוסכמת המאפשרת לפסיכולוג לא להישאר לבדו מול הדילמה, אלא למקם אותה בתוך שפה משותפת של היוועצות, שקילה ואחריות. תפקידו של קוד אתי במובן זה אינו רק לסמן את גבולות המותר והאסור, אלא גם להחזיק מרחב שבו ניתן לחשוב על מצבים מורכבים מבלי לצמצם אותם לכשל אישי של המטפל או להפרה משמעתית.
אולם קוד אתי אינו פועל לבדו. הוא נעשה משמעותי רק כאשר קיימים מרחבים מקצועיים שבהם ניתן לפרש אותו, לדון בו ולהפעיל אותו. במציאות הקלינית היומיומית, מרחבים אלה מתקיימים בהדרכה קלינית, בהיוועצות עם עמיתים, בניהול מקצועי ובפורומים אתיים. הם מאפשרים להפוך את הקוד מהצהרה מופשטת לפרקטיקה חיה: לבחון את הדילמה, לזהות את יחסי הכוח, להחזיק את המתח בין מחויבות למטופל לבין מגבלות המערכת, ולשהות בעמימות האתית מבלי להישאר בה לבד.
במובן זה, עיגון מעשי וברור יותר של המחויבות החברתית לא נועד להוסיף על הפסיכולוג עוד חובה מופשטת. להפך: הוא עשוי לספק גב מקצועי במקום שבו פסיכולוגים כבר פוגשים דילמות כאלה בפועל. כאשר הקוד מכיר במתח שבין החדר, המסגרת המקצועית והחברה, הוא מאפשר להעביר את השאלה מן הבדידות הפרטית של איש המקצוע אל מרחב משותף של חשיבה, אחריות והכרעה מקצועית.
מפת האחריות הפסיכולוגית: בין החדר, המסגרת המקצועית והחברה
כדי להעביר את הדילמות מן הבדידות הפרטית של המטפל אל מרחב מקצועי משותף, נדרשת מפה שתסייע להבחין בין רמות שונות של אחריות פסיכולוגית. בהשראת החשיבה האקולוגית של ברונפנברנר, הרואה את האדם כמי שמתפתח ופועל בתוך מערכות מקוננות של יחסים, מוסדות, קהילה ותרבות (Bronfenbrenner, 1979), אנו מציעים לחשוב על אחריות הפסיכולוג דרך שלושה מרחבי החזקה: החדר, המסגרת המקצועית והחברה.
החדר הוא מרחב ההחזקה הדיאדית: המקום שבו הפסיכולוג פוגש את המטופל ואת עולמו הפנימי, בתוך יחסים הכוללים העברה, ברית טיפולית, פערי כוח והגנה על חירותו הנפשית של המטופל.
המסגרת המקצועית היא מרחב ההחזקה של הטיפול, המטפל והצוות. זהו מערך התנאים שבתוכו העבודה הפסיכולוגית נעשית אפשרית: סטינג, רציפות, זמינות, תיעדוף, הפניה, תיאום, תיעוד, משאבים, נהלים, גבולות תפקיד ואחריות שירותית או ארגונית. במרחב זה מתעצבת גם החוויה המקצועית והקולגיאלית: האפשרות לחשוב יחד, לשאת קונפליקט, לקבל הכרה, לחוות הוגנות, לפעול מתוך משמעות ולממש זהות מקצועית. במערכות ציבוריות מרחב זה מקבל ביטוי ארגוני מובהק, אך הוא קיים גם בקליניקה פרטית, משום שכל טיפול תלוי בתנאים שמאפשרים החזקה, יציבות וביטחון.
החברה היא מרחב ההחזקה החברתית־מבנית: תנאי החיים, המדיניות, הקהילות והשיח הציבורי שבתוכם מתעצבת הבריאות הנפשית. מרחב זה כולל מצבים ותהליכים כגון מלחמה, עקירה, עוני, הדרה, אי־שוויון, דה־הומניזציה, טראומה קולקטיבית, מידת האמון במוסדות, ומדיניות ציבורית המשפיעה על תנאי החיים ועל אפשרות ההחלמה והשיקום. אחת מצורות הפעולה במרחב החברתי היא הסנגור הפסיכולוגי: שימוש זהיר ומבוסס־ידע בסמכות המקצועית של הפסיכולוג כדי להשפיע על תנאים סביבתיים, מוסדיים או מערכתיים הפוגעים ברווחתם הנפשית של יחידים וקבוצות. הספרות העדכנית מציעה לראות בסנגור כשירות מקצועית מתפתחת, במיוחד במערכות בריאות נפש ציבוריות, שבהן פסיכולוגים נדרשים לתרגם ידע קליני לשפה של נגישות, זכויות, תנאי טיפול ומדיניות (Singh et al., 2023; Carr et al., 2023). דווקא משום שסנגור פועל מול מוקדי כוח ומבנים ארגוניים, עליו להישאר מעוגן במומחיות פסיכולוגית, בזיקה ברורה לבריאות הנפש, במידתיות ובהבחנה בין עמדה מקצועית לבין עמדה אזרחית או אידאולוגית כללית.
ניתן לחשוב על היחסים בין שלושת המרחבים באנלוגיה התפתחותית: כשם שהקשר הורה־ילד הוא מרחב החזקה מרכזי, אך מתקיים תמיד בתוך משפחה, והמשפחה עצמה מתקיימת בתוך הקשר חברתי, תרבותי וכלכלי רחב יותר, כך גם הדיאדה הטיפולית מתקיימת בתוך מסגרת מקצועית, וזו פועלת בתוך מציאות חברתית־מבנית. המסגרת המקצועית אינה מחליפה את הקשר הטיפולי, אך היא מעצבת חלק מתנאי ההחזקה שלו: רציפות, זמינות, גבולות, תיאום, משאבים, הדרכה, שותפות ואחריות. כאשר תנאים אלה נפגעים, גם הדיאדה עצמה מושפעת.
שלושת המרחבים אינם קטגוריות סגורות. הדילמות האתיות החשובות מתרחשות לרוב באזורי החפיפה ביניהם: מטופל מגיע אל החדר עם מצוקה שנוצרה גם מתוך תנאי חיים; הטיפול מתקיים בתוך מסגרת מקצועית שיכולה להחזיק אותו או לפגוע בתנאי ההחזקה שלו; והפסיכולוג פועל בתוך חברה המעניקה למקצוע סמכות ואמון. לכן מטרת המודל אינה לשבץ כל דילמה במרחב אחד, אלא לסייע לפסיכולוג לזהות איזה סוג החזקה עומד על הפרק, ואיזו פעולה מקצועית נדרשת.
כדי לנוע בין שלושת מרחבי ההחזקה מבלי לטשטש את גבולות המקצוע, אנו מציעים להפעיל מצפן פעולה המבוסס על שלושה צירים: מוקד הדילמה, כתובת הפעולה ומקור הסמכות. שלושת הצירים אינם שלבים ליניאריים, אלא שאלות שיש להחזיק יחד בכל הכרעה מקצועית מורכבת.
מוקד הדילמה: מה עליי לראות? האם מוקד הדילמה הוא חוויית המטופל בתוך הקשר הטיפולי, תנאי ההחזקה של הטיפול, המטפל והצוות, או המציאות החברתית שבתוכה הסבל מתעצב? לעיתים יש מוקד אחד דומיננטי, ולעיתים נדרש לזהות ולהחזיק כמה ממדים בעת ובעונה אחת.
כתובת הפעולה: מול מי אני פועל? האם הפעולה מכוונת אל המטופל, אל המסגרת המקצועית או אל המרחב החברתי והציבורי? אותה הבנה מקצועית עשויה להוביל לפעולות שונות מאוד: עיבוד ותיקוף בחדר, היוועצות או התרעה בתוך המסגרת, או הנגשת ידע וניסיון להשפיע על מדיניות במרחב הציבורי.
מקור הסמכות: מכוח מה אני פועל? האם הפעולה נשענת על החוזה הטיפולי? על תפקיד מקצועי בתוך מסגרת ארגונית או שירותית? על ידע פסיכולוגי רלוונטי ומבוסס? או על עמדה אזרחית־אישית שיש להבחין בינה לבין סמכות מקצועית? ככל שהפעולה מתרחבת מן החדר אל המסגרת המקצועית או אל החברה, כך גוברת החשיבות של עיגון במומחיות, מידתיות, היוועצות ושמירה על אמון הציבור במקצוע.
מפת האחריות הפסיכולוגית מציעה שפה להתמצאות בדילמות מורכבות, ולא תשובות קבועות מראש. היא מאפשרת לראות את הדיאדה שבחדר כלב העשייה הפסיכולוגית, את המסגרת המקצועית כתנאי ההחזקה של הטיפול, המטפל והצוות, ואת החברה כהקשר הרחב שבתוכו הסבל מתעצב והטיפול מתאפשר. במובן זה, המחויבות החברתית אינה רק יציאה מן הקליניקה, אלא הרחבה של היכולת להבין מה כבר נכנס אליה, ומה נדרש כדי שתוכל להמשיך להיות מרחב מחזיק, אחראי ומיטיב.
מן המודל אל דילמות השטח: אתיקה בפעולה
מפת האחריות הפסיכולוגית נועדה להציע שפה להתמודדות עם דילמות ממשיות. גבולות האחריות המקצועית לא נקבעים רק ברמת ההצהרה העקרונית; הם מתעצבים במצבים יומיומיים של נוכחות טיפולית, חשיפה עצמית, רציפות טיפול, חלוקת משאבים, אחריות צוותית ופעולה במרחב הציבורי. הדוגמאות הן וינייטות מעובדות המבוססות על דילמות החוזרות בשדה המקצועי. מטרתן להמחיש כיצד ניתן לנוע בין החדר, המסגרת המקצועית והחברה.
1. יציאה לטפל בנפגעי הטבח מול מחויבות למטופלים קיימים
בשבוע השני לאחר הטבח, פסיכולוג מתנדב להצטרף למשלחת היוצאת לטפל במפונים במלונות באילת. לאחר שובו, אחד ממטופליו אומר לו: "עזבת אותי ברגע שהייתי הכי זקוק לך".
בחדר, היעדרות המטפל עשויה להיחוות כפגיעה ברציפות, בהחזקה ובחוזה הטיפולי. עבור מטופל מסוים היא עלולה להפעיל חוויות של נטישה או תחושה שהסבל שלו נדחק מפני סבל "חשוב יותר".
במסגרת המקצועית, היציאה לשטח מחייבת הסדרה מקצועית: מיפוי מטופלים פגיעים, הודעה מוקדמת, חלופה טיפולית, גבולות זמינות, תיאום עם עמיתים או עם השירות, והבחנה בין התנדבות אישית לבין פעולה מקצועית מאורגנת.
במרחב החברתי, היציאה לשטח עשויה לבטא התייצבות של המקצוע מול טראומה קולקטיבית, ועשויה לתרום לשיקום אמון בסיסי בכך שיש מוסדות, אנשי מקצוע וחברה שמסוגלים לראות סבל ולהתייצב מולו. במובן זה, היא עשויה לשרת גם את המטופל הפרטי בטווח הרחוק: לא משום שעליו "להבין" את היעדרות המטפל, אלא משום שבריאותו הנפשית תלויה גם בקיומה של חברה שמצליחה להחזיק את נפגעיה.
2. מחווה סמלית בחדר הטיפול
פסיכולוגית עונדת סיכה להזדהות עם המאבק להשבת החטופים. עבורה מדובר במחווה אנושית בסיסית, כמעט מובנת מאליה, בתוך מציאות טראומטית משותפת. מטופל אומר: "אני מבין שגם כאן יש עמדה אחת נכונה". ניכר כי משהו בתחושת החופש שלו בחדר הצטמצם.
בחדר, הסיכה פוגשת את יחסי ההעברה, את פערי הכוח והסמכות ואת חירותו הנפשית של המטופל. היא עלולה להיתפס כמסר סמוי לגבי מה מותר להרגיש, לחשוב או לומר.
במסגרת המקצועית, עולה הצורך בשפה משותפת, היוועצות, הדרכה או עקרונות מנחים ביחס לאופן שבו סמלים ציבוריים נכנסים למרחב הטיפולי. בהיעדרם, כל מטפל נותר לבדו מול הכרעות בעלות משמעות אתית.
במרחב החברתי, הסיכה נטענת במשמעות בתוך מציאות שבה שתיקה אינה בהכרח ניטרלית. במצבי טראומה קולקטיבית, גם הימנעות מסימון עלולה להיחוות כהכחשה או כהתעלמות. לכן, גם הנוכחות הסמלית וגם היעדרה טעונות במשמעות חברתית.
3. תיקוף מציאות של הפקרה
מטופל שפונה מביתו אומר: "אל תגיד לי שאני בחרדה. אני חי כבר חודשים במלון, הילדים שלי בלי מסגרת יציבה, העבודה שלי קרסה, ואף אחד לא באמת יודע מה יהיה איתנו. זו לא רק בעיה נפשית. זו הפקרה".
בחדר, המטפל נדרש להכיר בכך שבמצבים מסוימים תיקוף המציאות הוא עמדה אתית. פרשנות המתמקדת בעולמו הפנימי של המטופל בלבד עלולה להוביל לפתולוגיזציה של סבלו, או להישמע כהכחשה נוספת של תנאי חייו. אין פירוש הדבר ויתור על עבודה נפשית, אלא הכרה בכך שהעבודה הנפשית מתחילה לעיתים מן האפשרות לומר: יש כאן גם מציאות פוגעת.
במסגרת המקצועית, כאשר המטופל מתאר בירוקרטיה, היעדר מענה, אי־רציפות או תחושת הפקרה, המטפל אינו נדרש להישאר רק בעיבוד נפשי. לעיתים נדרשת גם פעולה במסגרת: תיאום, הפניה, בירור זכויות, עבודה מול גורמי טיפול נוספים או התרעה על כשל חוזר
במרחב החברתי, תחושת ההפקרה אינה רק חוויה פרטית. היא עשויה להיות תגובה לתנאי חיים ממשיים: עקירה, אובדן קהילה, אי־ודאות, שבר אמון במוסדות ומדיניות שאינה מצליחה להחזיק. הכרה בכך אינה הופכת את המטפל לדובר פוליטי, אלא מאפשרת לו לזהות כיצד החברה נכנסת אל החדר, ומתי נדרשת גם פעולה במסגרת המקצועית או במרחב החברתי.
4. טריאז׳ נפשי, מגבלות מערכתיות ובדידות אתית
במרפאה ציבורית מתקבל גל פניות לאחר אירוע טראומטי רחב היקף. הצוות יודע שאין אפשרות לתת טיפול מלא לכל הפונים, ונדרש להחליט מי יקבל מענה מיידי, מי יקבל מענה קצר, ומי יישאר ברשימת המתנה. ההחלטה נראית מקצועית וסבירה, אך עבור אנשי הצוות היא נחווית ככואבת: כל תעדוף משמעו שמישהו יישאר ללא מענה מספק.
במרפאה ציבורית מתקבל גל פניות לאחר אירוע טראומטי רחב היקף. הצוות יודע שאין אפשרות לתת טיפול מלא לכל הפונים, ונדרש להחליט מי יקבל מענה מיידי, מי יקבל מענה קצר, ומי יישאר ברשימת המתנה. ההחלטה נראית מקצועית וסבירה, אך עבור אנשי הצוות היא נחווית ככואבת: כל תעדוף משמעו שמישהו יישאר ללא מענה מספק.
בחדר, גם החלטת תעדוף מוצדקת פוגשת אדם מסוים. עבור המטופל, ההחלטה עשויה להיחוות לא כיישום של קריטריון מערכתי אלא כסירוב, דחייה או עדות לכך שסבלו אינו חמור דיו. לכן אופן המסירה, ההסבר, ההפניה והמעקב הם חלק מן האחריות הטיפולית, ולא רק מן האדמיניסטרציה של השירות.
במסגרת המקצועית, חלוקת משאבים מחייבת קריטריונים, שקיפות, היוועצות, תיעוד, בחינה חוזרת ועיבוד ברמת הצוות. בלי זה, המטפל הבודד עשוי לשאת לבדו אשמה שמקורה במגבלה מערכתית, והכרעה שנדרשת להיות מקצועית ומשותפת עלולה להפוך לחוויה פרטית של כישלון מוסרי.
במרחב החברתי, מחסור במענים נפשיים אינו רק בעיה ניהולית של מרפאה אחת. הוא קשור למדיניות, תקינה, משאבים, סדרי עדיפויות ואמון הציבור במערכת. לכן הצטברות של מצבי טריאז׳ אינה רק עומס של המסגרת המקצועית, אלא סימן לשאלה חברתית רחבה על אחריות החברה לבריאות הנפש של אזרחיה.
5. כשהמערכת ממשיכה לעבוד: בין תפקוד, עיבוד והשתקה
בישיבת צוות במרפאה ציבורית, ימים ספורים לאחר אירוע קשה במיוחד במלחמה, המטפלים מתבקשים לעבור על רשימות המתנה, תפוקות, סידור חדרים ומילוי דוחות. אחת הפסיכולוגיות אומרת בזהירות: "אני מתקשה להמשיך לדבר כאילו הכל רגיל. משהו בחוץ בלתי נסבל, ואני מרגישה שאין לנו כאן מקום לחשוב על זה". מנהלת הישיבה משיבה ש"אין ברירה, צריך להמשיך לעבוד", והדיון חוזר לסדר היום. הפסיכולוגית מבינה את הצורך להחזיק שגרה, אך חווה את המעבר המהיר הלאה כהשתקה.
בחדר, החוויה של המטפלת בתוך המערכת אינה נשארת מחוץ לטיפול. כאשר המציאות החיצונית אינה מקבלת מקום גם במסגרת המקצועית, היא עלולה להופיע בעקיפין במפגש עם המטופלים: בקושי להקשיב למצוקות יומיומיות, בתחושת אשמה מול הפער בין "החוץ" הבוער לבין שגרת הטיפול, או בהיצמדות נוקשה לסטינג כהגנה מפני עוצמת השבר. לכן על המטפל לזהות כיצד המציאות פועלת בתוכו, כדי שלא תפעל באופן לא מודע בתוך הקשר הטיפולי.
במסגרת המקצועית, זוהי דילמה של החזקה ארגונית. מערכת טיפולית אינה יכולה לעצור את עבודתה בכל פעם שהמציאות מטלטלת, אך גם אינה יכולה להתקיים כאילו דבר לא קרה. כאשר אין מקום לעיבוד של כאב, פחד, זעם, אשמה או בלבול מקצועי, עלולה להיווצר חוויה של השתקה, גם אם אינה מכוונת. לכן המסגרת נדרשת ליצור מרחבים מוגבלים ואחראיים לחשיבה, היוועצות ועיבוד, לצד המשך התפקוד.
במרחב החברתי, הדילמה משקפת את המחיר הנפשי של חיים במצב חירום מתמשך. המשך תפקוד הוא מנגנון הישרדות הכרחי, אך הוא עלול להפוך גם לנורמליזציה של מציאות בלתי נסבלת. כאשר מערכת טיפולית ממשיכה לעבוד כאילו דבר לא קרה, היא עלולה לשחזר בתוכה את ההכחשה שהמטופלים עצמם מביאים אל החדר. מנגד, אם כל שגרת העבודה תתפרק מול המציאות, תאבד המסגרת את יכולתה להחזיק מטופלים וצוותים.
6. פעולה בשטח כאשר המענה המוסדי טרם התייצב
בראשית המלחמה, פסיכולוגית מגיעה למלון שבו שוהים מפונים. היא פוגשת משפחות ללא רציפות טיפולית, ילדים ללא מסגרת, הורים מותשים, קשישים מנותקים מקהילתם ואנשים הנעים בין אבל, חרדה, זעם וחוסר ודאות. היא אינה נכנסת לקליניקה מאורגנת, אלא למרחב שבו המענה המוסדי טרם התייצב, ונדרשת לאלתר, להחזיק, למיין צרכים, להרגיע ולחבר למענים.
במלון, במסדרון או במפגש קצר, נוצר "חדר" זמני: אדם פוגש פסיכולוג, נחשף, מצפה להחזקה, ולעיתים עלול להבין שנוצרה התחייבות טיפולית מתמשכת. לכן גם פעולה קצרה ודחופה מחייבת גבולות, סודיות, צניעות, הבהרת תפקיד והבהרת המשך.
במסגרת המקצועית, כאשר פסיכולוגים פועלים בתוך ואקום, הם נדרשים להגדיר תפקיד: האם הם מטפלים, מתווכים, ממיינים, מדריכים, מחזיקים קהילתיים או מתריעים בפני המערכת. פעולה ללא הגדרה עלולה להפוך את זמינותם של אנשי מקצוע בודדים לתחליף למדיניות סדורה, ולהותיר אותם ללא גב מקצועי מול מצוקה רחבה.
במרחב החברתי, עצם הנוכחות של פסיכולוגים בשטח היא פעולה של החזקה חברתית. היא מסמנת שהחברה אינה משאירה את נפגעיה לבד, שיש ידע מקצועי שמגיע אל המקום שבו הסבל מתרחש, ושאפשר להתחיל לשקם אמון, קהילה ורציפות גם בתוך הכאוס.
7. נוכחות מקצועית במרחב הציבורי
פסיכולוג מוזמן להתראיין בתקשורת על ההשפעות הנפשיות של טראומה מתמשכת, חשיפה לתכנים קשים ושחיקת אמון במוסדות. הוא חש כי שתיקה מקצועית עלולה להיות הימנעות מהכרה במציאות הפוגעת בציבור, אך גם חושש שדיבור לא זהיר ייתפס כהבעת עמדה פוליטית בשם המקצוע.
בחדר, גם כאשר הפסיכולוג מדבר בתקשורת או ברשתות, הדבר עשוי לחזור אל הטיפול. מטופלים עשויים לפגוש את עמדותיו הציבוריות ולחוש קרבה, ניכור, חשש או צמצום של חופש הדיבור. לכן נוכחות ציבורית אינה מנותקת מן הדיאדה, גם כאשר אינה מכוונת אל מטופל מסוים.
במסגרת המקצועית, נשאלת השאלה האם הדיבור הציבורי נשען על תפקיד, מומחיות, היוועצות וגבולות מקצועיים, או על עמדה אישית. כאשר פסיכולוג מדבר בשם תפקידו או בשם המקצוע, נדרש עיגון ברור בידע פסיכולוגי, הבחנה בין עובדות, הערכה מקצועית ועמדה ערכית, ושמירה על אמון הציבור במקצוע.
במרחב החברתי, יש לפסיכולוגיה תפקיד ייחודי: להנגיש ידע על טראומה, חרדה קולקטיבית, דה־הומניזציה, שחיקת אמון, חשיפה לתכנים טראומטיים, פגיעה בחסרי ישע, אובדן ויכולת שיקום. לכן השאלה אינה אם הפסיכולוג רשאי לדבר בציבור, אלא כיצד הוא מדבר כך שהידע הפסיכולוגי יתרום לחברה מבלי להפוך את הסמכות המקצועית לכלי של הכרעה אידאולוגית.
סיכום: לשמור על הנפש כשהעולם מתקשה להחזיק
מחויבות חברתית, כפי שהוצעה במאמר זה, היא אחת הדרכים לשמור על ליבת המקצוע כאשר תנאי ההחזקה עצמם נפגעים. כאשר המציאות החברתית, המוסדית והמבנית משתתפת ביצירת הסבל הנפשי, ההתבוננות בה נעשית חלק מן המעשה הקליני ומן האחריות להבין את הפגיעה במלואה. התעלמות מן ההקשר הרחב עלולה לצמצם את הסבל לשפה תוך־נפשית בלבד, ולהחליש את יכולתה של הפסיכולוגיה להגן על טובת המטופל.
חדר הטיפול, והדיאדה שבתוכו, נותרו לב העשייה הפסיכולוגית. זהו המקום שבו אדם פוגש אדם אחר בתנאים של הקשבה, סודיות, זהירות ואחריות. אולם הדיאדה מתקיימת תמיד בתוך הקשר רחב יותר: תנאי חיים, מערכות תמיכה, מוסדות, קהילה, והאפשרות של המטופל לחזור מן החדר אל עולם שמסוגל להחזיק את מה שנבנה בו. כאשר תנאים אלה נפגעים לאורך זמן, האחריות הפסיכולוגית מתרחבת אל השאלה כיצד ניתן לזהות, לשמר או לשקם את תנאי ההחזקה שנפגעו.
משום כך, עיגון מעשי יותר של המחויבות החברתית בקוד האתי אינו מוסיף לפסיכולוגיה תפקיד זר, אלא נותן שם לממד שכבר מתקיים בעבודתה. פסיכולוגים פוגשים בפועל מצבים שבהם הסבל של המטופל קשור גם לעקירה, לאי־שוויון, לחוסר נגישות, לפגיעה ברצף הטיפול, לשחיקת מוסדות, לאובדן אמון או למציאות ציבורית שאינה מצליחה להחזיק. במצבים כאלה, היעדר שפה אתית שנותנת שם להקשר הרחב מותיר את המטפל לבדו מול דילמות שמחייבות חשיבה מקצועית משותפת.
הרחבת האחריות מקבלת את כוחה דווקא מתוך גבולותיה. מחויבות חברתית מקצועית אינה קריאה לפעולה בלתי מובחנת, ואינה הופכת את הפסיכולוג לדובר אידאולוגי או לפעיל ציבורי בשם המקצוע. היא מחייבת זיקה ברורה לבריאות הנפש, הישענות על ידע פסיכולוגי, מידתיות, רפלקסיביות, הכרה ביחסי כוח, ושמירה על יכולתו של המטופל לחשוב, להתנגד, לבחור ולדבר בחופשיות. דווקא גבולות אלה מאפשרים לפסיכולוגיה להשמיע קול מקצועי אחראי במקומות שבהם שתיקה עלולה להעמיק פגיעה.
במובן זה, ניתן לחזור אל מאמרה החשוב של חנה סגל, "שתיקה היא הפשע האמיתי" (Segal, 1987). סגל אינה מציעה לוותר על זהירות מקצועית או להפוך את הפסיכואנליזה לפעולה פוליטית ישירה; תרומתה היא בהצבעה על כך שגם שתיקה עשויה, במצבים מסוימים, להפוך לצורה של הכחשה. כפי שהיא כותבת: "ואנחנו, הפסיכואנליטיקאים, המאמינים בכוחה של המילה ובערך התרפויטי של אמירת אמת, אסור לנו לשתוק". בהקשר של מאמר זה, משמעותה של אמירה זו אינה קריאה לדבר בכל מצב, אלא תזכורת לכך שגם הימנעות מדיבור היא פעולה אתית שיש לבחון: מתי היא שומרת על המרחב הטיפולי, ומתי היא משתתפת, גם שלא במכוון, בהעמקת הפגיעה.
ההזמנה שפרסמה תת־הוועדה לעדכון הקוד האתי במאי 2026 מגיעה, לכן, ברגע מקצועי חשוב. היא מאפשרת לקהילה הפסיכולוגית בישראל להתבונן בניסיון שנצבר מאז שבעה באוקטובר ובשנים שקדמו לו, ולשאול מה נדרש מן הקוד האתי כדי שיוכל לשמש מצפן חי במציאות שבה תנאי ההחזקה החברתיים עצמם נפגעים. עדכון כזה אינו רק תיקון ניסוחי או רגולטורי; הוא הזדמנות לנסח מחדש את החוזה שבין הפסיכולוגיה לבין החברה שבתוכה היא פועלת.
בסופו של דבר, המחויבות החברתית של הפסיכולוגיה מתחילה בהכרה בכך שהפסיכולוגיה היא אחד המקצועות שבאמצעותם חברה מנסה לשמור על חיי הנפש של אזרחיה: על יכולתם לשאת מציאות, לקיים קשרים, לחשוב, לבחור, להתאבל, להשתקם ולקוות. שמירה זו נעשית באמצעות הקשבה, ידע, אבחנה, זהירות ועדות, ולעיתים גם באמצעות קול מקצועי ברור במרחבים שבהם מתעצבים האקלים הציבורי, המדיניות ותנאי החיים המשפיעים על בריאות הנפש. במציאות שבה הקרקע החברתית עצמה רועדת, תפקידה של הפסיכולוגיה הוא להזכיר כי בריאותם הנפשית של אזרחים היא אחד התנאים הבסיסיים לקיומה של חברה אנושית, חופשית ובת־קיימא.
הערת הכותבים
- ד"ר יהונתן דבש הוא פסיכולוג קליני מדריך, סגן הפסיכולוגית הארצית בקופ"ח כללית, משמש כנציג מועצת הפסיכולוגים בבית הדין המשמעתי, ומטפל בקליניקה פרטית. מאיה פרבר היא פסיכולוגית התפתחותית מדריכה, עובדת במרפאת בריאות הנפש לגיל הרך ברמת חן ובקליניקה פרטית, וממובילות מיזם "בואו". הדברים נכתבו על דעת הכותבים בלבד ואינם מייצגים בהכרח את עמדת קופ"ח כללית, מועצת הפסיכולוגים, בית הדין המשמעתי, מיזם "בואו" או כל גוף אחר.
מקורות
האגודה לקידום העבודה הסוציאלית בישראל. (2018). קוד האתיקה המקצועית של העובדים הסוציאליים בישראל.
ההסתדרות הרפואית בישראל. (2023). כללי האתיקה 2023. ההסתדרות הרפואית בישראל.
הסתדרות הפסיכולוגים בישראל. (2017). קוד האתיקה המקצועית של הפסיכולוגים בישראל. הסתדרות הפסיכולוגים בישראל.
הסתדרות הפסיכולוגים בישראל. (2026). קול קורא להגשת הצעות לשינויים בקוד האתיקה המקצועית של הפסיכולוגים: תת־הוועדה לעדכון קוד האתיקה המקצועית של הפסיכולוגים בישראל (2017). הסתדרות הפסיכולוגים בישראל.
המכון הישראלי לדמוקרטיה. (2024). מדד הדמוקרטיה הישראלית 2024.
המכון הישראלי לדמוקרטיה. (2025). מדד הדמוקרטיה הישראלית 2025.
מבקר המדינה. (2025). הטיפול בבריאות הנפש בעקבות אירועי שבעה באוקטובר 2023 ומלחמת חרבות ברזל. משרד מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור.
משרד הבריאות. (2024, 16 בספטמבר). סטטוס מצב בריאות הנפש לאור המלחמה: זרקור מידע וידע מספר 9. Gov.il.
American Psychological Association. (2024). Draft revised ethical principles of psychologists and code of conduct [Public comment draft]. American Psychological Association.
Bandura, A. (1999). Moral disengagement in the perpetration of inhumanities. Personality and Social Psychology Review, 3(3), 193-209.
Baum, N. (2010). Shared traumatic reality in communal disasters: Toward a conceptualization. Psychotherapy: Theory, Research, Practice, Training, 47(2), 249-259.
Beadle, E. S., Walecka, A., Sangam, A. V., Moorhouse, J., Winter, M., Munro Wild, H., Trivedi, D., & Casarin, A. (2024). Triggers and factors associated with moral distress and moral injury in health and social care workers: A systematic review of qualitative studies. PLOS ONE, 19(6), Article e0303013
Bronfenbrenner, U. (1979). The ecology of human development: Experiments by nature and design. Harvard University Press.
British Psychological Society. (2021). Code of ethics and conduct. British Psychological Society.
Canadian Psychological Association. (2017). Canadian code of ethics for psychologists (4th ed.). Canadian Psychological Association.
Carr, E. R., Davenport, K. M., Murakami-Brundage, J. L., Robertson, S., Miller, R., & Snyder, J. (2023). From the medical model to the recovery model: Psychologists engaging in advocacy and social justice action agendas in public mental health. American Journal of Orthopsychiatry, 93(2), 120-130.
Crichton, P., Carel, H., & Kidd, I. J. (2017). Epistemic injustice in psychiatry. BJPsych Bulletin, 41(2), 65-70.
Erel-Brodsky, H., ben Kimhy, R., & Taubman-Ben-Ari, O. (2024). Good enough care of Israeli therapists following the October 7 attack. Journal of Loss and Trauma.
European Federation of Psychologists’ Associations. (2005). Meta-code of ethics. European Federation of Psychologists’ Associations.
Fricker, M. (2007). Epistemic injustice: Power and the ethics of knowing. Oxford University Press.
Fromm, E. (1941). Escape from freedom. Farrar & Rinehart.
Galtung, J. (1969). Violence, peace, and peace research. Journal of Peace Research, 6(3), 167-191.
George-Levi, S., Faverman, L., Galin-Lonchich, Y., Ben-Gal Dahan, A., & Frei-Landau, R. (2025). Beyond meaning: Hope and secondary trauma in Israeli therapists after the October 7th massacre. Frontiers in Psychology, 16, Article 1594885.
Greenson, R. R. (1967). The technique and practice of psychoanalysis. International Universities Press.
Haslam, N. (2006). Dehumanization: An integrative review. Personality and Social Psychology Review, 10(3), 252-264.
Hoffer, A. (1985). Toward a definition of psychoanalytic neutrality. Journal of the American Psychoanalytic Association, 33(4), 771-795.
Kirkbride, J. B., Anglin, D. M., Colman, I., Dykxhoorn, J., Jones, P. B., Patalay, P., Pitman, A., Soneson, E., Steare, T., Wright, T., & Griffiths, S. L. (2024). The social determinants of mental health and disorder: Evidence, prevention and recommendations. World Psychiatry, 23(1), 58-90.
Lund, C., Brooke-Sumner, C., Baingana, F., Baron, E. C., Breuer, E., Chandra, P., Haushofer, J., Herrman, H., Jordans, M., Kieling, C., Medina-Mora, M. E., Morgan, E., Omigbodun, O., Tol, W., Patel, V., & Saxena, S. (2018). Social determinants of mental disorders and the Sustainable Development Goals: A systematic review of reviews. The Lancet Psychiatry, 5(4), 357-369.
Merkt, H., Haesen, S., Eytan, A., Habermeyer, E., Aebi, M. F., Elger, B., & Wangmo, T. (2021). Forensic mental health professionals’ perceptions of their dual loyalty conflict: Findings from a qualitative study. BMC Medical Ethics, 22, Article 123.
Mitchell, S. A. (1988). Relational concepts in psychoanalysis: An integration. Harvard University Press.
Prilleltensky, I. (2008). The role of power in wellness, oppression, and liberation: The promise of psychopolitical validity. Journal of Community Psychology, 36(2), 116-136.
Purcell, N., Bertenthal, D., Usman, H., Griffin, B. J., Maguen, S., McGrath, S., Spetz, J., Hysong, S. J., Mehlman, H., & Seal, K. H. (2024). Moral injury and mental health in healthcare workers are linked to organizational culture and modifiable workplace conditions: Results of a national, mixed-methods study conducted at Veterans Affairs medical centers during the COVID-19 pandemic. PLOS Mental Health, 1(7), Article e0000085.
Segal, H. (1987). Silence is the real crime. International Review of Psycho-Analysis, 14, 3-12.
Singh, M. N., Roberts, M. C., McKinney, W. S., Kelly, S., Ortega, A., Doyle, R., & Tampke, E. C. (2023). Advocacy as a professional competency in psychology. Training and Education in Professional Psychology, 17(4), 414-422.
Taubman-Ben-Ari, O., Erel-Brodsky, H., & ben Kimhy, R. (2025). Therapists in wartime: Holding others’ trauma while contending with your own. Journal of Clinical Psychology, 81(3), 119-132.
World Health Organization. (2014). Social determinants of mental health. World Health Organization.
Winnicott, D. W. (1965). Ego distortion in terms of true and false self. In The maturational processes and the facilitating environment: Studies in the theory of emotional development (pp. 140-152). International Universities Press. Original work published 1960.
Yaniv-Rosenfeld, A., Ganor, O., Gaon, A., Yedidya, R. R., Azimi, L., Shmulevich, M., Mendlovic, S., & Lurie, I. (2025). Providing emergency mental health support to Israeli civilians evacuated from their homes following the events of October 7th, 2023. Israel Journal of Health Policy Research, 14, Article 39.
